כשאלוהים רצה להעניש את המצרים הוא שלח להם מכת בכורות, כשיוצרי הפודקאסט יהונתן צוריה ותום שפירא רוצים להעניש את עצמם, הוא ביקש מהם להקליט סדרת פודקאסטים על יצירות הביכורים של במאים מוכרים.
בפרקים הקודמים:
1 – טעם רע (פיטר ג'קסון)
2 – קשורות (האחיות וצ'אוסקי)
3 – אגדת אלוף הג'ודו (אקירה קורוסאווה)
4 – כוכב אפל (ג'ון קרפנטר) עם אורח מיוחד: רז גרינברג
5 – קרונוס (גיירמו דל טורו)
6 – סטריאו (דיוויד קרוננברג)
7 – כלבים נובחים אינם נושכים (בונג ג'ון-הו)
8 – חברים לרצח (דני בויל) עם אורח מיוחד: אדם קלין אורון
9 – חסרי האהבה (קתרין ביגלו)
10 – בעבור חופן אצבעות (אדגר רייט)
11 – טירתו של קליוסטרו (הייאו מיאזאקי) עם אורחת מיוחדת: לי להב
12 – לא יכולה בלי זה (ספייק לי)
13 – מעקבים (כריסטופר נולאן)
14 – בריק (ריאן ג'ונסון) עם אורחת מיוחדת: שני אוירבך
פרק 15: הקצה הצר
אז מה למדנו מכל זה? ובכן, לאו דווקא יותר מדי: הסתכלנו על קריירת הבימוי של במאים ובמאיות ברחבי העולם, והצלחנו לראות את הניצנים שיגדירו את הקריירה שלהם (חוץ מאצל קרוננברג. מה זה היה?). אבל כשלא לומדים אפשר להבחין וליהנות מהדרך, ולמשך 15 פרקים נהנו (במידות סבל שונות) מיצירות בוסריות שמביאות משהו לשולחן שרק יצירות בוסר יכולות.
אנחנו מסיימים עם פרק על סרטה הראשון של אנייס ורדה, במאית שהיא כנראה בפרופיל נמוך באופן יחסי לשמות האחרים שהיו בפודקאסט, אבל זה לא בגלל שהיא פחות מוכשרת, מגניבה או מוצלחת – ומפתיע לראות כמה מהכשרון שלה מגיע כבר בסרטה הראשון, המנייאקית הזאת.
תודה רבה לכל המאזינים, היוצרים, והמגיבים.
בשבוע הבא: ניקח הפסקה, וגם בשבוע שאחריו, וגם בזה שאחריו – אבל אז נחזור עם האחד והיחיד, ג'ימי סטיוארט. הישארו עימנו.
פרק 14: בריק
(נתחיל בהתנצלות: כמו כל פרוייקט בית ספרי לפעמים גם אנחנו נתקלים בבעיות, והפעם ספציפית בעיות סאונד מסוימות. אנחנו מתנצלים מראש)
היא נכנסה למשרד שלי בדרך בה אור שמש נכנסת דרך העננים. היו לה רגליים מהרצפה ועד למקומות בהם רגליים בדרך כלל מסתיימים. האגן אני מניח (די נכשלתי בביולוגיה). יותר חשוב מזה – היה לה תסריט.
בשבוע הבא: אנחנו הולכים לצרפת בשנות החמישים לסרטה הראשונה של הבמאית אנייס ורדה
פרק 13: מעקבים
נולאן הוא יוצר שמהרגע הראשון רצה לשחק עם הזמנים, עם גנבים, עם המדיום הקולנועי, ועם אפשר לשלב שם גם את באטמן איכשהו אז נפלא. רק שאת כל זה הוא לא עשה במה שרבים מכנים סרטו הראשון, "ממנטו", אלא הוא עשה במה שהוא באמת סרטו הראשון – "מעקבים". תום ויהונתן צוללים בתוך הנפש והמוח של נולאן ומנסים לראות כמה מהסרטים המאוחרים של נולאן נמצאו כבר בסרט הראשון שלו.
בשבוע הבא: לא נכנסים ללופ עם האחים בלום, וגם לא מקשיבים לבן פולדס. במקום זה, מתכנסים לדבר על הראשון של ריאן ג'ונסון.
