מוזר. רק בשבוע שעבר עוד ראיתי פוסטרים עם השם "הלוחם", ובתחילת השבוע – ממש כמה ימים לפני שהוא יוצא לאקרנים בארץ – פתאום השם שלו התחלף ל"פייטר". אולי זה נעשה כדי למנוע בלבול עם "דרכו של הלוחם" (The Warrior's Way) שיוצא בשבוע הבא.
זה לא כמו "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" – אנשים יודעים מה זה "פייטר", אבל זה לא מושג שהושרש בעברית. אם אתה בא לסרט שקוראים לו פייטר, אתה מצפה לסרט אקשן עוצר נשימה, ולא לדגרמה סוחטת דמעות כמו הסרט הזה.
כלומר, זו דרמה סוחטת דמעות (וגם קצת צחוקים) על משפחה וסמים, וגם דרמת איגרוף, על כל ה"סיבוב אחד, סיבוב שתיים", ולפחות על הנייר אני לא חושב שיש כאן הטעייה בפרסום.
דיקי אקלנד הוא מתאגרף לשעבר ומכור לקראק בהווה (שנות התשעים, אגב – שנות השמונים זו טעות של ימד"ב). הוא מאמן את אח שלו, מיקי, מתאגרף כושל בהווה, ובינתיים חולם על הקאמבק, ואפילו מצטלם לסרט תיעודי.
בעיית הסמים והכבוד העצמי שלו מעמידים את דיקי במבחן אם ברצונו לסייע למיקי בקריירה שלו.
רגע. ננסה שוב.
אליס וורד היא אם ששולטת ביד רמה במשפחתה מרובת-הילדים (שני בנים ושש או שבע בנות, אבל מי סופר) ובקריירה הכושלת של בנה המתאגרף מיקי, למעט אולי ההדחקה של בעיית הסמים של בנה, דיקי. הנקודה העיוורת הזו, והעדפתה של דיקי על פני מיקי, מעמידים אותה במבחן, וכו'.
מיקי וורד הוא כנראה הדמות המרכזית בסיפור הזה, אבל רוב הזמן נראה שהוא די סטטיסט בהחלטות שקשורות לחיים שלו. הוא נקרע בין המחוייבות שלו למשפחה הדפוקה שלו למחוייבות שלו לעצמו ולקשר עם החברה שלו, שרלין, ורוב הזמן פשוט נותן לאחד הצדדים לנהל אותו.
אם סרט "המבוסס על סיפור אמיתי" נשמע כמו פוטנציאל לשעמומון או דרמת ממחטות, אז פייטר לא לגמרי מממש את הפוטנציאל הזה. התיאור של המשפחה הדפוקה מרובת הילדים עם האם השתלטנית נע בין המזוויע למגוחך עד מופרך, וזה נכון גם לדמות של דיקי (אם כי יש סיבה להאמין שכריסטיאן בייל לא עושה כאן הקצנה של חומר המקור). לפעמים זה מדכא וצורב, לפעמים זה קצת מצחיק. אותי זה לא שיעמם לרגע.
יש משהו מאוד מעורר רחמים בדמות של מיקי – אבל זה לאו דווקא נובע ממה שמיקי עושה, אלא מהסיטואציה שבה הוא נמצא. זה כאילו שהסרט סובל מאותה בעייית תעדוף של אליס – מיקי אולי מקבל הכי הרבה זמן מסך, אבל דיקי, אליס ושרלין מניעים את העלילה. בהתאם, מרק וולברג שמשחק את מיקי לא כל כך נדרש לשחק, אלא פשוט להיראות מסכן ולשתוק. כריסטיאן בייל, לעומתו, מפזז על המסך כדיקי ומציג דמות שהיא אמנם שלילית יותר, אבל בסופו של דבר גם יותר מעניינת. אני עד עכשיו לא לגמרי בטוח עם מי מהם הסרט מצפה מהצופה להזדהות.
