אם יורשה לי להכליל קצת, אני אנחש שקוראי עין הדג מודעים לפחות ברמה בסיסית לקיומו של פפה הצפרדע. אפילו אם השם לא אומר לכם כלום, כנראה שנתקלתם בפרצופו הירוק באחד מהגלגולים שלו. בסיבוב הראשון הוא היה פשוט צפרדע חמוד עם עיניים גדולות שנהנה מהדברים הפשוטים, כמו להוריד את כל המכנסיים לרצפה כשהוא משתין. אחר כך הוא הפך לצ'מפיון של הבנים העצובים באינטרנט, ביטוי רגשי לאנשים שהחברה או האופי הפרטי שלהם מקשים עליהם להביע צער וכאב בקול רם. ואז קרה דבר מוזר מאוד – הטרולים הכי כבדים של הימין האמריקאי אימצו אותו כסמל, הלבישו אותו כנאצי, הדביקו אותו לצד ביטויי שנאה קיצוניים וקללות גזעניות או לבשו בגדים בדמותו עד שאפילו הליגה נגד השמצה הכריזה עליו כסמל שנאה לכל דבר.
הדוקו "מרגיש טוב אחי" (Feels Good Man) מגולל את כל הסיפור המטורלל הזה, אך בניגוד לשמו הוא לא צפייה קלילה ונעימה. אין לו "סוף טוב" קלאסי או נראטיב נוח שבו הכל בא על מקומו בשלום והוא נותן הצצה לצדדים המכוערים והאלימים של האינטרנט.
הגיבור הטרגי של הסיפור הזה הוא האמן והמאייר מאט פיורי, שבעצמו נראה קצת כמו הדמות הצפרדעית שיצר. ב-2005 הוא פירסם קומיקס בשם Boy's Club בהשתתפות האלטר אגו החייתי שלו ושל החברים שלו, בראשם פפה הצפרדע שהפך מהר מאוד למם אינטרנטי. בקומיקס הספציפי שהפך ללהיט, פפה מוריד את המכנסיים והתחתונים עד הרצפה כשהוא משתין, כשהוא נשאל לפשר העניין הוא אומר שזה פשוט "מרגיש טוב, אחי". פיורי אולי פותח וסוגר את סיפור העלילה, כמי שהתחיל את כל זה בטעות, אבל החלק שלו בסיפור קטן באופן מפתיע – האינטרנט לקח את הצפרדע והמשיך משם. מצד שני, כמי שחתום על היצירה וגם שנים אחרי הקומיקס ההוא נהנה לצייר צפרדעים, אין לו באמת אפשרות להתנתק ממנו לגמרי כשהדברים נעשים איומים והוא ממשיך ללוות את הסרט ואת הסיפור מרחוק, חסר אונים.
הדבר שהכי מטריד בכל הסיפור הוא עד כמה הכל רנדומלי, כי האינטרנט הוא פשוט כזה. יש מיליוני ילדות וילדים שמעלים קליפים מטומטמים ליוטיוב, אז למה דווקא רבקה בלאק הפכה לשק האגרוף של האינטרנט?
באותה הצורה, למה דווקא פפה הצפרדע, דמות קומיקס איזוטרית של צפרדע מואנש, הפכה לתופעה תרבותית כל כך עצומה? והאם הייתה דרך כלשהי למנוע מזה לקרות? לפי הסרט, לא ממש. זה פשוט משהו שקרה, ואנחנו עדיין לא ממש יודעים איך להתמודד עם הדברים האלה כשהם קורים.
אם ננסה לענות בכל זאת על השאלה "למה דווקא פפה", הסרט מציע כהסבר את הפשטות שבעיצוב. לא קשה לצייר את פפה וכל ילד עם צייר יכול לקחת את הדמות הבסיסית, לשלב אותה בתמונות לא קשורות, לצבוע אותה מחדש או לצייר אותה קצת אחרת. הפפה שחונק יריבים פוליטיים ומודפס על חולצות של שונאי מוסלמים כבר נראה שונה מפפה המקורי שאוהב להשתין בלי מכנסיים – הוא מצויר פחות טוב ויש לו מבט זחוח ומרושע על הפנים. ובכל זאת, אי אפשר לטעות שמדובר באותה הצפרדע, לדאובונו של החבר הטוב של מאט פורי שקיעקע אותו על הזרוע בימיו התמימים.