פרק 12: לא יכולה בלי זה
לפני שעשה את הדבר הנכון והחזיר את הזהב של נורמן (תוך שהוא סובל מקדחת הג'ונגל) היה ספייק לי איש של סצנת האינדי הניו יורקית. כאשר אף אחד לא היה בטוח לְמה הצעיר הזה מסוגל, הוא הגיש את הסרט הראשון שלו בשעה ה-25: סרט כל כך טוב שאפשר לחשוב שהוא הנס בנסטה אנה. סיפורה של נערה מס' 1 (לא להתבלבל עם נערה מס' 6) שפשוט לא יכולה בלי זה.
בשבוע הבא: תעקבו אחרינו עוקבים אחרי כריסטופר נולאן.
פרק 11: טירתו של קליוסטרו
בצירוף מקרים עם פרויקט ג'יבלי, ההסכת שלנו על סרטים ראשונים ניגש לסרטו הראשון של מיאזאקי ומגלה מה יש (טירות) ומה אין (מפלצות) שם. הצטרפה אלינו לי להב לפרק ארוך, מעניין, ומצחיק במיוחד שבו מדברים על מיאזאקי, לופן, פאנפיקים, ועוד – כולל בונוס בסוף.
;
בשבוע הבא: מגלגלים לנו איזה ג'וינט ספייק לי ראשוני בשחור לבן, ומגלים האם הוא יכול בלי זה.
פרק 10: בעבור חופן אצבעות
היינו שלושה – הטוב, הרע והבמאי. שלושתנו עמדנו אחד מול השני, מחכים לראות מי יגיב ראשון. הבמאי אמר לי שהטוב צריך לנצח ואני אמרתי לו שלטעמי לקרוא למישהו 'רע' די מעקר מיסודו את האלמנט המוסרי של העבודה – כי רע הוא תמיד רע, לפי שמו, ולכן אין שום סיבה להיות מושקע בגורלו. הוא שאל אותי אם אני רוצה שיקרה לי מה שקרה למכוער ואמרתי שלא. זה גם נראה לא נעים וגם אני די בטוח שהתנים עדיין שבעים. "כמה אצבעות אתה חושב שהם אוכלים עכשיו?" הטוב שאל באופן אמביוולנטי. "חופן" ענה הבמאי. מטורף סדיסט. כל בני מינו. חיכינו לראות מי יגיב ראשון.
זה הזכיר לי במאי אחר שעבדתי איתו. בחור בשם אדגר "הנכון" רייט – שזכה לכינוי כי האינסטינקטים הקומיים שלו היו תמיד נכונים. גם כשהיה לו תקציב אפס ושחקנים שנגררו בברור מהפאב השכונתי (כאלו שאפילו לא יודעים למצמץ מול השמש הקופחת באופן נכון – אולי בגלל שבאנגליה אין שמש). נזכרתי בשיטות העבודה שלו וביוזמה הקולנועית שלו, ואז לפתע נשמעת היללה מסמרת השיער ומישהו שלף.
בשבוע הבא: מתחברים לפרויקט ג'יבלי ומסתכלים על סרטו הראשון של אחד, הייאו מיאזאקי
פרק 9: חסרי האהבה
אם אתם רוצים סרט אקשן טוב, שנעשה בארה"ב, תתקשרו לקתרין ביגלו. בין "נקודת פריצה" ל"ימים משונים" ל"מטען הכאב", מדובר במי שיודעת לייצר סיטואציות של מתח, פעולה, וכל הדברים הקשורים לכך. לכן כל כך אולי מפתיע לגלות שסרטה הראשון, שהתקציר שלו הוא "חבורת אופנוענים מגיעה לעיירה ואז הדברים יוצאים משליטה" הוא פחות סרט אקשן ומתח שמתבשל על אש קטנה ויותר תהייה פילוסופית שהיא "האם וילם דפו הוא סקסי?". התוצאות, המשעממות מעט, לפניכם.
בשבוע הבא: חוזרים לסרטו הראשון של אדגר רייט. אתם יודעים, הזה שהוא לא "מת על המתים".
פרק 8: חברים לרצח (עם אדם קלין אורון)
תבחרו חיים. תבחרו קריירה. תבחרו אתר. תבחרו מבקרים. תבחרו שם משתמש. תבחרו פודקאסט. תבחרו שרת. תבחרו נושא. תבחרו פילמוגרפיה. תבחרו אורח מיוחד. תבחרו סרט בכורה.