מבלי לספיילר את הסוף של הסרט, מספיק שאומר שבעיני הוא סוג של אכזבה שלא נותנת פיי אוף משמעותי מספיק לדילמות שעלו בסרט, ואף מחלישה אותן. גם אם הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, הרי שהסרט בוחר מה להבליט במציאות הזו, והוא עושה זאת בשני אופנים שונים שאולי היה מגיע להם שני סרטים שונים.
לא מקורי, או מרהיב במיוחד, אבל אם צריך למצוא מילה אחת לתאר אותו, הוא סוחף. הוא מלא ברגש ודמויות עצבניות שאי אפשר להזדהות איתן, מלבד הדמות השתקנית של מארק וולברג, שנראה כמו המרכז השקט של סערה שלא נגמרת. בעולם האמיתי, אגרוף הוא ספורט מרגש רק בעיני קהל מצומצם, בעוד אנשים רבים ימצאו אותו איטי ומשעמם, או אלים שלא לצורך. דיוויד או. ראסל הצליח לגרום לכל קרב להראות מעניין ולי לכסוס ציפורניים לגבי תוצאותיו. אחת הסיבות לכך היא שזה לא סרט על אגרוף, או על התמכרות לסמים, למרות שהשניים מהווים מרכיבים חשובים בעלילה. זה סרט על התבגרות, לקיחת אחריות ואיזון בין מה שצריך כדי להתקדם בחיים, לבין מה שלא מוכנים להשאיר מאחור.
בתור מישהו שלא אוהב את כריסטיאן בייל, אני חייב להודות שהוא אכן מצוין בסרט. עדיין, מי שבאמת גונבת פה את ההצגה, היא מליסה לאו, בתפקיד האם הפרחית.
מליסה לאו נותנת תצוגת משחק מדהימה.
בעוד רואים שבייל משחק דמות באופן מופתי וראוי להערכה, לכל אורך הסרט בכלל לא עלתה לי המחשבה שהיא "משחקת מצויין" – פשוט האמנתי שהיא הדמות.
במחשבה שנייה (שלא גורעת כמעט כלום מההנאה שלי ממנו) – בילי אליוט למבוגרים ועל אגרוף.
גם כאן זה סיפור על התבגרות והצלחה למרות הקשיים שמתגלמים באמצעות מצב כלכלי קשה בעיירה אפורה ותעשייתית, משפחה הזויה/לא תומכת ובלאגן כללי בחיים.
בכל מקרה, תצוגת משחק מרשימה של כריסטיאן בייל ושל מליסה לאו ובימוי מרשים שגרם לי לכסוס את הציפורניים (שאין לי) במהלך כל קרב, ולשבת בציפייה דרוכה גם בסצנות אחרות. וזאת למרות שהסוף, איך לומר, ברור מראש גם למי שלא מכיר את הסיפור. כי בסופו של דבר מהות הסרט *הזה* היא לא סוף הסיפור אלא הדרך לשם.
כריסטיאן בייל, הלא הוא איבגי ההוליוודי, משחק בהמון סרטים, לא תמיד מרשים במיוחד, לא תמיד משאיר זכרון טוב, אפילו לא בבאטמן, לא כי הוא היה גרוע, אלא מכיוון שהית' לדג'ר גונב שם את ההצגה כג'וקר שכבר נהייה אגדי תוך שנתיים מיציאת הסרט. אבל הפעם משהו אחר יצא ממנו, משהו הרבה יותר אמיתי וכנה כשחקן. הוא משחק את האח המתלהב הג'נקי של מרק וולברג, הלא הוא מיקי וורד, בדרמת איגרוף קצת לא סטנדרטית מלבד הסוף שלה. כנראה שלשחק אירי בעייתי זה תפקיד שתפור עליו, הוא פחות נוצץ ועם פחות זרקורים, אבל עם המון סטייל והמון חוצפת רחוב שכנראה יש בו באופן ממש טבעי.
