ביקורת: The Fall

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 17 בדצמבר 2013Posted in: ביקורות
כמו ב"הנסיכה הקסומה", גם "מעבר לכל חלום" הוא סיפור על אהבה ונקמה. אבל העיקר הוא זה שמספר את הסיפור - וזאת שמקשיבה
שם רשמי
מעבר לכל חלום
שם לועזי
The Fall
בימוי
טרסם סינג
תסריט
דן גילרוי
ניקו סולטנקיס
שחקנים
ג'סטין וודל
דניאל קלטגירונה
לי פייס
מרקוס ווסלי
קטינקה אונטרו
לדף הסרט

יש שתי סיבות לכך שנזכרתי ב"‏The Fall‏" ("מעבר לכל חלום"). האחת היא שביקשו ממני: במסגרת קמפיין התרומות ‏מהשנה שעברה – שאת החובות שלי לגביו אני משלים מ-א-ו-ד לאט, אבל בסופו של דבר זה יקרה ‏‏– ביקש מרק ביקורת עליו. בקשה שאני שמח מאוד להיענות לה, כי אני מאוד אוהב את הסרט הזה. ‏אז, הרבה תודה, מרק – על התרומה ועל הבקשה.‏

הסיבה השניה – שקשורה לראשונה – היא שאני מקרין את הסרט הזה, ביום חמישי הקרוב, בשעה ‏‏20:30 בסינמטק הרצליה (וכרטיס עולה 22 ש"ח בלבד!).‏ לפני הסרט, אני אספר קצת על הסיפור שמסביב ליצירתו. ומכיוון שלא הייתי רוצה ‏שתפספסו שוב את הסרט הזה, שלא הוקרן מסחרית בארץ, הייתי רוצה לספר לכם למה באמת ‏כדאי לכם לבוא להקרנה הזאת, ולראות את הסרט הזה על מסך גדול.

אז הנה הסיבה.‏

‏"‏The Fall‏" הוא סרט יפהפה. בואו נפנה את הנקודה הזאת מהדרך לפני שאנחנו ממשיכים לדבר ‏עליו. בשנים שעברו מאז שיצא, אם מישהו מדבר על הסרט הזה – ואנשים לא מדברים עליו מספיק; ‏זה אחד מהסרטים הכי אנדר-רייטד שאני מכיר – הם בדרך כלל מדברים על כמה שהוא יפה. בכל ‏ביקורת ממוצעת קוראים לסרט הזה מהמם, מסמא-עיניים, מדמיע, משניק ומרטיט מרוב יופי. וזה ‏נכון, אני לרגע לא אטען שלא. זה סרט נורא יפה. הצלם קולין ווטקינסון (שלמרבה הפליאה, זה סרט ‏הקולנוע היחיד שצילם אי פעם. למה, לעזאזל?) יצר מין סיור נשיונל-ג'אוגרפיק בצבעים רוויים בין ‏כמה מהמקומות היפים בעולם.‏ אבל מרוב מחמאות לאיפור ולגיזרה של הסרט, ברוב המקרים ‏הדיון עליו לא מרחיק מעבר לנושא הזה. כאילו חוץ מיופי ויזואלי הוא לא מציע שום דבר. כאילו ‏שדוגמנית-על תצעד אל תוך החדר, וכולם יסתנוורו כל כך מיופיה עד שאף אחד לא יקשיב למה ‏שיש לה להגיד, מתוך הנחה שמי שנראית כל כך טוב חייבת להיות טיפשה. וזאת טעות. כי ב"‏The ‎Fall‏" – או "מעבר לכל חלום", לפי השם שתחתיו הוקרן ב-‏DVD ‎‏ ובטלויזיה בארץ – יש הרבה יותר ‏מתמונות יפות.‏

בבית חולים שטוף שמש בלוס אנג'לס, שנת 1920 ומשהו, מאושפזת אלכסנדריה, ילדה קטנה, בת ‏לפועלים מהגרים ממזרח אירופה שמדברת רק מעט אנגלית. באגף אחר מאושפז רוי, גבר שניסה ‏להכנס לתעשיית הקולנוע הצעירה בתור פעלולן – אבל כבר בניסיון הראשון שלו לקפוץ מגשר על ‏גבו של סוס, בתפקיד איזה קאובוי, נפל, נפגע בגבו, ועכשיו הוא משותק ולא יודע אם יחזור ללכת ‏אי פעם. לאחר שהם נפגשים במקרה, רוי משכנע את אלכסנדריה להישאר בחברתו, כשהוא מבטיח ‏לספר לה סיפור. סיפור אפי על אהבה ונקמה. סיפור על חבורת הרפתקנים שכוללת שודד, עבד, ‏חבלן, אינדיאני וצ'ארלס דארווין, שמתאחדים כדי למצוא נקמה במושל אודיוס המרושע, ובדרך ‏לרכב על פילים ולחסל עשרות ממשרתי הרשע.‏

רוי אמנם לא מבטיח במפורש ספורט, סיף, איגרוף, ענקים, מפלצות, מרדפים, ניסים ואהבת אמת ‏‏– ובשום מקום בסרט לא נאמר המשפט "אתה הרגת את אבי, היכון למות" – אבל הקישור ‏מובן מאליו לכל מי שאי פעם טען שמשהו הוא ‏Inconceivable‏. ההשוואה ל"הנסיכה הקסומה" ‏מתבקשת: שניהם מספרים סיפורי פנטזיה רומנטית גדולה מהחיים, בתוך סיפור מסגרת שבו ‏מישהו שוכב במיטה, מישהו יושב לידה, ואחד מהם מספר לשני את הסיפור. ההשוואה ל"נסיכה" ‏גם מחמיאה לסרט וגם הורגת אותו, כי היא גורמת לאנשים להקדיש תשומת לב לחלק הלא נכון של ‏הסרט. "‏The Fall‏" הוא טוב לפחות כמו "הנסיכה הקסומה" (כן כן, אני ממש אמרתי את זה עכשיו)‏‎ – ‎אבל למרות הדמיון השטחי, הוא בעצם סרט שונה לחלוטין.‏