אבל למה לבחור כשיש לך חברים שיכולים לבחור בשבילך? נתנו לאדם והוא אמר "חברים לרצח" של דני בויל. והסיבות? מי צריך סיבות כשיש את התסרוקת הזאת של יואן מקגרגור.
בשבוע הבא: קתרין ביגלו שואלת את השאלות החשובות בסרטה הראשון, כמו: האם וילם דפו בעצם חתיך?
פרק 7: כלבים נובחים אינם נושכים
אתמול בדיוק הוכרזו המועמדויות לאוסקר, שנה וקצת אחרי שבונג ג'ון-הו לקח את תקרת הזכוכית של סרטים לא דוברי אנגלית וריסק אותה לאלפי חתיכות. וכך במחי סרט אחד, הוא נהפך מאחד הבמאים הגדולים בעולם, לאחד הבמאים העצומים בעולם, עם שלל הישגים שאף אחד לא יכול לקחת ממנו.
ואחד מההישגים הבולטים האלה הוא: הבחור עוד לא עשה סרט אחד גרוע. גם לא בינוני. הסרטים שלו מתחילים מ"טוב" וממשיכים הלאה משם. ובעוד שרוב סרטיו האחרים זכו (גם עוד לפני הזכייה באוסקר) להיכרות רחבה, סרט אחד, טוב לא פחות, קצת נשכח מאחור, וחבל. אז דיברנו על "כלבים נובחים אינם נושכים", מאיפה בונג התחיל, ואיך הוא הגיע עד הלום.
בשבוע הבא: הסרט האהוב על אבא של דני בויל
פרק 6: סטריאו
"הסרט הראשון של דיוויד קרוננברג" צמרמורת עוברת. בגב, בצוואר, בלב, בידיים, בריאות, במעי הגס, המעי הדג, בכבד, בכליות – בכל מקום שצמרמורת יכולה לעבור בו (וגם בכמה שלא).
אחרי הכול, דיוויד קרוננברג הוא הביולוג הראשי של אמנות הקולנוע – אדם שחודר לעומק הקרביים (תרתי משמע) של הדמויות ושל הצופים. האיש שלימד אותנו לפחד מטלפורטציה (הזבוב), התוכניות שמשודרות אחרי חצות בכבלים (וידאודורם), משחקי מחשב (אקזיסטנז) ואפילו מכונות כתיבה (ארוחה עירומה). ואת כל זה הוא עשה בלי באמת לנסות להפחיד.
דיוויד קרוננברג לא מביים 'סרטי אימה' – הוא מביים סרטים של דיוויד קרוננברג והנה הסרט הראשון שלו, יצירה צנועה בשחור ולבן, ונראה שהדבר הכי מפחיד בה זה השעמום. סרט בלי צבע, בלי קול, בלי טעם ובלי ריח. איך זה שבמאי שהוא בדרך כלל פרופסור לקולנוע התחיל ברמה של סטודנט שנה א'? תום ויהונתן יוצאים לחקור את המקרה המוזר של "סטריאו"…
בשבוע הבא: פרזיטים נובחים אינם מארחים, בטח לא ברכת הרצח, ואפילו לא את אמא אוקג'ה.
פרק 5: קרונוס
זוכה האוסקר גיירמו דל טורו ידוע בזכות זה שהוא זוכה האוסקר היחיד שזכה בקטגורית "עיצוב הדג הסקסי ביותר" ובזכות כמה רעיונות ודימויים שחוזרים ביצירות שלו: ילדים קטנים, עיצוב מפלצות ייחודי, אווירה של פנטזיה גותית אפלה, ורון פרלמן. יש לו כמה סרטים שחורגים מהנוסחה (בעיקר בעשור האחרון), אבל בסופו של דבר, לטוב ולרע, סרטים של גיירמו הם סרטים של גיירמו.
"קרונוס", במובן הזה, הוא בהחלט סרט של גיירמו, וזאת למרות שהוא נדחק לשורה האחורית כשמדברים על הסרטים שלו – זה לא סרט הפריצה שלו, או סרט המיינסטרים הראשון שלו, או הסרט הראשון שלו שמועמד לאוסקר, או איזשהו "הסרט ה-" שלו – חוץ כמובן, מהיותו הסרט הראשון שלו.
בפרק הפעם תום ויהונתן מדברים על גיירמו, פועלו, ועל איזה בעיה אחת או שתיים שהייתה לנו עם פסיפיק רים.
