- "אובי ואן קנובי", הטיזר:
כדברי מספר דמויות לאורך סרטי "מלחמת הכוכבים": יש לי תחושה רעה בנוגע לזה. השימוש ב-Duel of the Fates זו רמאות כי זו נעימה שהופכת כל סרטון מטומטם ליותר אפי ממה שהוא (מוצג א', מוצג ב'), ואחרי שצופים בטיזר של 'אובי ואן' על מיוט, מבינים שאין בו שום דבר מלהיב (ואני מתחיל להבין מדוע אנאקין שונא חול).
אבל זה רק טיזר, אני עדיין שומר על אופטימיות. נגלה ב-25 במאי איך תהיה הסדרה.
2. ומטיזר רע לטיזר טוב – "הבנים" עונה 3:
ואם הטיזר לא מספיק טוב עבורכם, יוצר הסדרה אריק קריפקה סיפר שעשר הדקות הראשונות של העונה הן "לא רק הדבר הכי מטורף שעשינו, אלא הדבר הכי מטורף שמישהו אי פעם עשה". וכזה, בן אדם, אני בספק שמה שאתם עושים מגיע אפילו לרשימת "הדברים הכי מטורפים" שמישהו עשה הבוקר. ההפקה שלכם מתכננת לפלוש לאוקראינה? לא? אז סתום ת'פה.
3. דיסני הכעיסו לאחרונה הרבה אנשים (ובחדשות נוספות: השמיים כחולים). הכול התחיל כאשר מדינת פלורידה (כמובן) החלה להעביר חוק שזכה לכינוי "Don't Say Gay". החוק יאסור את הדיון סביב נושאים כמו זהות מגדרית ונטיות מיניות מהגן ועד כיתה ג' – וגם יאפשר להורים ומורים לתבוע מוסדות חינוך שיפרו את החוק.
דיסני, שהפארק הגדול שלה דיסניוורלד נמצא בשטח פלורידה, שמרה על שתיקה, מה שהוביל למטחי ביקורת נגד החברה. מנכ"ל החברה בוב צ'פאק אומנם התנצל מאז והבטיח שדיסני לא תתמוך בפוליטיקאים שהצביעו בעד (מדוע מלכתחילה דיסני תומכת בפוליטיקאים מכל סוג שהוא לא ברור לי) ושהחברה תתרום לגופי להט"ב כאלה ואחרים, אבל זה לא מנע מביקורת חריפה של עובדים בפיקסאר ואולפן האנימציה של דיסני, שהאשימו את ההנהלה שפעלה (בשלב עריכת הסרטים) להסיר תוכן להט"בי שכבר נוצר.
במכתב פומבי שיצא מטעם פיקסאר נכתב "אנו בפיקסאר חזינו במו עינינו כיצד סיפורים נפלאים ומלאים בדמויות מגוונות, חוזרים מהליך הביקורת התאגידי של דיסני כשהם פירור של מה שהיו קודם". כן, זה לא נשמע טוב – אבל זה גם לא מפתיע. המונח "Passive Progressive" הוטמע באינטרנט לפני שנים ספורות בהקשר של דיסני עצמם, חברה שמכריזה בריש גלי שהיא מקדמת רעיונות פרוגרסיביים (כמה פעמים קראתם את הכותרת "הדמות הלהט"ב הראשונה של דיסני"?), אך באותה נשימה עושה זאת באופן שלא יכעיס צופים שמרנים, ובעיקר את סין. מי יודע, אולי סאגת "Don't Say Gay" וההתנצלות של צ'פאק תביא הפעם לשינוי אמיתי.
4. מייקל דאגלס יעיף עפיפון במיני סדרה חדשה של אפל שבה הוא יגלם את האב המייסד בנג'מין פרנקלין. את הסדרה, שמבוססת על הספר זוכה הפוליצר "A Great Improvisation: Franklin, France, and the Birth of America", כותב קירק אליס (שכתב לHBO סדרה על ג'ון אדמס ב-2008, הידועה כיום בתור "היי תראו המילטון פה") ומביים טים ואן פאטן (פרקים של כל סדרת HBO שאתם יכולים לחשוב עליה, מ"סקס והעיר הגדולה" ועד "משחקי הכס") ובסוף גם היא בטח תהפוך ל"היי תראו המילטון פה".
5. "סמוך על סול" חוזרת לעונה אחרונה באפריל ואני לא צריך שום טריילר שישכנע אותי לצפות בה. אבל היי, נחמד שיש אחד:
6. מלבד המון חול, איזה מכנה משותף יש ל"סמוך על סול" ו"אובי ואן קנובי"? בדיוק, פסקול נהדר. עולם הקולנוע והטלוויזיה היה נשמע אחרת ללא עבודתם של מלחינים גדולים דוגמת ג'ון וויליאמס, האנס זימר, רמין ג'וואדי, אלן סילבסטרי, עדי לאון ואחרים.
ובכן, צר לי להרוס לכם את העולם הקסום והמופלא הזה, אך לפי המאמר הזה מ-Vanity Fair, מדובר בתעשייה הרבה יותר שחורה ממה שנדמה לנו; בין אם בגלל שיטת תמלוגים מפוקפקת (ספוילר: הסטרימינג שוב אשם) ובין אם בגלל מלחינים מפורסמים שהם למעשה מפעל ממותג שעובדים תחתיו כישרונות אנונימיים – מה שמוביל לקרדיטים שלא הולכים לאנשים הנכונים.
אל תדאגו אבל, ג'ון וויליאמס סבבה.
7. משרד הכלכלה והתעשייה הרימו לא מזמן אתר, עבודאטה, שמאפשר להריץ חיפוש מקצועות בישראל ולקבל מידע דוגמת שכר ממוצע, היקף שעות, דרישות, מיומנויות ועבור אילו אנשים העבודה הזו מתאימה (נגיד אם לאנשים חברתיים או סוציופתים).
בכל אופן, חשבתי שיהיה נחמד להריץ את מקצועות הקולנוע כי אני אוהב להצית ריבים, והנה התוצאות: במאים של סרטים מרוויחים בממוצע 11,697 ש"ח לחודש והם עובדים 44 שעות בשבוע. לעומת זאת, שחקנים מרוויחים בממוצע 8,243 ש"ח ועובדים בממוצע 31.3 שעות בשבוע. תסריטאים בישראל מרוויחים בממוצע 10,888 ש"ח ועובדים 39.7 שעות בשבוע, ועורכי סרטים מרוויחים בממוצע 11,697 ש"ח והם עובדים 44 שעות בשבוע.
8. רק לפני חודש (!) פרסמו וורנר טריילר שמציג לראווה את כל סרטי DC לשנת 2022, והנה הטריילר השביח כמו חלב כי וורנר דחו כמעט את כל הסרטים האלה. הדחייה שהכי כואבת היא זו של "הפלאש", סרט שנמצא בתכנון מאז 2016, ונדחה כעת מנובמבר הקרוב ליוני 2023.
אבל לפחות עזרא מילר לא לבד: סרט ההמשך של "אקוומן" נדחה גם הוא מדצמבר הקרוב למרץ 2023, ו"בלאק אדם" נדחה מיולי הקרוב לאוקטובר. היחיד שיכול לפתוח שמפניה הוא "שהאזאם: זעם האלים" שהוקדם מקיץ 2023 לדצמבר הקרוב (התאריך המקורי של "אקוומן 2"). מראש לא הבנתי מדוע סרט שסיים את הצילומים בקיץ 2021 שובץ שנתיים קדימה, ונראה שגם וורנר הבינו שמדובר בטעות.
מחוץ לעולם הספנדקס, "וונקה" עם טימותי שאלאמה, אותו סרט פריקוול על ווילי וונקה, נדחה לדצמבר 2023 (לא נראה לי שמישהו פה מזיל דמעה) וסרט ההמשך של "אימה במצולות" קיבל תאריך יציאה, אוגוסט 2023. הסיבה לכל הדחיות האלה היא משהו בשם קור… קורונה? מה זה? מצלצל מוכר.
9. טריילר ל-"רכבת הקליע" בכיכובו של בראד פיט.
או שז'אנר סרטי ג'ון וויק התפתח לקומדיות או שהטריילר מכוון לבני נוער. כך או כך, אני בעניין כי דיוויד לייץ' ("ג'ון וויק") מביים והסרט נראה טוב.
10. סוני ואמזון במו"מ להביא את סדרת משחקי הווידאו "God of War" למסך הקטן.
הפרויקט עדיין בחיתוליו אך מעורבים בו יוצרי סדרת המופת "המרחב" מארק פרגוס והוק אוטסבי, אבל גם השואוראנר של "מחזור כישור הזמן" רייף ג'ודקינס (אבל לא לדאוג, זה לא אומר בהכרח שהוא השואוראנר של הסדרה החדשה). נשאלת כמובן השאלה איזה עיבוד של "God of War" מחכה לנו: של המשחקים המקוריים, שעוסקים בלוחם ספרטני שפורק את העצבים שלו על כל אלי האולימפוס (משחקים כיפיים למדי ואלימים מאוד שנחשבים לטראש) או עיבוד לריבוט מ-2018 שזכה בתואר "משחק השנה", והוא המקבילה של עולם משחקי הוידאו ל"לוגאן".
כבר לפני שנתיים סוני הודיעו שהם מתכוונים, באמצעות לייבל חדש בשם PlayStation Productions, לעבד לקולנוע ולטלוויזיה את משחקי החברה. הראשון שבהם, "אנצ'רטד", עשה קופה נאה לא מזמן בקופות, HBO מצלמים בימים אלה אחד אחר ("האחרונים מבינינו"), ותכף תחלוף שנה מאז שדיווחתי פה על הסרט על פי "Ghost of Tsushima" עם במאי ג'ון וויק צ'אד סטהלסקי. לכן העיבוד ל"God of War" היה רק שאלה של זמן. אבל קדימה סוני, מתי "Horizon"?
11. רק לפני כלום זמן יהונתן כתב פה על הסרט ההוא שבו דניאל רדקליף מגלם את וירד אל ינקוביק, והנה הוא סיים שלשום להצטלם. כן, זה אותו סרט שבו אוון רייצ'ל ווד מגלמת את מדונה.
הסרט נוצר בהפקת Funny or Die (שהתפתחו איכשהו לחברת הפקות) ומביים אותו אריק אפל, שביים עד כה פרקים של "ברוקלין תשע-תשע", "המשרד" ו"הבחורה החדשה" – וכל זאת בשירות הסטרימינג רוקו. ההפקה הזו נשמעת כל כך ביזארית ואני לא יכול לחכות לראות מה התוצאה.
12. רשת בתי הקולנוע AMC החליטה לגבות מחיר גבוה יותר עבור "באטמן", שזה מהלך די מניאקי לעשות. אבל אנחנו כאן בעין הדג מאמינים בטוב הלב של בני אדם, אז בטח יש להם סיבה טובה: אולי מכיוון שהוריו של ברוס ויין נרצחו כשיצאו מסרט בקולנוע, זו הדרך של AMC למנוע מהורים נוספים להירצח? אולי הרווחים הולכים לטובת סדרנים שצריכים לנקות שאריות פיפי שברח לאנשים שסירבו לצאת להפסקה בזמן הסרט? אולי הם סתם מנסים להניא אנשים מלראות את הסרט? אה, תחשבו על זה לפני שאתם סתם קוראים להם חזירים קפיטליסטים! אני בטוח שחלק מהם סתם בני אדם קפיטליסטים!
ואם כבר קפיטליזם ובאטמן: רוצים לגור בגות'אם? לא? למה? לא תמיד רע שם. למעשה, ב-The Reveal דירגו את רמות המִחיה בגות'אם לדורותיה – מהסדרה של אדם ווסט בשנות ה-60, דרך הקומיקס ועד הסרטים. תגידו מה שתגידו, אבל בטח זול שם מאוד. הבעיה היא שתצטרכו לחיות תחת שלטון טרור של שקרן כרוני. אני לא מדבר על הג'וקר או הרידלר, אלא על באטמן. ספציפית: על באטינסון.
