1. לפני 120 שנים, ב-5 בדצמבר 1901, נולדו שלושה אישים ידועים: הפיזיקאי הגרמני זוכה פרס נובל ורנר הייזנברג, הפסיכיאטר המהפכני מילטון אריקסון – ואיזה וולט דיסני אחד. לרגל המאורע, שלושתם קיבלו החודש ספיישל משלהם בגל"צ. אה, לא. טעות שלי. רק אחד מהם.
2. אני יודע שכולכם מתרגשים לקראת "בשם האח", העיבוד המודרני לאנטיגונה שייצא בסוף השבוע לאקרנים בישראל – אבל אולי שימו עין גם על סרט נוסף שנקרא "ספיידרמן: אין דרך הביתה" כי יש בו כמה שחקנים לא רעים בכלל, ובהם ווילם דפו, ג'יימי פוקס ומבקר הצגות הילדים אלפרד מולינה שהתיישבו השבוע לשיחה מאוד… מאיימת.
3. בעמוד הטיקטוק של הדיילי ביוגל כבר ביקרתם? כדאי לכם. אני לא יודע אם שמעתם, אבל העיתונאי המוערך ג'יי. ג'ונה ג'יימסון חשף את זהותו של הנוכל המנוול ספיידרמן, והוא, כך מסתבר, תלמיד תיכון בשם פיטר פרקר. בעמוד הטיקטוק תמצאו ראיונות קצרים עם תלמידים ומורים שלמדו עם המנוול הזה, והם מספרים מה הם חושבים על הגילוי המרעיש.
ואם אתם לא בקטע של טיקטוק (כי אתם אנשים נורמליים) אז אתם מוזמנים לרכוש עותק פיזי של הדיילי ביוגל. איפה? בדוכן עיתונים, כמובן.
4. במאי שאנג-צ'י דסטין קרטון לא ישוב בקרוב אל עולם האינדי, משום שהוא חתם על חוזה ארוך טווח עם דיסני. במסגרת החוזה, לא רק שהוא ישוב לעשות את שאנג-צ'י 2 ("ואגדת עשרים הטבעות"?) אלא גם יפַתֵּחַ סדרה חדשה עבור דיסני פלוס (אודות חייה של רוזה פארקס. סתם לא, סדרת MCU. מה חשבתם? אם כי עכשיו אני ממש רוצה סדרה של קרטון על רוזה פארקס, רק שבמְקום לסרב לתת לאדם לבן את המושב שלה באוטובוס, היא מסרבת לקבוצה של נינג'ות, האוטובוס נחתך לחצי, עף באוויר ויש פיצוצים – אבל היא עדיין לא קמה).
נוסף על כך, קרטון מקים חברת הפקות חדשה שתעבוד עם הולו, והוא יפיק באמצעותה סרטים וסדרות אודות קהילות שאין להן, בדרך כלל, ייצוג בתרבות הפופ (מחזיק אצבעות לייצוג מעריצי "ארבעת המופלאים 2"). אוקיי, זה דווקא נשמע נחמד. לא נחמד כמו רוזה פארקס עם נינג'ות, אבל נחמד.
5. וכיוון שאני מרגיש שלא דיברתי מספיק על דיסני ותוצריו, התקרבנו לאחרונה צעד נוסף לקראת השקתו של שירות "דיסני פלוס" בישראל: החברה העניקה את עוגת פרסום הסטרימינג פה בארץ ל"פוביליסיס ישראל" (השלוחה המקומית של ענקית הפרסום הצרפתית "פוביליסיס", שמטפלת בתקציב הפרסום של דיסני העולמית בשנים האחרונות). אבל זה לא באמת מעניין. מה שכן תפס את תשומת לבי הוא החלק הזה מתוך המאמר:
"…מה שגורם למלחמה בין כל חברות הסטרימינג האחרות (סלקום, פרטנר, הוט ו-yes) על האפשרות להיות המפעיל שישווק את השירות באופן בלעדי בחודשים הראשונים של ההשקה".
מה זה אומר, בתכלס? שדיסני פלוס תהיה זמינה, לפחות בתחילת הדרך – רק אצל אחת החברות הישראליות, וכפועל יוצא נהיה כפופים לעשות אצלן מנוי? או שנוכל לעשות גם מנוי נפרד לדיסני פלוס? ככל הנראה האופציה השנייה היא מה שיקרה בפועל, אחרת ההשקה בישראל תפספס את כל הרעיון והכיף מאחורי מהפכת הסטרימינג.
6. עמוד בטוויטר מעלה בכל יום כבר כמעט שנה פוטושופ של הדב פדינגטון בסדרה או סרט כלשהם – כמו, למשל, פדינגטון ביום אימונים מסוכן, פדינגטון בספיידרמן, פדינגטון בנסיכה מונונוקי או פדינגטון עם פוניו.
7. טריילר לסרט הבא של גאי ריצ'י, "Operation Fortune", שלפי ויקיפדיה קוראים לו "חמש עיניים" (מה שגורם לו להישמע כמו סרט על עכביש בעל לקות ראייה) אבל לא נראה לי שזה יהיה השם שלו. ריצ'י חוזר לשתף פעולה עם ג'ייסון סטייתהאם, יו גרנט וג'וש הארטנט, וגם קארי אלווס ואוברי פלאזה פה.
בדקתי פעמיים שזו לא עוד שטות עתירת תקציב של נטפליקס, כי אני לא רואה הרבה הבדל בינו לבין "הודעה אדומה", "מחתרת השישה" ושאר ירקות. אבל לא, זה סרט שהולך לצאת ישירות לקולנוע בינואר – ואני מאחל לו בהצלחה, נראה לי שהוא יזדקק לה.
8. ואם כבר סרטי אקשן גנריים עתירי תקציב… פסטיבל סאנדנס יתקיים בעוד חודש!
על הסרטים המדוברים נדבר בנפרד בדרך זו או אחרת, אבל מי שלא יכול לחכות: The Film Experience עשו סקירה של סרטי הפסטיבל.
אולם כדי שלא תגלו תחשבו שאני עצלן, הנה כמה סרטים אקראיים שנראים מעניינים:
"אליס": אליס (קיקי פאלמר, שתככב גם בסרט הבא של ג'ורדן פיל) היא שפחה במטע בג'ורג'יה במאה ה-19 שמחליטה לברוח – ומוצאת את עצמה ב-1973.
"נאני": איישה היא מהגרת לא חוקית מסנגל (אנה דיאופ, כוכבת "הטיטאנים") שלוקחת על עצמה עבודה בתור אומנת של ילד עשירים מפונק במנהטן, במטרה להרוויח מספיק כסף להביא את בנה לארה"ב. התסריט של "נאני" היה ברשימה השחורה של 2020.
"בהצלחה לך, ליאו גראנדה": קומדיה בריטית ובה אלמנה בת 55 בשם ננסי (אמה תומפסון) ששוכרת את שירותיו של ליאו גראנדה (דריל מק'ורמק), צעיר שמלמד אותה ליהנות מסקס.
"בריאן וצ'ארלס": אין כאן אף שם מוכר, אבל קשה שלא לחבב סרט שהתקציר שלו הוא "סיפור על אהבה, חברות, לדעת מתי לשחרר ורובוט בגובה 2.1 מטר שאוכל כרוב".
"Final Cut": רימייק צרפתי לסרט היפני "One Cut of the Dead" (שיהונתן כתב עליו ביקורת). אז אני מניח שזה בערך אותו דבר, קומדיית זומבים שצולמה בשוט אחד, רק הפעם בצרפתית. במאי "הארטיסט" מישל הזנוויציוס כתב וביים.
"את לא תהיי לבד": בעיירה הררית מרוחקת במקדוניה של המאה ה-19, מכשפה הורגת בטעות עובדת אדמה – ומתוך סקרנות, משתלטת על גופה וחיה את חייה. נומי ראפאס מגלמת את התפקיד הראשי. הסרט עצמו, אגב, יופץ באופן סדיר בבתי הקולנוע בארה"ב ב-28 בינואר.
"קרב" (Dual): במאי "אומנות ההגנה העצמית" חוזר בסרט מד"ב, שבו קארן גילאן משבטת את עצמה כשהיא חושבת שהיא הולכת למות, אבל אז מבריאה וניצבת בדילמה מביכה מול, ובכן, עצמה.
"קראי לג'יין": התסריטאית פיליס נאגי ("קרול") ביימה את הסרט, שמספר על מחתרת נשים (שבה כולן קוראות לעצמן "ג'יין") שעוזרת לבנות מינן לבצע הפלה בשנות ה-60. בין השחקנים בסרט: אליזבת' בנקס, סיגורני ויבר, קייט מארה, כריס מסינה, וונמי מוסקו ואיידה טורטורו.
