"הפרידה" הוא סרט שעוסק בשקרים. הוא מתחיל בשקרים יומיומיים ומקובלים לכל הדעות: בילי, שמתגוררת בניו יורק, מרגיעה את הסבתא בסין שהיא חובשת כובע בחוץ; מהצד השני של שיחת הטלפון, הסבתא מתעקשת שהיא בבית כשלמעשה היא בבדיקות בבית החולים. אחרי שהסרט ביסס את עמדתו בנוגע לשקרים מנומסים הוא מציב בפנינו את הדילמה האמיתית – הסבתא מאובחנת בסרטן והרופא אומר שנותרו לה חודשים ספורים לחיות, ובהחלטה משותפת בני משפחתה שגרים בתפוצות משאירים אותה באפילה בנוגע למצבה, ומארגנים חתונת בזק לאחד הנכדים בתור תירוץ להתכנס לצידה. בילי, בת המשפחה היחידה שגדלה במערב, לא מרגישה בנוח עם השקר הגדול מהרגיל. וזהו, זה מה שקורה בסרט. אין בו עוד אף קונפליקט מלבד ההתחבטויות של בילי בנוגע למוסריות המעשים של משפחתה.
אבל אם אתם מחפשים את התשובה הברורה של "לשקר זה רע", אתם הולכים להתאכזב, וזה כי השקר הכי גדול שהאנושות מספרת לעצמה הוא שלשקר זה רע. אנחנו מתאמצים כל כך לשכנע ילדים שאסור לשקר אף פעם ושלשקר אין רגליים, בעודנו משקרים להם על גורלו של הכלב שלהם או סתם על זה שנגמרו העוגיות. ואז הם גדלים ומגלים שכולם משקרים כל הזמן, ושאין להם ברירה אלא לשקר גם.
גם "צ'רנוביל", סדרה שהייתה לתופעה תרבותית ב-2019, סובבת רעיונית סביב צמד המילים "מחיר השקרים". הנרטיב שהיא מציגה כתוב היטב ומשכנע מאוד, אבל לא כל מה שתקף למדיניות הציבורית של המשטר הסובייטי תקף גם לחיי היומיום שלנו. בחיי היומיום אני מאמינה ששקרים הם הכרחיים לפעמים, ושהם יכולים להיות מיטיבים, בזמן ובמקום הנכון. הם יכולים להיות הרסניים, אבל כמו כל כלי חזק ומסוכן, הם מועילים בשימוש זהיר ומחושב. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדון בניואנסים של הדילמה הזו ולא להמשיך לשקר לעצמנו שלשקר זה תמיד רע, וזה בדיוק מה ש"הפרידה" עושה.
למרות שמדובר בהפקה אמריקאית, הסרט דובר בעיקר מנדרינית, עם תיבול קל של אנגלית ויפנית. לולו וואנג, שכתבה וביימה את הסרט בהתבסס על אירועים אמיתיים מחייה, קיבלה הצעות מאולפנים שונים להפיק את הסרט עם שינויים מסוימים בתסריט. לדוגמה, הצמדה של דמות לבנה לדמות הראשית, שלה יוכלו להסביר את ההתרחשויות. או ארגון מחדש של האירועים כך שבילי תהיה זו שמתחתנת, ולא בן הדוד שלה. וואנג סירבה לעשות את השינויים האלה, מה שהפך את הדרך להפקת הסרט לקשה יותר, אבל גם נתן לסרט את האופי הייחודי שלו.
הקונפליקט שלו מאוד פשוט ומאוד אפקטיבי. אין שום הסחות דעת מעיקרי הדברים שעוברים על בילי: המתח בין שתי התרבויות שאליהן היא שייכת, והדאגה שלה לגורל הסבתא ולכך שהיא לא מודעת למצבה. הצילום הסטטי והאינטימי אמנם מושפע בחלקו מאילוצי הפקה, אבל הוא הולם את הסיפור המינורי והאישי. הצופים מרגישים שהם נמצאים ממש בבית המשפחה עם הדמויות, בלי אף מתווך.
