אני לא אוהב את יורגוס לנטימוס. אני לא אוהב את "שיני כלב", סרט שראיתי כי טענו שהוא "מטורף ומטריד" והוא שיעמם לי את הצורה; אני לא אוהב את "להרוג אייל קדוש" שנראה כאילו מישהו עשה סרט של ווס אנדרסון, הוציא את הקומדיה, הפך את הדמויות לאפילו יותר רובוטיות והוסיף מעל לכל זה דילמה מוסרית לא רלוונטית לחיים; אני דווקא כן מחבב את "הלובסטר", אבל נראה לי שזה למרות לנטימוס ולא בזכותו – היה ל"לובסטר" פוטנציאל ממש טוב אבל לנטימוס לא כל כך ידע מה לעשות איתו ולכן השעה השנייה של הסרט נראית כמו שהיא נראית. איפשהו בין כל הסרטים האלה התרשמתי שלנטימוס הוא מיזנטרופ ששונא בני אדם אבל אין לו מושג איך הם באמת עובדים, ולכן המיזנטרופיה שלו לא כזאת מעניינת או מחכימה.
אני פותח בזה כדי לומר שלמרות כל זה אני מאוהב ב"המועדפת", שהוא בקלות הסרט הכי טוב של לנטימוס שראיתי עד כה. סרט שעדיין מלא בשנאת האדם והציניות של הבחור, אבל הפעם משלב עוד שני דברים חשובים – התנהגות אנושית וכיף.
"המועדפת" מבוסס בחופשיות רבה על דמויות אמיתיות שהתקיימו אי אז בתחילת המאה ה-18: שרה צ'רצ'יל (רייצ'ל וייז) היא "המועדפת", מעין יועצת אישית בכירה שהמלכה אן (אוליביה קולמן) מקשיבה לכל דבר שהיא אומרת. יום אחד מגיעה בת דודתה של שרה, אביגיל (אמה סטון) ומבקשת עבודה בארמון – כל עבודה. שרה מסכימה, ולאט לאט ממשרתת נחותה, אביגיל מתחילה לעלות בדרגות חצר המלוכה עד שנוצרת בין השתיים יריבות על תשומת הלב של המלכה.
בעוד שזה נשמע כמו חומר לעוד דרמה תקופתית עם דיאלוגים באנגלית גבוהה, תלבושות יפות, תככים פוליטיים שקשה לעקוב אחריהם, לוק מיושן והרבה מלודרמה רגשית, "המועדפת" הוא בעצם דרמה תקופתית עם דיאלוגים באנגלית גבוהה, תלבושות יפות, תככים פוליטיים, לוק עדכני והומור ארסי משובח.
כי אמנם הסרט לא בדיוק הולך בדרכו של באז לורמן ולא שם פסקול להיטים משנות התשעים וגורם לכולם לדבר בסלנג עדכני, אבל בהחלט נטוע בו איזשהו מרץ שלא אופייני לדרמה תקופתית. הסרט מתייחס להטרדות מיניות ולמעמד הנחות של נשים בצורה ישירה ובוטה, מייחס לדמויות כוונות זדוניות ומניפולציות שלרוב רואים בסרטי פילם נואר ולא בדרמה תקופתית, ובעיקר גורם לעולם הרגשי של הדמויות להרגיש יותר קרוב לשנות האלפיים מאשר לסיטואציה מלפני שלוש מאות שנה. ההומור הוא לא שנינות ג'יין אוסטנית ואף אחד לא מדבר על חובה ואהבה – התמימות שמיוחסת לתקופה נעלמת בסרט הזה ומוחלפת בציניות של דמויות שמבינות שהעולם הוא מסוכן, מסובך ומלא בקודים חברתיים בלתי אפשריים, ולכן כדי להצליח בו הן צריכות להיות מסוכנות בעצמן. חלק מזה מתבטא ביחס למיניות – אם לרוב הדרמות התקופתיות הן איפשהו על הגבול בין פוריטניות לרומן אירוטי-רומנטי, כאן היחס ציני בהרבה, בצורה שמסתכמת הכי טוב בדיאלוג נפלא מאמצע הסרט: "האם באת לפתות אותי או לאנוס אותי?".