וזה רק מקבץ קטן מבין עשרות סרטי הפסטיבל, חלקם ככל הנראה יהיו סרטים שנדבר עליהם הרבה במהלך 2022.
9. טריילר ראשון לסדרה על פי "היילו", סדרת משחקי הווידאו המצליחה מבית מיקרוסופט (לא שיחקתי בה אף פעם, אני טיפוס של פלייסטיישן).
נראה יפה, לא שציפיתי אחרת מאפוס מד"ב עתידני על מלחמה בין בני האדם ובין גזע חייזרים.
פבלו שרייבר ("הסמויה") בתפקיד הראשי, אם כי בדומה לפדרו פסקל ב"המנדלורי", הוא רוב הזמן יהיה מאחורי מסכה. הסדרה תשודר מתישהו במהלך 2022 בפרמאונט+.
10. ליהוקים נוספים לסרטו הבא של כריסטופר נולאן, "אופנהיימר": פלורנס פיו (יאי), ראמי מאלק (יאי?) ובני ספדי (מצמד האחים ספדי שביים את "יהלום לא מלוטש"? באמת?) מצטרפים לקיליאן מרפי, רוברט דאוני ג'וניור, מאט דיימון ואמילי בלאנט שכבר לוהקו לסרט עתיר הכוכבים הזה.
11. בעוד כחודש אמור היה לצאת לאקרנים מותחן ארוטי בן שעתיים וחצי מבית דיסני, "Deep Water" בבימויו של אדריאן לין ("חיזור גורלי", "9 וחצי שבועות", "פלאשדאנס") ובכיכובם של בן אפלק ואנה דה ארמס (על סט הצילומים הזה השניים הכירו והפכו לזוג. מאז הם נפרדו). כלומר, הסרט הוא טכנית מבית אולפני המאה ה-20, אבל דיסני כנראה הבינו ש"רגע אחד, בעצם אנחנו אלה עומדים לשחרר לקולנוע מותחן אירוטי" – והם משכו אותו מלוח ההקרנות מבלי לתת תאריך חדש או סיבה רשמית.
12. ממש הרגע שוחרר לאקרנים סרטו החדש של ספילברג, "סיפור הפרברים", וזה אומר שכבר אפשר לדבר על הסרט הבא של אחד הבמאים העסוקים בתעשייה. "The Fabelmans", דרמת ההתבגרות שמבוססת על ילדותו של ספילברג עצמו באריזונה, והוא יעלה לאקרנים בארה"ב ב-23 בנובמבר 2022.
את הסרט כתב ספילברג יחד עם טוני קושנר, וישתתפו בו, כזכור, סת' רוגן בתפקיד הדוד של ספילברג הילד (סליחה, "סאמי" קוראים לו פה), מישל וויליאמס היא אמא שלו ופול דיינו הוא האבא. בואנה, הלוואי שאני יכולתי ללהק כוכבים הוליוודיים מהממים שיגלמו את המשפחה שלי (סליחה אימא).
13. גם הסרט הבא של אדם מקיי רק יצא והאיש כבר מביט קדימה – ועל הדרך הוא קופץ מנטפליקס לאפל טי וי, שתממן את הסרט הבא שלו "דם רע" (Bad Blood). בסרט, מקיי ישתף פעולה פעם נוספת עם ג'ניפר לורנס שתגלם את אליזבת' הולמס – מי שעומדת מאחורי אחת התרמיות הגדולות ביותר של העשור הקודם (זו באמת הייתה שאלה של זמן עד שיעשו על זה סרט. אני מופתע שזה לא קרה קודם).
14. "סוניק 2" זה משהו שעדיין קורה ויש גם טריילר.
הוא מרגיש הרבה יותר כמו סרט הסוניק שהיינו אמורים לקבל בפעם הקודמת – אתם יודעים, כזה שיש בו יותר מדמות וחצי מתוך המשחק, ועלילה שלא עוסקת בחיי הזוגיות של שוטר במונטנה.
15. פרד אסטר עושה קאמבק.
מי שתוהה כיצד שחקן / רקדן / זמר שנפטר מזמן יכול לעשות קאמבק כנראה מזלזל במכונה ההוליוודית. הראשון שיתעל את רוחו הוא ג'יימי בל שיגלם את אסטר בסרט שאותו מביים ג'ונתן אטוויסט ("סוף הפאקינג עולם" החביבה) וכותב אראש אמל (שאחראי על כמה סרטים די גרועים, אבל גם על "מלחמה פרטית"). הסרט מיועד לאמזון.
והשני הוא טום הולנד שיגלם את אסטר בסרט חדש מבית סוני. אני לא אוהב להיות שלילי כל כך, וזה דווקא נשמע כמו אחלה ליהוק, אבל אני נוטה להיות סקפטי לגבי סרט שמוצא את השחקן הראשי לפני שיודעים מי הבמאי או אפילו התסריטאי. בכל אופן, שיהיה לשני הסרטים האלה בהצלחה.
16. לפני שנמשיך, אתם מוזמנים לנוח עם משחק דפדפן (שהוא בכלל לא פרסומת לחברת תקשורת מה פתאום) של "קופה ראשית" – נסו לזרוק בתור כוכבה קופסאות לבן על שירה וטיטינסקי.
17. ספר הילדים "The Imaginary" של א.פ הארולד ואמילי גראווט יעובד לסרט אנימה, ויש גם טיזר.
הספר המקורי ראה אור ב-2001 והוא עוסק בידידוּת בין אמנדה הקטנה והחבר הדמיוני שלה ראדג'ר, שנאלץ לברוח כאשר צייד חברים דמיוניים תר אחריו; עליו למצוא כעת את אמנדה בטרם תשכח אותו ("הקול בראש"? זה אתה?). ואם הטיזר למעלה זועק "ג'יבלי", זה לא צירוף מקרים: סטודיו Ponoc (אלה שעובדים על הסרט) הוקם על ידי מי שפרשו מהאולפן המפורסם ההוא.
כיוון ששני הסרטים הקודמים של Ponoc הגיעו לישראל ("קוסמים ליום אחד: הפרח המכושף" הוקרן בבתי הקולנוע והאנתולוגיה "גיבורים צנועים" נמצאת בנטפליקס), קיים סיכוי לא מבוטל ש"The Imaginary" יגיע לישראל כך או אחרת.
18. איגוד התסריטאים בחר את 101 התסריטים הטובים ביותר של המאה ה-21 ("עד כה") – בהרבה מהם כיכב הדוב פדינגטון, לפי חשבון הטוויטר ההוא מקודם. אני מציע שנעשה אגב משחק, ונסו לא לרמות: חשבו על חמישה סרטים שלדעתכם נמצאים בעשירייה הראשונה, וכתבו כמה ניחשתם נכון.
לדיסני פלוס כנראה שגם יתנו לחברת כבלים בלעדי פלוס(הבנתי מה עשיתי פה) דיסני תגיע לבדה כמו אמזון ופרטנר כזה
לא היה מספיק דיסני לדעתי אז אני אגיד שהם גם שיחררו תמונת קונספט לסרט באנימציה הבא שלהם
״עולם מוזר״
הצמד ג'ון ורון חוזרים לסרט אנימציה שמיני במספר.
צמד הבמאים הוותיקים John Musker ו-Ron Clements מבית דיסני (בת הים הקטנה, אלאדין, מואנה, וכו') חוזרים לסרט אנימציה שמיני בבימוים.
רק שהפעם יש טוויסט – אחרי 40 שנה של עבודה בבית העכבר, השניים עוברים דירה למחלקת האנימציה של האחים וורנר, שם הם הולכים לביים סרט אנימציה מבוסס על חבורת גיבורי על מבית DC העונה לשם "Metal Man" (קבוצת גיבורי על עשויי מתכת, ולא זמרי מטאל).
עם מי בדיוק הצמד הסתכסך עד כדי כך שהחליטו לצאת מדיסני ולחבור למתחרים? זאת שאלה שעוד אין לה תשובה.
מקור: https://www.hollywoodreporter.com/movies/movie-news/dc-metal-men-movie-1235056979/
היה אמור להיות במצאנו וירד ברגע האחרון
כי, ובכן, היה קצת עמוס הפעם.
הם באמת צריכים להסתכסך עם מישהו בשביל "לעבור" אולפן?
אני שואל מסקרנות כי אני לא באמת יודע. אבל הרי הם לא עובדים שכירים של דיסני שהחליטו להתפטר/פוטרו. הגיוני לחשוב שוורנר הציעו להם את הפרויקט הנ"ל ואותם זה סיקרן בזמן שדיסני לא הציעו להם משהו מעניין יותר (או בכלל) במקביל אז למה שיגידו 'לא'? זה לא שצמד היוצרים וחברת הענק 'דיסני' הם חברים טובים וזה ייראה כמעשה לא תקין לעבוד עם חברה אחרת פתאום לאיזה פרויקט. זה גם לא אומר שהם לא יחזרו לעבוד עם דיסני ברגע שאלו יחליטו על סרט אנימציה דו-מימדי חדש סוף סוף.
