במקור: Fantastic Four: Rise of the Silver Surfer
במאי: טים סטורי
תסריט: דון פיין, מרק פרוסט, ג'ון טורמן
שחקנים: יואן גריפית, ג'סיקה אלבה, כריס אוונס, מייקל צ'יקליס, ג'וליאן מקמהון
בשנת 2005, ואחרי גל שכלל בערך 2005 סרטים על גיבורי-על, הגיחו למסך ארבעה מדענים ורשע אחד, שלפו כוחות-על מאיזו ערפילית קוסמית רווית קרינה ו… זהו. חותם לא הושאר, שיערות לא נתלשו והעולם לא היה זקוק להצלה – ארבעת המופלאים (ורשע אחד) קיבלו מעמד של "נו מילא, עוד סרט קומיקס". שנים ספורות אחרי, החיים נכנסו לשגרה נעימה בבית משפחת פנטסטיק: ריד ריצ'רדס, איש הגומי, יושב במעבדה המצוידת שלו וממציא דברים שיגרמו להתקדמות רצינית בתחום המדע; סו סטורם (ג'סיקה אלבה) הבלתי נראית אחראית על תשלום החשבונות ("המשטרה ביקשה תשלום על שלוש ניידות שזרקנו במשימה, אבל אני זוכרת שהשתמשנו רק בשתיים"); ג'וני סטורם מביא ספונסרים ומשתעשע בהתלקחות עצמית; ובן גרים (מייקל צ'יקליס) נשאר גוש אבן.
בזמן שעבר מאז הסרט הראשון קרה עוד שינוי חשוב אחד: סו סטורם וריד ריצ'רדס – המכונה בקיצור רידס – הפכו לסוג של יעל בר זוהר וגיא זוארץ, וכל המי ומי שריינו לעצמם הזמנה לחתונה שלהם ואם צריך, הם ינסו להתפלח. כנראה זה האופי של סו שמושך את רידסי, כי השנים לא היטיבו עימה: היא התפחמה לגמרי עד כי עורה קיבל גוון חרוך, ונראה כי שפתיה נעקצו על ידי דבורים. בקיצור, הבחורה הפכה לבובת בראץ עתירת תווי פנים ומעוטת יכולת להשתמש בהם.
בכל מקרה, חתונתם של השניים אינה עולה יפה: החתן הוורקהוליק מושך אליו אויב עצבני הנישא על כנפי הרוח. ג'וני, שנשלח לטוס אחריו וחוזר קצת מקולקל, טוען שמדובר באיש כסוף על גלשן מעופף, ורידס, שמיד מחשב כה וכה עבור כולם, מודיע כי העולם יגיע לקיצו בעוד שמונה ימים בדיוק (לא ברור בדיוק למה, אבל כדאי מאד שתאמינו לו: הוא מדען. וחכם. ותמיד צודק). הפור נופל והפנטסטיק פור יוצאים למשימה להצלת העולם כשאליהם מצטרף – או יותר נכון, מצורף בכוח – חבר ותיק מימים עברו: ויקטור פון דום. הרביעייה מתייחסת אליו בחשד השמור למי שחזר מהמתים – אולי בגלל שנראה שהוא אימץ את הקיסר מ'מלחמת הכוכבים' כמודל לחיקוי, ואולי בגלל שהוא באמת חזר מהמתים.
בלי יותר מדי יומרות או מסרים חברתיים ומדיניים, 'ארבעת המופלאים 2' הוא סרט אקשן קיצי, לפי הספר. הפעלולים מושקעים ברמה זו או אחרת, כשעיקר הכסף הלך על גולש הכסף, שסופג אנרגיה וסופח אותה – או רוטט אותה החוצה, ועל הבורות המפחידים שהוא פוער בנקודות שונות ברחבי העולם, בקואורדינטות שרק הוא מבין את ההיגיון שמאחוריהן. אנחנו מדברים פה על בורות בקוטר של כ-200 מטר כל אחד, עגולים לגמרי, חלקים לגמרי – ושחורים משחור. לא ברור איך הוא יוצר אותם או מה העומק שלהם, אבל הסרט מעביר היטב את התחושה שהם לא משהו שתרצו ליפול לתוכו. גימיקים ויזואליים נוספים הם, כרגיל, קצת ממר פנטסטיק הנמתח והנמרח (אייייכס!), כמה מרדפים אוויריים, והסצינה המתבקשת עם אזרחים שצריך להציל. כאמור, יעיל, אבל לא משהו מיוחד.
בכלל, גולש הכסף הוא דמות כל כך חמודה ומוצלחת, שחבל שאין יותר ממנו: הוא שקט מאד, יעיל, קטלני כשצריך, והאפקטים מהם הוא עשוי משווים לו תנועה פועמת וחיננית. כנהוג לאחרונה, גם הגולש עשוי בטכניקת לכידת-תנועה, אלא שמי שמספק לו את גופו הוא לא אנדי סרקיס (שהיה גולום וקינג קונג), אלא הכוכב העולה דאג ג'ונס (שגילם הן את הפאון והן את האיש החיוור ב'המבוך של פאן'). את מעט המילים שלו הוא אומר בקולו העמוק של לורנס פישבורן. אין ספק, כזה חבר הייתי רוצה. גם ג'וני סטורם חמוד בדרכו: חסר כל אחריות, מפזר את חיוכיו ברוחב לב ואנטיתזה נהדרת לרידס החנון. הוא גם אחראי לרוב הבדיחות בסרט, גם אם בעקיפין, ומי שלא ראה אותו מבעיר בטעות את אחותו, לא ראה הפוגה קומית מימיו. אין ספק, כזה חבר הייתי רוצה.
באופן כללי, זה היה יכול להיות סרט פופקורן מושלם, אלמלא חומרי הגלם של התבשיל נשרפו, או שוזפו הרבה יותר מדי. נראה כי כל דמות כמעט מסרבת למלא את תפקידה ועושה משהו שנוגד את אפיונה, וכמעט כל מאורע מסתיים במהלך מטופש, שמוחק כל טעם של עוד. בן גרים, שכבר בסרט הקודם השלים עם העובדה שאף סילית לא תוריד ממנו את האבנית, החליט פתאום שדווקא מתאים לו יותר להיות ג'וני; סו סטורם, שהאל חנן אותה לא רק בגוף פצצה אלא גם בשכל ובאינטואיציה רגשית, שוכחת בסצינה אחת לקח שלמדה רק חצי סרט לפני כן, ועושה טעות איומה. ורק רידס החנון יודע תמיד לעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון – מה שמעצבן אפילו יותר.