את הקו הזה, שעובר בין נראות מכובדת לציניות עמוקה ולקשר רגשי מצליחות שלוש השחקניות הראשיות (כן, ראשיות. המועמדויות לכל אורך עונת הפרסים של אמה סטון ושל רייצ'ל וייז לקטגוריית שחקנית המשנה מנותקות מהמציאות) להעביר בצורה נפלאה. אמה סטון רק משתפרת מתפקיד לתפקיד מאז שזכתה באוסקר, רייצ'ל וייז חוזרת לחיינו בסערה אחרי שדי נעלמה בעשור האחרון ואוליביה קולמן המעולה תשלח אתכם לדף הימד"ב שלה כדי לגלות מאיפה עוד אתם מכירים אותה (בעיקר מתפקידי משנה, ביניהם השוטרת מ"שוטרים לוהטים", מנהלת המלון מ"הלובסטר", המלכה אליזבת ב"הייד פארק על ההדסון" והבת של מרגרט תאצ'ר ב"אשת הברזל"), כי לא יכול שקיימת שחקנית כל כך מוכשרת ורק עכשיו שמתם לב אליה. חוץ מהן, גם שחקני המשנה נפלאים. ג'ו אלוין, מארק גאטיס ושאר הקאסט הגברי יודעים ליצור את הסביבה המסובכת שבה הנשים צריכות לתפקד ומעל כולם זורח ניקולס הולט, שעושה מה שהוא תמיד עושה – תפקיד משנה נפלא שמקבל אפס יחס מהתעשייה.
וכך, בין התסריט השנון והנפלא של דבורה דייויס וטוני מקנמרה למשחק הנפלא של כל הקאסט, נוצר הרושם שלנטימוס קצת לא נחוץ פה. כלומר, כן, מישהו צריך לדאוג שהסטים ייבנו ושהתלבושות יהיו מוכנות, אבל רוב העבודה נעשתה רק בחיבור בין הטקסט למשחק. אולי זה מסביר למה לנטימוס דוגל בסרט בגישת ה-"תסתכלו עליי! תסתכלו עליי! אני במאייייייי!" ומשתמש בטכניקות וטריקים קולנועיים כדי שנשים לב בצורה מאוד בולטת שאנחנו בסרט – משחקי עריכה, צילום בעדשת עין הדג, פונטים מוזרים – כדי שחס וחלילה לא נשכח שיש במאי מאוד אמנותי ומיוחד לסרט. הרי בסופו של דבר, לנטימוס לא יצר את הסרט הטוב ביותר בקריירה שלו רק כדי שלא נשים לב לכמה משוגע ומגניב הוא, תודה רבה.
אז למי שנמאס מדרמות תקופתיות רגילות, ולמי שנמאס מהשטיק של לנטימוס, ולמי שנמאס שלא רואים את רייצ'ל וייז יותר, ולמי שנמאס מכך שכל הסרטים המוערכים בקולנוע הם כל כך כבדים – ל"המועדפת" יש את התרופה למכאובים שלכם. סרט מצחיק, יפהפה, שנון, חכם ומרהיב. ובעיקר, סרט שמראה שאף פעם לא כדאי לוותר על במאי קולנוע שאתם לא מחבבים. יכול להיות שיום אחד הוא יפתיע אתכם לטובה.
סרט אדיר, וגם - שובר לב בכמה מקומות
המחשבה שעול המלכות כולו מוטל על אישה אחת בבריאות רופפת ועם מטען בלתי נתפס של טראומות באמת שברה לי את הלב, בוודאי בכל סצינה שכללה את הארנבונים.
ממש לא אהבתי.
(ל"ת)
אהבתי ועוד איך
משחק קטלני של 3 נשים(סופסוף!) במרכז הדרמה התקופתית הנפלאה הזו.מעניין, דוחה ומהפנט.לכו לראות!
ביקורת מדויקת.
רק אציין שאוליביה קולמן גם שיחקה במלנתלפים סדרות בריטיות מצוינות, אולי המוכרת ביותר מביניהן היא "Peep Show" המופתית.