זאת שאלה מה בדיוק החוזה שיש להם
כי חוזה טאלנט עם בלעדיות זה משהו שקיים.
מעניין, לא ידעתי שעושים כאלה
בעיקר משום שאני לא מצליח לחשוב על שום דוגמה שמסתדרת. שחקנים קופצים מאולפן לאולפן כל הזמן. שמעתי על שחקנים שחותמים עם אולפנים למספר סרטים מראש (בעיקר סדרות) אבל לא על חוזה בלעדיות.
ואיך זה בדיוק יעבוד עם במאים? האם בדרך כלל דורשים מהם מספר סרטים פר תקופה? או שהחוזה הוא לרוב 'אם וכאשר תביים סרט אז רק אצלנו'? אשמח לשמוע על דוגמאות כאלה, אם יש לך (אם דברים כאלה מתפרסמים בכלל).
אני לא מכיר פרטים
ובהחלט קיימת אפשרות שגם מי שחתום על חוזה טאלנט עדיין יעבוד עם חברה אחרת (תחת אישור, כמובן).
אני מניח שאם מצד אחד האולפן דורש בלעדיות, אז הוא גם מתחייב לתת מספיק פרויקטים. אבל באמת שהפרטים של חוזי העסקה לא מספיק רלוונטיים בשביל שאתעניין בהם.
אבל אם אתה רוצה לראות דוגמה לחוזה בלעדיות, הנה דוגמה לחברה שתובעת את הפרזנטורית שלה רק בגלל שהיא דיברה עם חברה אחרת (שבכלל לא מתחרה בה):
https://www.calcalist.co.il/shopping/article/rjjiyc6kt
חוזים עם פרזנטורים זה דבר שבשגרה ושאני מודע לקיומו
ההפתעה שלי היא מקיום דבר דומה בהוליווד בין אולפני סרטים לבמאים/שחקנים לגבי עבודות על סרטים.
ג'ון, רון, ודיסני הם אכן פחות בכיוון של 'חברים'. הם יותר בכיוון של משפחה.
זה נכון שבמאים שנודדים בין אולפנים הוא דבר שכיח ומוכר, אך פה יש מצב קצת שונה.
מדובר בצמד במאים שמעולם לא עזבו את אולפן האנימציה של דיסני. מאז שהם נכנסו לתעשיית האנימציה בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, הם עבדו אך ורק בדיסני ללא פחות ממעל ל-40 שנה, וביימו שם שבעה סרטים (The Great Mouse Detective, בת הים הקטנה, אלאדין, הרקולס, כוכב המטמון, הנסיכה והצפרדע, ומואנה).
אחרי עשרות שנים של קיבעון, ואחרי כל הסרטים האלה, זה כבר יותר מסתם מקום עבודה – זה בית ומשפחה (ואחרי "בת הים הקטנה" שפתח את תקופת הרנסאס של דיסני והחזיר את הסטודיו לגדולתו, אני חושב שאפשר לקרוא לג'ון ורון ה-"אבא ואמא" של הסטודיו [או אבא ואבא]).
למצוא אנשים כאלה שהתחילו מאפס, עלו לדרגת בימוי, ביימו מספר סרטים, ובחרו לעזוב 'סתם כך' לחברה מתחרה, זה לא משהו שקורה בדרך כלל.
הנה מספר דוגמאות דומות של אומנים שעלו בדרגות, ועזבו לא 'סתם כך':
רוג'רס אלרס – התחיל לעבוד כאמן סיפור בדיסני בשנות ה80'. עלה לדרגת בימוי עם "מלך האריות". לאחר מכן שני פרוייקטים בבימויו נלקחו ממנו או בוטלו ("ממלכת השמש" נקרע ממנו הפך ל-"קיסר נפל על הראש", ו-"מוכרת הגפרורים הקטנה" נזרק כתוספת DVD אחרי שפרוייקט "פנטזיה 2006" בוטל). מיד לאחר מכן רוג'רס עזב את הסטודיו.
כריס סאנדרס – התחיל לעבוד כאמן סיפור בדיסני בתחילת שנות ה-90'. עלה לדרגת בימוי עם "לילו וסטיץ'". בשנת 2006 סירטו החדש "כלב אמריקאי" נקרע ממנו והפך ל-"בולט". כריס סנדרס בתגובה עזב לאולפני דרימוורקס. אחרי בימוי של שני סרטים ("הדרקון הראשון שלי", ו-"הקרודים") הסרט ההמשך לקרודים שעליו עבד, נגנז לחלוטין. בתגובה כריס סנדרס מודיע שהוא עוזב את האולפנים.
נתן גרנו – התחיל לעבוד בדיסני כאמן סיפור בתחילת שנות האלפיים (וואו… הרבה אומני סיפור יש לנו פה..) עלה לדרגת בימויי עם הסרט פלונטר. מספר חודשים לאחר שהפקת סרטו השני "Gigantic" בוטלה, הודיעה נתן שהוא עוזב את דיסני וחותם על חוזה רב שנתי עם האולפן החדש "Skydance Animation"
ג'פרי קצנברג – קיבל את המושכות לנהל ולהרים את חטיבת הקולנוע של דיסני עם דגש על אולפני האנימציה שלהם. בשנת 1994 התפנתה משרת נשיא האולפן עקב תאונת מסוק מצערת של הנשיא היוצא פרנק וולס. קצנברג שקיבל הבטחה שימונה לפקיד הנשיא כהוקרה על הצלחותיו, נפגע קשות כשהתברר לו שהנשיאות הועברה לרוי דיסני (שעצמו כנראה איים במרד אם לא יקבל את התפקיד [הכביסה המלוכלכת של דיסני…]). ג'פרי הפגועה מודיעה לא הרבה זמן לאחר מכן שהוא פורש מהסטודיו, ועובר לייסד את דרימוורקס אנימיישן במטרה להתחרות בדיסני.
במאים להשכרה עוברים בין אולפנים, וזה מוכר וידוע. אבל ג'ון ורון לא היו כאלה, ולכן העזיבה הזאת מרגישה לי תמוהה.
זאת אומנם ספקולציה תאורטית בלבד, אבל באופן אישי אני חושב שהעזיבה והמעבר לוורנר הם מקרה עם יסודות כמו של הפרישה של ג'פרי קצנברג.
בתחילת שנת 2018 ג'ון מוסקר יצא לפנסיה והשאיר את רון קלאמנטס לבד בסטודיו. לא הרבה זמן לאחר מכן תפקידי סמנכ"ל הקריאייטיב ונשיאות האולפן התפנו עם עזיבתם של ג'ון לאסטר ואד קטמול. עם פרישתו של שותפו לבימויי, לא אתפלא אם רון קלאמנטס רצה להפסיק לביים וכיוון לקבל את אחד מתפקידי הניהול הבכירים (עם כל שנות הניסיון שלו, בחירה בו הייתה החלטה הגיונית לחלוטין). הבחירה להעניק את את תפקיד הסמנכ"ל לג'ניפר ליי שלה פחות מעשור של ניסיון בתעשייה, הוא לדעתי טריגר מספק.
כאמור, יכול באמת להיות שהעזיבה לאולפן מתחרה לאחר 40 שנות עבודה, היא לגמרי ברוח טובה, אבל אני מאוד בספק בהתחשב בהיסטוריה של השניים.
אם כבר עסקינן
אמנם לא היה לו את אותו הוותק כמו לאחרים שהזכרת ופרשו, אבל ריץ' מור היה למשך תקופה כוכב עולה באולפני האנימציה של דיסני: שני סרטי 'ראלף' הם הצלחה כלכלית וביקורתית, וכמוהם 'זוטופיה'. כבר הייתי בטוח שבקצב הזה, מור יהפוך לאחד הבכירים באולפנים בתוך שנים ספורות — ואז הוא עזב במפתיע לאולפני האנימציה של סוני (לפני שנתיים וחצי אגב, ומלבד להיות מפיק של "ויוו" עדיין לא ברור על מה הוא עובד שם). מעניין למה.
ג'ון מוסקר, באופן מעניין, היה חלק ממחזור מיתולוגי של בוגרי Cal-Arts שהתקבלו לעבוד בדיסני בסוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים
והוא היחיד מהמחזור הזה שנשאר בסטודיו אחרי שהוא ראה איך מפטרים על ימין ועל שמאל את כל חבריו לשעבר לספסל הלימודים – ג'ון לאסטר, בראד בירד, טים ברטון ופיטר צ'אנג. יכול להיות שהמחשבה על עזיבה לא היתה ממש משהו חדש עבורו, גם אם הוא לא מימש אותה.