כן, מסתבר שרוברט פטינסון סיפר בראיונות, לאורך 15 השנים האחרונות, שקרים הזויים, כמו הפעם שבה התיידד עם פיל, הושעה מבית הספר כי ניסה להציל חילזון, היה מסומם באודישן לדמדומים (לזה אני דווקא מאמין), ניסה לפתוח מסעדת מזון מהיר, היה דוגמן ידיים לתכשיטי נשים וראה ליצן מת (ייתכן פשוט שהוא ספיילר את אחד הסרטים הבאים של באטמן). נשמע שהוא משקר מלאאאאא וזה נהדר.ב-The Ringer עברו על עשרות ראיונות וניסו לפענח מה אמת ומה לא.
13. יוצר "מר רובוט" סאם אסמאיל יכתוב ויביים כל פרק בסדרה על פי "מטרופוליס" של פריץ לאנג, עבור אפל TV. איך בדיוק "מטרופוליס" תיראה בתור סדרה (כלומר, חוץ מ"סרט תיעודי על אמזון")? אין לי מושג, אני רק מקווה שסאם אסמאיל לא יתאהב יותר מדי בשטיקים הוויזואליים של עצמו כי (עם כל חיבתי ל"מר רובוט") השילוב בינו ובין "מטרופוליס" נשמע קצת פלצני, אני חייב להודות.
14. סרט המשך של "אני האגדה" קיבל משום מה אור ירוק, עם וויל סמית' שחוזר לתפקיד הראשי ואליו יצטרף מייקל בי. ג'ורדן. וכן, גם עקיבא גולדסמן חוזר כדי לכתוב את ההמשך.
עוד לא ברור מה העלילה של סרט ההמשך, אבל אני מקווה (והנוכחות של סמית' מחזקת במשהו את הרעיון) שהסרט ימשיך את הסוף האלטרנטיבי של הסרט המקורי, ולא את הסיום ההוליוודי והמשעמם-יותר שיצא לאקרנים.
15. ולסיום, נעבור לכתבנו לענייני פרסים: בובת גרב של יהונתן צוריה.
שלום! מאז פעם אחרונה שהתראינו עבר… הו וואו, עבר חודש? זה לא טוב. מצד שני, בעצם רק בשבועיים האחרונים התחילו לטפטף הפרסים הגדולים, אז אנחנו בסדר. או לפחות זה מה שאני אגיד לעצמי בלילה במיטה.
בכל מקרה, עד כתיבת שורות אלה התרחשו האירועים הגדולים הבאים:
פרס איגוד השחקנים נתן את הפרס הגדול שלו ל"CODA", מה שמגדיל את הסיכוי לזכייה של טרוי קוצור בשחקן משנה. בין שאר הזוכים היו וויל סמית' על "משפחה מנצחת" בקטגוריית השחקן הראשי (שנראית כמו הדבר השני הכי נעול בטקס האוסקר הקרוב), אריאנה דבוז על "סיפור הפרברים" בקטגוריית שחקנית המשנה (הדבר השלישי הכי נעול בטקס) וג'סיקה צ'סטיין על "העיניים של תמי פיי" בקטגוריית השחקנית הראשית (קטגוריה לא נעולה בכלל שעלולה להפתיע כמעט מכל כיוון).
פרס איגוד הבמאים, לעומתו, נתן את הפרס שלו לג'יין קמפיון על בימויו "כוחו של הכלב" (הקטגוריה הכי נעולה של הטקס). מגי ג'ילנהול זכתה בפרס "בימוי סרט בכורה", מה שביחד עם פרסי הספיריט מג- אה, רגע לא דיברתי על פרסי הספיריט. שנייה.
פרסי הספיריט ניסו השנה להתרחק קצת מהאוסקר, ובמקום להיות יום לפניהם הם הקדימו את התאריך לשבועיים לפני – וגם זהות הזוכים היא כזאת שכנראה תהיה די רחוקה מהטקס. מגי ג'ילנהול ו"הבת האפלה" זכו בפרס הסרט, התסריט והבימוי, מה שאומר, למי שעוקב, שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי האינדי ספיריט צמד המפיקות הישראליות טליה קליינהנדלר ואסנת הנדלסמן-קרן. כל הזכיות בפרסי המשחק הלכו לשחקנים מסרטים שלא היו מועמדים לאוסקר (לא רק למשחק. בכלל): טיילור פייג' על "זולה", סיימון רקס על "טיל אדום" ורות נגה על "חוצה את הקו". רובם ניצחו מועמדים מסרטים אפילו פחות מוכרים (אם כי ראוי לציון שנגה הביסה את ג'סי באקלי על "הבת האפלה", שמועמדת גם באוסקר). היחיד שכן זכה וכן היה מועמד לאוסקר הוא, תראו מי זה: טרוי קוצור מ"CODA". זה בטח אומר משהו.
בפרסי האנימציה, המוכרים כפרסי האנני, זכה "לברוח" בפרס ה"בסדר, נעשה קטגוריה לסרטים אמנותיים פלצניים אוף איתכם" (או כמו שהיא נקראת באופן רשמי: "הסרט העצמאי הטוב ביותר") וזהו. "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", לעומת זאת, הפתיע במעט וקרע את התחת של "אנקאנטו" ברוב הקטגוריות. בגזרת הטלוויזיה, הייתה זו "ארקיין" שגרפה את כל הקופה עם תשעה פרסים מתוך תשע מועמדויות בהן הועמדה.
פרסי הבאפט"א הבריטים גם התרחשו, והם בגדול היו חזרה על הפרסים שהיו עד כה: ויל סמית', טרוי קוצור ואריאנה דבוז זכו בפרסי המשחק, כאשר החריגה היחידה הייתה ג'ואנה סקנלן הבריטית שזכתה על תפקידה ב"After Love". פרסי התסריט הלכו ל"ליקריץ פיצה" ו"CODA", מה שהיה מעט מפתיע, ופרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי הלכו ל"כוחו של הכלב". גם טקס פרסי המבקרים התרחש ודי אמר כנ"ל על כל זה, חוץ מפרסי התסריט (שם זכו "בלפסט" ו"כוחו של הכלב") וג'סיקה צ'סטיין.
בקיצור, לסיכום:
קטגוריית הסרט הטוב ביותר: כוחו של הכלב, כנראה
קטגוריית הבימוי: ג'יין קמפיון
השחקן הראשי: וויל סמית'
השחקנית הראשית: ג'סיקה צ'סטיין, כנראה
שחקנית המשנה: אריאנה דבוז
שחקן המשנה: טרוי קוצור
תסריטים: באוויר. המקורי בין "בלפסט" ל"ליקריץ", המעובד בין "כוחו של הכלב", "CODA", "הבת אפלה" ואל תפסלו גם את "הנהגת של מר יוסוקה".
אנימציה: קרב ראש בראש בין "אנקאנטו" ל"משפחת מיטשל". כנראה ש"אנקאנטו", על בסיס "לא מהמרים נגד בית העכבר".
מטרופוליס בבימויו של סאם אסמייל? אני בפנים
אין לי בעיה שיתאהב שטיקים שלו, אני מחבב אותם. מקום טוב להמליץ על הומקאמינג שקצת חלפה מתחת לראדר ולא בצדק (מתכוון עונה 1 עם גוליה רוברטס שביים, אין לי מושג איך השנייה)
אז מתי מלהקים את טום הולנד לשחק את קראטוס?
(ל"ת)
באמת מעניין את מי אפשר ללהק לתפקיד קראטוס…אני בעד אידריס אלבה – אם כבר פוליטיקלי קורקט אז שיהיה שווה…
וניטפוק קטן לגבי המרחב – לא זוכר שהיתה ביקורת על הסדרה המעולה הזו…
ועוד משהו – זה נדמה לי או שיוצרי הבנים ראו את הפתיח של פיסמייקר ובא להם גם?
בהתחשב במתי העונה השלישית צולמה
לעומת מתי פיסמייקר שודרה (מאוחר יותר), לא סביר במיוחד.
נראה לך?
אם לא יביאו מישהו ממוצא יווני כל האינטרנט יתחרפן.
אבל,
אם כבר מלהקים את קראטוס אז:
1. ג'ון ברנטל – "המעניש" בכבודו ובעצמו.
2. דומיניק פרסל – לינקולן מהסדרה "נמלטים".
ואוסיף במשפט שקראטוס, במיוחד במשחק האחרון, היה דמות כל כך טובה והמשחק היה כל כך מדהים עד שלא ברור לי למה בכלל לעשות מזה סרט.
נראה לי ש"האחרונים מבינינו" הוא תרגום יותר מתאים ל- The Last of Us מאשר "האחרונים שבינינו"
שניהם מוזרים בעברית בתכלס, אבל התרגום השני הוא לא נכון כי הוא מתאר סיטואציה אחרת ממה שהכותרת המקורית מתארת וזה יכול לתת רושם מוטעה.
טוב לדעת שרות נגה קיבלה קצת הערכה שמתבטאת בפרס על ההופעה המושלמת הזו.
לא מפתיע אותי שPASSING נעדר מהאוסקר אבל לדעתי הוא בכיף היה יכול להחליף את משפחה מנצחת, אל תסתכלו למעלה או קודה. טוב , מזל שיש את האינדי ספירטיטס.
אבל למה לעזאזל הבאפט"א והמבקרים היו בו זמנית?
זה סתם יצר אווירה מוזרה כזאת, וכל סרט היה צריך להחליט מי הולך לאן וחבל.
ועכשיו בואו נדבר על איך שג'יימי דורנן וג'וד היל היו חמודים כש"בלפסט" זכה בקטגוריית האנסמבל.
בנוגע ל-"מדוע מלכתחילה דיסני תומכת בפוליטיקאים מכל סוג שהוא"
זה לא ברור? כדי לקדם (או לעכב) חקיקה שמועילה (או מזיקה) לאולפן. ספציפית, בפלורידה, נושאי מיסים ומקרקעין משפיעים ישירות על ההכנסות מדיסניוורלד (שאני מתאר לעצמי שספגו מכה כזו או אחרת לאורך השנתיים ומשהו האחרונות). גם ברמה הלאומית, חקיקה בנושאי מיסוי ואפילו בנושאים ספציפיים יותר כמו זכויות יוצרים – כולל חקיקה שממש זכתה לשם "חוק מיקי מאוס" על שם הארכת הזכויות של האולפן על הדמות – אפשר להיות בטוחים שיש פוליטיקאים שבקמפיין שלהם יש כסף של דיסני.
וזה לא שדיסני הם רשעים בצורה יוצאת דופן בתחום – כל האולפנים בהוליווד מממנים פוליטיקאים.
כל החברות הגדולות בכל תחום עושות זאת
דיסני ספציפית גם הסתבכה עם חוקי העסקת עובדים בפארקי השעשועים שלה (איסור הפסקות שירותים או פשיטה של התחפושות, שעות עבודה וכו').
פארקי השעשועים הם הנכס הכי חשוב של דיסני. פירטתי על זה פעם ממש בהרחבה, צריך למצוא…
אני בהחלט מחכה לסרט ״וונקה״
ואני מניח שיותר אנשים היו מחכים לסרט אם היו יודעים שהבמאי שלו הוא זה שביים את שני סרטי פדינגטון הנהדרים.
פול קינג ביים את הסרט עם הכי הרבה מבקרים שזכה ל-100% ביקורות חיוביות בעגבניות (או לפחות ככה זה היה כשהסרט, הלא הוא פדינגטון 2, יצא), כך שהגיוני מאוד לצפות לסרט הבא שלו, לא משנה על מה הוא.
במאי ענק כמוהו יכול להוציא סרט טוב גם ממשהו שלא נשמע מעניין במיוחד, כמו סיפור המקור של ווילי וונקה.
בעיקר מבואסת שהוא לא מביים את
פדינגטון 3.
זו הייתה יכולה להיות הטרילוגיה המושלמת.
לא יודע
מצד אחד קינג אחלה במאי ומאוד אהבתי את פדינגטון, מצד שני טימותי שאלאמה.
לא כזה מבין את הטירוף סביב פדינגטון.