לטעמי המוכרת ביותר היא דווקא 'Broadchurch', לא?
(ל"ת)
(ל"ת)
עשית לי חשק
הלובסטר הוא אחד הסרטים היחידים שחייה שהפסקתי באמצע. כל כך הרבה שנאת אדם שלא מובילה לשום סרט מעניין הספיקה לי אחרי שעה +.
הסרט הזה לעומת זאת נראה באמת כיף ואני שמח לשמוע שהוא אכן כזה. מקווה לתפוס אותו בקרוב
בדיוק כמו הכותב
גם אני לא סבלתי אף אחד מהסרטים הקודמים של לנתימוס (במיוחד השניים הראשונים. "להרוג אייל קדוש" לפחות נתן סגנון מסוים, אבל גם היה מזעזע). ועד היום חשבתי עליו בתור הכלאה הרבה פחות מוכשרת של פון טרייר והנקה, או בוא נקרא לילד בשמו – פזוליני (עוד איכס קולנועי).
אבל הסרט הזה הוא בעיניי, הטוב מבין שמונת סרטי האוסקר (טרם ראיתי את VICE). לא בהרבה, הוא לא יצירת מופת, ואני יכול להבין אם "רומא" למשל יזכה, אבל "המועדפת" מעט טוב מכולם, ובעיקר מאד כיפי. והכי חשוב – לא מזכיר בכלום את הסגנון הרובוטי הדוחה של סרטי לנתימוס הקודמים.
והסרט שהוא הכי מזכיר? ELECTIONS הנהדר של ריס ווית'רספון מאד צעירה ומת'יו ברודריק לפני שהוא נעלם מהקולנוע ועבר בעיקר לתיאטרון. ואני מניח שגם את ברנדי ומוניקה מהשיר ההוא.
היי, אקאטונה של פאזוליני דווקא סבבה
נמנעתי עד כה מהקריירה המאוחרת, ואני מניח שאתה צודק לגביה, אבל רק רציתי לציין שיש לבחור לפחות סרט אחד נחמד יחסית.
אוליביה קולמן היא קודם כל ״סופי״ מpeep show! :)
ורק אז כל השאר :)
מרגיש צורך קל להגן על לנתימוס אחרי שצפיתי ב"אייל קדוש" לפני כשבועיים
הדמויות ב"אייל קדוש" (כמו גם בלובסטר) אכן לא מתנהגות כמו בני אדם, אבל אין ספק שלנתימוס מכוון לשם בצורה מכוונת, ולא בשל חוסר הבנה של איך בני אדם מתנהגים. העולם שבו הסרט מתרחש נדמה בעיני לכזה שבו פסיכופתיה היא תופעה נפוצה בהרבה (למרות שגם בעולם שלנו, פסיכופתיה היא תופעה נפוצה למדי, רק שרוב הפסיכופתים אינם אלימים ומסתווים היטב באוכלוסיה), ושבו פסיכופתים לא נדרשים להסתיר את נטייתם ו"להתחפש" לאנשים נורמליים. בסרט יש דמות אחת שהיא לא רק פסיכופתית אבל גם רצחנית, ומדובר בנבל נהדר.
הדילמה המוסרית שבמרכז הסרט היא אמנם מלאכותית, אבל גרסאות יותר מציאותיות שלה הופיעו בהרבה סרטים אחרים (וגם במציאות). הבעיה המהותית של הסרט היא שלשים דילמה מוסרית אכזרית בידיים של דמויות חסרות רגש זה פספוס אדיר, והתוצאה היא סרט מרתק לצפייה אבל קר וחסר רגש לחלוטין, מה שמאפשר לתת לו רק המלצה מאוד מאוד מסויגת.
ברור שלנטימוס יודע שהוא מקצין את הדמויות שלו
אבל אני חושב שהוא יהיה משוכנע שזאת הקצנה לשם אמת – שיש ברובוטיות/פסיכופטיות הזאת את הבסיס להתנהגות האנושית שאנחנו מתכחשים אליו, או משהו. אני אומר את זה, כי אם זה היה בסרט אחד אז מילא. אבל שלושה סרטים, בז'אנרים שונים, דמויות שמתנהגות ככה מראות.. זה דפוס. אולי בסרטים אחרים (כלומר, לפני "המועדפת") הוא מראה את ההבנה הזאת ושובר את הרובוטיות, הניכור, והסחלה – אבל בצורה שאי אפשר להשליך על בני אדם.