משחק! משחק!
אני אלך על "סיפור נישואים", "שר הטבעות", "חומות של תקווה", "ספרות זולה" ומשהו של צ'ארלי קאופמן (מהמר אדפטיישן).
וואו, לא הייתי קרוב ברובם (בסוף זה היה שמש נצחית, אבל אדפטיישן 11!). מצד שני הבחירות שלהם די מוצלחות.
חומות של תקווה וספרות זולה
לא בדיוק מהמאה ה-21
ככה זה כשאני מתלהב ממשחק, אפילו לא קורא את החוקים
(ל"ת)
חידה: מה משותף לטום הולנד וג'יימי בל?
שניהם
גילמו את בילי אליוט – אחד בקולנוע ואחד על הבמה.
שאנג צ'י 2 וההפצה בסין
(ל"ת)
בני ספדי אחלה שחקן.
הוא שיחק בסרט הקודם שהוא ואחיו ביימו – Good Time. סרט ממש טוב, בסגנון של יהלום לא מלוטש, למי שמתחבר לדברים כאלה ועם הופעה מצוינת של רוברט פטינסון.
אני אישית ממש שמח שהוא לוהק לסרט של נולאן.
בסגנון ופי 5 יותר מוצלח
(ל"ת)
לגבי רשימת 101 התסריטים
אז Get out זאת בחירה די חלשה למקום הראשון – סרט מדהים, אבל לא אחד מהתסריטים הגדולים, בטח כשמשווים לסרטים אחרים בעשיריה שאחריו (אדפטיישן שהוא בעיני בחירה ראויה למקום הראשון, פרזיטים, ממזרים או כמעט מפורסמים). גם "אור ירח" הוא סרט שבנוי יותר על רגש, בימוי ומשחק מאשר תסריט מרשים.
עוד אחד בעייתי בעיני בעשירים הוא "לא ארץ לזקנים" שהתסריט שלו מדהים, אבל גם מאוד נאמן לספר שעליו הוא מתבסס, מה שבעיני מקטין קצת את ההישג.
אני חושב שהבחירה במקום הראשון מציינת בעיקר את ה-A ב-WGA
כי זה תסריט מאוד טוב, אבל בעיקר מאוד מאוד נוגע לעצב הליבה של אמריקאים, באופן שסרטים אחרים קצת פחות, ועל כן הוא זכה (אם אני צריך להמר) במקום הזה.
פרזיטים, ממזרים, מפורסמים כולם בחירות ראויות. לא בטוח שאני מסכים עם התלונה על "ארץ קשוחה", כי גם לעבד צריך לדעת איך – אפילו אם זה מילה במילה. ו"אדפטיישן", נו, הוא אחד מהסרטים והתסריטים שאני הכי פחות אוהב ביקום.
לגבי האמירה ש-''גם לעבד צריך לדעת איך''
ובכן, זה נכון מאוד, אבל בהחלט יש ספרים/מאמרים/וכו' שקל יותר לעבד מאחרים. בגלל זה מאוד מפריע לי שבאוסקר המצביעים לא באמת מתבקשים לקרוא את חומר המקור בקטגוריית ה-'תסריט המעובד'.
כשאני קורא ספר כלשהו בראש שלי אני תמיד חושב על איך הוא היה הופך לתסריט. מה להשמיט, מה לכלול, מה להוסיף ואיך להעביר דברים מסוימים. לפעמים זה בא בקלות, לפעמים צריך להתאמץ ולפעמים זה לא מצליח לי בכלל. וזה קצת לא הוגן לשפוט את התסריטאי מבלי לדעת איזה מאמץ וכישרון הוא שם בעבודה שלו (במיוחד כשאתה מביא לו פסלון מזהב ותהילת עולם על חשבון אנשים אחרים).
ולפעמים זה יותר מדי קל. בעיקר כשמדובר בעיבוד ממדיום ויזואלי אחר. את התסריט של 'סוויני טוד' למשל קראתי ישירות אחרי שצפיתי במחזה. וזה היה נראה כמו אחת העבודות הכי קלות בעולם. כל הדיאלוגים וכל הסצינות וכל התיאורים הם אותו דבר בדיוק. זה הרגיש כמו משהו שכל אחד יכל לעשות. כנ"ל לגבי רימייקים לסרטים אחרים שהם גם ככה עובדים עם תסריט קיים (נכון, לרימייק של דיסני של 'היפה והחיה' יש תסריט יותר טוב מזה של 'מולאן'. אבל אם אני מוכרח לבחור לאיזה מהתסריטאים לתת פרס? אז הייתי בוחר בזה של 'מולאן' כי הוא לא סתם העתיק-הדביק את התסריט המקורי).
במדיום ויזואלי, בהחלט
או לפחות, כן, יותר קל: המקרה המדובר (ארץ קשוחה) הוא לא כזה.
אבל תלונה ששמעתי על הרשימה ומאז קשה לי לנער אותה
היא זאת שקוראת לה "סתם רשימת הסרטים הכי טובים של המאה ה-21". וכאילו, כן, ככל הנראה. קשה למצוא כאן ברשימות מה הזווית התסריטאית דווקא. אבל אולי אני סתם שופט לחומרה.
כן, זה אכן נראה כך.
נגיד, קשה לי להחליט אם ל-"Mad Max" מגיע מקום ברשימה. מצד אחד התסריט שלו מושלם לסרט – דווקא איפה שסרטים מקבילים (מארוול, אני מסתכל עליכם) מעמיסים עוד ועוד, הוא מפשט ונותן לעולם להתגלות תוך כדי תנועה. האם זה הופך אותו לתסריט גאוני או רק מוכיח שסרט מדהים יכול להתבסס גם על תסריט פשוט מאוד. בטח שהוא ברשימה מעל סרטים הרבה יותר "מונחי תסריט" (כמו "שלושה שלטים" למשל)
לא רק הוא
גם סרטים כמו "היו זמנים בהוליווד", "צעירה מבטיחה", "המבוך של פאן", "גלדיאטור", "הפנתר השחור", "רומא", "ממד העכביש", "חוטים נסתרים", "לה לה לנד", "ארץ נוודים" – כולם סרטים שקשה להגיד שמה שאנשים התלהבו מהם זה דווקא התסריט, וזה נראה קצת כמו נסיון ניכוס של התסריטאים על פני סרטים שמגיע להם מאוד להיות פה כמו "שנות המאה העשרים", "חולי אהבה", "דברים יפים מלוכלכים" או באמת שמלא אחרים. נו שוין.
אתה מתכוון לזוכה האוסקר על תסריט "צעירה מבטיחה"
כלומר, אוסקר זה לא בהכרח מדד איכותי, אבל זה בהחלט סרט מאוד מונחה תסריט (גם אם הסוף שלו די מחורר). עם מרבית האחרים אני מסכים (וגם הזכרת לי איזה תסריט מושלם יש ל"חולי אהבה")
האוסקר פחות מדד לזה
כי האוסקר הרבה פעמים נותן את פרס התסריט ל"רצינו לפרגן לסרט אבל לא מצאנו איך", לתחושתי. כלומר, כמו הרבה דברים, פוליטיקה (אבל לא מהסוג שמתכוונים אליו לרוב).
אני באמת חושב שהכוח של הסרט הזה נמצא יותר בבימוי-משחק-עריכה מאשר בתסריט, אבל נו, אולי זה פחות מוסכם מאשר אצל האחרים.
אני מאד לא מסכים לגבי Get Out
זה סרט שבעיניי עובד בעיקר בגלל התסריט שלו.
אוקיי, אני אשחק את המשחק של 18
מבלי שנכנסתי לרשימה, תגידו לי אם צדקתי במשהו
"ממנטו", "היא", "אור ירח", "פרזיטים", "מיס סאנשיין הקטנה", "שמש נצחית בראש צלול", "הקול בראש", "ממזרים יהודים לשמצה", "Get Out" ו"הרשת החברתית".
עכשיו בוא נראה אם צדקתי
6/10
שכוייח!
7 מתוך 10
כולל ארבעת המקומות הראשונים. אני צריך למלא יותר לוטו
Ring shout- זה לא רוזה פארקס עם נינג'ות, אבל קרוב
לפני כמה שנים יצא ספר מקסים, לפחות בעיניי, שהדרך שלי להגדיר אותו היא: באפי, אבל אפרו אמריקאית, נלחמת בקו קלוקס קלאן, אבל שדים, בשנות השלושים של המאה הקודמת.
לפי הבנתי, מפותחת לו כרגע סדרה
Legally Blonde?
אם הרשימה הייתה של 100 התסריטים הכי טובים ולא היה עוד סרט אחריו אז הייתי בטוח שהם שמו אותו שם בתור הזאב רווח של הרשימה.