סרטים דוקומנטריים לא פעם נשפטים על איכות הסיפור יותר מאשר על העשייה הקולנועית עצמה, אבל זה לא אומר שיצירה דוקומנטרית היא "קלה יותר". יש גם סרטים עם סיפור פסיכי לחלוטין שפשוט נכשלו במשימה הבסיסית שהיא לספר את הסיפור בצורה מעניינת או אפילו סתם קוהרנטית. שתי דוגמאות שקופצות לי מיד הן "מדוגדג" ו"הממציאה: דם והונאה בעמק הסיליקון", שהיה להם את כל החומר הנחוץ בשביל סרט מרתק ואיכשהו זה יצא להם מבלבל, סתמי ו/או חסר ערך מוסף.
כיוון ש"מרגיש טוב אחי" מספר סיפור רב שכבתי ומורכב, בלי התחלה, אמצע וסוף ברורים, האתגר שלו גדול במיוחד. רוב הזמן הוא מצליח במשימה – הסיפור לא רק ברור ומעניין, אלא גם מונגש היטב לקהל שאין לו מושג מה זה 4 צ'אן ומי זה אלכס ג'ונס. הוא משלב בסיפור (אולי לא מספיק) אנימציות חמודות של פפה וחבריו ומזגזג בין קטעי ארכיון, ראיונות עם פיורי, חברים וקולגות שלו, פרשנות של מומחי רשת ושל מגיבים ב-4 צ'אן בעבר או בהווה. האחרונים מיוצגים בצורה הכי פחות ברורה או עקבית – המרואיינים לא תמיד מספקים פרשנות מעמיקה ונראה שהם נמצאים שם יותר כדי שנבין מי הטיפוס.
מרואיין מבלבל במיוחד בסרט מדבר על הקשר בין ממים לקסמים ועד עכשיו לא הבנתי אם זה בצחוק או ברצינות ומה בעצם הנקודה שלו. מרואיין אחר, שדווקא נותן הצצה אמיתית להיגיון מאחורי האימוץ הימני של פפה, הוא נציג מצוות הקמפיין של דונלד טראמפ, והוא אחראי לאחד המשפטים המכעיסים שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. לא בדיוק כואב לי על זה שאין ייצוג ל"קיצוניים משני הצדדים" כי זה סיפור תופעה ולא כתבת חדשות על מאבק פוליטי, אבל כשצד אחד מפורשן והשני מדבר בקולו, נוצרת תחושה מסוימת שאולי יש עוד אספקט לסיפור שלא הבנו עד הסוף. בסופו של דבר, לא לחלוטין ניתן קול לטרולים שהשתמשו בדמות של פפה בצורה קיצונית (מי יותר ומי פחות), ולא היה מספיק ברור איך ולמה כל הסיפור הזה קרה.
עוד פספוס קטן של הסרט הוא ההצגה של מטבע וירטואלי מבוסס פפה שבו אנשים סוחרים ב"ממים נדירים" ומרוויחים מזה כסף אמיתי. הייתי שמחה לכתוב עוד משפט או שניים על העניין, אבל הסרט מסביר אותו כל כך על רגל אחת שרק יצאתי מהסיקוונס הזה מבולבלת יותר, וחבל.
כל הבעיות האלה הן די קטנות בסופו של דבר ולא מונעות מ"מרגיש טוב אחי" לספר את הסיפור שלו היטב. זה אחד הסרטים הכי מעניינים שראיתי בשנה-שנתיים האחרונות, דוקומנטריים או לא. הוא אולי מדכא רצח, אבל יש בו מידה של תקווה, וכל מי שתרבות רשת מעניינת אותו אפילו קצת ימצא בו נקודות מעניינות למחשבה. על הדרך, נציין לטובה את המהדורה הוירטואלית של פסטיבל ירושלים, שמעלה כל שבוע סרט אחר וחדש לצפיית סטרימינג נוחה בתשלום. השבוע של "מרגיש טוב" כבר נגמר, אבל אני מקווה שזה לא יהיה הצ'אנס האחרון לראות אותו חוקית בישראל, במסגרת הפסטיבל או מחוץ לה.