לא רק מחסום השפה הופך את הסרט לפחות נגיש עבור קהל מערבי. מכיוון שהוא לא טורח בכלל להסביר את עצמו, כל פערי התרבות צפים אל פני השטח: מנהגי החתונה הסיניים וקוד הלבוש לא לחלוטין ברורים, ונוכחותו של מר לי – שמתגורר עם הסבתא האלמנה אבל לא נראה קרוב אליה אישית – מבלבלת למדי. אבל זה גם סוד הקסם של הסרט – הוא מרגיש ספציפי וכן, וזה מה שמאפשר לנו לזהות את האמת בתוכו. גם אם אף פעם לא הלכתם להשאיר לסבא המת שלכם אוכל על הקבר, אתם תזהו את ההומור המשפחתי שמופיע בסצנה הנהדרת הזו כלא מאוד שונה מזה שמופיע אצלכם בארוחות שישי. אפילו אם לא יודעים שהסרט מבוסס, לדבריו, על שקר אמיתי, קל להרגיש את האותנטיות שלו, והתחושה שאנחנו רואים אנשים אמיתיים מתנהגים בצורה שטבעית להם גוברת על תחושת הזרות.
מכיוון שהביקורת הזו נכתבת אחרי עונת הפרסים, היא לא משקפת את ההרגשה העיקרית שאיתה יצאתי מהסרט – אקוופינה חייבת לקבל מועמדות לאוסקר על זה. אני מתרשמת הרבה יותר מהופעות משחק שמציגות היטב דמות מאופקת מאשר ממשחק טוב של טירוף מוחלט, ואקוופינה, שהתפרסמה כקומיקאית וראפרית, מבצעת את התפקיד הדרמטי, האינטנסיבי והעצור של בילי בשלמות. בשלב הזה אני יכולה רק להביע אכזבה מכך שלא מספיק חברי אקדמיה מרגישים כמוני בנוגע לאקוופינה או בנוגע לסרט בכלל (לולו וואנג הופיעה בטקס האוסקר רק כעיטור על הגלימה של נטלי פורטמן). גם שוז'ן ז'או, שמשחקת את הסבתא ואינה מוכרת לקהל הלא-סיני, מרשימה מאוד ונותנת תחושה חמימה שמבהירה מצוין איך בילי כל כך קשורה אליה למרות המרחק העצום ביניהן. היא לפחות קיבלה הכרה כשזכתה על התפקיד הזה בפרס האינדיפנדנט ספיריט, שבו זכה גם הסרט.
הייחודיות של "הפרידה" היא לא רק בשפה שבה הסרט נכתב או בתרבות שהוא מציג. הוא כל כך מעניין כי הוא לוקח חוויה יומיומית שאנחנו לרוב לא דנים בה בעומק הראוי – שקרים – ובונה סביבה את הנרטיב באופן מרגש ומלא ניואנסים ("כאב ותהילה", עוד סרט מהשנה האחרונה שאינו דובר אנגלית ושאתם צריכים לראות, עושה את אותו דבר רק עם כאב). זה לא סרט בשבחם של שקרים, זה פשוט סרט שמכיר בכך שהבחירה בין אמת לשקר היא לא תמיד קלה כמו שנוח לנו לספר לעצמנו, בייחוד במקומות הכי אישיים. סביר להניח שאחרי הסרט יתעורר בכם דחף עז להתקשר לסבתא שלכם, ואם אתם צריכים לספר לה שאכלתם היום ארוחת צהריים בריאה ונורמלית (גם אם זה לא מדויק), יש לכם את האישור של לולו וואנג.
ביקורת נהדרת
ואם אינני טועה, זוהי הביקורת הראשונה כאן של שני, שעד עכשיו נהניתי לקרוא את התגובות שלה באתר ואת הפוסטים ב'תת תרבות'. כיף שאת פה!