לא ראיתי את הסרט אבל לא מדובר בקומדיה רומנטית סתמית (או חביבה במקרה הטוב)?
זה סרט מצוין
וכתוב היטב.
לא קומדיה רומנטית, קומדיה
כלומר, נראה לי שהוא אכן בקטגורית ה"צ'יק פליק" שהייתה פעם – אבל לא כל הסרטים בקטגוריה הנ"ל היא קומדיה רומנטית, והדגש ב"לא רק בלונדינית" הוא יותר אישי ולא רומנטי (אם כי יש גם רומנטיקה), והטון הוא יותר "קומדיה מטומטמת" (נקודה עלילתית חשובה נובעת מכך שמישהו לא מסתכל על התחת של ריס ויתרספון).
אני לא חותם על "מצוין", ולא הייתי שם אותו ב-101 תסריטים של המאה (הייתי אישית הולך על "לגמור עם האהבה" עם חייבים משהו בגוון "צ'יק פליק". מבחינת קומדיות מטופשות: קיץ אמריקאי רטוב וחם, זולנדר, בי"ס לרוק), אבל מכל הבחירות התמוהות שיש פה, הוא לא הבולט מביניהם.
יותר מצ'יק פליק
למרות השם הנוראי שלו (בעברית), אחרי שעוברים את שלב "חי חי יש לה עפרון פרוותי והיא לומדת בהארוורד", לא רק בלונדינית מכיל בתוכו כמה אמירות די רציניות על פמיניזם ועל התייחסות לנשים בחברה, בעיקר לנשים בעלות מראה מסויים.
כן, הוא נופל בכמה בורות קלישאתיים של הוליווד, אבל כל הרעיון הוא שהוא יוצא נגד הטרופ של "הבלונדינית המטומטמת" וב90% מהזמן הוא גם מצליח.
כן נו, סצינת החקירה המשפטית האחרונה בסוף לא בנויה טוב וקצת מפספסת את המהות של המסר (גם ברמת המשחק וגם ברמת הבימוי), אבל זה עדיין לא מוחק כל מה שהסרט מנסה להגיד קודם לכן.
וזה למיטיבי לכת
אפשרי שהמושג קצת טעון
אבל לטעמי (או לפחות, כשאני משתמש בו) "צ'יק פליק" ומה שתיארת לחלוטין לא סותרים. כלומר, המשפט "יש צ'יק פליקס עם אמירות רציניות על פמיניזם והתייחסות לנשים בחברה" נראה לי סביר לחלוטין (אבל, כאמור, אפשרי שאני מפספס – אני מודע לכך שזה מונח שלפחות בעבר ,נאמר לרוב בהתנשאות של "מה שהבנות האלה רואות, חחח, אנחנו רואים סרטים רציניים על מכות ומאפיונרים וגברים בוכים")
"קצת" טעון?
"בעבר"?
איזה משמעות אחרת למושג צ'יק פליק אתה מכיר שהוא לא המשמעות הזו?
בעבר, כן
בשנים האחרונות לא ראיתי (ושוב, אולי זה אני שבבועה וכו') שימוש במושג הזה במובן של התנשאות, אלא רק של ריקליימינג – כלומר, "קראתם לסרטים שכאלה "נחותים", אבל זה רק כי פספסתם את העומק/אנרגיה/עניין שבהם" (דוגמא לעניין, נניח, בשם של הרשימה הזאת).
אז כלומר, לכן נגיד סרט חכם כמו "קלולס" (או חכם/טיפשי כמו "לא רק בלונדינית") לא צריך למצוא דרך להגיד למה הוא בעצם לא "צ'יק פליק", כי אומנם "צ'יק פליק" זה סוג מסוים של סרט (אם כי ההגדרות בהחלט פרוצות: יש רשימת ששמו דברים כמו "הנסיכה הקסומה", "מלכות הכיתה", "חופשה ברומא", "קח את זה כמו גבר", "לילה מטורף", "שיקגו" ואפילו "צעקה") – אבל לא משהו שנאמר לשלילה.
לא ממש הבנתי את ההגדרה שלה.
ובגדול אנחנו אומרים את אותו הדבר –
צ'יק פליק לסרטים זה המקבילה לטרופ "הבלונדינית המטומטמת" לדמויות.
אבל אל וודס היא בלונדינית גאה ובמקביל היא הרבה מעבר לבלונדיניות שלה (וממש לא מטומטמת), וlegally blond הוא צ'יק פליק גאה ובמקביל הוא מכיל בתוכו הרבה מעבר.
אבל כשאתה שם אותו ברשימה עם מה שאתה מגדיר כ"קומדיות מטומטמות" אז אתה קצת מקטין את הסרט, בדיוק כמו שכשאומרים על מישהי שהיא בלונדינית, אז כאילו דיברו רק על הצבע של השיער שלה, אבל בעצם מבחינה תרבותית המשמעות ה"אמיתית" של האמירה הזו עדיין לא נעלמה.
אוף. אני לא מרגישה שאני מצליחה להסביר את עצמי. לא מוצאת כרגע את המילים הנכונות…
אה, אז אולי הבעיה היא בהגדרת "קומדיה מטומטמת"
כי אני לא מתייחס לזה כעלבון בשום צורה – כמו "צ'יק פליק", "קומדיה מטומטמת" זה ז'אנר שלאו דווקא חסר אמירה או עוקץ, אלא פשוט כזה שמבחינה צורנית הוא קליל, ההגיון בו רופף, והבדיחות נהדרות. כמו שרשמתי למעלה: דברים כמו בי"ס לרוק, זולנדר או קיץ אמריקאי חם ורטוב הם בין הדברים האהובים עליי ואני לא חושב בכלל שהם "טיפשיים" אבל הם כן "מטומטמים", וחלקם לחלוטין מצליחים להגיד גם דברים על המציאות. (עכשיו גם אני חש שצריך מילים יותר טובות להבדיל ביניהם)
אני חושבת שאנחנו פשוט הפוכים בהגדרות
כי אצלי דווקא המילה טיפשית היא הלגיטימית (קליל, הגיון רופף וכו..), אבל מטומטם זה כבר במובן השיפוטי/מתנשא.
במילים אחרות – אם לא היית מקדים באמירה של "קומדיה מטומטמת" ונשאר עם ההגדרה של קומדיה מטופשת – הייתי יכולה אפילו להסכים איתך על הניסוח. אלו אכן קומדיות שההומור בהן מטופש (במובן של לא מתוחכם), גם אם הן מכילות אמירות מאוד משמעותיות במובנים אחרים.
מטומטם – זו כבר מילה יותר אגרסיבית ופוגענית בראייתי.
אצלי אני מודה שהן די בעלות אותה משמעות
אבל, כן, נראה לי הבנו אחד את השני.
בפיסקה האחרונה תחליפי את המילה 'מטומטם' ב-'טיפשי'
רק עכשיו קראתי את המשך השרשור.
שים אותו בקונטקסט נכון
לדעתי הוא משמעותית פחות טוב ממין גירלס ומקלולס, שאנשים נוטים לצרף יחד אע״פ שהם נעשו בהפרש של עשור. משותף לשניהם שבאותה תקופה סרטי תיכון/אוניברסיטה ששיחקו על תפקיד הרום קום או התבגרות או משהו כזה של בנות, היו בפריחה והכילו בעיקר קלישאות די איומות וסטראוטיפים בכל הקשור ליצוג של נשיות, מערכות יחסים וכו׳
ליגלי בלונד יצא בערך באמצע בין שניהם, ואמנם הוא נוטף סטראוטיפים גרועים, אבל הוא גם מנפץ הרבה מהם כשהוא משחק עליהם.
הגיבורה לא הופכת לחנונית, אלא שומרת על הזהות המאוד אופנתית, נהנתנית, חובבת דברים של בנות- אבל אם במקור היא נכנסה ללימודים כדי להחזיר את החתן שלה, גם היא וגם הסביבה לומדים שיש לה ערך חוץ מהנראות. יש משהו כמעט חתרני במונחים הוליוודיים (ורק הוליוודיים) בכך שהקבלה שלה כבעלת מקצוע רצינית לא כרוכה בויתור על האישיות. הסרט אפילו אומר את זה במפורש, משום שסביבה כולם רואים אותה כקוריוז, מצפים שתכשל ומפצירים בה לחזור לעולם החתונות והכלום והיא בוחרת לשבור את המעגל הטיפשי הזה.
כמו כן, יש בסרט שבירה של סטראוטיפ הנערה המקובלת והיפה והשטחית, שגם מכהנת כראש האחווה וכו׳ הן תמיד הרעות בסרט ופתאום היא מתגלה כבחורה מאוד מאוד לבבית לכולם.