מוזמנים להקשיב, לדרג את סרטי הבמאי, או לדמיין איך יראה מפגש פסגה בין בניסיו דל טורו לגיירמו דל טורו.
בשבוע הבא: קופצים לקנדה, לסרטו הראשון של דייוויד קרוננברג, איפה שאי אפשר לשמוע אף אחד – אולי כי יש שם חלון.
פרק 4: כוכב אפל (עם רז גרינברג)
בחלל אי אפשר לשמוע אותך צורח אבל בהחלט ניתן לשמוע אותך נאנח בייאוש קוסמי.
ג'ון קרפנטר, האיש שהמציא מחדש את סרטי האימה (ליל המסכות), סרטי האקשן (הבריחה מניו יורק), והסרטים שכולם שונאים בהתחלה אבל אז ממש אוהבים (היצור) התחיל את הקריירה שלו ב-כמעט להמציא מחדש את ז'אנר המדע הבדיוני עם כוכב אפל. סרט שהוא חצי קומדיית סטלנים וחצי דרמה קפקאית על אנשים שתקועים בעבודה שהם שונאים – רק שבמקום להיות פקידים הם אסטרונאוטים שמפוצצים כוכבי לכת לא מאוכלסים.
בין מפקדים לא מתקשרים, חייזרים מעצבנים, פצצות עם נטיות פילוסופיות וכוכב בית שאיבד בהם עניין כל חברי הצוות של הכוכב האפל מאבדים את דעתם – לא שהיה להם הרבה מה לאבד מלכתחילה.
בשבוע הבא: תוהים לגבי היקום הקולנועי של אפיוני המים בדרך לסרטו הראשון של גיירמו דל טורו.
פרק 3: אגדת אלוף הג'ודו
אדם ניגש למאסטר ושואל אותו "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע אותו, האם הוא באמת נפל?"
המאסטר נתן לאיש סטירה, הביא לו גרזן ואמר לו לחטוב חמישים עצים כדי לפתח את השרירים ולהפסיק לשאול שאלות מטופשות.
אחרי שחטב כמה עצים, הוא חזר למאסטר ושאל אותו "מה משמעות החיים?".
המאסטר נתן לו כאפה ביד אחת ואמר: "למעלה, למעלה, למטה, למטה, שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה, כפתור ה-B, כפתור ה-A ו-start".
האם ייתכן שכמו אותו אדם, גם אקירה קורסוואה הקיש את קוד קונאמי המפורסם בתחילת דרכו כבמאי? הסרט הראשון שלו אולי מרגיש פרימיטיבי במקצת בהשוואה ליצירות המאוחרות (ומרובות התקציבים) שלו, אבל כבר בתחילת הדרך ניתן לראות ניצנים של הבמאי שיהיה לימים אחד המוכרים ברחבי תבל. והפעם – פרחח צעיר לומד שלזרוק אנשים על מזרנים זה לא הכול בחיים ושכול מה שהוא צריך זה אהבה (טוב נו, וגם קצת לזרוק אנשים על מזרונים).
בפרק הזה תום ויהונתן מדברים על סרטו הראשון של אקירה קורוסאווה, על שאר הקריירה שלו, ועל ג'ודו. או, בקיצור, משמעות החיים. על פי מאסטרים כאלה ואחרים.
בשבוע הבא: ג'ון קרפנטר הולך לחלל ופוגש את האב הקדמון של "הנוסע השמיני" בתוך "כוכב אפל".
פרק 2: קשורות
בשנות התשעים תעשיית הקולנוע המיינסטרימית עוד לא ממש ידעה מה לעשות עם לסביות. עברנו כבר את השלב שבו אף אחד לא מודה שהן קיימות, ואפילו את השלב שבו זה אוטומטית דבר רע אבל עדיין היינו בחלק שבו זה בעיקר מקור לבדיחות בפרקים של חברים. חוץ מהאחיות וצ'אוסקי.
קשורות, הסרט הראשון של לאנה ולילי הוא מותחן פשע מפותל ורב בגידות ומשחקי כוח (אולי טיפה יותר מידי) שמצליח להראות טוב מאוד למרות שהוא צולם בחדר וחצי – ובלי שוט אפקטים מיוחדים אחד. מה בכלל זאת בין זה ובין "המטריקס", למה ג'ניפר טילי מדברת ככה, והדירוג האולטמטיבי של סרטי האחיות – בפרק.