סרט חמודי, קצת ווס אנדרסון לילדודס אבל הוא לא סרט גדול (צפיתי רק בראשון, את השני יצא לי לתפוס בטיסה ונרדמתי במהלכו אז לא מחשיב). לתחושתי רוב הסרטים שמקבלים 100 או קרוב לכך בעגבניות זה פשוט סרטים מאד חביבים ומתנחמדים שפוגעים בול באמצע אבל לא מעבר. כנראה וונקה יהיה עדיף מהזוועה של ברטון ודפ אבל לא מרגיש לי כמו סרט שיותר מדי אנשים מצפים לקראתו.
לגבי פדינגטון, ידעתם שזלנסקי דיבב אותו בגרסה האוקראינית? סתם פרט מידע מאד רנדומלי שזורק כאן ושהופיע בלא מעט כותרות באתרי קולנוע לאחרונה.
טריילר לבנים
אני לא צופה בסדרה, ולפי רמות הgore של הטריילר אני גם לא אצפה, אבל וואו איזה שימוש מעולה במוזיקה בשביל טריילר.
אני לא יודעת להסביר את זה
אבל בתור בן אדם שבדרך כלל די סולד מ-gore, זה דווקא ממש לא מפריע לי ב״בנים״. אולי זה בגלל שזה כל כך מוגזם שזה כבר ברמת הסלפסטיק כמעט, ולא מרגיש לי לגמרי מציאותי.
בכל מקרה, ממש נהניתי משתי העונות הראשונות ומחכה בקוצר רוח לעונה השלישית. יחד עם ״צהובות״ אלו שתי הסדרות הכי כיפיות של תקופת הקורונה מבחינתי.
וואו, הטיזר של הבנים הוא כנראה הטיזר עם העריכה הטובה ביותר אי פעם.
ככה קיוויתי ש'בייבי דרייבר' יהיה.
לעומת זאת הטיזר שלר בוליט טריין הכי גנרי שיש
אני ממש ראיתי את העריכה של המכות והאפקטים בסאונד מסונכרנים כמה שניות לפני שהם אשכרה התרחשו. מזכיר לי את כל המאשאפים שהיו פעם מאד פופלארים שמסכמים את השנה הקולנועית החולפת. ואומנם הטיזר של קנובי נורא לא עושה חשק, אבל כבר הטריילר שדיסני הוציאו למיס מארוול נראה די חמוד ומרגיש כמו ניסיון יותר מבטיח לפלוש לתחום הנעורים ותיכון מספיידרמן (אם כי לא עפתי על האפקטים הילדותיים של קומיקס). ושימוש חביב בblinding lights של דה וויקנד אינו מזיק.
Yeah, Boi
– שותף להערכת העריכה של הטריילר של "הבנים", אבל זה לא משהו חדש. הטריילר הנהדר (והמוצלח יותר) הזה היה מה שמכר אותי סופית על העונה הראשונה.
– מסתבר שקיאנו ריבס ידבב את באטמן ב"ליגת סופר פטס", מה שכבר הופך אותו לבאטמן המוצלח יותר של 2022.
– בטוויטר דיווחו על עוד ליהוק ל"אופנהיימר" של נולאן, אבל זה כבר חדשות ישנות כי יש אחד עדכני יותר: אני. אני גם לוהקתי ל"אופנהיימר". אבל אל תפיצו.
– יש דיווחים (לא רשמיים) על כך שדיימון לינדלוף יפתח סרט חדש של "מלחמת הכוכבים". מה שאומר שאנחנו עשויים לקבל סרט אפילו גרוע יותר מ"עלייתו של סקייווקר".
למה שמישהו מוכשר כמו לינדלוף יעשה סרט רע?
(ל"ת)
לרדת על דיימון לינדוף מאד 2012.
היום הוא בחור מאד אהוד שעשה את הנותרים ווצמן העיבוד הטוב. שמעתי שהוא עובד על סדרת טלוויזיה חדשה ואני מקווה שהוא לא יתן להסיט את מלחמת הכוכבים ממסלולו יותר מדי.
לגמרי.
הנותרים יצירת מופת.
ווצ'מן מצוינת.
הבנאדם מוכשר בטירוף ושואוראנר מדהים.
עצוב לראות שלוסט לא נזכרת כסדרה המופתית שהיא הייתה בזמנו
באחד הסגרים יצא לי לצפות בסדרה מחדש וזה רק חיזק כמה טובה לוסט הייתה וכמה התזמון שלה היה בר-מזל, כי באמת כבר לא עושים סדרות מהסוג שלה עם עונות ארוכות, הרבה דמויות ראשיות, עלילה מתמשכת ותקציב גבוה. סדרות חדשות היום מקבלות 8 פרקים לעונה ואין להם מספיק זמן להקדיש ליותר מכמה דמויות ראשיות. כל התלונות על הסדרה מתפוגגות כאשר מבינים שהדמויות הן הדבר העיקרי והמעניין, ולא עלילות המיסתורין ומסע בזמן שהקיפו אותם.
טוב שלא עושים כמוה יותר
מעט מטד סיפורים מצדיקים התפרשות על פני למעלה מ100 פרקים, את לוסט הייתי מקצץ ב60 אחוז מהפרקים וזה עוד בעדינות. אני גם ניסיתי לצפות בה לא מזמן והיא ממש לא עומדת במבחן הזמן. או אולי אני זה שהשתניתי מאז כיתה ה כשגיליתי אותה
למה דווקא היא?
הסטרימינג והסבלנות המתקצרת של הקהל באמת הורסים את היתרון שאמור להיות לטלוויזיה על-פני הקולנוע, אבל למה אבודים? ההשקעה בדמויות מייתרת את הצורך בתכנון עלילה הגיונית?
רוב הסדרות הגדולות שראיתי
מתפרסות על פני 40-50 שעות לפחות. קשה לי לחשוב על נראטיב עלילתי שאי אפשר למצות על פני כמו כזו של שעות. כולל התמקדות בשפע מסחרר של דמויות (הסמויה למשל)
ההבדל בין לוסט להסמויה תהומי
בהסמויה בכל עונה מרחיבים לך את היריעה ומוסיפים עוד נדבכים, דמויות ומערכות שונות. המרכזיות של דמויות שונות בסדרה והשפעתם משתנה מעונה לעונה, מי שהיה חשוב מאד בעונה מסויימת עלול למצוא את עצמו בשוליים ולהפך. ומפני שהיא סדרה כזו רוחבית היא בהחלט מצדיקה אתרוחב היריעה, אם כי שים לב שכל עונה כללה 13 פרקים ולא 20 ומעלה כמו בלוסט. אני מוצא כי כמעט תמיד סדרות רוחביות הם אלו שמצליחות להחזיק מספר רב של עונות. ובאופן כללי, לא טענתי כי כל סדרה שיש לה הרבה פרקים אינה מצדיקה זאת. יש את "שובר שורות", "הסופרנוס", "משחכס" ועוד הרבה דוגמאות. עם זאת, מעטות הסדרות שמצדיקות כמות כזאת ולדעתי לוסט לחלוטין לא הצדיקה. היום כנראה הייתה מקוצצת ל3-4 עונות של 10 פרקים במקרה הטוב, וכנראה זה היה משפר אותה. לדעתי HBO התוו את הדרך באופן נהדר עם השיטה שלפיה 10 פרקים של שעה זה די והותר לעונה, ושבכל פרק צריכה להיות מושקעת יותר מחשבה וכסף. הסופרנוס הייתה די מהפכנית בכך שהיא גם הייתה עלילתית אבל גם מאד אפיזודית וכל פרק בה מאד מאופיין, בניגוד ללוסט שמרגיש רצף של המשך יבואים ומה שמפריד בין פרק למשנהו זה על מי נעשה פלאשבק הפעם. בקיצור, לדעתי יש לשפוט כל מקרה לגופו ולא להחליט- הסדרה מונה רק כ-8 פרקים אז היא לא גדולה. יש סדרות שמצדיקות את הרוחב הזה אך הם די מעטות.
ראיתי מעט מאוד מלוסט אז אני לא יכול לשפוט
אבל הטיעון שלי היה שאם את רוחב היריעה של הסמויה הצליחו לפרוס ב-60 שעות (וגם שם היה ניתן לטעון שהעונה האחרונה לא הוסיפה המון), קשה לי להאמין שיש נרטיב שמצדיק יותר. אז אין בינינו ויכוח
כן, אז אנחנו מסכימים.
אגב אם פעם הסטנדרט היה 16-24 פרקים לעונה, היום גם 10 פרקים כבר מרגיש לעיתים קרובות טו מאץ'. הכוונה בעיקר להרבה סדרות נטפליקס שיש תחושה שמתחו ל10 פרקים בכוח וכתוצאה מכך יש להם בטן רכה באמצע (בעונות 1 ו2 של אוזרק זה היה מאד מורגש).
מניסיוני האישי
דווקא עונות קצרות נוטות להיות דלות בעלילה, להימתח באופן יחסי יותר מעונות ארוכות ולהכיל יותר סצנות מיותרות לפרק.
בסופו של דבר התכנון קדימה והיחס בין התוכן לבין מספר השעות הם שיקבעו אם העלילה מהודקת.
רק בסיפור מסתורין (סוגה ראשית) יש לסגור את הסיפור תוך זמן סביר, ואז משך הזמן מההתחלה עד הסוף חשוב בפני עצמו ולא רק ביחס לעושר העלילה שבדרך.
מאד תלוי על מה נפלת
יש לך דוגמה לסדרה עם כמות פרקים מרובה (13 פרקים לפחות) מהשנים האחרונות שהצדיקה את האורך? אשמח לדעת כי לדעתי המקרי םהאלו הרבה יותר נדירים ממה שתיארת. שלא לדבר על כך שאני מחפש רמת השקעה הפקתית ורעיונית בכל פרק כיחידה נבדלת, מה שקשה להשיג בסדרות האלו. שימו לב שאני מתכוון לכמויות פרקים של 20 פלוס משום שהדיון נפתח סביב לוסט, סדרות מרובות עונות של 10 פרקים לא נחשב.
this is us
אני חושבת שהחיים עצמם עומדת בהגדרה הזו. אבל הם כן עוצרים אותה ב18-20 פרקים ולא מורחים ל22.
אגב, אני אישית גם חיבבתי את העונות הראשונות של עד עצם היום הזה, אבל באיזשהו שלב באופן מעשי העונות שלהן חולקו לשני חצאי עונות כשלכל חצי עונה יש קשת עלילתית משלה, אז זה יותר בכיוון של שתי עונות בשנה ולא עונה אחת ארוכה.
סדרות של 20 פרקים ומעלה זה סדרות פרוצדוריאליות, סדרות שלכל פרק יש סיפור משלו והקשת העלילתית העונתית היא משהו ברקע רק כדי לעשות קליףהנגרים בסוף העונה, וזה בסדר. זו המטרה שלהן. אבל אז אין מה לדבר על עלילה מהודקת – זו לא המטרה.
מסכים
ומוסיף את שילד שעד עונה 5 היה להם מעל 20 פרקים ודווקא שהם התחילו לקצר את העונות הסדרה הרגישה (לי ) יותר דלה
אני צפיתי בזמנו ב3 עונות הראשונות של שילד (אני זוכר שבעיקר נשארתי בשביל רות נגה וקייל מככלן) וממש לא אהבתי
מעד העצם היום הזה ברחתי אחרי הפרק הראשון. כמובן שלכל סדרה יהיו אוהבים ושונאים אבל הם קצת מוכיחות את מה שטענתי. בשניהם ניכרת ש השקעה מאד נמוכה פר פרק (אפס מחשבה על אסטתיקה, בימוי וכדומה) וממה שאני זוכר סוכני שילד הורכבה מכמה פרקים חשובים שביניהם המון פרקי פילר סתמיים ומיותרים. אבל בעיקר ממש הפריע לי התחושה הטלוויזיונית של פעם, הכל מצולם בשיא הסתמיות. היא ממש סדרה מהזן הישן שטוב שכבר לא מייצגת את הסטנדרט
זה עדיין הסטנדרט בברודקאסט
ערכי ההפקה שלה הם הנורמה.