ויש גם אמירה גדולה ופחות רלוונטית לישראלים על הארוורד, כי אקדמיה יוקרתית בארהב היא סוג של מועדון סגור, ואכן מי שמצליח להשתחל אבל לא ממש שייך נוטה לאבד את עצמו מהר מאוד מבחינת ציפיות, גישה ללמידה וכו׳ (למשל לא לדעת שמצפים שיגיע לשיעור אחרי שקרא ספר). אז הסרט גם קצת מציג את המכשול הזה וההתגברות עליו.
להגיד שהוא מושלם? ממש לא, רחוק מזה. למעשה, היום הסרט הזה היה נתפס כעיוור למיעוטים אמיתיים (היא עדיין נערה לבנה, עשירה, מבית משכיל שהתקבלה להארוורד קצת בקלות מידי- לא באמת תלוש מהמציאות)
אז אני מבין שהסרט בא לשבור מוסכמות וסטיראוטיפים של הז'אנר הספציפי הזה ולא יותר
כי לא זכורים לי סרטים מהתקופה שהמסר שלהם היה שבחורה צריכה לוותר על האישיות שלה בשביל להפוך לבעלת מקצוע רציני או שזו הייתה תפיסה קיימת בחברה בזמנו שהסרט בא לנפץ. ואם זה באמת היה מסר כמעט חתרני בזמנו אז המצב בז'אנר בהחלט היה עצוב.
מה שכן, בנימה אישית יותר, גם אם זה אכן מסר חתרני ומעניין אני פשוט לא חושב שהוא מועבר כמו שצריך בסרט הזה. הסרט נורא מתמקד בסטיראוטיפ של 'הבלונדינית הטיפשה' ומנסה לנפץ אותו רק שבעיניי בשום שלב בסרט, גם לא בסופו, לא הצלחתי להשתכנע שהדמות הזו יכולה להיות עורכת דין טובה או שהיא לא טיפשה. ואני כן חושב שהיא צריכה להשתנות בשביל שיהיה אפשר לקחת אותה ברצינות בתפקיד הזה. לא בגלל שהיא אישה, לא בגלל שהיא יפה, לא בגלל שהיא חובבת "דברים של בנות" ולא בגלל שהיא נחמדה ולבבית. אלא כי היא באמת לא אינטלגנטית מספיק בשביל להצליח בתחום. לפחות לא לפי מה שאני ראיתי מהסרט.
והתמימות שלה, מקסימה ככל שתהיה, היא לא משהו שאני רוצה לראות בעורכת דין שמייצגת אותי. בסרטון ש-mip קישרה אליו אומרים שלדמות של וית'רספון אכפת מהאמת יותר מאשר מלנצח בתיק שהיא עובדת עליו, וזה מוצג כדבר חיובי כשזה ממש לא. זה לא אמור להיות מסר שסטודנטים לעריכת דין צריכים ליישם.
יש בסרט ניסיונות להראות לנו שמדובר בדמות חכמה, רק שהם לא עבדו עבורי. אני יודע מה התסריטאיות ניסו לעשות אבל רק בגלל המבטים המשתאים של דמויות המשנה סביבה עם המשחק המוגזם שלהם כשהיא מדברת. בשום שלב היא לא עושה או אומרת שום דבר שהרשים אותי. אם שואלים מישהי 'מה את מעדיפה, A או B?' והוא עונה ב-'אף אחד משניהם, אני מעדיפה את C' (סצינה שהייתה בסרט) זה לא מישהו ש-"חושב מחוץ לקופסה" כמו שהסרט מנסה לגרום לנו לחשוב. זה מישהו שלא ענה על השאלה.
ושבירת סטיראוטיפים זה לא דבר שקשה לעשות, במיוחד אם לא מדובר במשהו שיעורר מחלוקות (זה לא שתקום קבוצת מחאה שתחרים את הסרט ושתגיד ש-'בלונדיניות כן טיפשות!' או ש-'ראש האחווה היא כן תמיד נוראית!' כך שאלה סטיראוטיפים שלא כזה מרשים לשבור).
אבל אוקיי- בקונטקסט של סרטי תיכון/אוניברסיטה שמשחקים על תפקיד הרום-קום הסרט שבר מוסכמות של הז'אנר בזמנו וגם כמה סטיראוטיפים (בזמן שהיה נורא סטיראוטיפי לגבי קהילות אחרות). וכנראה שהקטע הזה של לשנוא את הדמות הראשית הוא יותר בחוויה האישית שלי ושאת ויתר הצופים כן הייתם בעדה.
חחחח קבל מיינדפאק:
"לא זכורים לי סרטים מהתקופה שהמסר שלהם היה שבחורה צריכה לוותר על האישיות שלה בשביל להפוך לבעלת מקצוע"
כבת, לא זכורים לי סרטים מהתקופה ההיא שהדמות הראשית בהם היא בת שאינה נסיכת דיסני או לחילופין גיבורת רום קום כזה או אחר, או עונה לאסופת הסטראוטיפים אליהם התיחסתי. אני יכולה להבין למה בנים פחות שמים לב לדבר הזה, כי היה לכם איפה לחפש יצוג קצת יותר סביר לעצמכם. מי שחיפשה את עצמה בדמות נשית- בוא נגיד שלא סתם (ולמרות המון בעיות) שלושת הסרטים שהזכרתי, ועשרה דברים שאני שונאת אצלך, הפכו לעד כדי כך זכורים ומוערכים. הם אשכרה ניפצו סטראוטיפים והציעו אלטרנטיבה.
אבל עדיין מרגיש לי שאת מתייחסת רק לז'אנר נורא ספציפי
כלומר, שמה שאת מציינת נובע פשוט מבחירה לא מוצלחת של סרטים לגדול עליהם יותר מאשר זה שהתקופה ההיא הייתה בעייתית במסרים שלה ובייצוג שלה לדמויות נשיות.
רוב הסרטים עם דמות ראשית נשית מסוף שנות התשעים/תחילת האלפיים שאני גדלתי עליהם לא היו מז'אנר הקומדיה הרומנטיות והם מציגים דווקא דמויות נשיות הרבה יותר מורכבות מהסטיראוטיפים עליהם את מדברת. סרטים כמו 'המסע המופלא', 'לילו וסטיץ", 'אמלי', 'להרוג את ביל', 'מולאן', 'מלהולנד דרייב', 'הנסיכה מונונוקי' וכו'. אלה כולם סרטים שגדלתי עליהם ושהדמויות בהם היוו מודל לא רע לחיקוי עבורי (ואני באמת צריך להיות אישה בשביל לראות בדמות נשית מודל לחיקוי? למה? למה שתחפשי מודל לחיקוי אצל דמויות נשיות בלבד בעצם?).
הרגע שללת את כל נושא הייצוג במדיה
למה אני חייב גיבור כהה עור? למה אני חייב גיבור עם נטייה מינית אחרת? למה אני חייבת גיבורה אישה?
הרי כל מה שצריך זה גיבור כתוב טוב, נכון?
אז לא נכון. אני אעז ואשער שאתה מספיק דומה לרוב הגיבורים, כך שאתה לא שם לב לבעיה.
אנשים צריכים הכרה בקיומם, על שלל הרבדים שלהם. לכן יש מקום ל"אותם סרטים בהיפוך מגדר" וליצירה של סרטים בשנית במיקום אחר בעולם.
ילדים, שזה בעצם אנשים work in progress , לא יודעים לעשות את ההתאמות של "מה רלוונטי אליי מהנסיכה מונונוקי, למרות שאנו שונים מהותית". ילדות בנות 15 צריכות דמות כמו הבלונדינית. אנשים צריכים להרגיש שהם קיימים, זה חלק מהגדרה עצמית. אחת החוזקות של הסדרה המוערכת "כתום זה השחור החדש" הייתה הגיוון ברקעים של הדמויות. אם הסדרה הייתה מופקת עשור לפני, כמעט כל הדמויות היו לבנות, פרט לאלו שממש צריך שיהיו מרקע אתני אחר.
באנקדוטה, הייתה איתי בלימודים מישהי כזו: התעקשה על המניירות והלוק בדיוק כמו בסרט הזה – סיימה הנדסת תכנה בטכניון על אפם וחמתם של כל המצקצקים. כולם פשוט הניחו שהיא טיפשה – מה שהיא עברה ממרצים! לא מאחל לאף אחד.
ברור לי שבשביל זה צריך ייצוג מגוון במדיה
אבל אותי מעניין למה זה ככה. אני מסכים ש-"אנשים צריכים הכרה בקיומם, על שלל הרבדים שלהם" אבל למה הרבדים האלה צריכים לכלול את הנטייה המינית שלהם או את הצבע עור שלהם? יצירה שבה הדמות הראשית נראית כמוני, מאותו מעמד סוציו אקונומי כמו שלי, ושבאה מאותו כפר כמוני ואפילו גרה בשכונה שלי בדיוק אבל שונה ממני באפיון ובהתנהגות תעורר אצלי פחות אמפתיה מאשר דמות עם אורח חיים לא קשור לשלי שהמאפיינים שלה ודרך החשיבה שלה יותר קרובים אליי.
