ביקורת: מהיר ועצבני 6

המרדפים מטופשים וכיפיים כמו תמיד, אבל למה אנחנו חייבים להעמיד פנים שאכפת לנו מהעלילה?

ביני וביין ג'סטין לי, הבמאי של רוב סרטי סדרת "מהיר ועצבני", קיימת אי הסכמה בסיסית בנוגע למהותה של הסדרה. הוא משוכנע, משום מה, שהסדרה עוסקת בפושע לשעבר דומיניק טורטו ובשוטר לשעבר בריאן ‏אוקונור, בקורותיהם, ביחסי החברות המתפתחים בינהם, בחבריהם ובבני משפחתם. אני, לעומת זאת, חושב שהסדרה הזאת עוסקת במכוניות יפות שנוסעות מהר מאוד. אני חושב שלי יש קייס טוב יותר.

‏"מהיר ועצבני" היא הרי הדוגמה המושלמת לסדרה חסינת-ביקורת: אם הייתי אומר מילה אחת על העלילה הלא-ממש-‏שייקספירית שלה, על רמת המשחק הלא מדהימה או על המסרים הבעייתיים שלה, הייתי סופג צעקות "מתי כבר אתם המבקרים תבינו שלא כל סרט צריך להיות איכותי! תנו לכבות את המוח וליהנות ‏מהאקשן!". נכון. בהחלט. בדיוק. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות בסרט הזה. אז למה לכל הרוחות לין לא נותן לי לעשות את זה, ובמקום זה ממשיך להתנהג כאילו אכפת לו מהעלילה?‏

נתחיל מהחלק החשוב. כמו כל סרט בסדרת "מהיר ועצבני", מרכז הסרט הנוכחי הוא שתיים-שלוש ‏סצינות מרדף ענקיות. ככל שהסדרה מתקדמת הסצינות האלה הופכות גדולות יותר, ‏מופרעות יותר ומופרכות יותר, עם פחות ופחות התייחסות לחוקי הפיזיקה כפי שהם מוכרים ‏למדע. מכוניות זה כבר לא מספיק: הפעם יש סצינה אחת שמתרחשת על גשר עצום וכוללת א. ‏טנק, ו-ב. את הרגע הכי מענג במופרכותו הפיזיקלית מאז שגאי פירס החליט לקפוץ מתוך תחנת חלל. סצינת הענק השניה כוללת מספר גדול של מכוניות, מטוס, ואת מסלול ההמראה הארוך ביותר ביקום הידוע. הסצינה ‏הזאת קצת אפלה מדי, והרבה יותר מדי דברים מתרחשים בה בו זמנית, כך שקצת קשה לעקוב ‏אחריה. שום דבר פה לא מתעלה על סצינת גרירת הכספת ב"מהיר ועצבני 5". אבל בגדול, ‏הכל בסדר. באתי לראות מכוניות נוסעות מהר וקופצות מתוך ולתוך דברים. קיבלתי בדיוק את זה. ‏סבבה אגוזים.‏

אבל בין מרדף אחד לאחר יש פילר, המון פילר. הסיפור, בגדול, הוא כזה: דום טורטו (וין דיזל) ‏נהנה מהחיים אחרי השוד המוצלח בריו, עד שמגיע דוויין ג'ונסון, מנופח קצת יותר מהענק הירוק ‏ולובש גופיה שקטנה עליו בחמש-שש מידות, ומגלה לו שיש איזו כנופיה אחרת של שודדים ‏ממונעים מסוכנים, שכוללת את לטי (מישל רודריגז), החברה של דיזל, שעקרונית בכלל ‏מתה לפני שני סרטים. כדי לעצור את הרעים ולקבל בחזרה את לטי דום מגייס את חברי הצוות שלו מהסרט הקודם, אותו אוסף של דמויות נפלאות ואהובות שכולנו מכירים: ההוא, נו, זה שהוא לא וין דיזל (פול ווקר), השחור ההוא ‏שהיה בסרט השני או משהו (טייריז גיבסון), היפני (סונג קנג) וגל גדות (גל גדות). ‏"אנחנו משפחה. אנחנו ‏עושים דברים כולנו ביחד – או בכלל לא" מצהיר דיזל, בערך שני משפטים לפני שהוא מזכיר ‏כלאחר יד שהיו עוד איזה שני חברי צוות במשפחה הזאת בסרט הקודם אבל הם לא יגיעו הפעם כי ‏הם חופפים ראש או משהו. בנוסף, לדוויין ג'ונסון יש שותפה חדשה (ג'ינה קראנו, חביבתי מ"בגידה כפולה") וג'ורדנה ברוסטר ‏היא אם בנו של פול ווקר, ולוק אוונס הוא רע, ויש לו צוות שלם משלו של אנשים שאתם לא תזכרו ‏איך קוראים להם ולא יהיה לכם אכפת.‏