בדומה לסרט הראשון, גם כאן תמצאו הרבה קלישאות ופתרונות צפויים: בחורה לחוצת חתונה – יש; סצינת חתונה (שמעתיקה קצת מ'הנסיכה הקסומה') – יש; חרדת נטישה של שאר החבורה – יש; רשע עקשן בצורה לא הגיונית – יש; איום חסר תקווה – יש; הופעת האורח הבלתי נמנעת של סטן לי – יש ויש. בדיוק כמו 'ארבעת המופלאים' המקורי, גם 'עלייתו של גולש הכסף' הוא סרט ממוצע מאד.
בסופו של דבר, זו לא האווירה הקלילה של הסרט שהופכת אותו לבינוני, אלא הביצוע. ל'ארבעת המופלאים 2' היה את התקציב המתאים, היו דמויות בעלות פוטנציאל והיתה את ההבנה שלא כל בעלי כוחות העל מתייסרים תחת כובד האחריות, ושכמה מהם עדיין רק רוצים לכייף. אבל בשלב הביצוע הסרט איבד גובה: מרוב שהוא ניסה להיות מגניב, הוא הוציא את המיץ והעניין מהדמויות, ומרוב שניסה להיות מפתיע ורב ממדי, הוא נפל לממלכת הקלישאות הבנאליות וגם התפלקו לו כמה מסרים רכים בסוף. וחוץ מזה, שמישהו ייפטר כבר מריד "מיסטר פרפקט" ריצ'רדס הזה.
לא מסכים
חסר עלילה חסר אקשן מעניין (מה שהיה נראה רע ולא ממש עניין). המשחק היה בכלל לא משהו.
הדבר היחיד שהיה נחמד היה המרדף הראשון אחרי הגולש.
אכזבה מכל בחינה אפשרית.
אתה מפוטר!
מסכים עם הלא מסכים
בדיוק השבוע, לפני שראיתי את הסרט החדש ראיתי את הסרט הראשון ב"סדרה". למרות שהוא היה טיפשי, נהניתי, כי הוא לא לקח את עצמו ברציניות, האקשן היה טוב, והיו בדיחות טובות.
עלילתו של הסרט השני היא מלאת חורים (תרתי משמע למי שראה את הסרט), יש מעט מדי בדיחות מצחיקות, נראה שבזבזו חלק כל כך ניכר מתקציב האפקטים על הגולש הכסוף אז נשאר מעט מאוד לחבורת הפנטסטיק. הסרט לא מעניין – והכי גרוע – למרות שהוא הרבה יותר טיפשי מהראשון – הוא לוקח את עצמו בהרבה יותר רצינות.
ואם אפשר לחזק את דברי קודמי, גם השחקנים הפעם ממש ממש לא משהו.
מאוד הפתיע אותי שמדובר באותו במאי (בדקתי במיוחד).
בקיצור, היזהרו! (אני מובטל כרגע אז לא אכפת לי…).
מסכים עם הלא מסכים
לוקחים את עצמם ברצינות?!
הסרט הזה היה ממש קליל ומצחיק, במיוחד כשהוא בא כל כך קרוב לספיידרמן וחבריו.
כן, טופלו בסרט נושאים "כבדים" מדי פעם, אבל גם אז זה נעשה עם קריצה וחיוך והרבה הומור.
לא, ארבעת המופלאים היא לא סדרת סרטים עמוקה ומושקעת כמו ספיידרמן או אקסמן, אבל היא ממש לא גרועה כמו שמנסים לעשות ממנה, והיא עושה בדיוק מה שהיא ייעדה לעצמה לעשות – להעביר שעה וחצי (לא שלוש שעות, לשם שינוי) בכיף מוחלט.
זה בדרך-כלל לא סוג הסרטים שאני נוהגת לצפות בהם, אבל עשית לי חשק לראות אותו (ולו בגלל הגולש הכסוף…)
אוקי...
אחרי שקראתי את הקישור האחרון,הבנתי מה באמת היה חומר הגלם לגולש הכסוף ;-)
חבל שלא עשו את הסרט עם
הגולש הכסוף בתור הדמות הראשית ,גם ככה הוא הכוכב האמיתי של הסרט.
למען האמת אם היו עושים סרט חדש מהרעיון של הגולש הכסוף ולא המשך לסרט בינוני, סביר להניח שהיה מצליח הרבה יותר.
יש בתכנון סרט על הגולש הכסוף.
אני לא בטוח אם ההצהרה הזאת היא בגדר ספוילר או לא. לא ראיתי את "ארבעת המופלאים" הראשון, אין לי תוכניות לראות את השני, ובאופן כללי אני לא מרגיש בגלל זה חסך תרבותי כלשהו.
יש בתכנון סרט על הגולש הכסוף.
הגולש הכסוף נחמד בסרט הזה, אבל אני ממש לא רואה פוטנציאל לסרט משלו. אבל אולי זה רק אני, אותי באופן אישי הוא אף פעם לא עניין.
הערה קטנה -
הבדיחה עם הניידות, אם כבר הורסים אותה, נאמרה בדיוק להפך וזה יותר מצחיק:
"המשטרה ביקשה תשלום על שלוש ניידות בהן השתמשנו במשימה, אבל אני זוכרת שזרקנו רק שתיים",
אה, מה?
זה בדיוק מה שכתוב בביקורת. מה הפוך פה?
לא, דווקא יש בזה משהו:
בגרסה שלו (המקורית? לא יודע, לא ראיתי) ה"זרקנו" מופיע בסוף, והוא בעצם הפאנץ' ליין. בגרסה שלך, ה"זרקנו" מופיע בהתחלה (במקום ה"השתמשנו"), ולכן מגלה את הפאנץ' ליין מוקדם מדי.
אכן.
"השתמשנו" בניידות אמור להישמע כאילו הם נסעו בהן, ה"זרקנו" זה הפאנץ' ליין והוא אמור לבוא בסוף.
הופעת האורח של סטן לי
היא אחד הדברים היותר מלבבים בסרט.
את הופעת האורח של סטן לי
ניתן לסכם ב"שלא כהרגלו, לא גרוע". הוא היה יחסית סביר ואפילו הצליח לומר את השורות שלו בלי להביך, אבל ברצינות, לא מיצינו? הוא הג'ונטרה החדש – הילוך מתנדנד כאילו השתן עלה לו לראש, כולו מחייך וזחוח מעצמו ש"היי, אני סטן לי, ואתם מעריצים את האדמה שאני דורך עליה". יאללה, יאללה.
בוא נגיד
שאם זאת היתה הופעת האורח *הראשונה* של סטן לי, זה היה ממש משעשע. אבל בתור פינה קבועה, זה סתם מעצבן.
בוא נגיד
אני דווקא מחבב את זה, זאת קריצה שממש לא מפריעה למי שלא מכיר אותו, זה לא מזיק וזאת מסורת נחמדה.