תודה רבה! כיף להיות פה.
(ל"ת)
יופי של ביקורת, ובעיקר, יופי של סרט
כפי שכבר כתבתי בתגובה לכמה כתבות אחרות – עשו לעצמכם טובה ולכו לראות את הסרט הנפלא הזה. לא תצטערו, באחריות.
יופי של ביקורת
רק הערה, זה נכון שהאקדמיה דילגה על אקוופינה אבל היה כדאי אולי לציין שהיא זכתה בגלובוס הזהב על התפקיד (ובדרך שברה כמה סטיגמות ושיאים)
האם כדאי לציין זאת?
אני אסביר: קטגוריית "שחקנית – קומדיה" כמעט כל שנה, וספציפית השנה היא קטגוריה שולית מאוד. ה"תחרות" של אקוופינה היו, לצערנו, די אף אחת, מסרטים שאף אחד לא זוכר. כשמשלבים את זה בתוך העובדה שגלובוס הזהב עצמו הוא טקס עם חשיבות מפוקפקת ביותר – אז כן אפשר להגיד שהזכייה היא לא ממש משמעותית מבחינת "קבלת פרסים על התפקיד שלה".
בואו נדבר על שקרים
"זה לא סרט בשבחם של שקרים, זה פשוט סרט שמכיר בכך שהבחירה בין אמת לשקר היא לא תמיד קלה כמו שנוח לנו לספר לעצמנו, בייחוד במקומות הכי אישיים." הבחירה בין אמת לשקר היא לא קלה. האם זה סותר את העובדה שלשקר זה רע? אני חושב שלא.
מעניין אותי לדעתך למקרים בהם עדיף לשקר מאשר לומר את האמת. אני תוהה אם קיימים באמת מקרים כאלה. שוב מדגיש, לא אומר שהבחירה בין אמת לשקר קלה, אלא מה הפונקציה של השקר משרתת שהאמת לא יכולה, והאם הפונקציה הזו עדיפה על האמת?
יש כל מיני קטגוריות.
לא להטיל על אנשים אחרים עול רגשי שסתם יכביד עליהם זו סיבה טובה. לשמור על הפרטיות שלך זו גם סיבה נפוצה לשקרים מוצדקים. ושוב, זה לא אומר שכל שקר בשם הסיבות האלה הוא מוצדק. כל מקרה לגופו – ויש מקרים שבהם לשקר מהסיבות האלה יוצר יותר טוב מרע.
מקרה קיצוני: לשקר כדי להציל אדם אחר או את חייך שלך. בכך בין השאר עוסק הציווי הקטגורי של קאנט.
עם הכינוי הזה, אני מאמינה שאתה יודע על מה אתה מדבר.
(ל"ת)
"שלום, נעים להכיר" זה שקר שעדיף על אמת. נימוסים באופן כללי עשויים מאחוז גבוה של שקרים שאנחנו אומרים לתת לאנשים הרגשה טובה. זה חיוני וחיובי
כמו גם התשובה "הכל בסדר" לשאלה "מה שלומך"
(ל"ת)
אני לא בטוח שזה כדי לתת תחושה טובה
הייתי אומר שזה יותר חסכנות קוגניטיבית של "וואו, תקשיב, אני לא אכנס עכשיו לכל החיים שלי, בסופו של דבר אני מצליח כרגע להדחיק את הכל ולהתמודד עם זה אז כנראה שזה בסדר" (בתגובה לאדם) או "היי, אמביוולנטי להכיר שכן אני עוד לא סגור על אופייך והשפעתך על החיים שלי".
אני פשוט חושב שלציין דווקא נימוסים כמגביר שקר זה לא בדיוק נכון, שכן גם בחברות "לא מנומסות" (כמו.. אה.. אנחנו) אנחנו עדיין רואים שקרים לבנים חברתיים כאלה ואחרים.