התסריט מניפולטיבי מנשוא ומליסה לאו ואיימי אדאמס שקיבלו תפקיד טלנובלי משתפות איתו פעולה. כסרט פייטר פשוט לא מעניין אבל כריסטיאן בייל נותן את ההופעה הטובה ביותר שלו שראיתי (יותר מאשר במכונאי, בבאטמנים, ביוקרה או בשאפט – שבכולם, אגב, הוא היה מצוין).
לא יודע אם זה המקום לשאול אבל מישהו מבין את ההגיון מאחורי אסטרטגית ההתשה של דיקי? זה נשמע לי מופרך לספוג מכות גוף ישירות ומכות ראש עקיפות לאורך מספר סיבובים ורק אז להתחיל את הקרב מול יריב בשיא התנופה רק קצת עייף.
שינוי שם של הרגע האחרון
מוזר. רק בשבוע שעבר עוד ראיתי פוסטרים עם השם "הלוחם", ובתחילת השבוע – ממש כמה ימים לפני שהוא יוצא לאקרנים בארץ – פתאום השם שלו התחלף ל"פייטר". אולי זה נעשה כדי למנוע בלבול עם "דרכו של הלוחם" (The Warrior's Way) שיוצא בשבוע הבא.
האמת, שם טוב, שישראלים יכולים להבין ולהתחבר אליו
(ל"ת)
כי שם בשפה זרה לגמרי יכול לגרום לישראלים להתחבר אליו.
זה לא כמו "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" – אנשים יודעים מה זה "פייטר", אבל זה לא מושג שהושרש בעברית. אם אתה בא לסרט שקוראים לו פייטר, אתה מצפה לסרט אקשן עוצר נשימה, ולא לדגרמה סוחטת דמעות כמו הסרט הזה.
זה היה קורה גם עם 'הלוחם'
(ל"ת)
הוא סוג של גם וגם.
כלומר, זו דרמה סוחטת דמעות (וגם קצת צחוקים) על משפחה וסמים, וגם דרמת איגרוף, על כל ה"סיבוב אחד, סיבוב שתיים", ולפחות על הנייר אני לא חושב שיש כאן הטעייה בפרסום.
סרט מעולה
השאיר אותי עם טעם של עוד, הייתי צמא לעוד פרטים. אם תצא איזו "גירסת הבמאי", אני ארוץ לראות אותה.
כריסטיאן בייל נותן תצוגת משחק מדהימה.
בהחלט סרט גדול ! אני די בטוח שבייל לוקח את האוסקר השנה, אם לא אז אני לא יודע מה כן יביא לו את האוסקר.
סרט חביב
לא מקורי, או מרהיב במיוחד, אבל אם צריך למצוא מילה אחת לתאר אותו, הוא סוחף. הוא מלא ברגש ודמויות עצבניות שאי אפשר להזדהות איתן, מלבד הדמות השתקנית של מארק וולברג, שנראה כמו המרכז השקט של סערה שלא נגמרת. בעולם האמיתי, אגרוף הוא ספורט מרגש רק בעיני קהל מצומצם, בעוד אנשים רבים ימצאו אותו איטי ומשעמם, או אלים שלא לצורך. דיוויד או. ראסל הצליח לגרום לכל קרב להראות מעניין ולי לכסוס ציפורניים לגבי תוצאותיו. אחת הסיבות לכך היא שזה לא סרט על אגרוף, או על התמכרות לסמים, למרות שהשניים מהווים מרכיבים חשובים בעלילה. זה סרט על התבגרות, לקיחת אחריות ואיזון בין מה שצריך כדי להתקדם בחיים, לבין מה שלא מוכנים להשאיר מאחור.
בתור מישהו שלא אוהב את כריסטיאן בייל, אני חייב להודות שהוא אכן מצוין בסרט. עדיין, מי שבאמת גונבת פה את ההצגה, היא מליסה לאו, בתפקיד האם הפרחית.