כשכל סרט חייב לעצור כדי לתת כמה שורות לשחקן איום,
אז כן, זה מזיק.
אלא אם כן אתה שם אותו ליד ג'ייסון לי
ושואל אותו מה הוא חושב על איבר המין של ריד ריצ'רדס, בן גרים, אני חושב שהוא גם נשאל על הענק, ובלי שום ספק, קטע קלאסי.
גם בסדרה המצויירת של ספידי
סטן לי הופיע(לא שאני עדין רואה אותה)
בטח שאתה כבר לא רואה אותה,
סטן לי הופיע בפרק האחרון שלה (בתפקיד הגובלין! סתם, לא. למרבה ההפתעה, הוא בתפקיד עצמו)
די מסכים עם הביקורת
אבל אני חושב שהיו מספיק בדיחות בתחילת הסרט כדי להמליץ על הסרט. אפילו אם לפעמים נראה שמקומן של הבדיחות הנ"ל הוא בסרט מצויר (נאמר, משפחת סופר-על…), אבל מה לעשות, מר פנטסטיק פועל לפי הפיזיקה של באגס באני, לא לפי זו של העולם האמיתי. מה שכן, הסרט לא הצליח לשמור על אותו טון מחויך לאורך כל הסרט. סרטי סופר גיבורים מחייבים סצינת סיום עתירת אפקטים בה כולם נלחמים ברשע התורן, וזו לא ממש סצינה שקל להפוך להומוריסטית. אישית, ראיתי בשלישי האחרון של הסרט – מאבק חסר השראה בבאד גאי שגדול בהרבה על מידותיו של הסרט – מעין רוע הכרחי שחייבים לסבול כדי לקבל את יתר הסרט.
יש לי שאלה בשבילך ^_________^
מוכנה?
מה את קוראת לריד "איש הגומי" כמו ילדה בת 5?.
מה אתה קורא לעצמך ריד ריצ'ארדס כמו ילדה בת 5?
רואים שלא היית מוכן לשאלה
וחבל. נתנו לך הרי התראה מראש.
לפי דעתי...
http://eran.geek.co.il
אני קורא קומיקס. ובתור אחד כזה, קשה לי מאוד להתעלם מהנושא הזה כשאני הולך לראות סרט קומיקס. דבר ראשון, הסרט נראה כמו אוסף של שטויות שילד בן 6 היה חושב שמגניב לעשות עם המצב של ארבעת המופלאים ולא בגלל שזה אמין או מעניין או עובד על הצופה. חוץ מזה, לא רק שהם לא עשו את הסיפור המצוין של ה-Ultimate Galactus Saga (כי זה כנראה היה מצריך ללהק את כל ה-Ultimates מוקדם, את Fury ולהביא חצי מהצוות של האקס-מן) אבל הם אפילו הצליחו לדפוק את הסיפור המקורי של Marvel U. אני מתכוון לזה שמגיע עליהם The Devourer of Worlds והם מתעסקים עם Silver Surfer והקטנוניות הטפשית שהם אפיינו בה את Doom. אח שלי אמר שאז, כשכתבו את Marvel U, לא ידעו הרבה בניגוד להיום. אני חושב שזה פשוט בגלל שכותבי הקומיקס של היום לא רק יותר חכמים ומודעים מאשר של אז אלא גם יותר מכותבי התסריטים של היום. לכל הרוחות, מישהו שמה בהוליווד צריך לקרוא את ה-Ultimate Marvel.
לפי דעתי...
כפי שאמרת – "כי זה כנראה היה מצריך ללהק את כל ה-Ultimates מוקדם, את Fury ולהביא חצי מהצוות של האקס-מן".
אפשר להתלונן גם על למה לא נתנו לסרט תקציב של מיליארד דולר ואז בטוח האפקטים היו אפילו יותר טובים, וזה מציאותי באותה מידה.
יש דברים שאי אפשר לעשות בקולנוע ויש דברים שעובדים בקומיקס ולא יעבדו בקולנוע, ולדעתי הסיפור של גלקטוס עובד לקולנוע בצורה מצויינת.
אסור לשכוח שאמנם מעריצי קומיקס מכירים את הסיפור על כל פרטיו הקטנים, אבל כשהסרט מיועד לאנשים שלא בהכרח קראו קומיקס ואפילו לא בהכרח ראו את הסרט הקודם, צריך לפשט את זה עד כמה שאפשר ולצמצם את זה לשעה וחצי. את זה, מבחינתי, עשו מצויין.
לפי דעתי...
ובאותה מידה היה אפשר להביא תסריטאי נורמלי שכן היה מעבד את ה-Ultimate Galactus לקולנוע בצורה שלא מצריכה יותר מאת Marr-Vell, נגיד, ולא את חצי מהסופר גיבורים על הפלנטה ואז אולי גם היה יוצא סרט טוב.
וחוץ מזה, מה באמת אם כל שאר הגיבורים? הרי כולם נמצאים באותו עולם. Daredevil, Spiderman וה-Fantastic Four בכלל נמצאים באותה העיר. ואין אפילו איזכורים מינמליים, אפילו לא עיתון או מודעה ברקע.
אפילו לא צריך לקחת את זה רחוק מדי, רק קצת מודעות עצמית כמו שקיטי פרייד מעריצה את ספיידרמן ומחזיקה פוסטר שלו בחדר שלה או שהילדים בבית ספר של פיטר פרקר מדברים על האיש שלבוש כמו שדון אדום ומטיל טרור ב-Hell's Kitchen…
לא יהיה קרוס אובר
ארבעת המופלאים וספיידרמן הקולנועיים לא יכולים להיפגש, מסיבה פשוטה – הם לא שייכים לאותה חברה. כמו שבקומיקס, הגיבורים של DC חיים בעולם נפרד מאלה של מארוול, כשחומות בלתי עבירות של זכויות יוצרים חוצצות בינהם, ככה בקולנוע, הזכויות לספיידרמן שייכות לקולומביה, הענק – ליוניברסל, וארבעת המופלאים ודרדוויל – לפוקס. אז תאורטית, דרדוויל הוא היחיד מבינהם שבאמת יכול להגיע להופעת אורח אצל ארבעת המופלאים, אבל אני בספק אם מה שהיה חסר לצופים בסרט הזה הוא בן אפלק בחליפת שווארמה.
אני לא אוהב את ''הצופה הקולנועי הפשוט''
אנשים נהיים חכמים יותר ומודעים יותר כל הזמן. אני מכיר את המכנה המשותף הנמוך ביותר אבל אם תסתכלו על התפתחות התרבות, בכל יצירה ובכל מדיום, תראו רק התפתחות, מורכבות וגדילה.