מודה שמה שהציק לך בקטנה הציק לי בהרחבה
כלומר, אפשרי שההיכרות הסבבה שלי עם הנושא גם נתנה לי איזה ידע וזווית אחרת, אבל בכלליות הרגשתי שהבמאי פשוט ממש גרוע בשאילת שאלות עומק. הוא מצליח להביא מרואיינים די מעניינים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל כאלה שלא ציפיתי למצוא בכלל ואז.. פשוט לא מאתגר אותם בכלל. ובסדר, הוא לא היה צריך ליצור אנטגוניזם או משהו – אבל את רוב החלקים המזעזעים בסיפור הזה, בעצם, היה אפשר לספר גם בלי המרואיינים, ועם קריין מצחיקול שנותן פרשנות משל עצמו. אבל אם כבר הצלחת להשיג כל כך הרבה מרואיינים מעניינים והזויים (כמו הבחור של "קסמי ממים". לא, באמת, מה זה? באמת באמת, שואל בשביל "לא באמת הסברת בסרט וזה ככל הנראה חומר לסרט בפני עצמו") למה אין שום העמקה והרחבה? מאט פיורי טוען שהוא בעד "שמחה קיצונית", אבל אז למה הוא כל כך.. שלו? והאם הסרט באמת משוכנע שניצחונו של טראמפ הוא נטו בגלל הטרולים ב-4 צ'אן?
בקיצור, אני מבין שהסרט לא היה בכל מיני שלבים מכריעים באבולוציה של כל זה אבל הסרט נותר ברמת… לא המים הרדודים של הבריכה, נהיה הוגנים – אבל ממש לא מתקרב למים העמוקים. לסרטים שמפרקים את השיח הרעיל הפוליטי של ימינו עדיין אלך עם "Boys State".
עד כמה שאני יודע, meme magic זה פשוט מה שקורה כשלממים יש השלכות מחוץ ל-4צ'אן/רדיט – השפעה על הקריירות של סלבריטאים (כמו ריק אסטלי וקיאנו ריבס), עיוות של תוצאות החיפוש בגוגל, התייחסות מצד מושא המם וכו'.
אם כן, זה (לפחות נראה) רחוק ממה שהבחור הציג בסרט
שם די היה ברור שהוא מתכוון ברצינות למשהו קוסמי ועל טבעי.
לפי דע את ממך, 4צ׳אן ו-8צ׳אן לקחו את זה למחוזות של אמונות טפלות (היה מם על התרסקות מטוס ואז באמת התרסק מטוס וכו׳) ונתנו לזה את הטיפול האופייני עבורם של ״בואו ניקח את זה ברצינות גמורה ואז נצחק על אנשים מבחוץ שחושבים שאנחנו לוקחים את זה ברצינות גמורה״. אני לא יודע אם הם באמת לוקחים את זה ברצינות או לא, כי ההתנהגות שלהם עקבית עם שתי הפרשנויות. מצד אחד, חלק קריטי מבדיחות של אמונות אירוניות הוא אף פעם לא לצאת מהדמות. מצד שני, אני לא יודע כמה זמן אפשר להעמיד פנים שאתה מאמין במשהו לפני שאתה באמת מתחיל להאמין בזה (במיוחד במקרה של אנשים לא נורמטיביים).
המרואין לא היה 4-צ'אניסט (כך נדמה)
וגם לא מישהו מנקודת מבט אקדמאית: הוא היה נראה כמו דמות אלן מור-ית כזאת שאתה יכול לעשות איתה שיחה ממש שלווה ואז לפתע הוא מתחיל לדבר על לטאות בלתי נראות שמעופפות ליד הפנים שלך.
קרי: הוא לקח את מה שרשום ב"דע את ממך", התייחס אליו מאוד ברצינות, ואז הגביר ל-11. בלי אירוניה, סרקסטיות או בדיחה. אז בעצם השאלה היא האם מדובר במישהו שהתפצל ברצינות מהענף שאתה מתאר או משהו עצמאי (עם קווים מקבילים).
מוזר, אבל לא יותר מהבזיליסק של רוקו
ערך
קצת עצוב שהבזיליסק מוכר הרבה יותר משאר הרעיונות של lesswrong
כי הרבה מהם ממש טובים.
הכתבות (sequences) על פוליטיקה וחשיבה פוליטית (שכבר קישרתי עליהם בעבר) הכרחיות לגמרי בכל שיחה פוליטית, ובכללי יש שם את האוסף הכי טוב של כתיבה בנושא של הדרך שבה אנחנו רואים את העולם והדברים שמשפיעים עליה.
אני חושב שהרעיון פחות מעניין מהתגובה אליו
(ל"ת)
באמונות אירוניות יש את משפחת הFSM ואת משפחת הדיסקורדיאניזם
במקרה של FSM זה בפירוש בדיחה,
במקרה השני זה "זה מאוד מטופש כי אנחנו אנשים רציונלים ובפירוש לא מאמינים בשטויות האלה אהמ, אהמ" (מספר האהמים שיש להוסיף משתנה כתלות בבן אדם ובאמונה)
אופס, אין כאן באמת ספוילר
(ל"ת)