בשבוע הבא: לפני הסמוראים, לפני הראשומון, לפני העיבודים לשייקספיר – אקירה קורוסאווה בכלל היה בקטע של ג'ודו.
פרק 1: טעם רע
כשיש משהו רע / בשכונה שלך / למי תתקשר? טוב, לא למכסחי השדים, הם עסוקים מידי בריבוטים.
מי הולך להגן על הארץ מחלאת היקום? טוב, אולי הגברים בשחור. אבל לא בניו זילנד: כמו שראינו הסניפים הבינלאומיים שלהם לא טובים במיוחד.
כשיש צרות דוחות במיוחד אולי נקרא לבנים? כן, אבל לא לבנים האלו.
הסרט הראשון של פיטר ג'קסון רחוק מסרטי שר הטבעות כמרחק אייזנגארד מארבור [הערה לעורך: אני לא מבין בגיאוגרפיה של שר הטבעות, לוודא שאלו לא מקומות צמודים]. טעם רע, כשמו כן הוא, הוא מפגן חסר בושה של זוועות וגועל שמבוצע בחיבה יתרה על ידי יוצרים צעירים עם מעט כסף אבל הרבה דמיון (וגישה לצבע אדום). בפרק הראשון של הסדרה החדשה של עין הדג, אנחנו מדברים על הסרט, שואלים כמה הסרט קשור לשאר הקריירה של ג'קסון ואיך הוא השפיע עליו, ומדרגים את סרטי הבמאי.
בשבוע הבא: לפני שהן עשו את המטריקס, האחיות וצ'אוסקי היו קשורות.
הקהל מוזמן להמר איזה עוד במאים יופיעו בפודקאסט
המנצח/ת יזכו ב…. לא יודע, נמציא משהו אם וכאשר יהיה מנצח/ת
כמה פרקים יהיו?
בכל מקרה הנה כמה עם סבירות גבוהה:
בונג ג'ון הו
מיאזאקי
שפילברג
סקורסזה
האחים כהן
ווס אנדרסון
דני בויל
סוס שחור:רוברט רודריגז(לא כזה שם גדול אבל הסרט הראשון שלו הוא די סיפור הצלחה)
שמות גדולים שיחסרו:
נולאן(כי הייתה ביקורת על הסרט הראשון בשנה האחרונה באתר)
טרנטינו(כי כלבי אשמורת נראה לי קצת סרט מוכר מדי)
קלעת בשלוש
(ל"ת)
THX 1138
(ל"ת)
לא, ואני קצת מתחרט שלא חשבתי על זה
אם מדברים על במאי שיצירת הבכורה שלו מאאאאווודדד שונה מכל מה שבא אחרי
איניאריטו, פינצ'ר
ו… אמנם בחירה מאוד בלתי צפויה, כי זה לא סרט מוכר במיוחד, אבל אורסון ולס. (סתם, בגלל שזה בנאלי ברור שלא תעשו)
הבעיה עם הראשון של פינצ'ר
היא שדיוויד פינצ'ר מכחיש שזה הראשון שלו.
ארונופסקי! רוצים ניתוח של 'פיי'.
עוד פספוס
אבל אם רוצים דיון על פיי אני יכול להמליץ על פרק ישן של שורה שניה באמצע
https://whopodcasts.podbean.com/e/%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%a6%d7%a2-5-%d7%9c%d7%90-%d7%9b%d7%a9%d7%a8-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%9c/
טוב, מסתבר שזה פיצ'ר מאוד שימושי, הקטע הזה של היפר-קישור
אז במקום ליצור לפודקאסט כל פעם בית חדש, החלטתי ליצור לו בית קבוע שירכז את כל הפרקים במקום אחד. אפשרי שעוד פינות מתגלגלות (דפי סרט?) יזכו לטיפול דומה בבוא היום. מוזמנים להגיב בעד/נגד/נייטרליות תקיפה.
נדמה לי או שנעלמו (מעט) תגובות בדרך?
(ל"ת)
לא, וזה היה חלק מהסיבה למה הוחלט לאחדם
חוץ משבעת התגובות למעלה לא ראיתי תגובות באף אחד מהפרקים הקודמים. אפשרי שלמיני סדרות הקודמות, שיש יותר תגובות, יהיה גורל אחר. נראה.