"לשקר" במקרים האלה זה לא רק עניין של שלום הציבור, זה גם עניין שלחשוב לעומק על כל שאלה ושאלה ששואלים אותך במהלך היום בכל כובד הראש זה טירוף. לכן, המילים הם בעצם "קודים" – "מה שלומך" הוא לא ממש "תאר לי את מצבך הכולל עד כה" אלא משהו בין "זה הדבר השני שבא אחרי היי" ל"האם יש משהו חריג שאני צריך לדעת עליו?", כאשר "הכל בסדר" הוא "לא" או "כן, אבל אני אצטרך ניסוח מחדש של השאלה כדי שאוכל להתייחס אליהם" (תלוי טון).
להתקיים זה קשה.
הזכרת לי את הקטע המעולה הזה מהסדרה קומיוניטי
https://www.youtube.com/watch?v=W75UKtgifF8
אחד הפרקים היותר טובים (ובאותו זמן הפחות מצחיקים) בתולדות הסדרה המופלאה הזאת
אבל מאוד קשה להבין את הקטע הזה (בעיקר מהצד של עבאד), בלי להכיר את הדמויות.
מה שאתה אומר נכון בהרבה מקרים אימבווילנטים שבהם אפשר להתייחס למילות נימוס כקוד. אבל לפעמים גולשים למחוזות של שקרים לא אימבווילנטים בעליל והאמירה " נעים להכיר" היא בעצם "לא, לא נעים להכיר בגלל שיש לך ריח רע מהפה ואני כאן רק בגלל שמישהו ממש נדנד לי" ואתה שומר את זה לעצמך.
עליתי לאוטובוס לפני כמה זמן ומאחורי הייתה אשה עם שלושה ילדים קטנים. היא שמה מעיל בצד של הכסא ושאלה אותי אם זה מפריע לי ועניתי לה שלא. זה היה שקר, המעיל הפריע לי, אבל הייתי מוכן לסבול את חוסר הנוחות הזה כדי לחסוך לה את הבלגן של אחסון נאות של המעיל. הייתי יכול לומר לה את זה. ואז, או שהייתי גורם לה לחוסר נעימות מיותר, או שהיא לא הייתה מקבלת ומאחסנת את המעיל. שתי הסיטואציות האלו נחותות מהסיטואציה בה אני פשוט משקר. אני רוצה לחיות בעולם בו אנחנו מתחשבים אחד בשני והעולם הזה מביא אותנו למצבים שבהם אמירת אמת היא דבר מזיק.
אני חושב שאנחנו חברה לא מנומסת בצורה יחסית לחברות אחרות, אנחנו לא חברה חסרת נימוס בכלל. והאמירה לזכותנו (אם ישנה) שאנחנו יותר "אותנטים" ויותר "כנים" שזה אומר, יותר אמת על חשבון פחות נימוס
המקרה השני שאתה מתאר הוא בדיוק חסכנות קוגניטיבית
במקום להסתכן ולחשוב מה היא תעשה אם תגיד תשובה מלאה יותר, ואיך לנסח ואיך הכל – אתה מעדיף לענות משהו שהוא לא לחלוטין מדויק (כי זה כן מפריע במידה לכשהי) אבל לא לחלוטין לא מדויק (כי זה לא מפריע עד למידה שאתה לא יכול לסבול אותו).
המקרה הראשון עם הבל הפה הוא בהחלט יותר דומה, אבל לא ממש יוצא לי לשקר ככה לאנשים אז אני לא יודע מה להגיד.
ביקורת יפה, מוזמנת לשלי
אבל ברצינות, תמיד נחמד שיש פה קולות חדשים ושונים. במיוחד כאלו שאני מסכים איתם. סרט נהדר, אקוופינה נהדרת, ואתם לגמרי תתקשרו לסבתא שלכם ברגע שהוא יגמר.
נ.ב. הפסקה השנייה שלך מאוד למוני סניקט-ית. וזאת לחלוטין מחמאה.
ועל זה כמובן יש את הבדיחה הישנה
"סבבה, רק תן לי להתארגן על לוח Ouija".