הסרטים של היום, הספרים, הקומיקס ואני מניח שגם כל דבר אחר, יותר מורכבים מאשר אלו שלפני 20, 30 או 40 שנה.
וחוץ מזה, אני בטוח שהיוצרים של סרטי הקומיקס מודעים לכך שיש גם אנשים שקראו את הקומיקס ומצפים למשהו מסוים מהסרט, מעט יותר מ'הצופה הקולנועי הפשוט'. ולא, הופעת אורח של סטן לי לכמה שניות כל סרט לא ממש מכסה את זה.
אני לא אוהב את ''הצופה הקולנועי הפשוט''
סרטים נעשים בראש ובראשונה כדי להרוויח כסף, ומה לעשות שיש הרבה יותר "צופים פשוטים" מחובבי קומיקס שמכירים את כל הסיפור.
אז מנסים לעשות משהו באמצע ומקריבים או מפשטים פרטים מסויימים בעלילה.
הספרים של היום מורכבים יותר מאלה של לפני 40 שנה?
סליחה? מה? איפה? איך?
הנה דוגמה קרובה ללשון...
ספרי ילדים. תשווי בין הארי פוטר של היום לבין נרניה של אז. אין כמעט מכנה משותף חוץ מהעובדה שהם מכוונים לקהל צעיר.
אני לא אומר שהארי פוטר הוא שיא התחכום, אני בטוח שכבר הצגתי את תיאוריית הפרינגלס, אבל לעומת נרניה זה כמו להשוות בין הפרארי F60 ל-F40.
אבל אולי עם ספרים הטווח הוא טיפה יותר ארוך.
איזו מן השוואה זו?
אתה לוקח ספר אקראי אחד מאז וספר אקראי אחד מהיום, ובגלל שכאן המאזן הוא לטובת ימינו (נניח) אתה מסיק שהתקדמנו? מה עם אליס בארץ הפלאות? פחות מתוחכם מהארי פוטר? ומה עם הסיפור שאינו נגמר? ופו הדב? אני רוצה לראות את היום שבו הארי פוטר יגרד להם את הקצה של הסוליה.
חוץ מזה, אם יש משהו שאני חושב שז'אנר סרטי הקומיקס יכול להסתדר טוב מאוד בלעדיו, הוא קרוס-אוברים. ספיידרמן הוא סרט אחד, ואקס-מן הוא סרט אחר. יש להם יוצרים אחרים, גישות שונות, מסרים שונים. אני גם לא רואה בזה שום דבר מתוחכם. כבר בשנות החמישים היה 'דרקולה נגד פרנקנשטיין!'. על פניו זה מקדם מכירות ותו לא.
קרוסאוברים זה לא רק ''X נגד Y''
קרוסאובר טוב (להבדיל מקרוסרודס, שהיה רע) יביא לידי ביטוי את התכונות של כל אחד מגיבורי העל באופן שיהיה הרמוני ביחס לתכונות של האחרים.
והערת אגב לפתיל- אם יוצרי כל סרטי הקומיקס של מארבל בטוחים שהצופים יודעים מי זה סטאן לי ומה הקשר שלו לסרט, למה שיהיו בטוחים שהצופים לא יבינו למה ספיידרמן יכול להעזר באקסמן אבל לא בבאטמן?
קרוסאוברים זה לא רק ''X נגד Y''
הם לא בטוחים שהצופים יודעים, ועובדה שהצופים לא יודעים, כי אני תמיד מסביר להם מי זה.
זאת קריצה קטנה דווקא לקהל הקטן (יחסית) של החובבים שכן יודעים, אבל כמו שלא בונים סרט שלם על הופעות אורח של סטן לי, לא בונים סרט שלם רק על דברים שחובבי קומיקס יאהבו.
אני מצטערת, אבל הטיעון שלך מופרך.
הספרים היום לא מתוחכמים יותר מאלה שנכתבו לפני 40 שנה. גם אז וגם היום היו ספרים יותר ופחות טובים, יותר ופחות מתוחכמים. ואם כבר אתה רוצה לנסות השוואה, השווה את פסגת האיכות היום (שזה לא הארי פוטר, אני מקווה) לפסגת האיכות של אז (שעם כל אהבתי לנרניה, זה לאו דווקא זה). חוץ מזה, למה דווקא ספרי ילדים? למה לא להשוות, נניח, הומור? שלושה בסירה אחת (אם נלך על העבר הרחוק), וודהאוס (אם נלך על העבר הפחות רחוק) או מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (זה שלושים שנה, בערך, לא?) מול *כל* ספר, לבחירתך. אם תמצא משהו מתוחכם וטוב יותר מהם, אני אשמח לקבל עותק.
אני כן מוכנה להסכים שהטיעון שלך לגבי קולנוע שווה דיון. אני לא יודעת אם יש עליה בתחכום או שזו פשוט האופנה של הסרטים המודעים לעצמם, אני גם לא יודעת אם הקהל מתוחכם יותר בהכרח, אבל יש על מה לדבר. הקולנוע הוא אמנות צעירה, אולי זה מסביר את זה? או אולי זה מאפיין של המדיום. אבל אתה לא יכול לטעון שאותו דבר נכון לספרות.
אני מודה שהטיעון לגבי ספרים לא כל כך מדויק.
אבל אני חושב שהוא עדיין קיים. אני לא מדבר על ספרי האיכות, יצירות המופת כמו המדריך או שלושה בסירה אם את מתעקשת. גם סרטים יש כאלו, איכותיים לפה ולשם כמעט בלי תלות בשנה בה הם צולמו.
אני מדבר על סרטים לקהל הרחב כמו שאני מדבר על ספרים לקהל הרחב. זה למה ההשוואה בין פוטר לנרניה.
אני מודה שהטיעון לגבי ספרים לא כל כך מדויק.
הבדל של כמה עשרות שנים (המרחק בין נרניה להארי פוטר) הוא המון במונחי אומנות הקולנוע (הצעירה הפוחזה בת המאה פלוס) או הטלוויזיה (תינוקת בת 70)- מבחינת ספרות (אלפני שנים) מדובר בפיפס זעיר במיוחד.
תיקון קל
אני לא הייתי אומר אלפי שנים לספרים, כי רק מאז שהמציאו את הדפוס ספרים נהיו נגישים לאוכלוסיה רחבה עד אז לא היו ספרים לצורך בידור/אומנות ככה שזה בטח משהו כמו 200 שנה ולא אלפי שנים…
תיקון קל (כה''ב)
הדפוס הומצא במאה ה-15. ככה שמדובר באזור ה-600 שנה ולא באזור ה-200 שנה. וזה הבדל משמעותי.