הרי כל הקונספט של סיפורים מסתמך על זה שאתה יכול להזדהות עם אנשים שהם שונים מהותית ממך מבחינת אורח החיים והסיפורים שלהם אבל כאלה שאתה שותף איתם בחוויה האנושית הקולקטיבית.
לגבי ילדים לי היה נראה הגיוני שהם רואים את עצמם בכל דמות ראשית שהם רואים על המסך ודווקא בגלל זה להם, יותר מכולם, לא משנה אם זו אישה, גבר, שחור או לבן. ההבדל היחיד שהם רואים בין הדמויות זה 'אני אוהב את הדמות הזאת כי הוא מהטובים' ו-'זה האיש הרע אז אנחנו שונאים אותו'. כך חשבתי, לפחות.
וכן מסקרן אותי לדעת אם אני לא שותף לצורך הזה בייצוג במדיה כי אני באמת 'מספיק דומה לרוב הגיבורים' (למרות שטכנית אני כן חלק ממיעוט אתני לא מיוצג מספיק מבחינה כמותית במדיה) או שזה מסיבה אחרת.
(ואני לא שואל מתוך זלזול בנושא חלילה)
הסיבה שייצוג צריך לכלול נטייה מינית וצבע עור,
היא שבמציאות יש חשיבות לנטייה מינית וצבע עור (בעיקר אם אתם שייכים לקבוצת מיעוט). ולכן כאשר אתם חלק מקבוצת מיעוט ואין מישהו מקבוצת המיעוט הזאת על המסך, זאת אומרת שיש בעיה עם המיעוט הזה.
כאשר מדובר על חלוקה שלא ממש משמעותית במציאות, אין משמעות לייצוג או חוסר ייצוג שלה. מכיוון שבמציאות לא משנה אם אתה בדורופובי או לא, זה לא משנה שאין בדורופובים על המסך.
פן אחד לחשיבות הייצוג
ילדה שרואה תכונת אופי מסוימת או תחביב מסוים או מקצוע מסוים רק אצל דמויות גבריות, תזהה אותו כ"משהו של בנים" ואפילו לא תשקול להיות כזו.
זה המכשול הראשון והגדול מכולם בשוויון הזדמנויות.
אם היא תראה את זה גם אצל דמויות נשיות, היא תוכל לדמיין את עצמה ככה.
במצב כזה, גם אחד מהגברים יוכל להיות המודל לחיקוי שלה.
תקף גם בהיפוך.
תודה לשניכם.
(ל"ת)
הצטרפתי בסוף הדיון
אבל בכל זאת לא יכולה שלא להגיב כי אני חושבת שהמשפט
"לא זכורים לי סרטים מהתקופה שהמסר שלהם היה שבחורה צריכה לוותר על האישיות שלה בשביל להפוך לבעלת מקצוע"
הוא עצם מהות הדיון הזה.
קודם כל, אם כבר יש סרטים שיש בהם גיבורה עם שאיפות מקצועיות – היא בדרך כלל לא נראית ומתנהגת ככה. היא מראש נתפסת כבחורה "שונה". סוג של "כן, היא בת אבל היא לא כמו כל הבנות האחרות" – שזו הגרסה של שנות התשעים לפמיניזם שהיא נוראית בעיני: כאילו נתנו מקום לנשים, אבל רק לנשים שהן מראש "יוצאות דופן, לא כמו השאר". אז כאילו היתה גרסה מסויימת של "גם נשים יכולות להעשות הכל", אבל זה לא היה כל הנשים, אלא תת סוג של נשים שמראש מתחברות יותר לעולמות הגבריים, לא אלו שמתעסקות בדברים "נשיים". הדברים הנשיים הם רדודים, וגם עכשיו – בתיאור שלך של הסרט- מבחינת העיסוק בנושאים האלו אתה לא מקבל את סוג האינטלגנציה שהוצג שם כ"חכם", אבל האם אתה באמת מצליח להפריד אותו מהעטיפה כשאתה עושה את זה? האם היכולת שלה להגיב מהר בסיטואציות שונות, לחשוב על תשובות לא טריוויאליות בסיטואציות מלחיצות, וכן – להתקבל לאחד מבתי הספר הכי טובים בארץ בגלל דברים שהיא עשתה נכון (הממוצע שלה גבוה, היא עסקה בהרבה פעילות חברתית, היא למדה בטירוף לצורך המבחנים. זה לא שהיא נכנסה כי אבא שלה סידר לה מקום) – למה כל הדברים האלה לא מספיקים כדי לייצג חכמה בעיניך? האם דמות גברית (או אפילו דמות נשית שלא נראית ככה) עם אותם הדיאלוגים היתה נתפסת אצלך באותו אופן? זה המסר שהסרט מנסה להעביר, גם אם הוא מסתבך קצת בסוף.
וזו המהות, וזה הסיבה שבגללה הסרט הזה נתפס אצלי כמשמעותי וחתרני. המסר הזה הוא המסר שחלחל בדור שלי – כל אישה יכולה להיות מה שהיא רוצה- את יכולה להיות דוגמנית ואת יכולה להיות מדענית אבל את לא יכולה להיות גם וגם. בנות יכולות ללמוד פיסיקה אבל הבנות שהולכות ללמוד פיסיקה נראות בצורה מסויימת ומתנהגות בצורה מסויימת. את לא תלכי עם תיק ורוד ופונפונים להרצאה באוניברסיטה, גם אם זה התיק שממש בא לך עליו, כי יצחקו עלייך, ואם תלכי עם שמלה שהמחשוף יצא טיפה יותר גדול ממה שתכננת כי את בחנת את השמלה בעמידה ומסתבר שכשאת מתיישבת דברים טיפה זזים, אז זה לא רק לא מנומס או חצוף- זה גם אוטומטית הופך את האמירות שלך לפחות "חכמות" (כשמראש אנחנו מתחילות ממינוס, הרי אנחנו נשים).
עזוב את הסרטים. גם היום במקרים רבים – נשים צריכות לשנות חלקים מסויימים במראה שלהן ובאישיות שלהן בשביל להתאים את עצמן לעולם העבודה הגברי. כן בסרט הם לקחו והקצינו את זה למקסימום, אבל זה סרט הוליוודי, לא צילום דוקומנטרי. המטרה שלהם זה להבהיר נקודה והנקודה היא "אתם יכולים להניח שום דבר על הידע והמקצועיות שלה על סמך איך שהיא נראית".
וכתבתי בעצמי בהודעה הראשונה שלי – ברגע שמגיעים לסצינות בבית המשפט – אני חושבת שהיו שם כמה החלטות תסריטאיות ומשחקיות גרועות ממש שבאמת פוגעות במה שניסו לבנות בסרט עד אותה נקודה. ועדיין, אם נחזור להערה המקורית שלך, האם אתה יכול לחשוב על עוד סרט שבו הגיבורה נראית ומתנהגת ככה ולא היתה צריכה לוותר על האישיות שלה בשביל להפוך לבעלת מקצוע רציני? אני לא מצליחה לחשוב על עוד אחד.
זאת הזדמנות
להיזכר בסרט הקצר המקסים Purl
https://www.youtube.com/watch?v=B6uuIHpFkuo
בול!
אכן סרט מופלא שתמיד טוב להזכר בו.
^__^
(ל"ת)
מגיל 0
מתחילה הסללה מגדרית ופוגעת בבנים, בבנות ובעתיד של כולנו.
הגברים ב"פרל" הוכוונו להתאים את עצמם לתבנית מזמן.
מהנשים בכלל לא ציפו להגיע לאותה עמדה, זו הרי "קריירה גברית".
כמו שמיפ ציינה, יש בסוף הסרט גבר בחולצה ורודה (יש עוד צבעים שלא היו קודם).
אני מוסיפה בזאת לקנון עובד שהבין שהוא בעצם מתאים למקצוע "צווארון ורוד" ועזב.
מי שבאמת דואג לבנים וגברים מצטרף למאבק הפמיניסטי, וזה מתחיל במשפחה.
אפשר
שאלה במטותא. יען כי אני די בור בנושא של חלוקת התפקידים בעשיה קולנועית. אני חשבתי שתסריט הוא דיאלוגים בעיקר וסרטוט גס של הסיפור. עכשו, בהינתן הנתון הזה קיומו של WALL E ברשימת 100 התסריטים הגדולים של המאה 21 היא לא ברורה. מישהו אם כן יכול להסביר לי, מה זה תסריט? תשואות חן חן
קראתי רק תסריט אחד בחיי
וזה היה לפני חצי חיים (דווקא אחד די קלאסי)
עד כמה שאני זוכרת, זה כמו מחזה. כלומר נותן גם תיאור סצינות, נופים, העמדות במידה מסויימת.