נכון שקשה מאוד לעשות סרט שיורכב מסצינות מרדף בלבד. כל סרט צריך עלילה כלשהי. אבל למה לכל ‏הרוחות לקחת אותה כל כך ברצינות, למה לעשות ‏אותה כל כך מסובכת, למה לבזבז עליה כל כך ‏הרבה זמן? ‏הבעיה היא שכל מה שאיננו מרדפי מכוניות בסרט הזה הוא לא סתם גרוע: הוא גרוע ברמה שעל גבול הפארודיה העצמית. ‏הוא גרוע ‏ברמת סרט אקשן ישר-לוידאו משנות השמונים. בעלילה אין שום הגיון משום סוג. אנשים מדברים אך ורק במשפטי קלישאה של סרטי אקשן, בין אם ‏הם מתאימים למצב או לא. אנשים הולכים מכות זה עם זה כשהגיע הזמן ללכת מכות, גם אם ‏בתכלס אין לזה שום סיבה. זה מסוג הסרטים שבו הנבל הראשי והגיבור הראשי יכולים לכוון זה לראשו של זה רובי צלפים עם כוונת לייזר, אבל אף אחד מהם לא יירה, בלי שום סיבה מיוחדת מלבד העובדה שעוד לא הגענו לסצינת האקשן הסופית. העלילה כל כך מטומטמת שאי אפשר להתעצבן עליה: אפשר להתעלם ממנה או לצחוק עליה.‏

אבל כשהסרט נמשך ונמתח והעלילה המשיכה והמשיכה, נהיה לי קשה יותר ויותר להתעלם. ובעל כרחי נאלצתי לשים לב גם לדברים אחרים: למשל, ‏לעובדה שדיזל וצוותו הם למעשה חבורה של דושבאגז. השיטה שלהם להשיג כל דבר – מידע, ‏שיתוף פעולה, בוטנים – היא אלימות. כמובן, אלימות היא דבר שיש לצפות לו בסרט אקשן, וחלק ‏מהסיבה שאנחנו הולכים לסרטים האלה הוא כדי לראות את האנשים שמגיע להם חוטפים מכות, ‏וליהנות מזה. אבל דיזל ושות' לא מגבילים את עצמם לאנשים שזה מגיע להם – הם פשוט דורסים ‏‏(לפעמים פשוטו כמשמעו) את כל מי שנקלע לדרכם, גם אם הוא עובר אורח תמים. בסצינה אחת, לשם הגיוון, גל גדות הכריזה שהיא עומדת להשתמש בקסמיה הנשיים כדי ‏להוציא מידע מאיזה מכונאי חולף – אבל לא: היא מוציאה את זה ממנו, כמובן, ‏במכות. הם סופרמנים שמעל לחוק, הם מתייחסים בזילזול מופגן כלפי כל מי שאינו מנופח או יפה או מגניב כמוהם, והם "הטובים". הסרט מצפה ממני להריע להם. לא בא לי.

נאלצתי גם לחשוב על כל ההרוגים בסרט. יש הרבה מהם. מאות. זה סרט PG-13, לכן אסור להראות דם; אבל כשטנק רומס ומועך מכוניות שעוברות בכביש המהיר, לא צריך להיות גאון כדי להבין שכמה אנשים הרגע מתו מוות נורא. אם בסרטים הקודמים אפשר היה ‏איכשהו להעמיד פנים שכל ההרפתקאות המוטוריות והמכוניות המתהפכות שבסרט עברו בדרך ‏נס בלי הרוגים, עכשיו אין שום דרך לחשוב כך. המהירים והעצבניים משאירים אחריהם שובל של גופות. רק שאנחנו אף פעם לא רואים את האנשים המתים האלה, וגם לא מדברים עליהם או מזכירים את קיומם. וזה לא שרציתי לראות סרט מלא בגופות מעוכות ושבורות, בשביל זה יש לי את "יעד סופי", אבל באופן כלשהו דווקא ההתעלמות המוחלטת הזאת מכל הקטל הופכת ‏אותו לגרוע יותר.‏

כל אלה הם מחשבות קצת כבדות בשביל סרט קיץ כל כך טפשי, ואם הוא רק היה קצר יותר וקליל ‏יותר לא היה לאף אחד זמן אפילו להעלות אותן. יש בסרט אקשן מטופש וטוב, אבל זה כבר לא מספיק כדי לאזן את כל השאר. "מהיר ועצבני 6" כבד מדי. סרטי הסדרה ידועים ‏בכך שמסוכן לנהוג הביתה אחרי הצפיה בהם, כי פתאום האינסטינקט הוא לעקוף מימין ב-250 ‏קמ"ש, לקפוץ מעל גשרים ולעבור מתחת למשאיות. בדרך חזרה מ"מהיר ועצבני 6" נסעתי לאט ובזהירות.


פורסם במקור בוואלה