תיקון קל (כה''ב)
נכון הדפוס הומצא במאה ה15 אבל אני דיי בטוח שספרים עלילתיים התחילו לצאת רק מאוחר יותר ,שווה לבדוק את זה הנק' היא שאין לספרות העלילתית יותר מ300 400 שנה, שזה לא כזה הבדל לעומת קולנוע(100) וטלויזיה (70)
אתה טועה
ספרים עלילתיים (במובן מסוים) יצאו אפילו עוד לפני הדפוס (לדוגמה – "דקאמרון" מהמאה ה-14, "ספורי קנטרברי" מהמאה ה-14 ועוד). סיפורי אבירים, לרוב בצורת פואמות אפיות (כגון "שירת רולנד", "עוטה עור הנמר" ועוד) כבר במאות ה-10-12. בכל מקרה – ספרים עלילתיים ל-"קהל הרחב" (עד כמה שקהל יודעי קרוא-וכתוב היה רחב באותה תקופה) הופיעו מיד עם הופעת הדפוס.
במובן מסוים, גם התנ''ך כולל ספרים עלילתיים
אפשר
התנ"ך נכנס לתוך המשבצת של כתיבה היסטורית ושל כתיבה דתית. אם אתה מכניס את התנ"ך אתה יכול באותה מידה להכניס את האודיסאה ואת "עלילות גילגמש מלך ארך".
לא שזה יפריע לי.
כן, גם לי הטענה הזאת צרמה קצת.
אני יכול להסכים עם הטענה שהסרטים היום מורכבים יותר, אבל ספרים? מה היה כלכך שונה מבחינה ספרותית לפני 40 שנה?
הטיעון יכול לתפוס לגבי מרווח זמן של 100 שנה ומעלה.
אז אמנם היו לנו סופרים כמו דיומא, ווורן, שמעטים הצליחו לשחזר את המקוריות של הסיפורים שלהם,
אבל מצד שני, לפני מאה שנה יכל להתפרסם ספר כמו "המקרה המוזר של הכלב…", או אפילו כמו "שר הטבעות" או "הסיפור שאינו נגמר"?
הטיעון של הבחור יכול לתפוס לגבי מרווח זמן גדול יותר, אבל לפני 40 שנים, המצב לא היה כלכך שונה.
אם ספר כמו 'טריסטרם שנדי'
יכול היה להתפרסם במאה השמונה-עשרה,
למה נראה לך שלא?
והרשה לי להוסיף על דבריה של מאץ':
גם סרטים לא יותר מורכבים היום מאשר מלפני 20-40 שנה, וגם במקרה של קומיקסים בהחלט ניתן להתווכח על זה (לתנופת היצירתיות של קירבי ולי, למשל, לא התקרבו עד היום).
סרטים בלי שום ספק מורכבים היום יותר.
הדוגמה הקלאסית (שכבר השתמשתי בה יותר מפעם אחת): פעם, 'פסיכו' היה לא רק שיא המתח והפחד, אלא גם סרט עם עלילה מתוחכמת: סרט עם טוויסט! זה היה כל כך מפתיע ומדהים, שבסוף הסרט היה צריך להוסיף סצינה של עשר דקות שבה לא קורה כלום חוץ מזה שדמות שולית אחת מרצה ומסבירה את העלילה לקהל.
היום, בכל סרט מתח ממוצע יש שלושה טוויסטים, שבעה טוויסטים מדומים ו-16 עיקולים. סרט עם עלילה מסובכת רק פי שלושה מ'פסיכו' היה נחשב לאיטי ומשעמם – שלא לדבר על סרטים עם עלילה מורכבת באמת, כמו למשל 'יוקרה'. הסרטים גם טורחים הרבה פחות להסביר לקהל מה קורה, וסומכים עליו שיקלוט ויבין בעצמו כמויות אדירות של מידע, ביחס לסרטים של פעם.
זה טיעון שצורם לי ברמות שלא יאמנו, אבל אין לי את הכלים להתווכח.
אני פשוט לא בקי מספיק בהיסטוריה של הקולנוע. לכן נאלץ לדחות את הדיון בעשור או שניים, עד שאני אשלים כמה פערים. בינתיים, אני אשאר באמונתי שהשלכת תיאוריות אבולוציונית על תרבות היא (כמעט תמיד) שגויה.
יודע מה? עזוב את הקולנוע.
לך לטלויזיה. ניקי קישרה פעם למאמר מעניין שהסביר באותות ובמופתים למה תכניות הטלויזיה של היום מורכבות יותר פי כמה מאלה של פעם.
כתבה מספר 2698
בקולנוע המצב דומה, אם כי לא קיצוני באותה מידה. אני לא חושב שאותו הדבר נכון לגבי ספרים, אז אולי הסיבה היא באמת שמדובר באמנות צעירה יחסית.
לא צריך מאמר של NYT
כדי להשוות כל סדרה קצת יותר ממוצעת מימנו אנו למקגייבר למשל… (והנה, כבר נהייה לי רע
)
לא צריך מאמר של NYT
או A TEAM עוד יותר טוב
אבל זו שוב השוואה שרירותית.
למה לא טווין פיקס, למשל? בשביל להשוות כמו שצריך דרושה שיטתיות, לא זריקה אקראית של שמות.
ומה טווין פיקס אמורה לייצג?
טלויזיה "ישנה"? היא מ-1990.
בחרתי במה שבחרתי
כי מדובר על סדרה פופולרית שבזמנה נחשבה מאוד טובה, וע"י כמה שעימם איני מדבר, אפילו למצויינת.
תמיד, אבל תמיד, יש יוצאים מן הכלל, אבל בממוצע אני חושב שבסדרות, וגם בסרטים, הרמה כן עלתה. (בספרים אני חושב שהרמה גבוהה כתמיד, בכל זאת מדובר על משהוא שקיים כבר לפחות 5000 שנה, וקולנוע רק 110 בערך).
ובאיזה עולם טווין פיקס התקיימה?
בעולם בו משפחת קוסבי וחופשי על הבאר היו הסדרות הפופולריות. טווין פיקס היתה הסנונית הראשונה שהביאה שפה חדשה, קולנועית, לטלוויזיה. היו הבלחות של מקוריות בעבר אבל מעולם שבו יש לך פתאום "טוין פיקס" אחת בים של סדרות לא-מתוחכמות, היום יש לך יותר ויותר סדרות כאלו והן הופכות להיות התפריט העיקרי. 1990 היא בהחלט שנת המפנה, כאשר ארבע שנים מאוחר יותר תבוא ER ותשנה שוב את עולם הטלוויזיה עם סדרות בעלות מראה קולנועי וערב רב של עלילות. נקודת המוצא אגב של התפתחות הטלוויזיה היא 1982 עם "בלוז לכחולי המדים", שלראשונה בטלוויזיה הראתה שהעלילה לא מסתיימת עם כותרות הסיום אלא ממשיכים לפתח את העלילה והדמויות גם בפרקים הבאים.