ואני חייבת לציין שזאת אחת מהסדרות האהובות עליי בזכות הדמויות והעלילה.
אני יודע שזה הסטנדרט שם. זו בדיוק הטענה, אני שמח שזה כבר לא הסטנדרט הכללי.
צר לי, אבל רוב הסדרות הישראליות שצפיתי בהם בשנים האחרונות נראות הרבה הרבה יותר טוב מהסדרות ברודקאסט, וניכר כי יש מחשבה יצירתית מאחוריהן. זה נהיה סטנדרט עולמי ואני שמח על כך.
ערכי ההפקה תמיד משתפרים
לצערי העלילה נשארה החולייה החלשה גם בהפקות היקרות ומתקדמת בקצב הכי איטי.
בעבר (עד 2010 בערך?) רמת הכתיבה עלתה בקצב מהיר, מאז כל מה שמסביב עולה לרמות קולנועיות ורק הכתיבה מדשדשת.
כתיבה מדשדשת?
"היורשים" (קובר עמוק כל דבר שסורקין העלה אי פעם בכתב ) , "פליבאג", "לא בטוחה","הנותרים", "בוג'אק הורסמן", the great" ואין לי כוח להמשיך.. זו טענה שכיף להגיד אבל אני לא באמת רואה מגמה ברורה של עלייה או ירידה ברמת הכתיבה. בשנת 2008 היו כמה סדרות כתובות נהדר וגם היום יש. להתחיל למדוד עמה היו אז וכמה היום ביחס לכמה הופקו? אני לא יודע. כמובן שהכל עניין אינדיבדואלי אבל קשה להגיד שיש מגמת דרדור בטיב הכתיבה. זה משהו שאנשים אוהבים לאמר אבל אני לא מתייחס אליו מאד ברצינות.
בכלל לא כיף לי להגיד
זאת תחושה שאני לא מחפשת ולא רוצה שתהיה נכונה, ועדיין ככה זה נראה.
הרמה של הכתיבה הייתה בעלייה ברורה עד לפני עשור ועכשיו, אם יש עלייה, היא איטית.
תשוו את הסדרות משנות ה-90 לסדרות מהעשור הראשון של המאה, ואת העשור הראשון לשני.
תשוו את מספר הסדרות הטובות חלקי המבחר הדל שהיה למספר חלקי המבחר העצום שיש.
זה הפואנטה, קשה לכמת את העניין.
מניח שאלגוריתם מסוגל לעשות את זה, פשוט אני לא מתייחס בכובד ראש לתחושות שנזרקות ללא ביסוס. אני ממש לא בטוח בעניין היחס השונה. כמו תמיד הרוב המוחלט זבל, ההבדל הוא שקשה לזכור את הזבל של פעם ונוטים לזכור את הדברים הטובים. לעומת זאת היום הכל הרבה יותר טרי, ועם המבחר המסחרר עוד יותר קשה לקבוע. בעיני אמירה כזו היא פשוט חסרת משמעות
וכפי שציינתי, שילד מלאה בפרקי פילר.
היה אפשר לקצץ חצי מהסדרה וחא לפגוע בארק העלילתי. זה קצת מחליש את הטענה שהסדרות האחו מצדיקים את האורך מבחינה עלילתית. לגבי הדמויות, אני פחות התחברתי. כתבה חלשה ולא עקבית ושחקנים עציים למדי. כך שבפרקי הפיחר בעיקר סבלתי משעמום (אלא אם כן רות נגה החליטה לצוץ, האישה הזאת זהב בכל דבר שהיא נמצאת בו)
כשהדרמה טובה
אין כזה דבר "פילר".
*חוץ מעונה 1 פרה-חייל-החורף, פיהוק.
זו דעתך ואני מקבל אותו אבל אני לא יכול שזו ההוכחה שלך לכמות פרקים
לי אישית רוב הפרקים הרגישו קשורים והסדרה הרגישה לי איכותית.
נכון שיש עונות חזקות יותר ופחות
ונכון שעונה 1 חלשה יחסית
אבל ברגע שהיא החליטה להיפרד מהיקום של מארוול הרמה עלתה.
ושוב הטענה הראשית הייתה שמעונה 6 הם החליטו לקצץ בפרקים וזה הרגיש שהם רצו לסגור את הסדרה מהר ולא היה מספיק עלילה שתסביר דברים
אז זו דעתי
זה יפה שהם הרגישו לך קשורים אבל בפועל הם היו פרקי פילר שאפשר לראות שלא קידמו שום דבר וכלום.
יש אנשים שאוהבים פרקי פילר אבל הם עדיין פילר. מוזמן לשרטט ארקים עונתיים ולבדוק היכן כל פרק נכנס. גם באפי הייתה מלאה בפרקי פילר אבל היו לה כמה טובים (וכמה מזעזעים). אני אוהב את באפי אבל אני לא חושב שטלווזיה צריכה להתנהל ככה בימינו (והיא מקרה יוצא דופן, רוב הסדרות במבנה שלה הרבה פחות טובות,כולל שילד)
לפעמים צריך פרק שלא מקדם
ולו רק למען קצב שתואם לחיים של הדמויות, הן הרי לא עסוקות ללא הפוגה בנושא של הארק.
וכמובן גם נסיגה היא לגיטימית.
בקיצור, מה שחשוב זה המשכיות, לא בהכרח התקדמות.
הבעיה הגדולה היא בזבוז זמן על דמויות שוליות, אפילו אם הדמויות הראשיות לכאורה מככבות ופעילות, אבל עסוקות בנושאים הקשורים לדמויות השוליות. גם זה עדיין סטנדרטי בברודקאסט!
מסכים שלא כל פרק חייב להיות עלילתי, אדרבא.
כשהיו הפוגות מהקשת העלילתית בשילד לא עשו זאת כדי לבחון רעיונות מעניינים, להעמיק את הדמויות או כדי לספק זוווית לא שגרתית. הם לרוב פנו לפיתרון הכי שחוק ומבאס- יש כאלו שיקראו לזה קייס אוף דה וויק או מונסטר אוף דה וויק. בקיצור זה לא שבפרקי הפילר לא הייתה עלילה, פשוט היא הייתה גנרית ונוסחתית והציגה דמויות משעממות לפרק אחד (מסכנה איימי אקר שדחפו אותה לשם כדי לנגן על צלו) ובנוסף לכך אין לפרק שום קשר לקשת העונתית. מה שהופך את הפרקים האלו למיותרים.
וכמובן זה שהכתיבה לא מספיק חכמה, הבימוי לא מספק בכלל והדמויות לא מספיק טובות על מנת להחזיק פרק פילר לא תורם לעניין. אם אין התקדמות עלילתית אז מה יש? בניגוד אליה, רוב הפרקים של היורשים בקושי מקדמים את העלילה כשחושבים על זה אבל הם מעמיקים את ההבנה שלנו על הדמויות והעולם שהן מתנהלות בו והם פשוט מופלאים.
זאת הבעיה הגדולה שציינתי
במקרה השבועי או מה שתהיה הנוסחה נוטים להתמקד בדמויות שוליות.
אני מקבלת בברכה פרק שמניח בצד את העלילה העונתית לטובת עלילה קצרה הסובבת סביב דמויות ראשיות.
אלה ואלה נקראים "פילר" וכביכול אפשר לדלג עליהם.
סוכני שילד
בעונותיה הראשונות היתה סדרה פרוצדוריאלית עם סיפור רקע. לא סדרה עלילתית. זו חיה אחרת. אין משמעות ל"פרקי פילר" בסדרה פרוצדוריאלית. כל הפרקים הם פילר. לNCIS יש כבר 19 עונות של פרקי פילר. פה ושם זורקים איזה פרק עם טיפה עלילה ואז צריך חצי שעה של "בפרקים הקודמים" כי אף אחד בכלל לא זוכר מה היה קודם.
זה בסדר גמור שאתה לא נהנה מסדרות פרוצדוריאליות, זה לא הופך אותה לגרועה, פשוט לא מה שאתה מעוניין בו. היא היתה (בעיני) מאוד מוצלחת ביחס לז'אנר, אבל מן הסתם לא מתאימה למי שלא אוהב את הז'אנר.
(ברור שיש גם סדרות פרוצדוריאליות גרועות, פשוט אני לא חושבת ששילד היא אחת מהן, בטח לא החל מאמצע העונה הראשונה עד, בערך, סוף עונה שלוש, אחר כך הרמה קצת ירדה אבל עדיין נהניתי).
אני מכיר את הקונספט ומודע לכך שהיא שייכת אליו. אבל היא הופיעה בדיון בכלל בתור דוגמה לסדרה ארוכה שמצדיקה עלילתית את האורך שלה.
טענתי שהיא לא כזו ובתגובה נאמר לי כי היא פרוצדוריאלית. אז למה היא עלתה בדיון הזה מלכתחילה?
לדעת מסוף עונה 1 היא כבר לא נוסחתית
למרות המספר הגדול של עלילות בנות פרק אחד, היקף העלילות ההמשכיות שבה מדלג בקלילות מעל הרף העליון שבסדרות נוסחתיות.
אני חושבת שאתה מערבב שני גורמים לא קשורים
הפקה של פרק דרמה טלויזיוני ("הסטנדרט" לדבריך) היא בערך כ-3 שבועות מתום 8-10 ימי צילום.
מאחר ואין לנו 60 שבועות בשנה (בטח לא כשמורידים גם חגים וחופשים), ומבינים שהדבר היחיד ש*באמת* חייב להיות קבוע זה השחקנים, אז עובדים על הפרקים במקביל כשמה שמגדיר את הקצב זה ימי הצילום בפועל.
זה דורש כמה צוותים של כותבים (אפילו אהרון סורקין הסכים לתת קצת לארים לכתוב כמה פרקים בעונה בגלל חוסר זמן…) ובמאים מתחלפים, וזה לא מאפשר יותר מדי מרחב תמרון מבחינת הפקה, אז זה נשמר לאירועים מיוחדים (נניח תחילת וסופי עונות). וכן, חלק מהתוצאות של זה הן רמה לא תמיד קבועה של פרקים, פרקים שמרגישים יותר או פחות קשורים לעלילה הראשית, וחוסר אחידות מסויים.
אממה – יש לנו סדרה שאפשר לצפות בה באופן קבוע- כל שבוע במהלך רוב השבועות ה"סטנדרטיים" של השנה (בלי חופשים וחגים וכדומה), ואפשר ליצור הפקה *כל שנה מחדש*.
זו נגיד גם אחת הסיבות למה ג'ון אוליבר זוכה באמי כל כך הרבה למרות שגם טרבור נואה עושה עבודה ממש טובה (ובמקרים מסויימים גם קולבר וסת מאיירס). את הזמן שהוא משקיע בפרק אחד – הם צריכים להשקיע ב4-5 פרקים. תחשוב על המונולוג של ג'ון אוליבר בתחילת הפרק לעומת a closer look שסת' מאיירס עושה שלוש פעמים בשבוע. התחקיר השבועי שג'ון אוליבר עושה כשבעצם יש לו כמעט את כל אנשי הצוות שמקדישים את עצמם לנושא הזה לעומת טרבור נואה שעושה קטעים מהממים של if you don't know, now you know, אבל עושה את זה במקביל לעוד 3 תוכניות שהוא צריך להפקי בשבוע כל אחת עם הנושאים שלה. מה שאתה מרוויח ב"ערכי הפקה" אתה מאבד בתדירות.
הסדרות האלה שאתה מדבר עליהן כמה הן טובות וערכי הפקה גבוהים – אתה לא טועה, אתה פשוט מתעלם מהמחיר של זה. הההפקה והצילום לא נעשים במקביל לשידור אלא לפני, מייצרים מוצר מוגמר ומעלים אותו לשידור. אז על אותה כמות של זמן יש לך חצי מהפרקים. אז אני יכולה מאוד להנות מהפרקים של גברת מייזל המופלאה, אבל אני מקבלת מזה 8 פרקים פעם בשנה שנגמרים לי תוך שנייה. ובכלל מתחילים לשדר את זה בבינג'ים ולאט לאט הסדרות הופכות ליותר ויותר דומות לסרטים בהמשכים מאשר לסדרות, שזה סבבה למי שאוהב סרטים ופחות טוב למי שאוהב סדרות.