לחלוטין
מליסה לאו נותנת תצוגת משחק מדהימה.
בעוד רואים שבייל משחק דמות באופן מופתי וראוי להערכה, לכל אורך הסרט בכלל לא עלתה לי המחשבה שהיא "משחקת מצויין" – פשוט האמנתי שהיא הדמות.
כריסטיאן בייל מפחיד אותי
הדברים שהוא עושה לגוף שלו בשביל להיכנס לתפקיד…
בהתחלה אפילו לא זיהיתי אותו (לא ידעתי בכלל שהוא בסרט עד שמישהו אמר לי)
פייטר
כריסטיאן בייל ללא ספק " PULL A De NIRO" ואם הפעם לא מגיעה לו הכרה מהאקדמייה אז אני לא יודע מתי היא תבוא.
למרות שצריך לציין כי הוא תמיד היה שחקן טוטאלי וגם לתפקידו במכונאי הוא השיל קילוגרמים רבים.
רק כדי להעלות אותם מחדש לבאטמן…. יכול להיות שבייל הוא הגירסה של העולם האמיתי לענק המופלא? ככל שהוא כועס יותר ככה הוא גדל יותר?
פצצת אנרגיה חכמה ומחשמלת!
ואין הרבה מה להוסיף.
במחשבה ראשונה: יופי של סרט
במחשבה שנייה (שלא גורעת כמעט כלום מההנאה שלי ממנו) – בילי אליוט למבוגרים ועל אגרוף.
גם כאן זה סיפור על התבגרות והצלחה למרות הקשיים שמתגלמים באמצעות מצב כלכלי קשה בעיירה אפורה ותעשייתית, משפחה הזויה/לא תומכת ובלאגן כללי בחיים.
בכל מקרה, תצוגת משחק מרשימה של כריסטיאן בייל ושל מליסה לאו ובימוי מרשים שגרם לי לכסוס את הציפורניים (שאין לי) במהלך כל קרב, ולשבת בציפייה דרוכה גם בסצנות אחרות. וזאת למרות שהסוף, איך לומר, ברור מראש גם למי שלא מכיר את הסיפור. כי בסופו של דבר מהות הסרט *הזה* היא לא סוף הסיפור אלא הדרך לשם.
פשוט סרט טוב ואמיתי
כריסטיאן בייל, הלא הוא איבגי ההוליוודי, משחק בהמון סרטים, לא תמיד מרשים במיוחד, לא תמיד משאיר זכרון טוב, אפילו לא בבאטמן, לא כי הוא היה גרוע, אלא מכיוון שהית' לדג'ר גונב שם את ההצגה כג'וקר שכבר נהייה אגדי תוך שנתיים מיציאת הסרט. אבל הפעם משהו אחר יצא ממנו, משהו הרבה יותר אמיתי וכנה כשחקן. הוא משחק את האח המתלהב הג'נקי של מרק וולברג, הלא הוא מיקי וורד, בדרמת איגרוף קצת לא סטנדרטית מלבד הסוף שלה. כנראה שלשחק אירי בעייתי זה תפקיד שתפור עליו, הוא פחות נוצץ ועם פחות זרקורים, אבל עם המון סטייל והמון חוצפת רחוב שכנראה יש בו באופן ממש טבעי.
הסקירה המלאה שלי:
http://presents-simple.co.il/?p=252
החמצה
התסריט מניפולטיבי מנשוא ומליסה לאו ואיימי אדאמס שקיבלו תפקיד טלנובלי משתפות איתו פעולה. כסרט פייטר פשוט לא מעניין אבל כריסטיאן בייל נותן את ההופעה הטובה ביותר שלו שראיתי (יותר מאשר במכונאי, בבאטמנים, ביוקרה או בשאפט – שבכולם, אגב, הוא היה מצוין).