ונקודת ציון נוספת היא 1999. גבר איטלקי לא צעיר ולא רזה ולא מי יודע מה יפה, נכנס למכוניתו ומתחיל בנסיעה מניו יורק לניו ג'רסי על רקע השיר "Woke Up This Morning".
עזבתי וקיבלתי.
לגבי הטלוויזיה אין לי ויכוח. לגבי הקולנוע, כל הלילה הרצתי טיעונים (מקוריות מול העתקה; מורכבות מול סיבוך) ודוגמאות (הקומדיות של האחרים מרקס; ליל המתים החיים) בראש ואני בולע אותם ומבליג בקושי.
רגע, שיט, זה לא לגמרי עבד לי.
עזבתי וקיבלתי.
ומתי זה "עכשיו"? הקולנוע של שנות השבעים מתוחכם פחות מהקולנוע בעשור האחרון?
ולמה להביא את פסיכו משנות השישים כדוגמא, ולא את האזרח קין משנות ה-40, או את רשומון משנות ה-50, למשל?
(לגבי ספרים, באמת שאין מה לומר. הטענה שגויה לחלוטין, בברור).
כי 'האזרח קיין' ו'רשומון' נחשבים למהפכניים, פורצי דרך,
ולכן הם היוצאים מהכלל ולא הכלל; וגם כי אם משווים אותם לסרטים היום, הם עדיין לא סרטים מסובכים במיוחד (מבחינת הדרישה מהצופה הפשוט).
כי 'האזרח קיין' ו'רשומון' נחשבים למהפכניים, פורצי דרך,
המשפט "הדרישה מהצופה הפשוט" הבהיר לי שכנראה הבנתי את כל הדיון באופן שגוי.
המבע הקולנוע אכן הופך לעשיר יותר עם הזמן, שזה כמובן הגיוני, בהתחשב בעובדה שזה מדיום צעיר מאד , עם תלות משמעותית בטכנולוגיה. במובן הזה, סביר להניח שצופה מתחילת המאה שעברה היה מתקשה לחבר את המראות, הדימויים והצלילים שבסרט ממוצע עכשווי לכדי סיפור.
אבל הסיפורים עצמם, נראה לי, אינם יותר מורכבים או תובעניים. אפילו להפך.
אם יורשה לי לרפד
בכל תקופה נתונה בתולדות הקולנוע/מוסיקה/ספרות וכו', יש הרבה יותר יצירות בינוניות ומטה מאשר יצירות מופת פורצות דרך שנשארות רלוונטיות לאורך זמן. האזרח קיין ורשומון, כפורצי דרך שכאלה, אינם מדגם מייצג של התקופה בה נעשו. השאלה היא לא איך סרטים מצליחים מסחרית ו/או ביקורתית מימינו עומדים מול קלאסיקות על זמניות מתקופה אחרת. מה שבאמת מעניין זה הסך הכל זה התקופה כולה. השוואה הוגנת תכלול גם את מאנוס יד הגורל וגם את הטוב, הרע והמכוער שיצא באותה שנה.
אם ננסה להשוות רק בין הסרטים הכי מוערכים, לא נגיע לשום מקום. קלאסיקות נוצרות עם הזמן ולכן, כל השוואה בין סרט כמו האזרח קיין לבין סרט משנת 2007, תחסר אובייקטיביות.
מה כן אפשר לעשות? אפשר להשוות בין זוכי אוסקר מזמנים שונים, או בין שוברי הקופות הגדולים של כל תקופה. רק ככה ניתן לערוך השוואה מעוגנת בעובדות.
אם יורשה לי לתסף
לכל תקופה יש את המאנוס שלה, ובממוצע אני לא יודע אם יש באמת שיפור ניכר, אולי רק שבין שוברי הקופות בממוצע כן יש עליה, אבל עם כלכך הרבה מוץ, איך אפשר בכלל לברור ולקבל תמונה אמיתית?
אני חושב שכבר ציינתי זאת פעם (בסקר על עלילות סבוכות)
הסרט עם העלילה הסבוכה ביותר שראיתי הוא "השינה הגדולה" מ-1946. עדיין לא ראיתי משהו שמתקרב לזה. בכלל – סרטי הבלש הפילם-נוארים (כמו "הנץ ממלטה") הם סבוכים, בדיוק כמו הספרים עליהם הם התבססו.
כיום יש יותר סרטים ענקיים באורך 2.5-3 שעות, וכדי למלא אותם דוחפים הרבה דמויות והרבה עלילות משנה, שלא תמיד קשורות, לא תמיד נחוצות ולא תמיד רלבנטיות. "שודדי הקריביים" זו דוגמה קלאסית לזה. האם הקהל באמת עוקב אחר כל עלילות המשנה? אני לא יודע. לגבי "השינה הגדולה" בטוח שהוא לא. יש סיפור מפורסם לפיו אפילו ריימונד צ'נדלר לא היה יכול היה לענות על השאלה מי בדיוק רצח את אחת הדמויות שם.
מתי עוברים לדוחק''ו?
לא בדקתי, אבל אני בספק אם כיום יש יותר סרטים באורך של שעתיים וחצי ומעלה, לפחות ביחס לגודל התעשיה. חלף עם הרוח, לורנס איש ערב, קלאופטרה, צלילי המוסיקה, טרילוגיית הסנדק, עשרת הדברות, צייד הצבאים, אמדאוס, הולדתה של אומה, ענק. כל הסרטים האלה הם מתקופות שונות בהיסטוריה ומייצגים את הנטיה של הוליווד לנפח הפקות למימדי ענק, בעיקר מתוך מטרה לעשות רושם. מצד אחד, כיום יותר דברים הולכים בטרילוגיות, מה שאוטומטית הופך יצירה של שעתיים וחצי-שלוש לאפוס של כמעט עשר שעות. ישנה גם התחרות בין שפידערמאן, הארי פוטר ושודדי הקריביים שמעודדת הארכת תסריטים מעל למקובל. מצד שני, זו ממש לא תופעה חדשה. רבות מהקלאסיקות הגדולות נמשכות מעל לשעתיים וחצי וכיום, למעשה נדמה כאילו האולפנים יותר חשדנים לגבי אורכו הרצוי של סרט (להרוג את ביל ואלכסנדר כדוגמה).
לפילם נואר יש בד"כ עלילה סבוכה, אבל מישהו הצליח באמת לעקוב אחרי ההמשכים של מאטריקס? מישהו יכול להסביר בפשטות את העלילה של מועדון קרב, או של להיות ג'ון מלקוביץ'?