וכן, שהדמויות שלך כל כך מוקצנות – כל דבר שאינו קומדיה ייצא מפוספס לחלוטין. אני לא מצאתי אותו מרתק לצפייה, אבל זה כבר בהחלט טעם אישי.
אבל שמח לשמוע שיש לו את המעריצים שלו.
מעריץ אני ממש לא
המועדפת, שראיתי היום, הוא הסרט הראשון שלו שאני יכול לומר שבאמת אהבתי. ובכל מקרה, אני מסכים איתך שמהדמויות ב"אייל קדוש" אי אפשר להשליך על בני אדם אמיתיים. זה קורה בלא מעט סרטים, כמו באמא! – דוגמה אפילו יותר קיצונית, וסרט שממש ממש תיעבתי, וכמעט תמיד גורם לי להרגיש ריחוק רגשי מוחלט. אני פשוט מכבד את הבחירה של לתנימוס לספר סיפור בצורה כזאת בלי לתאר את זה כחוסר הבנה מצידו.
אגב, אלו שכן מעריצים את לנתימוס רואים בו יורש לקובריק – שגם אם לרוב לא לקח את זה לקיצוניות של לנתימוס, גם נטה ליצור קולנוע קר עם דמויות רובוטיות (ורובוטים שהם דמויות) – וגם את הקולנוע שלו אני יותר מעריך מאשר אוהב ממש.
הקור של קובריק שונה לחלוטין, מבחינתי
ומרגיש באמת יותר כמו "המועדפת" – קור שנובע מהבמאי, ולא מהסיפור. אבל, היי, אנחנו לא באמת צריכים קובריק 2.
כמו כן, כל הכבוד על צליחת ההודעה הקודמת כי בקריאה שנייה גם לי יש בקושי מושג מה כתבתי.
אני חושב שהנקודה היא
כמובן שהוא עושה את זה בכוונה. אבל זה שהוא עושה את זה בכוונה ולא בטעות לא הופך את זה לטוב.
הוא גם יכול לבחור לצלם את כל הסרט במצלמה שהעדשה שלה מכוסה צוואה (מישהו אמר Trash Humpers?), זה אולי יהפוך את הסרט למעניין לדיון, אבל זה לא יהפוך אותו לטוב.
איזה. סרט. נהדר.
כתוב, ערוך, משוחק, מבוים ומצולם למופת. שנון, מרושע, עוכר שלווה, מעורר חמלה, תיעוב, חרדה וקנאה. הופך את את הרגשות שפיתחתי כלפי הדמויות הראשיות ב-180 מעלות באופן מבריק ואמין. ושוט הסיום הזה לא יוצא לי מהראש. 2019 בהחלט התחילה ברגל ימין. הלוואי עלינו עוד סרטים נפלאים כאלה.
– אוליביה קולמן היא השוטרת מ"שוטרים לוהטים"?! זו שכל שורה שלה הייתה בדיחת סקס? בחיים לא הייתי מזהה אותה.
סרט נפלא!
ואני כן אוהב את לנטימוס. "הלובסטר" היה בעיני יצירת מופת מושחזת ושנונה בטירוף, "להרוג אייל קדוש" היה סרט טוב, ו"שיני כלב" היה סרט ששבה אותי במוזרות שלו. אבל "המועדפת" מתעלה על כל אלה.
רק אעיר שהאנגלית בסרט לא מאד גבוהה: קשה לי להאמין שצעקו "פאק" כל כך הרבה פעמים ברחבי הארמון בימים ההם (וכנראה שגם לא בימים אלה), אבל זה רק תורם לסרט ולתחושה המאד מודרנית שלו, למרות שהעלילה מתרחשת במאה ה 18. ולמרות התלבושות הנהדרות, האיפור המופלא, והארמון המפואר, התחושה היא של מאה 18 מאד מלוכלכלת ומאד לא נקיה. זה, כנראה, יותר מדויק היסטורית מהשפה.