אכן, אני חושב שהתגובות היו לסדרת הללא גלימות
(ל"ת)
אלא אם אתה לא רואה את שבעת התגובות למעלה
ואז אנו בבעיה
בהחלט פיצ'ר מבורך!
לכל הכתבות המתגלגלות האלה (מקווה רק שכן יהיה דף חדש לכל פודקאסט כי אין סיבה לאחד את העונות)
ואולי אפילו לכניס את זה לביקורות מרובות
אבל איזה שימוש יש להיפר קישור בדפי סרט?
כלבים נובחים אינם נושכים - סיפור טוב שקיבל תסריט בעייתי ובימוי בעייתי אף יותר.
השגתי את הסרט לפני שבועיים בערך וחיכה שאצפה בו. ואיך שראיתי את הפודקאסט החלטתי שזה סימן שהגיע הזמן. באופן כללי אני כן חושב שבונג ג'ון-הו הוציא סרט אחד שהוא לא טוב לטעמי וזה היה "רכבת הקרח". ועכשיו עם "כלבים נובחים אינם נושכים" יש לו שניים.
הסיפור הכללי די טוב, חוץ אולי מהסוף שלא מחבר את כל הנקודות שלו בצורה מספקת. מעניין ומקורי מספיק בשביל לבדר. והדמויות די אחלה וכיף לצפות בהן. גם השחקנים עושים עבודה טובה ואת דונה ביי ('ענן אטלס', 'סימפתיה למר. נקמה') תמיד נחמד לראות. אבל זה כל הדברים הטובים שיש לי להגיד עליו.
הסרט לא ממעיט בדמויות שלא מתנהגות בהיגיון גם במובנים הקטנים והמציקים (כשדמות יוצאת מביתה מבלי לסגור את הדלת אחריה, או כשדמות מסבירה לדמות אחרת משהו ששתיהן כבר יודעות רק בשביל שהקהל יבין) וגם במובנים הגדולים יותר שנעשו בשביל לקדם את העלילה (כשהוא מתחבא בארון כשהשרת מגיע)
השימוש במוזיקה בסרט הזה הוא אחד הדברים הכי גרועים שחוויתי בסרט כלשהו אי פעם. סצינות דרמתיות או מותחות שלא דורשות שום מוזיקה בכלל מלוות על ידי מוזיקת סיטקומים של שנות התשעים/שמונים. זה מגחך את הרגע והורס את הסצינה וזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב (לרוב זה בליווי ג'ז שבפני עצמו הוא לא רע אבל לא משתלב עם הסרט בכלל. גם לא בקטע גימיקי מגניב). גם מבחינת עריכה יש הרבה מאוד קאטים מכוערים ממש שצורמים בעין ומפריעים לזרימת הסרט וזה מאוד מוזר כשזה מגיע מבמאי שהוא אשף בכל הקשור לעריכה ולשימוש בסאונד.
ספוילרים מכאן
המונולוג של אשתו על הכסף פרישה שהיא קיבלה ועל זה שהיא קנתה איתו את הכלב ושרצתה עם היתר לעזור לבעלה הוא אחד הרגעים הכי מגוחכים בסרט. רק עכשיו את אומרת? לא ראית את בעלך מתייסר לאורך כל הימים האחרונים? היא כאילו חיכתה שזה יהיה טוויסט עלילתי בשביל לחשוף משהו שהיא הייתה צריכה להזכיר הרבה יותר מוקדם בסרט? שלא לדבר על הקליימקס בסוף שכלל את המרדף הכי דבילי בתולדות המרדפים (גם הסצינה על הגג לפני הייתה מוזרה באופן רע). ובכללי, למה צריך את הדמות של ההומלס אם יש כבר את הג'ניטור? שניהם היו צריכים להיות דמות אחת וזהו. הם משלימים אחת את השנייה עלילתית וגם מבחינת אפיון ואם הם היו דמות אחת אז הסוף של הסרט היה סוגר את קצוות העלילה ומתחבר לשאר הסיפור בצורה טובה יותר.
נ.ב: כלבים הם באמת כאלה שקטים במציאות? במיוחד בסרט שנקרא 'כלבים נובחים לא נשוכים' לא זכור לי שוט אחד בו כלב נבח, גם כשמתבקש שהוא ינבח.