הערת אגב:
לא נכון לגבי הארי פוטר. השעתים וחצי שגביע האש אורך זה רק בגלל שהוא בקושי פחות מתקציר מהיר של חצי מהעלילה. כך שבוודאי אין ניסיון להאריך אותו כדי שיהיה גדול יותר, בין השאר כי הוא מכוון גם לילדים – שגם ככה שעה וחצי לסרט זה יותר מדי בשבילם.
הספר הארוך ביותר בסדרה – מסדר עוף החול (קרוב ל900 עמודים בעברית) – עובד לסרט הקצר ביותר עד כה – 138 דקות.
גם בשה"ק העלילה דחוסה מאד וצריך להבין לבד יותר פרטים ממה שבפועל רואים על המסך.
רק על ספיידרמן אפשר לומר את זה, יש בו איזה עשרים דקות של סבל לפחות.
תפסיקו עם האופ-טופיקים האלה.
(פה היה אמור לבוא חלק ארוך הרבה יותר, שצונזר)
סרטים בלי שום ספק מורכבים היום יותר.
זו הערה קצת כוללנית. כפי שצוין מתחתיי, בשנות ה-40 נעשו סרטים די מפותלים. מה שהקולנוע המודרני עושה יותר, ובזה אני מניח שהתייחסת בעיקר למותחנים, זה לבחון את הנראטיב הקלאסי ולקרוא עליו תגר, ולראיה סרטים כגון ממנטו ויוקרה ועוד כמה סרטים שהם אל של כריסטופר נולאן (או טרנטינו).
"פסיכו" הוא אולי סרט עם טוויס, אבל היצ'קוק עשה מותחנים רבים שמורכבים בדיוק כמו הקולנוע המודרני, שלא מפסיק להעתיק ממנו עד היום.
אז כן, המותחנים אולי מורכבים יותר מבחינה נראטיבית, אבל רוב הקומדיות למשל הרבה יותר מטומטמות וחסרות תחכום מהקומדיות של שנות ה-30 וה-40. כך שלדעתי אי אפשר להכיל את הטענה הזו על "הקולנוע", אלא רק על מותחנים, אם כבר. ועדיין, נעשים טונות של מותחנים נוסחתיים. אני חושב ש"יוקרה" הוא היוצא מן הכלל ולא הכלל.
אני נפעמת מהעובדה
שסרט דלוח ומשמים (ראיתי את הראשון, אני משערת שזה מספיק כדי להבין מה יהיה בשני) יכול להוביל לדיון (מעט אופטופיקי אבל אני לא מנטפקת בעניינים כאלה) כ"כ מרתק.
(כמובן דיון שנותן לי הרגשה שבמשך 33 פחות שבוע שנותיי שמתי את מוחי מתחת למרגרינה ולא למדתי כלום ואיזה משכילים הגולשים כאן וכו' וכו', אבל בשביל מה נועד האינטרנט אם לא ללמוד ממנו?!?)
מזל טוב לעוד שבוע
33 מספר נהדר
עירוב דמויות - רעיון גרוע
שימו לב מה קרה ב"נוסע השמיני נגד הטורף" , וב"פרדי נגד ג'יסון" זוועת אלוהים ולהקתו.
חוץ מזה שלכל סדרת קומיקס יש את ההומור והעולם הייחודי שלה, ובדיחה שעובדת טוב באחד הסרטים , יכולה די להרוס לאחר.
אבל חברות משתפות פעולה.
דוגמא בולטת היא דו"ח מיוחד שנעשה ע"י דרימוורקס ופוקס.
אז למה שלא יהיה קרוס אובר?
אבל חברות משתפות פעולה.
אני חושב שזה עוד יקרה, במיוחד כשיש את חברת מרוול עצמה שתדחוף לזה.
אבל צריכים קודם למצות לגמרי את הסרטים האישיים של כל גיבור, וזה עוד לא קרה.
חוץ מזה, ההיסטוריה של סרטי מפגש
(פרדי נגד ג'ייסון, הנוסע השמיני נגד הטורף) לא בדיוק מעודדת.
חוץ מזה, ההיסטוריה של סרטי מפגש
טוב, זה לא בדיוק דוגמא, אני חושב שרוב האנשים לא אהבו גם את פרדי וג'ייסון בנפרד (לפחות ברוב הסרטים).
בקומיקס זה אחרת, ואם נגיד ספיידרמן ואקסמן (שהסרטים שלהם טובים ברובם) יפגשו, אני אתמוגג.
בקומיקס, אגב, זה כבר קרה כמה פעמים
DC ו-Marvel שיתפו פעולה בינהן, כמו כאן, למשל:
http://en.wikipedia.org/wiki/Marvel_vs._DC
לדעתי דווקא היו פה ושם קרוסאוברים
בין די-סי למרוול. אני זוכר איזו סדרה משנות ה-90 שנקראה
Marvel VS. DC שבה דמויות משני צדי הפרנצ'ייז כיסחו את הצורה זו לזו. כמה מתוחכם…
לדעתי דווקא היו פה ושם קרוסאוברים
כן,
לא נתנו לזה איזה קישור פה?..
בתור קומיקס אני מבינה את ההצלחה,
אבל סרט שהוא בעצם קרבות האבקות בין דמויות קומיקסים שונים,
לא יחזיק בכלל =\
(בתור משחק סטייל תקן נגיד, היה מצליח יותר..)
דעתי
הטוב:
* האפקטים שמערבים את הגולש הכסוף.
הרע:
* המשחק של ג'סיקה אלבה. אוי, כמה זה היה רע. אפילו בדברים פשוטים כמו להראות מתאמצת היא נכשלת.
* העובדה שחזרנו לימים האפלים של רשעי ה"מוהוהוהאהאהא", כלומר הם רעים לשם להיות רעים, ואין להם שום מניע שהצופה יכול איכשהו להזדהות איתו. אחרי הפארסה בספיידרמן 3 אני מתחיל לחשוב שאולי זה לא כזה רע, אבל עדיין זה נהיה די מציק שצועקים למישהו "שמע, גם אתה הולך להדפק ממה שאתה עושה" והתשובה שלו זה "אבל אני מנצח!".
המכוער:
* רוב האפקטים האחרים בסרט, במיוחד אלה שמערבים את הד"ר חנוניאל. יש שם קטעים ממש מביכים, לדוגמה בסצנה עם ההליקופטר.
* ויק מאקי. הוא אשכרה נראה יותר טוב בתור the thing.
סה"כ סרט לא רע ולא טוב. לדעתי הוא יותר מיועד לילדים צעירים, אבל קשה להגיד שסבלתי.
באמת גלטקוס(אני מקווה שרשמתי את השם נכון) מופיע בסרט?
מישהו שמע על הסרט הסוד?ויעשו עליו במקרה ביקורת אפילו שהוא לא סרט קולנוע?