אגב, יש לזה עוד בעיה וזה חוסר היכולת לעשות תיקונים בזמן אמת. הזכירו כאן את שילד שההתחלה שלה היתה איטית וקשה ואיפשהו רק באמצע העונה הראשונה היא התחילה לצבור תאוצה, בגלל שעם תגובות הקהל אפשר לעשות התאמות כבר במהלך העונה הראשונה, היא עוד לא סגורה.
אם הסדרה יוצאת מראש כשהיא סגורה ואין לה את האפשרות לעשות קצת שיופים לפי דעת הקהל ואחרי שבודקים מה עובד ומה לא עובד – אז הסיכוי שהיא תבוטל בעונה הראשונה גדל משמעותית, גם אם יש שם בבסיס איזה רעיון מעניין ששווה להתייחס אליו.
הסדרות הישראליות הן לא בנורמה של "סדרות ברודקאסט" כי הן צריכות להתמודד עם אותן מגבלות. אז יכול להיות שמאוד נהניתי מהמפקדת וזה אחלה, אבל עונה שנייה? עוד שלוש שנים, אולי, אם למישהו פתאום יהיה רעיון.
שגרת שידורים סדירה – זה המחיר שאתה משלם על זה, ואולי מבחינתך זה לא מחיר כל כך גבוה, וזה לגיטימי לחלוטין, אבל זו המשמעות של ברודקאסט – שידורי השגרה. ערכי ההפקה שאתה מדבר עליהם פשוט לא מתאימים לעולם הזה. והעולם הזה הוא עדיין חלק משמעותית בחוויה הצפייה של הרבה אנשים.
אני יודע מה הסיבות שגורמות לכל תוצר להיות כמו שהוא (בערך), אני לא בוחן ע"פ התנאים שהיה לכל סדרה, ממש לא מעניין אותי.
בסוף אכפת לי מהתוצר המוגמר ולא מהאילוצים של סדרות ברודקאסט. ופה כבר נכנס ענייני סדר עדיפויות אישי. אני מבין שלך חשוב שיהיה הרבה מאותה סדרה וכמה שיותר מהר. אני מעדיף את האיכות על פני הכמות. לא מרגיש צורך לצפות ברגע זה בפרקים חדשים של המפקדת אבל אשמח אם בעתיד יגיעו פרקים שאיכותם טוב הלפחות כמ והעונה הראשונה. לגבי גברת מייזל, מיציתי כבר בעונה 2, אשמח אם יפסיקו עם זה בבקשה.אין לי רצון לבזבז 40 דק' ביום על פרק מחופף שלא הושקעה בו הרבה מחשבה.
וזה נחמד שסדרות ברודקאסט יכולות לבצע תיקונים אבל בעיניי זה לא יתרון מספק. אני אוהב שיצירות מגיעות אלי שלמות בלי צורך לתיקוני קהל. זה אחלה לעשות מופע בדיקות חומר למופעי סטנדאפ ולשפר על פי תגובות הקהל, בטלוויזיה אני פחות מעוניין להיות קהל ניסוי.
איכות על פני כמות
זה טיעון בעייתי.
קודם כל, הכמות מדידה והאיכות לא.
נניח שנסכים על מדדים לאיכות.
תסכים תמיד לכל החסרה מהכמות תמורת כל תוספת לאיכות?!
זו שאלה בעייתית מבחינה לוגית
ברור שיש גבול מסוים. לפי השאלה אני יכול להחסיר עד כדי פרק של 10 דק שיהיה מופתי ואז בחרתי בעצם לצפות בסרט קצר. בכללי כן. מעדיף 6 פרקים של פליבאג מעונות שלמות של סיטקומים עבשים.
אובייסלי האיכות לא מדידה, האם זה מונע ממנו להפוך לפקטור יותר קריטי עבורי?
אפשר לתת ציון לאיכות
אז כן אפשר למדוד, רק לא אובייקטיבית.
תעדיף עונה אחת שתבחר לדרג 9 על פני 3 עונות שתבחר לדרג 8?
אני מעדיפה גם דיונים בעין הדג על פני סיטקום עבש, לא חוכמה.
דירוג 8 ו9 לא ממשי בשבילי
קשה להעריך מה זה עונה 8 לעומת9.
אולי אחרים יכולים לכמת אבל אני מתקשה להעריך יצירות באופן מספרי. זה לא ציון פסיכומטרי
אז למה בעצם הכוונה
ב"איכות על פני כמות"? קצת טוב על פני הרבה לא טוב? זה לא באמת קשור לכמות.
את מנתחת מדי את המשפט פשוטו כמשמעו במקום לזרום עם הרעיון.
אם שניהם באים אחד על חשבון השני, אעדיף לקצץ באורך ולשפר באיכות. אני לא מתייחס לזה בתור נוסחה ואין כאן יחס הפוך קבוע. ברור שאם תקחי את זה למקרי קיצון אז זה מאבד מהמשמעות. אבל אם נתייחס למה שמיפ אמרה, היא טוענת שהיא לא רוצה לחכות למעלה משנה למקבץ של 8-10 פרקים של סדרה שהיא אוהבת, היא מעדיפה לקבל עוד פרקים בתקופה קצרה יותר גם על חשבון האיכות. אני מעדיף שיוצרים יקחו את זהמן שלהם ויספקו יצירה שהשקיעו בה מחשבה וזמן.
זה קצת פרדוקסלי לרצות שישקיעו פחות ויפיקו בזריזות סדרות שהיא אוהבת, כי אז איכותן תפגם והן לא בהכרח יהיו הסדרות שהיא אוהבת. קצת wishful thinking. גם אני הייתי שמח שהכל יגיע בכמות ובאיכות המרבית. אבל מצד שני, אני מניח שעומס כזה זה משהו שאין לי אנרגיות להתמודד איתו. לסיכום, אני ממש בסדר עם המצב כפי שהוא עכשיו.
אז אשאל אחרת
פגיעה באיכות באיזה תחום כן משתלמת בעיניך בשביל עוד פרקים?
תלוי באיזה תחום ומה הפגיעה.
העניין הוא שאני גם שאני אוהב שיש טעם של עוד. זה בריא לאהוב יצירה ולרצות עוד ממנה אבל לדעת שזה לא בהכרח בריא עוד ממנה. את שואלת את זה בצורה מעט טכנית מדי, רוב התשובות שלי לשאלות האלו הם תלוי. העניין הוא הלך הרוח שלפיו לפעמים less is more.
והתשובה היותר מדויקת אל עדיין לא מספקת לשאלה
אם הירידה באיכות מספיק חדה כדי שאשים לב אליה (לא משנה באיזה תחום) אעדיף פחות. ייתכן כי גורם שנראה שולי עלול לפגוע באופן משמעותי ביצירה אם איכותו פוחתת.
זו לא הגדרה נכונה, כי האורך לכשעצמו הוא חלק מהאיכות
מבחינתי הקשר הרגשי לדמויות הוא חלק משמעותי מההנאה, והקשר הרגשי זה משהו שמתפתח, וסדרה שנעלמת לי פתאום – הקשר הזה יורד.
הזכרתי אתמול את גברת מייזל המופלאה, סדרה נהדרת של יוצרת נהדרת שאני אוהבת כבר שנים, והנה יש עונה חדשה שלפני חצי שנה הייתי עוצרת הכל רק כדי לצפות בה ועכשיו אני כבר לא שם כי כבר התרחקתי ממנה.
אופרות סבון יומיות הן עם ערכי הפקה של גרוש וחצי – כי עד כמה התסריטים הולכים להיות מעמיקים כשצריך לצלם חמישה פרקים בשבוע? (אני זוכרת שאחותי היתה צוחקת עלי שהייתי יכולה להגיד לה מראש מה יהיה בסצינה הבאה, כי בואו, זה לא שמישהו חשב על זה לעומק). ובכל זאת יש להן קהל שבוי – כי הוא כבר קשור רגשית לדמויות.
מבחינתך זה שני פרמטרים שונים אחד מהם הוא אורך והשני הוא איכות, ומבחינתי אורך הוא אחד הפרמטרים של האיכות. סדרה צריכה להיות ארוכה מספיק כדי שאני אהנה ממנה ואם היא קצרה מדי אז היא לא משיגה את אותו האפקט. ולא רק שאנחנו רואים את האפקט הזה על סדרות, אלא אנחנו רואים את האפקט הזה על סרטים שמנסים לשמר את הקשר הרגשי שלנו עם הדמויות וכך לייצר אירועים קולנועיים. סדרה זה לא רע, אורך זה לא רע, יש לזה עלות ויש לזה תועלת.
אורך (וליתר דיוק תדירות) והיכולת לשמור על קשר ם הדמויות היא אחד הפרמטרים באיכות. כמו כל פרמטר אחר – יש אנשים שזה יותר משמעותי עבורם ויש כאלה שפחות אבל זה אחד הפרמטרים שמשפיע על הצלחה של סדרה
לא בהכרח
אורך ממש לא שווהלקשר עמוק עם הדמויות. יוצר חכם ידע לעשות זאת בזמן מועט ויש יוצרים שגפ במאה שעות לא יצליחו. בסוף זה כנראה נגמר בעניין של טעם. צפיתי ב3 עונות של מייזל ואני יכול להגיד שהיא אחת הדמויות המעצבנות ולא סימפטיות שיצא לי להיתקל בהן בסדרה. סוזי היא הדמות היחידה שנהניתי לבלות לצידה אבל אני שמח שהקשר לא יומיומי.
בכל מקרה אני חושב שלכל סיפור יש אורך שמתאים לו ואני לא ממש מסכים עם טענות הקובעות כי מה שארוך איכותי יותר או להפך.
שלא לדבר על זה שקשר רגשי לדמויות הוא לא בהכרח גורם שהופך יצירה לאיכותית בעיניי.
נשמע יותר משהו גילטי פליזרי, אבל לא באמת מעיד על טיב הסדרה.
בכל אופן זה נשמע כאילו כל סדרה שכתובה באופן סביר לאורך מספיק זמן היא איכותית. לפי ההיגיון הזה הסדרות הטובות בימינו הם כל מיני אופרות סבון שרצות לנצח. אני פשוט לא מסכים, אני לא צריך שדמויות יתפקדו על בסיס חברים שלי שאני רואה ביום יום. לפי טענה זו לא ניתן באמת להיקשר רגשית לדמויות בסרטים וגם עם זה אני לא מסכים. אני לא יודע מה הכוונה בקשר עמוק עם הדמויות, אף פעם לא חשבתי להגדיר קשר עם דמות בדיונית כמו שהייתי מגדיק קשר עם בני זוג.
מה הבעיה עם גילטי פלז'ר?
או במילים אחרות- אם אני נהנית ממשהו למה אני צריכה להרגיש אשמה שאני נהנית ממנו? כי זה לא לפי "סטנדרטים" שמישהו אחר הגדיר כנעלים?
אין גילטי. רק פלז'ר – נהניתי או לא נהניתי. זה הפרמטר החשוב.
דבר שני – אתה שוב מפספס את הפואנטה רק הפעם לוקח אותה לכיוון אחר.
לא קיימת בשום מקום משוואה של "איכות=X"
סדרות יכולות להיות איכותיות ארוכות ואיכותיות קצרות, מבוססות עלילה או מבוססות דמויות, דרמות או קומדיות (או גם וגם). אין בשום מקום ובשום עולם בינאריות שכזו.
האיכות מורכבת מהרבה מאוד פרטים בינהם – אופי הדמויות, רמת הכתיבה, עומק העלילה וכו…
ההבדל היחיד ביני לבינך זה שהפרמטר של אורך הסדרה מבחינתך לא משפיע בכלל באופן ישיר ויש לו רק השפעות עקיפות (כי יש קורלציה מסויימת בין כמות הפרקים לבין ההשפעה בפרק ובסיפור) ואני אומרת שהפרמטר של אורך הסדרה הוא פרמטר שרלוונטי בשאלה האיכות גם באופן ישיר.