יש כלבים מאוד שקטים במציאות, כן
לגבי השאר – אני לא מסכים, ונראה לי שהרבה מהתלונות שלך נובע מפערי תרבות/התנהגות. כלומר, אני מסכים שיש משהו מאוד מתסכל בהתנהגות של האישה אבל אני לא חושב שזה עניין של "טוויסט", אלא עניין של התנהגות מקובל יותר באזור הזה, בעיסוק הזה, ועוד.
לגבי עניין ההומלס והשרת – אני חושב שבונג לא איחד אותם גם כי זה ריאלי אבל גם כי בונג מאוד אוהב להראות שיש "עוד" למטה מבחינה חברתית (וגם כי זה קצת יותר אמין ככה).
שבילי הזעם
האם שבילי הזעם מוכר מדי בתוך הפילמוגרפיה מכדי שיהיה עליו פרק?
לאו דווקא
אבל לא יהיה עליו פרק, לצערנו.
ארונוספסקי?
אשמח לניתוח של פיי
ועכשיו אני רואה שכבר כתבתי את זה וקיבלתי תשובה
נו, הסניליות.
אגב, ראוי לציון
אף על פי שאפשר אולי להתווכח עם זה כי זה פחות "סרט אולפנים" ויותר "סרט עם החברים": הסרט הראשון של אדגר רייט יצא בשנת 95, מה שאומר שהוא טכנית במאי ותיק יותר מ: ארי פולמן, ווס אנדרסון, פול תומאס אנדרסון, האחיות וואצ'בשסקי, גאי ריצ'י, כריסטופר נולאן, בונג ג'ון-הו, ודארן ארונופסקי (ועוד, מן הסתם).
מתי באמת הקלטתם את הפרק על רייט?
(ל"ת)
פור דה רקורד: ידוע די בוודאות מי אחראי לסיפור על ספילברג וקליוסטרו
קוראים לו גארי ויניק והוא עבד בלוקאספילם בשנות ה80. הסיפור, כפי שהגיע ממנו לכאורה, הוא שלוקאס ערך הקרנה של "קליוסטרו" לעובדי החברה, הזמין את ספילברג לאותה הקרנה גם, ושם ספילברג אמר את הדברים שיוחסו לו.
…אז כשעבדתי על הספר שלי, הלכתי לאתר האינטרנט של ויניק, מצאתי את המייל שלו, שלחתי לו מייל שבו בהתחלה הודיתי לו על השעות הארוכות של הנאה שסיפק לי המשחק המפורסם Maniac Mansion שהוא יצר ביחד עם רון גילברט, ציינתי שאני מחכה בקוצר רוח למשחק החדש שלו ושל גילברט, Thimbleweed Park*, ובסוף, בקטנה, שאלתי אותו אם הסיפור על ספילברג נכון.
הוא לא ענה.
אגב, הג'וב של ספילברג אצל רוד סרלינג היה בסדרה Night Gallery.
* אוי, כמה שהתאכזבתי ממנו בסוף. חבל"ז.
רק בסוף או בכלליות?
כי הסוף אכן מאכזב, אבל הדרך לשם די נחמדה
בכלליות.
רוב הדמויות שמשחקים שם הם פשוט אנשים לא נעימים – ציניים על גבול האנטיפתיות ומעבר לו. ומתחת לכל הדאחקות הפקטיביות בחלקן על משחקי/סרטי/סדרות עבר, העולם במשחק הזה פשוט… לא מעניין. ניכר שהיוצרים התאמצו מאוד לעשות אותו "מוזר" אבל מה שיצא להם זה "עיירה משעממת מלאה בטיפוסים שמתנהגים כמו בני חמש".
אהבתי את הנקודה על אהבת הקולנוע של נולאן מול של טרנטינו.
הרבה אנשים חושבים שלהפגין את הידע שיש לך בנושא מסוים מראה שאתה הכי אוהב אותו, וזה פשוט לא עובד ככה. אני מאמינה שגם לנולאן יש את הקילומטרז' של טרנטינו, אבל המחשבה על זה שהוא לא מרגיש צורך להוכיח את זה אלא מעדיף לכתוב מכתבי אהבה לתהליך עצמו, גורמת לי לראות אותו באור חיובי יותר.
שאלה טיפשית על קלישאות
למה הפתיחה „זה היה לילה חשוך וסוער” לא מתאימה לפילם נואר?
מה אתם עושים עם הזמן שלכם, מקליטים פודקאסט?
לכו לראות שובר שורות!