גם אני הרמתי קצת גבה על וול-אי.
לא סרטוט גס
בגדול, תסריט משתנה מסרט לסרט, ויש סרטים שהתסריט הוא מאוד מאוד "חופשי" בהם, אבל בסרטים הוליוודים זה פחות המצב, והדברים מפורטים מאוד. אז בוול-אי, כל מחווה, כל רעיון וכל רגע עלילתי כתוב וגם ככל הנראה נותן לו איזה טעם אישי שהקורא יכול "להיסחף" לתוך הקריאה. אפשר לראות את זה די בבירור בתסריט עצמו.
זה מזכיר לי אגדה מפורסמת על 'בוקר טוב וייטנאם',
לפיה בתסריט האמיתי, חלק ניכר מהמונולוגים של רובין וויליאמס לא קיימים, ובמקומם כתוב
Now Robin does his schtik.
על פי ימד"ב זה כנראה נכון
אין שם התייחסות למשפט כזה בתסריט, אבל נאמר שם שויליאמס אלתר את כל סצנות הופעות הרדיו בסרט. מצד שני, על פי ימד"ב הסרט היה פרויקט אישי שויליאמס לקח על עצמו, גייס את המעורבים, כך שיכול מאוד להיות שהתסריטאי פשוט קיבל הוראה מויליאמס בנוסח "תשאיר לי את סצנות הרדיו ותכתוב את כל מה שמסביב".
ב"בוקר טוב ויטנאם" כנראה שלא
או, לפחות, תלוי מה זה "התסריט האמיתי" – התסריט המקורי נכתב בכלל לסדרה, ואז לסרט, ואז עבר שכתוב. אבל אם אני מבין נכון, גם בתסריט לפני הצילומים, על פי לוינסון, היה דאילוג די כתוב, שמעליו ויליאמס אילתר המון והם עבדו מטייק לטייק עם מה שהצחיק ומה שלא ומה לפתח ומה לא. אז היה הרבה אלתורים, אבל הם התבססו על בדיחות כלליות וכיוונים. מצד שני, זה קצת פחות מדקה כי כללית, אז אפשרי שכן בתסריט היה משהו בסגנון (אם כי זה נשמע כמו משהו שהוא היה אומר מפורשות).
מה שכן, זה בוודאות היה המצב ב"סקראבס", שם היה רשום Neil says something funny here” או “Whatever Neil says“ אחרי שהם הבינו שלא משנה מה הם ירשמו, ניל פלין יצליח לחשוב על משהו יותר טוב.
וויליאמס היה ידוע בתור מאלתר סדרתי
גם חלקים נרחבים מהדיאלוגים שלו באלאדין (בדגש על החיקויים ושבירות הקיר הרביעי) היו אלתורים גמורים שלא היו חלק מהטקסט בתסריט. גם את סיפור הנפיחה מתוך "סיפורו של וויל האנטינג" הוא אלתר בהפתעה ובחריגה מוחלטת מהתסריט, מה שמסביר את פרצי הצחוק הכה אותנטיים של מאט דיימון. היה קשה מאוד לשים מושכות על וויליאמס ברגע שהמצלמות התחילו לרוץ, חלק מהאופי המאוד מיוחד של השחקן המנוח.
קראתי איפשהו
שגם את המשפט האחרון של וויל האנטינג (Son of a bitch stole my line), וויליאמס אילתר אחרי שבתסריט כתוב שהוא רק קורא את הפתק ונכנס הביתה.
התגובה הזו גרמה לי
לפרץ נוסטלגיה וגעגועים רציני.
![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
נראה לי שהיום יהיה הזדמנות מצויינת למרתון רובין ויליאמס.
בזמנו ממש שמחתי שדל טורו זנח את המשכון לפסיפיק רים והמשיך לפרוייקטים יותר מעניינים
אחרי שקראתי מה הגרסה שלו לסרט אם הוא היה עושה אותו נהייתי מסוקרן. אולי שיעשה את הסרט הזה במקום עוד עיבוד לפינוקיו? וכן אני יודע שיש פסיפיק רים 2 אבל הוא היה נשכח וסרט קיץ סביר מינוס.
הלינק שבור :(
(ל"ת)
נכון, מתנצל
נורא קשה להעלות קישור דרך הפלאפון . בכל מקרה הנה https://collider.com/pacific-rim-2-guillermo-del-toro-version-time-travel/amp/
אכן לא חמש עיניים
אלא "מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה".
אממממ…. מאוחר מדי לקרוא לזה "חמש עיניים"?
טריילר ל-Everything everywhere all at once
מה זה הדבר המוזר והמדהים הזה? האם סוף סוף יבוא סרט שמנצל את מלוא הפוטנציאל של מישל יאו?
https://www.youtube.com/watch?v=wxN1T1uxQ2g
נטפליקס העלו טריילר לספיישל אנימציה בסטופ מאוושן שיעלה בקרוב
ורק לי זה הזכיר את סרטי הסטופ מאוושן של ווס אנדרסון?
בכל מקרה, זה נראה טוב ואני מברך על כל סרט או סדרה שנעשה באנימציית סטופ מאוושן, סוג האנימציה הנדיר ביותר כיום (אפילו יותר מאנימציה ידנית) אבל גם אולי האומנותי ביותר (בוודאי פי כמה וכמה מה-CGI שהשתלט על עולם האנימציה).
זהו, ניקולס קייג' החליט לא להתנגד
ופשוט להצטרף לבדיחה החוזרת על איך ולמה הוא מסכים לליהוק שלו בסרטים אזוטריים:
the unbearable weight of massive talent
נראה לא פחות ממדהים.
(ל"ת)
אם שמים בצד את העובדה שניקולס קייג' משחק כאן את עצמו
זה נראה כמו קומדיית אקשן די סטנדרטית על כוכב קולנוע שנקלע לסכנת חיים אמיתית. יש כמה בדיחות טובות בטריילר, אבל לא בטוח שהוא מייצג את הסרט כולו. בהתחשב לעומקים הקאופמניים שיכלו להגיע אליהם עם הקונספט, זה נראה טיפה מאכזב.
זה תיאור מדויק לרוב הפרויקטים שלו בעשור האחרון...
(ל"ת)
לך תדע
קייג' חוזר לחלק מהתפקידים הקודמים שלו, אז יכול להיות שצ'רלי או אפילו דונלד קאופמן יצוצו
אז הסדרה של היילו עולה עוד פחות מחודשיים
ספציפית ב-24.3
טריילר רשמי ישודר היום באמצע משחק פוטבול כלשהו, כי אמריקאים.
הסרט על אליזבת הולמס עדיין אמור לקרות?
אחרי מיני סדרה בהולו עם הופעה נהדרת של סייפריד וסרט דוקו מצוין של HBO ,האם אנחנו צריכים שאדם מקHי יגע בנושא?(התשובה היא לא, כי אני כבר יכול להריץ בראש את הסאטירה השחורה שדופקת את הרעיונות שלה בפטיש לצופים).
ובאותו נושא,
אני לא מעריץ את ז'אנר המיני סדרות לקוחות מכותרות ממגזינים (פאם וטומי, wecrashed ודומיהן) אבל the dropout אחת המהנות שצפיתי בהן לאחרונה. הסוד בעיניי הוא שלא מנסים למכור לנו חלקים גואלים באופי שלה או לגרום לנו קצת לרחם או להזדהות איתה. היא פגעה בהמון אנשים ומעולם לא הביעה חרטה או ביקשה סליחה על כך. והסדרה מודעת לכך. כך שזה פשוט כל כך כיף לשנוא אותה בכל רגע על המסך ולהנות מהאופוזיציה שלה. בנוסף, טוב לדעת שחלק גדול מהאופוזיציה שלה היו נשים בעצמן (גם במציאות) כך שהסדרה נמנעת מהמלכודת של להפוך את המין הנשי לשק אגרוף. יש מודעות לכך שהולמס אינה מייצגת את המין הנשי ואף פגעה במובן מסוים במעמדן בעמק הסיליקון, שמעולם לא היה יציב במיוחד. כמו כן, יש מעט מדי לורי מטקאלף בסדרה אבל בא לי להריע לה בכל סצנה שהופיעה.
הסיפור הזה בהחלט מופרע אבל גם לא סתם צהוב ושטחי כמו חלק גדול מהסדרות האלו. מוצגים בסדרה מעגלי ההשלכות של הולמס בנוסף לאיך העולם עיצב אותה. מעבר לפאן המהנה שלה בסוף סיימתי את הסדרה בטון קצת חרד ואפילו פרנואידי.