במילים אחרות – נניח והיינו פותרים את מגבלות הפיזיקה והזמן והיינו יכולים לבנות שתי סדרות ששתיהן באותו עומק עלילתי, אותה מורכבות דמויות, אותם צילומים מרהיבים, וההבדל היחיד בין שתי הסדרות האלה היא שסדרה א מנפיקה 10 פרקים בשנה וסדרה ב מנפיקה 20 פרקים בשנה.
מבחינתי זה בפני עצמו הופך את סדרה ב ליותר איכותית כי זה מאפשר לי יותר זמן להקשר לעולם שלה. ואז אתה בא ואומר (בצדק!) "אבל זה לא ככה, זה שיש יותר פרקים כן משפיע על כל שאר הפרמטרים" ואני מסכימה איתך אבל מבחינתי נוצרת כאן אופטימיזציה, כי עצם הקיצור של הסדרה הופך אותה לפחות נחשקת לצפייה מבחינתי. אני אהיה מוכנה שיתפשרו במקומות מסויימים על איכות הצילום או עומק התסריט כי עצם העובדה שזה יותר ארוך נותן לסיפור יותר זמן לשקוע, נותן לדמויות יותר זמן להתפתח, נותן לחיבור יותר זמן להתבסס.
תמיד יש 80% זבל. סדרות ארוכות, קצרות, דרמות, קומדיות וכו… ברור שרק מעטות הסדרות שיעברו את מבחן הזמן ושהיום אנחנו עוד לא יכולים לנחש אילו סדרות באמת ישארו לטווח הרחוק. אבל יש משהו בסדרה שמתחילה עם איזשהו רעיון שהוא כאילו מגובש אבל בעצם עוד לא, ויש חפיפה בין הזמן שהסדרה מצולמת לזמן שהסדרה משודרת שמאפשר לה לבחון רעיונות ולמצוא מה עובד ומה לא ולהמשיך משם, שמאפשר לנו כקהל שמגיב בזמן אמת להיות חלק מהתהליך הזה ולהשפיע עליה, וכן, גם הזמן הזה שמאפשר לנו להקשר לדמויות הללו שיהיו בנות בית קבועות אצלנו- אלה גם פרמטרים שמשפיעים על איכות הסדרה, גם אם המשמעות של זה היא שמרבית הסדרה צריכה להיות מצולמת באותן לוקיישנים ואין אפשרות (טכנית) לצילומי חוץ מטורפים.
וניסית להקצין אבל זה נכון – כל סדרה שמצליחה להיות כתובה באופן טוב ומעלה לאורך זמן זה הופך אותה ליותר איכותית, כי אחד המדדים שאנחנו מדברים עליהם כשאנחנו מדבירם על סדרות זה כמה זמן היא הצליחה להחזיר מעמד באותה רמה. לרוב מתבאסים נורא מסדרות שהתחילו עם פואנטה של עונה אחת ואז משכו אותן בצורה לא מוצדקת (בין אם זו עונה של 10 פרקים או של 22), ומעריכים מאוד סדרות שהתחילו ברמה מסויימת ו*נשארו באותה הרמה לאורך זמן*. (ולמען הסר ספק, אין אף אחד בעולם שטוען שאופרות סבון כתובות באופן סביר, הכתיבה שלהן רדודה לחלוטין וזה ברור שזה המצב. הטענה היא שהן מבססות את הרייטינג שלהם על קשרים רגשיים *במקום* על כל ערך הפקה סביר אחר, ז"א עובדה שבמקרי קיצון אפילו זה יכול להספיק כדי לתת זכות קיום לסדרה, אפילו אם היא לא טובה בשום פרמטר אחר).
הטענה שלי היא שאורך הסדרה לכשעצמו הוא פרמטר אחד מתוך אוסף הפרמטרים שמגדירים איכות של סדרה. אבל הוא כן פרמטר, הוא כן משפיע, וסדרה שתצליח להוציא יותר פרקים בעלי ערכי הפקה גבוהים בתדירות גבוהה יותר היא טובה יותר מסדרה בעלת אותם ערכי הפקה בתדירות נמוכה יותר. כי אם זה טוב- סביר להניח שאנחנו רוצים יותר מזה.
אז בעיניי אם זה טוב אני לא בהכרח ארצה עוד ועוד מזה.
זה דיבורים היפוטתיים אבל בפועל אין דרך לקיים את השוואה שעשית בין סדרות בעלות ערכי הפקה זהים באורכים שונים, אז קשה לי לקבוע אם אני לא יכול להקביל את זה למקרים שהיו במציאות. כן, האורך הוא פקטור שעלול להשפיע על טיב כל סדרה באופן שונה, אין כאן יחס ישיר של כמה שיותר, עדיף.
ועזבי את זה שגם לא ארצה שכל דבר שאני מאד אוהב יהיה ארוווווך, כי אז לא יהיה לי זמן לצרוך אותו ולכן אצטרך לעשות ויתורים ולראות פחות סדרות.
יותר זה לא אינסוף. זה פשוט יותר.
גם שוקולד זה טוב ואני יכולה לאכול הרבה אבל אני לא רוצה להיגע למצב של בחילה מרוב שוקולד.
מה שאני אומרת זה שבכל מיני קבוצות של המלצות על סדרות לא נדיר לשמוע משפט בסגנון "מחפש.ת המלצה על הסדרה הבאה, אבל סדרה שיש לה לפחות X עונות/פרקים, כי אין לי כח להתאהב בסדרה ואז שהיא תגמר לי עוד לפני שהספקתי להנות ממנה".או "אה, זה רק עונה אחת? אני אחכה עד שיצטרבו כמה עונות ואז ננסה". האורך, בפני עצמו, הוא פרמטר.
אתה מעדיף אותן קצרות. זה סבבה. זה אתה. אבל זה לא מה שהופך אותן לאיכותיות. אלא למועדפת מבחינתך.
אמרת שזה מה שהופך אותן לאיכותיות? אמרתי שאני בהכרח מעדיף קצרות?
אז אני לא אוהב את הסופרנוס, שובר שורות, הסמויה? אני רק אומר שאני לא אבחר לצפות בסדרה לפי מספר העונות, פרקים, דקות. בכל מקרה כמו תמיד הדיונים האלה מסתכמים בהעדפה אישית וסדרי עדיפויות, כך שאין על מה להתווכח כאן. בסך הכל אמרתי שאני ממש בסדר עם זה שהמשכנו הלאה ממודל לוסט, שמשם התחיל הדיון, וזה הכל.
מעדיף גם על פני סדרה קומית חמודה
(ל"ת)
בעצם, למה לפתח ציפיות?
כמה יוצרים מסוגלים ליצור עלילה אחת, קוהרנטית, שתצליח להחזיק מעמד 10 שעות? 18 שעות (שזה 26 פרקים של 42 דקות)? זה אתגר מאד רציני. אז הגיוני לקצר את העונה, או להוסיף פילרים, או להפוך את הסדרה לפרוצדורלית עם סיפור מסגרת. זה לא באג, זה פיצ'ר.
וחוץ מזה, עונה סטנדרטית טלוויזיונית היא חצי שנה (ספטמבר-מאי). זה פרק זמן מאד ארוך בשביל *לעקוב* אחרי עלילה קוהרנטית אחת.
לא חייבת להיות פרוצדורלית, יכולה להיות גם אפיזודית
סדרות כמו אטלנטה או לואי או ראמי (המצויינת והפחות מוכרת) שיש להן דמויות קבועות, אבל לא מחוייבות להמשכיות עלילתית, לקו עלילה של עונה שהולך מ-A ל-B או אפילו לז'אנר מסויים. אלו הסדרות היחידות שכנראה יכולתי לצפות גם בעונות של 20 פרקים בלי להתעייף.
סדרה אפיזודית כזאת היא בכלל לא סדרה שהמונח עונה רלוונטי לגביה.
היא רצף של פרקים שבמקרה הופקו ושודרו במקבץ מסוים.
לא מדוייק.
בכל סדרה אפיזודית (דרמה) יש איזשהו קו עלילתי שקושר את הפרקים. הוא חלש, הוא מגיע רק לעיתים רחוקות, ומתייחסים אליו רק בתזמונים מסויימים אבל תמיד יש משהו.
אני חושבת שסדרת הדרמה שהכי מתאימה להגדרה של אפיזודיאלית לחלוטין זה חוק וסדר שבאמת בעונות הראשונות השוטרים היו שוטרים ועורכי הדין היו עורכי דין ולא היתה שום משמעות למה העלילה הספציפית שאנחנו רואים היום, וגם שם אנחנו רואים בסדרות החדשות שכן יש קצת יותר התייחסות לדמויות עצמן ולתהליכים שהם עוברים בסדרה, וזה לא כזה פשוט לראות פרק מעונה 2 ואז פרק מעונה 5 ואז פרק מעונה 3. זה אפשרי אבל כן יהיו דברים לא ברורים. האיזון בין הקשת העלילתית שגורמת לנו להמשיך שנה אחרי שנה, והחוסר קשר התיאורטי בין הפרקים שמאפשר לנו לחזור מהר גם אם פספסנו – זה הקושי האמיתי בסדרות אפיזודיאליות לטווח הרחוק.
אם תסתכל על הסדרות שהזכרתי
אז לכולן יש קו עלילה ברור לכל עונה, למי יותר (ראמי, או "דייב" שמאוד דומה לה) ולמי פחות ("אטלנטה", שהיא "המפוזרת" מבין הסדרות הללו, וזו שלכל פרק שלה יש חוקים משלו). אבל כולן מרשות לעצמן לסטות ממנו, לקפוץ לזמנים שנים ולשפע של "פרקי בקבוק" שלא מקדמים את העלילה, או כאלו שזונחים את הדמויות הראשיות לטובת התעמקות בדמויות משנה. הדבר הזה מאפשר להן, כל עוד הכתיבה טובה, להימנע מ"מריחה" כי גם אם קיים קו עלילה, אין שום התחייבות לקדם אותו מדי פרק ופרק.
לאן הגענו ש-10 פרקים זה הרבה...
בקושי יש לי דוגמאות מהשנים האחרונות של עונות ארוכות, מוצדקות או לא, אבל כן יש לי דוגמאות לעונות קצרות שלא ממלאות במספיק עלילה את ה-8 עד 13 פרקים שיש להן.
תמיד היו עונות ארוכות שלא מצדיקות את האורך והפתרון המתבקש היה לקצץ את העודף. למה לא להרחיב את העלילה כדי להצדיק את האורך? הרי בדרך כלל יש מה לחקור. והנה, קיצצו את משך הזמן וגם את העלילה. העונות הקצרות הן גרסה מוקטנת של העונות הארוכות, לא גרסה מרוכזת.
מן הסתם יהיו לך דוגמאות לכיוון השני
כי הוא מהווה רוב של ההיצע. בכל זאת אני מאמין שיצאו כמה סדרות בשנים האחרונות בקונספט של פעם אך לא רואה שהן נחלו הצלחה, וזה כבר מעין סימן. אני בלקות יכול לשלוף סדרות שהם בול- מספיק עלילה ומספיק פרקים. הנה כמה סדרות שונות לחלוטין חאת מהשנייה "היורשים", "תחנה אחת עשרה", "ווצמן", "הנוצרים", "HOMECOMING"' , "the nevers" , משלחת חיפוש, הלוטוס הלבן (6 פרקים מלאים ביותר ממה שסדרות של כמה עונות העניקו לי), טקס חצות ואני יכול להמשיך הרבה. לא רואה סיבה בכוח להוסיף עוד עלילה בשביל למתוח עלילות, עוד עלילה לא הופך סדרה ליותר טובה ואין טעם להעמיס אם זה לא אורגני לסיפור.
אז אחרי בדיקה קצרה עדיין קיימות סדרות מרובות פרקים, באופן לא מפתיע רובם לא מקבלות תגובות אוהדות במיוחד-כל תוכניית abs. cbs cw.
וגם NBC ופוקס
מסגור העונות מגביל קשות את החופש האמנותי.
הגית רעיון טוב ששווה 4 פרקים? צריך למתוח אותו לעונה, להפוך אותו לעלילה משנית או לוותר ולגנוז.