הייתי ו...
הגעתי עם כל נתוני הפתיחה ליהנות מהסרט: אני גרופית אמיתית של יואן גריפית, חובבת עד מאד את ג'וליאן מקמהון, נהנית מרוב סרטי ה"הייתי פעם קומיקס" שראיתי עד היום, ו… כן, נהניתי מהסרט הראשון. אז שמחה וצוהלת הלכתי לראות גם את הסרט הנוכחי, ויצאתי ממנו כשעל פרצופי חקוקות האותיות – WTF.
ניסיתי, ממש ניסיתי להתלהב מיואן, אבל נראה שעם המבטא האמריקאי המלאכותי כל השארם נופל ממנו, וריד ריצ'רדס שלו פשוט מיובש ומייבש. ג'סיקה אלבה מגוחכת (על אף שאני חייבת לתת 5 נקודות על הקטע בו סו סטורם לוכדת את ריד בשדה כוח בזמן עוד אחד מהויכוחים שלהם), החיכוכים והירידות הקטנות בין ג'וני לבן שדי הצחיקו בסרט הראשון לא הצליחו הפעם להעלות אפילו בדל של חיוך על שפתי.
והעלילה? קודם כל, למי שלא הכיר מקודם את העלילה של הגולש, היה קצת קשה לעקוב אחר הסיבות והמניעים לפעולות הדמות. היו יכולים להקדיש לכך יותר מ-40 שניות של הסבר מגומגם, על מנת שהקהל לא יצא מהקולנוע תוך תהייה מי הוא, מה הוא בעצם עשה שם ולמה.
אותה הערה כלפי חזרתו לחיים של ויקטור פון דום.
בקיצור – משחק לא משהו, תסריט מלא חורים מחד ונדוש עד בחילה מאידך, והאפקטים? יפים, אבל לא משהו שלא ראינו כבר באינספור סרטי קיץ קודמים מהשנים האחרונות.
לא ברור לי מה לא ברור לך לגבי הסוף:
לגבי הסוף
מה בא בקומיקס במקום גלקטוס?
בקומיקס גלקטוס חי לנצח
אבל לא רק רידס ה!*#*@* יכול
(סליחה רידס). גם ג'וני "פיטר פטרלי" סטורם הצליח להשתלט מצוין ובסינכרון מושלם על כל אחד ואחד מהכוחות. שנאמר בפרקי אבות כ"ג: "ויאמר התסריטאי 'כך יהי' ויהי".
אמ, כאילו, סליחה ?
אפשר אולי להפסיק להשפריץ את צירוף המילים "רידס" ו"חנון" בכזו סמיכות וקירבה?
ואל תתקטננו איתי על ענייני זכר/נקבה כי שאר הסופרלטיבים שהודבקו לשם רידס לאורך הביקורת גם הם לא היו משהו להתגאות בו. ובכלל, כבר יש רידס אחת באתר ויש שיאמרו שזה יותר ממספיק.
*שיעול*
<צחוק נכלולי>
ידעתי שתשמחי.
חכי חכי…
אמ, כאילו, סליחה ?
בעיקר כשלדמות בסרט קוראים "ריד" ולא "רידס".
תנסה אתה להגיד ריד ריצ'רדס מהר
הרבה יותר פשוט לקצר את זה לרידס.
או פשוט
למצוא לו שם אחר, יותר פשוט וקליט כמו…שלמה. כן, שלמה זה שם טוב.
הממ...
את לא מדמיינת. זה היה סטן לי.
ראיתי את הסרט ונורא נהניתי.
לדעתי זה סרט קומיקס קליל ולא מחייב ובעיקר כיף טהור.
אבל שאלה אחת- איך דום נרפא מהפצעים שלו? האם זה קרה בגלל המפגש שלו עם הגולש?
שאלה יותר טובה:
אחרי שהוא נרפא מהפצעים שלו, למה הוא מתעקש להמשיך ללבוש את המסכה?
אני לא מאמין ששאלת את זה.
(- פגוש את הרובינסונים).
זה באמת מטומטם.
רק עכשיו עליתי על זה, אחרי שאמרת את זה.
הרי כל הקטע היה שהוא מצולק והנרקיסיזם שלו גורם לו להשאיר את המסיכה על עצמו. אבל אם הוא שוב נראה כמו קודם, אני באמת לא רואה את ההיגיון. זה בטח נורא כבד לו, כל המתכת הזאת.
יותר טוב מהראשון
את הסרט הראשון לא אהבתי בכלל
את הסרט השני חיבבתי.
הוא היה קומיקסי בטירוף, אבל מאוד מודע לעצמו ומשעשע.
המון חורים בעלילה אבל ניחא.
ג'סיקה עיצבנה אותי בטירוף והתאהבתי לחלוטין בגולש הכסוף.
ואווו!1
איזה סרט גרוע…
למרות שזה בכלל לא מפתיע, זה היה מאוד צפוי שהוא יהיה צפוי, קלישאתי, בנאלי, תבניתי, שבלוני ושלל מילים נרדפות לכל מה שיכול לתאר סרט רע. האקשן גרוע, ההומור – גרוע ומעל הכל עומד מר מופלא שהוא אולי הדמות הכי מעצבנת בתולדות הקולנוע, אבל לסרט הזה לא מגיע להכנס להיסטוריה, פשוט תשכחו ממנו ואם עוד לא ראיתם אותו, אל תטרחו!1
+ ג'סיקה אלבה נראית בסרט יותר נורא מנורא מישהו יכול להסביר את התופעה?
+ הראשון עוד היה סימפטי
אולי הרבה לא יסכימו איתי אבל רבאק,
זה סרט גיבורי על הקבוצתי הכי טוב. בנוקמים הם יודעים לפוצץ את המסך בדמויות פה מאד אבל לא נראה שיש ביניהם יותר מדי קשר. פה לעומת זאת יש מערכות יחסים טעונות ומניעים לכל דמויות (חלק רוצים להציל את העולם וחלק רק רוצים להתפרסם) מה שנותן לסרט הזה הרבה רגעים יפים.
יש בזה משהו
זה באמת היה אחלה סרט , נקבר כנראה על ידי חובבי הקומיקס שזעמו על איזה משהו
חבל שבמקום הריבוט הדרעק שקיבלנו לא עשו לזה המשך והיו סוגרים יופי של טרילוגיה.
(ל"ת)
אכן, לא מסכימה... סרט רע לא יכול להיות הכי טוב
כשיש אשכרה סרטי גיבורי על מוצלחים. איני קוראת קומיקס ולא צפיתי בסרטי "ארבעת המופלאים" למעט שני אלה; הראשון היה מטופש אבל חינני איכשהו, את השני (זה) כבר לא אהבתי. מיותר למדי בעיניי.