אוליביה קולמן, אגב, שחקנית נהדרת, עומדת לגלם את המלכה אליזבת' בשתי העונות הבאות של "הכתר" – סדרת הדגל הנהדרת של נטפליקס, זו שעושה לביביסי בית ספר על איך להיות ביביסי.
"המופלאה", כאמור, סרט מופלא. כרגע קשה לי להחליט מי אני רוצה יותר שיזכה באוסקר" "רומא" או "המועדפת". כל אחד מהם מופלא ונהדר בדרך אחרת לחלוטין. אז בינתיים רק אמליץ גם לצפות ב"חוזה השרטט" של פיטר גרינווי וב"בארי לינדון" של סטנלי קובריק – עוד שני סרטים ציניים, מושחזים ומוקפדים בטירוף המתרחשים באותה התקופה.
חוזה השרטט ציני ומושחז?
הארט בו מאוד מוקפד, זה נכון, אבל חוץ מזה, מעולם לא צפיתי בסרט עם כל כך הרבה יומרה וכל כך מעט תוכן או עניין. אין סיכוי שהייתי שורדת אפילו רבע ממנו אם לא הייתי חייבת לצפות בו לקורס בתואר הראשון.
עצוב לי שסרט כזה זוכה למעט מדי תגובות ודיונים.
בכלל, לאחרונה יש ירידה משמעותית בתנועה באתר, ונדירים הסרטים שמוציאים מקהל הגולשים דיונים מרתקים (האחרון שעשה זאת, לדעתי, היה רומא, ולפניו – מלחמת האינסוף). רוב הביקורות לא מתקרבות לרף ה-100 תגובות, ובדרך כלל הרבה פחות. וחבל, כי השנה הזו התחילה עם כמה סרטים מצוינים (סגן הנשיא, הספר הירוק, המועדפת) ונראה שיש פוטנציאל לשיחות אינטרנט רבות עניין.
חלק מזה באשמת האתר
מעבר לעובדה שהעיכוב עם המעבר למובייל מרתיע אנשים מלהגיב, הRSS שלנו הפסיק להגיב בשבועות האחרונות.
אנגלית גבוהה?
הסרט ממוקם לגמרי בחצרהּ של המלכה אן ולכן האנגלית שלו רחוקה בדיוק 300 שנה מהאנגלית של המאה ה-18 והיא יותר דומה לאנגלית של ד. ה. לורנס ופחות לאנגלית שנהגה בחצרה של המלכה האהובה המיוסרת בתקופתם של היידן ואייזק ניוטון. למועדפת חסר כל ההקשר ההיסטורי ואלמלא היחסים המאד מיוחדים בין גברת מורלי לגברת פרימן, ולפיכך גם ההתייחסות ההכרחית ללורד למרלבורו, מפקד הצבא ובעלה של ליידי שרה ומלחמות הירושה בספרד – אי אפשר היה בכלל להבין שיש ביניהן היסטוריה ארוכה ועמוקה של שותפות גורל על החיים ועל המוות במשחקי הכתר וההיררכיות שאפיינו כל כך את בתי המלוכה באירופה בסוף המאה ה-17 תחילת ה-18. לכן, למרות המיקום ולמרות ה״תקופתיות״ יורגוס רוצה לומר לנו משהו אוניברסלי על כאן ועל עכשיו. משהו לגמרי עכשווי שמתחיל ונגמר בכך שכוח ושררה ולכן גם מין, תמיד חזקים מכל חברות ידידות או היסטוריה.
קראתי ונהנתי, תודה רבה
סרט מבריק
הכל בסרט הזה פשוט עובד מצויין. אם זה הבימוי, הצילום (שהוא ממש דמות נוספת בסרט), המוסיקה, התסריט העוקץ, החמלה והאכזריות, הליניאריות בסיפור, ומעל כל אלה שלוש השחקניות הראשיות (דבר לא נפוץ כשלעצמו…), שנתנו משחק פנטסטי, כל אחת בתורה.
סרט שנכנס לראש ולא יוצא.
מומלץ בחום.