הגית רעיון שהפיתוח המיטבי שלו ממלא 25 פרקים? צריך לדחוס או לפצל לעונות עם פגרות מורטות עצבים.
אז נראה כי אנו מסכימים.
עוד דוגמה להתפתחות חיובית בעולם הטלוויזיה היא שבגלל הסטרימינג כבר אין זמן קבוע לפרק. אם באופן אורגני הפרק מתאים ל35 דק', כך יהיה, ואם זו יחידה ארוכה הוא יכול להגיע גם ל80 דק'. נפלא ומדרבן יצירתיות בעיניי.יש מי שיטענו כי דווקא ההגבלה בזמנים מעודדת יצירתיות. ייתכן במקרים מסויימים אך לרוב היא די פוגעת.
נפלא גם בעיניי
זו אולי המתנה היחידה של הסטרימינג למדיום.
אמנם יש פרקים של 50-60 דקות שקיצוץ היה משפר, אבל אני לא בטוחה שמסגרת זמן של 42 דקות בטלוויזיה הייתה מובילה בהכרח לקיצוץ חכם. תמיד צרם לי לראות סצנות טובות שנחתכו בעריכה רק כי בגלל משך הזמן.
לדעתי זה בדיוק להפך.
אמנם, המבנה של 42 דקות שצריך לעצור בו ל3-4 הפסקות פרסומות יוצר הרבה יותר נוסחתיות, אבל מצד שני החופש המוחלט שנותן הויתור על אורך קבוע גורם ליוצרים להתעצל, ולא להשקיע מחשבה איפה אפשר להאריך ואיפה אפשר לקצר. והתוצאה לעיתים קרובות היא מריחה, כי לקחת עלילה של 60 דקות ולצמצם אותה ל42 זאת שחיטה – אבל עלילה של 50 דקות בהחלט אפשר לנסות להדק.
הפרקים לא בהכרח מתארכים. יש גם פרקים שמתקצרים ל30 דק
(ל"ת)
ממה שאני שם לב
הסטרימינג פתח עולם חדש של מספרי פרקים משתנים לעונות ואפילו אורכים שונים של פרקים. הערה: לעיתים אילוצי זמנים רק עוזרים לזקק יצירות, כמו שהיעדר עורכת חזקה מול קוונטין טרנטינו גרמה לסרטים האחרונים שלו להיות ארוכים מידי.
אני לא מוצא קורלציה בין מספר פרקים לאיכות: בבריטניה הנורמה היא 6 פרקים לעונה כבר הרבה זמן וזה לא מבטיח איכות. מצד שני, כמו שהרבה כתבו, מספר פרקים גדול (כמו ברודקאסט בארה"ב) מכתיב אופי אחר של סיפור: בין אם פר פרק ובין אם עונתי. יש סדרות מופתיות של 6, 8 או 13 פרקים. יש הצלחות עולמיות עם 24 (לרוב קומדיות למיטב זכרוני).
התוצאה של כמויות הכסף שאולפנים מוציאים על תוכן כחלק ממלחמות הסטרימינג גרמה לעלייה בערכי הפקה בכמעט כל התחומים: צילום, אפקטים, איפור, לוקיישנים וכו'.
אני מוצא שכנראה זה מדגיש את צוואר הבקבוק: תסריטאות. בלי קשר למדיית השידור, אורך הפרקים או מספרם – אני מוצא הרבה יותר תוכן בינוני ומטה. הכל נראה מדהים (ממש), אבל עלילה לא מספיק טובה.
רגע, כתיבה לא טובה או עלילה לא טובה? שני דברים שונים
(ל"ת)
כתיבה, כתיבה
טעות שלי. אני יכול לחיות עם עלילה לא מיוחדת או חדשנית אם כתבו אותה טוב: רוב הדרמות (הכוונה לא פנטזיה או מדע בדיוני וכו') הן לא מאוד חדשניות – מה שמכריע זה הביצוע. זה מתקשר גם לדיון על אופי עלילות סגורות פר פרק בכתיבה לסדרה עם הרבה פרקים שיוצאים לאורך זמן: יש הנחה שאנשים לא זוכרים את העלילה העונתית באופן מהודק ושיש הרבה יותר צופים מזדמנים שלא ראו את כל הפרקים או בסדר הנכון.
הדרישות ממש ממש שונות מהעלילה: בסדרות חדשות היום (יותר קצרות ועם בינג') רווח הדיון של "תן שני פרקים ואז זה ממריא". פעם, ובברודקאסט זה עדיין די ככה, כמעט כל פרק חייב להצליח לגרום לקהל לרצות עוד ולחזור בשבוע הבא (!). אני אדגים: הסדרה תיקים באפילה, שנחשבת לאחת הטובות, כולל דרמה, מדע בדיוני ואפקטים היא סדרה של 24 פרקים לעונה. בעונות הראשונות רוב הפרקים היו מסוגת "מפלצת השבוע". הארק העלילתי העונתי התקדם לפרונט לאט, עונה אחר עונה (היו הרבה). הוא הפך להיות מאוד מרכזי רק כשהסדרה הייתה ממש בטוחה בהצלחתה, כשידעה לדרוש מצופיה לא להחמיץ פרקים: זו דרישה מאוד חזקה. במשחקי הכס, התלונה הרווחת היא שהיו צריכים להיות עוד פרקים בסוף, ושאיכות התסריט ירדה. הוא לא היה מהודק, הוא היה נמהר.
לכן, אני לא מתלונן על אופי העלילות, כי הן כתובות לפי אילוצי המדיה. אני מתלונן על איכות הכתיבה היום: מרוב דרישה לנפק עוד ועוד תוכן, נראה כי ירד הרף. יש קפיצות לוגיות, דיאלוגים לא טובים וכו.
אונליין טענה את זה מקודם בשרשור והגבתי שזה תחושה לא באמת מבוססת
(יותר קל לזכור את מה שהיה טוב פעם מאת הזבלה שהייתה) והזכרתי את כלל האצבע שבכל תחום נתון כמעט לפחות 80 אחוז זבל. גם זרקתי בשלוף שמות של כמה סדרות שכתובות מעולה מהשנים האחרונות. בקיצור זה נחמד לטעון את זה, אבל מבחינתי אין לטענה הרבה משמעות.
ליתר דיוק
לא טענתי שרמת הכתיבה ירדה אלא שהעלייה נעצרה או שהיא נראית כמו דשדוש במקום מרוב שהיא איטית. זאת בהשוואה לעלייה המורגשת שהייתה עד לא מזמן, בהשוואה לערכי ההפקה שעולים ובהשוואה להיצע.
אני חושב שזו הכמות שמדגישה את זה
פעם היה פחות תוכן זמין. גם אם כלל ה 80% תקף, זה היה פחות. היום יש הצפה של מידע, כך שקשה לעבור על התוכן ולמצוא את ה20% הטובים: האחוזים זהים, אבל המספרים לא. פעם, עד שהיית מגיע לתוכן היה לוקח זמן ומאמץ, דברים שעזרו לנפות מוץ מתבן בשבילך.
היום אתה בוהה בתפריטי נטפליקס ולא מוצא מה לראות (תפריטי נטפליקס הם התוכן הנצפה היותר בנטפליקס, על פי "אחד שיודע").
מצד שני, אני באמת לא יכול לפסול את האפקט של היותי כבר זקן נרזן שאין לו סבלנות לכל השטויות, אבל מתעקש בכל זאת לנסות לצפות בסדרה "הקוסמים" ולהתאכזב, למרות שכל הסימנים צעקו "אתה לא בגיל!!!!!!! הסדרה בסדר, אתה זה שהשתנה!!".
מעניין שאצה אומר שהדמויות זה הדבר העיקרי כי המיסתורין היה המוקד משיכה העיקרי של הסדרה
והיוצרים לא ניסו להסתיר זאת, הדמויות תמיד היו משניות להם ומעט מהן באמת השאירו חותם בזיכרון.רוצה לצפות בסדרה שהמיסתורין זה לא העיקר אלא איך הדמויות מתמודדות איתו מבחינה רגשית ופילוסופית (ולא מבחינת קליף האנגרים ילדותיים) וכיצד הוא משפיע על החברה? הנותרים זה התשובה.
,
הדמויות בלוסט היו מצויינות,
ולא רק 2 או שלוש ראשיות אלה כמעט עשר דמויות שכל אחת מהן היא התפקיד הכי זכור בקריירה של השחקן ששיחק אותה.
אין היום כמעט סדרות שמתקרבות למגוון כזה של דמויות שמשאירות חותם כלשהו על הצופה, שמתפתחות תוך כדי העלילה, שמצליחות ליצור קשר רגשי אצל הצופים לאורך זמן.
בחלק גדול מהן קשה לזכור משהו אפילו מהדמות הראשית ([שם כלשהוא מ] איסטאון, אני מסתכל עלייך).
רק לאחרונה היתה דוגמה מצויינת איך אפשר לעשות סדרה גרועה מאד עם עלילה דמויית Lost – שלוש העונות של "מניפסט" היו אחד הדברים הכי גרועים שנראו על המסך מזה זמן רב. בכל מה שלוסט הצטיינה, היא כשלה – משחק, דיאלוגים, כתיבה, עקביות של הדמויות, יו ניים איט.
אני ראיתי את לוסט כל כך מזמן שאין לי כוונה לחלוק עליך (אני בעיקר זוכר לחיוב את צרלי, הארלי וג'ון לוק)
מה שכן, מארה הייתה דמות מאד זכורה בטלוויזיה ובין האהובות עלי השנה. כך גם אמא שלה ובתה בסדרה, שהם היו התא משפחתי הכי מגניב שראיתי. ואוון פיטרס גם נתן שם דמות לא מאד שגרתית. אז אומנם ב8 פרקים היה לה פחות זמן לפתח קאדר רחב של דמויות כמו בלוסט, אבל לא הייתי אומר שהם פלקטיות או לא זכירות.
אז אני לא זוכר אף אחת מהן,
אפילו לא איזה דמות גילם פיטרס[1].
ולעומת זאת, על השלוש שלך אני מוסיף את סוייר, בן ליינוס (מהנבלים הכי מוצליחם בטלוויזיה), סעיד ודזמונד.
(וג'ק וקייט זה ברור, לא צריך לומר).
[1] אני זוכר איזה דמות הוא גילם בוונדהוויז'ן :)
בתור מישהי ששנאה את לוסט
הדמויות בלוסט היו מצויינות.
הדמויות בלוסט היו בערך הדבר היחיד הטוב בסדרה, והוא באמת היה ממש ממש טוב, וזה מה שהחזיק אותי כל העונה הראשונה לפני שהתייאשתי סופית.
זה פשוט לא היה מספיק מבחינתי כדי להצדיק אותה (בשבילי באופן אישי, כן? כל אחד והעדפותיו).
כי הוא כבר עשה כאלה
"הפלישה למערב" ו"פרומתאוס", למשל. או אם נשארים באותו ז'אנר, ה"סטאר טרק" שכתב היה אחד הסרטים הכי מטומטמים שראיתי בעשור הקודם.
שוב פעם, עבר זמן מאז 2012
הסדרות שעשה אחרי כל כל טובות שהן לגמרי גואלות אותו
הוא גם כתב את The Hunt שהיה ממש טוב.
בהחלט מרגיש כמו יוצר אחר לגמרי מאז ארץ המחר (שיצא ב-2015 ואכן היה די גרוע).
באמת סרט מעולה, שכחתי שהוא כתב אותו.
הגיוני שיש כותבים שעוברים תהליכים, לומדים טעויות ומשתפרים. בנותרים ממש בולט שהוא לקח ללב כל ביקורת וטענה שהופנתה כלפי אבודים ויישם את התיקון לכך. לכן לזרוק שמות לכל מיני סרטי בלוקבאסטר שעשה לפני הרבה שנים (הפלישה למערב? רציני?) פשוט כבר פחות רלוונטי לגביו.
תכלס מהדוגמאות שלכם
נדמה שהוא טוב בסדרות ופחות בסרטים, זה הכל.
כך שאחכה לסדרה הבאה שלו, אבל לא לסרט.
אבל גם הוזכר כאן סרט מ2020. אני חושב שהמסקנה הנכונה על סמך הנתונים היא שיפור בכתיבה פשוט.
(ל"ת)
וואו בדיעבד אני ממש שמחה
שלא ראיתי את הטריילר הזה לפני שהתחלתי את הסדרה, כי הרגע עם רובין היה כל כך מזעזע ומפתיע בפרק עצמו, והוא מספויילר באופן שלא ממש משאיר רושם מיוחד בטריילר.
גם טריילר של מס.מארוול יצא השבוע
מוזר שלא נמצא בכתבה.
באיזה מקום של המולטיורס מארוול או DC שאזם יכול לפתוח שמפניה על התאריך שקיבל?
הקריבו אותו לגמרי, כמו שאזם הראשון שנשרף מנוכחות אנדגיים. שאזם 2 נחרץ דינו עוד לפני יציאתו. כשאווטאר 2 של הבמאי ג'יימס קמרון יוצא באותו תאריך, הוא יסחוף איתו את כל נהר השמפניה למעמקים ולמתחרים לא יישאר וואן שוט.
לגבי אובי וואן, אני מבין שאתה לא מכיר שום דמות מהסדרה המצויירת, (או המשחק) הם החיו את הפריווקולים וכל סדרות הדיסני פלוס דיי מושתות עליהם, גם בדמויות וגם בנעימות. דול אוף זה פייטס הוא היישר מהפריווקולס וכל המשקל של הסדרה יגיע לקרב האפי הסופי בין ווידר לאובי וואן, ככה שהבחירה ממש מתבקשת.
רוצה להוסיף, אני לא אוהב פריווקולים בדרך כלל, הם לא מרגישים לי בעלי דרמה מספקת לדמויות וגם תמיד מפספסים את מה אמור להיות המוקד עניין שלהם. לדוגמה דמבלדור מול גרינדלוורד נהיה סיפור צדדי. ההוביט גם לא יצר שום עניין. ואפילו במארוול משהו בבלאק ווידוו הרגיש מאולץ. זה הפריווקול הראשון שהכול נראה בו נכון, ממוקד העניין של הסיפור, לצילום (קרב בינוני אחר, הארי פוטר מול וולדמורט) הסאונד, הדמויות המעורבות ויש בי את האמונה שנקבל קרב אפי ופרסונלי כמו שלא ראינו בשנים האחרונות.
לגבי don't say gay, ריככת קצת את המצב
החוק לא רק אוסר לדבר על נושאי מגדר ולהט"ב, אלא קובע שאם ילד מגיע לדבר עם איש חינוך על הנושא, חובה על איש החינוך לדווח למשפחה, גם אם יש חשש שזו סיטואציה שמסכנת את הילד.
כמו כן, הגבלת הגיל גמישה, כלומר אסור עד כיתה ג' או ככל שקיימת התנגדות לדיון בנושא בסביבה החינוכית. כלומר, נתנו פה פתח ללהטופובים להטיל וטו על כל שיח מגדרי ו/או להטבי (ילדים או הוריהם) ונתנו למורים רעים הכשרה מלאה לפגוע בילדים על בסיס נטייתם המינית. נשאר רק לאחל לילדי פלורידה, שהמורים שלהם בעלי אחריות חברתית אנושית בסיסית, וילמדו לצעוד על הקוים ולא לפגוע בילדים בסיכון.
אני לא מבינה למה יש "זעם על דיסני" כאילו שעד אתמול הם היו סבבה, מאוד מקווה שהחרם על הפארק לא ישכח בגלל רפיסות אידאולוגית
כשאומרים לילד בן 6 שמשחק עם בובות או לילדה בת 7 שלא רוצה ללבוש שמלות שהם למעשה ה-'מגדר' ההפוך זה לא הומופובי?
התנועה הלהט"בית המודרנית בארה"ב היא הומופבית ומיזוגנית.
טוב, זה היה פישוט יתר של נושא מורכב
המעבר בין לשחק עם בובות לדיספוריה מגדרית הוא הרבה יותר ארוך ומפרך. זה לא איזה מונטאז' אימונים בסרט.
טראנסגנדרים הם האוכלוסייה הכי חלשה בכללי, להטב או לא, מכל אתניות בעולם. מספר אחת בנסיונות אובדנות, בשבירת קשרים משפחתיים וקהילתיים, בניצול לזנות ובהדרדרות מצב רפואי בכללי (בגלל הימנעות מקבלת הסיוע). אפילו סובלים בתוך קהילת הלהטב עצמה.
אף אחד לא בוחר להיות במצב כזה, או נדחף למצב כזה. במיוחד לא בגלל ששיחק קצת יותר בבובות (בד"כ פשוט מסווגים אותו כ"הומו", לא כאשה בגוף גבר – זו קפיצה לוגית גדולה מידי).
קפיצה לוגית במגמת עלייה
לא האמנתי בהתחלה אבל העדויות מצטברות וזה מדאיג.
אולי הידע שבכלל קיימת אפשרות כזו נמצא במגמת עלייה
למה שזה יהיה מדאיג?
פעם היו אומרים למישהו עם דיכאון קליני שפשוט "ייצא מזה" ולאנשים עם פוסט טראומה שהם מגזימים…
יש אוכלוסיות שלמות שעצם ההכרה שלהן שנטיות מיניות שונות הן דבר רגיל זו תהיה התקדמות משנים של קיבעון.
תכלס, זה שאני מזכיר מחלות נפש באותה הודעה עם נטיות מיניות, מראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם.
זה יעזור לעוד חוקים כאלה לעבור
המחשבה הראשונה היא על הורים שמרנים שהילד שלהם שפך את הלב בפני המורה תוך מתן אמון.
מה עם הורים ליבלרים שגידלו ילד לא קונפורמי למגדר, הסביבה נחושה לשבץ אותו בתבנית והמורה מתסבכת אותו?
הראשון הוא הנפוץ והסיבה לחוקים כאלו.
השני הוא נדיר עד רמת איש קש. אם הילד עם נטיות הטרוסקסואליות הוא ישתבץ בקלות יתרה. הסללה קוראת באופן כה חזק שכמעט ולא ניתן למנוע אותה, רק להאט או לשפר בקצוות. ניסיונות קידום נשים במקצועות stem מדגימות נהדר את הקושי. גם הנורמטיביות המלאה של ילדים לזוגות להטב מפריכה החששות.
פעם היו מכריחים שמאליים לכתוב ביד ימין.
וחוץ מזה, מגדר, נטייה מינית והסללה מגדרית הם שלושה דברים שונים לחלוטין.
נכון.
התגובות שלי מפוזרות. אולי לא הבנתי בדיוק את ההערות של Tom1 ושל online וקפצתי בראש לענות.
אשמח אם יבהירו.
יש ביניהם קו מחבר די ברור
אבל גברים סיס סטרייטים לבנים נוטים להיות מאוד רגישים כשמזכירים אותו.
[** אין בדברים כדי להאשים את "כל ה.." במשהו, יש הרבה לא לבנים ולא גברים שתומכים בחוקים גרועים כאלו, ויש הרבה גברים לבנים סיסג'נדרים שהם אחלה.]
גם בין תפוח, תפוח עץ ואפרסק, והם עדיין לא אותו דבר.
ולא משנה כמה אוהבי מלפפונים לא אוהבים אף אחד מהם.
מה ההבדל בין תפוח לתפוח עץ?
(ל"ת)
שאלה שמוכיחה שאתה אוהב מלפפונים
(ל"ת)
שהאחד הוא תפוז בתחפושת, תייג אותו ואל תגיד מי.
(ל"ת)
להרחיב על מה ששלמקו אמר:
אני בטוח שאנשים בין שנות ה-20 לשנות ה-40 העלו חשש גדול מהעלייה באחוז השמאליים באוכלוסיה, ושאם המגמה תמשיך תוך כמה עשורים כל בני האדם יהיו איטרי יד ימינם.
אז לא הבנת
(ל"ת)
אז בואי תסבירי לי.
(ל"ת)
אני ממש כתבתי שאולי לא הבנתי אותך ובבקשה הסבירי עצמך
(ל"ת)
תשתה מים
אתה אומר דברים שבלי קשר לכמה שהם תלושים מהמציאות, גם לא קשורים לנושא. החוק הנ"ל לא הגיע כדי לתקנן את השיח על מגדר או נטיות מיניות, אלא כדי להשתיק אותו. לשון החוק מכירה בכך שיש בעולם ילדים בסיכון ועדיין קוראת לסכן אותם כדי למנוע מהם שיח על מיניות. זהו. (לפני שעבר הסתובבו צילומי מסך של הנוסח שעמד להצבעה)
טוב, יהיה בכל זאת קצת מעניין באוסקר
כי אמנם "כוחו של הכלב" זכה בבאפט"א וב-DGA ובגלובוס הזהב, אבל "CODA" זכה בשני ארגונים חשובים לא פחות (ואולי יותר) – ה-PGA וה-SAG. מה שאומר שיש לנו סיכוי רציני שהסרט ייקח את פרס הסרט הטוב ביותר (ואז השאלה: האם הוא יצליח לקחת גם את פרס התסריט? או שיסיים עם ניצחון של 2 פרסים?).
זה די היסטרי משתי סיבות:
1. אם סרט הסטרימינג הראשון שיזכה יהיה של נטפליקס ולא של אפל – זה קורע מצחוק
2. אם הגענו למצב שבו הסרט בבימויה של אישה מפסיד לסרט אחר בבימויה של אישה – טוב, אולי מצב הנשים בהוליווד, או לפחות של חלק מהבמאיות – משתפר.
זוכרים שפעם "בלפסט" היה פייטר רציני?
איזה כיף היה פעם
כחף שהןא כבר חא. האקדמיה לא רוצה עוד גרין בוק או נאום המלך
(ל"ת)
לא יודע מה יש לך נגדו
אבל בעיניי הוא סרט נהדר, ברמת טופ 3 של השנה.
סרט חמוד ולא מעבר.
לפי הדוגמאות שציינתי אפשר להבין שאני חוב שזה עוד סרט פיל גוד שעשוי בסדר אבל לא מעבר, ובכוח בוחר להתחמק מכל דבר מעניין או מאתגר. למעשה בלפסט לא עשוי בסדר לטעמי, אני לא יכול להוציא מהראש את זה שכמעט כל הסרט מתרחש ברחוב שנראה כמו תפאורה בהצגה באיזה מתנס.
דווקא התחברתי מאוד למינימליזם הזה
וגם מאוד קשה לי ללמצוא בו חסרונות. כל הקאסט עשה עבודה טובה (והינדס, באלף, דורנן והיל עשו עבודה מעולה) והסיפור הכללי לא רע בכלל ובכיף הייתי רואה עוד 20 סרטים כאלה. וכן, אפשר להתלונן על הצילום או על השבלוניות שלו, אבל אלה לא חסרונות. ולא יודע באיזה מתנ"ס אתה רואה הצגות, אבל לא, זה לא ככה. הוא כולו ברחוב אחד כי אתה לא צריך יותר מרחוב אחד, והתפאורה משכנעת מספיק. אישית אני חושב שבהוליווד יש אופנה מוזרה של תפאורה מוגזמת (הי ספילברג) ואהבתי את השינוי המרענן הזה בבלפסט. באמת אחד האהובים עלי.
אתה בטוח שהם לא רוצים עוד גרין בוק ונאום המלך?
(ל"ת)
לפי זה שהזוכים אחרי גרין בוק היו פריזטים וארץ נוודים, מרגיש לי שהם כבר לא באותו ראש של 2018
(ל"ת)
מקווה מאד.
גם לדעתי לבלפסט ממש לא מגיע הפרס.
'ג'ון אדמס' ידועה דווקא כ"אחת הסדרות ההיסטוריות הטובות ביותר"
באמת – היסטוריונים עפים על כמה היא מדויקת בכל מובן, מהתאורה והאביזרים ועד למבטא של הדמויות. וחוץ מזה היא גם סדרה טובה מאוד. אני מאוד ממליץ.