הביקורת המרכזית המושמעת נגד "‏The Fall‏" היא שהסיפור המרכזי – הסיפור-בתוך-סיפור, זה ‏הפנטסטי על חבורת השודדים והצ'ארלס דארווין – הוא אידיוטי לגמרי. הצילומים אמנם מאוד ‏יפים, אבל הסיפור הוא קשקוש מוחלט. והם צודקים, המתלוננים, לחלוטין. הסיפור שרוי מספר ‏לאלכסנדריה באמת מקושקש. הדמויות הן חד-מימדיות במקרה הטוב, ומחליפות מניעים ‏והיסטוריות לפי צרכי העלילה. אין שום הגיון פנימי עקבי, העלילה קופצת על פני הגלובוס בלי ‏חוקיות, ובכלל, כל העסק לא נראה כמו סיפור כתוב מראש אלא כמו משהו שמישהו אילתר על המקום.

הסיבה לכך היא שזהו סיפור מאולתר על המקום. רוי, שמספר את הסיפור לאלכסנדריה, לא קורא ‏מתוך ספר שס. מורגנסטרן כתב: הוא ממציא את העלילה תוך כדי סיפור, ומשנה אותו לפי מצב ‏הרוח שלו ולפי הגחמות של אלכסנדריה, לפי מה שהיא מבקשת ומה שהוא מוכן לתת. ‏

כי "‏The Fall‏" לא עוסק בשודד שמנסה לנקום במושל אודיוס. הוא עוסק באדם שבור אחד ובילדה ‏קטנה אחת, והיחסים בינהם ‏הסיפור הפנטסטי הוא לא יותר מאילוסטרציה, ודרכו אפשר לראות ‏את מצבו הנפשי של רוי – שמהרגע הראשון, ברור מהו הדבר שמעניין אותו – כפי שהוא משתקף ‏בדמיון של אלכסנדריה. ‏

‏"סיפור המסגרת" של אולי פחות מנקר עיניים מהסיפור הפנטסטי (אם כי גם הסצינות בבית ‏החולים ‏מצולמות נהדר. ברצינות, ווטקינסון, רק סרט אחד? מה נהיה?!), ‏אבל הוא מקסים לא פחות ואולי ‏יותר, בזכות שני השחקנים האלה. לי פייס, שמגלם את רוי, עושה תפקיד מעולה, אבל הוא מחוויר ‏ונעלם לעומת קטינקה אונטרו, ‏שמגלמת את אלכסנדריה. הטבעיות של השיחות בינהם היא ‏מדהימה, שלא לדבר על החמידות העילאית שמשפריצה הילדה הזאת. הייתי מכתיר את אונטרו ‏כאחת השחקניות-הילדות הטובות ביותר ‏אי פעם, אבל זאת לא האמת. האמת היא שהיא פשוט לא ‏משחקת. רוב האינטראקציות בינה ובין פייס ‏נעשו בלי תסריט. היא והוא ישבו ודיברו, הוא סיפר ‏סיפורים, היא הגיבה, וצוות הצילום היה שם כדי ‏לתעד את זה. לפי דיווחים מההפקה – אני לא ‏יודע, אני לא ‏הייתי שם, אבל זה מה שאומרים – היא ‏אפילו לא ידעה שלי פייס אינו באמת משותק, ‏והופתעה לראות ‏אותו הולך אחרי שהצילומים הסתיימו. ‏במילים אחרות, ההפקה כולה היתה מין ‏מתיחה גדולה, המופע של קטינקה. וזה היה שווה את המאמץ. ‏הסצינות של הילדה הזאת כל כך טבעיות וכל כך משכנעות שבא לחבק אותה כשהיא צוחקת ולהישפך לשלולית כשהיא עצובה, ולהיפך.

עוד נקודה שמפוספסת לעתים קרובות היא שהסרט שאנחנו רואים הוא לא הסיפור שרוי מספר ‏לאלכסנדריה; הוא הסיפור שאלכסנדריה מדמיינת על פי הסיפור של רוי. אלכסנדריה היא ילדה עם ‏ידע מוגבל ומעט אנגלית, ולא את הכל היא מבינה. את הסיפור היא מאכלסת, סטייל "הקוסם מארץ ‏עוץ", באנשים שהיא מכירה; לכן כמעט כל שחקן בסרט מגלם שתי דמויות – אחת במציאות ואחת ‏בדימיון. את האינדיאני – ‏Indian‏ – שעליו מספר רוי, כזה שגר בויגואם, אלכסנדריה מדמיינת כ-‏indian‏ מסוג אחר, הודי – וכך הוא נראה לאורך כל הסרט. ‏

כמובן, לאלכסנדריה יש דמיון מאוד מפותח, כי היא איכשהו מצליחה לדמיין בפירוט מקומות ‏מדהימים שאותם רוי בכלל לא תיאר. טוב, אוקיי, אולי בכל זאת צריך לחזור לזה לכמה רגעים: ‏הסרט הזה ממש יפה. הבמאי טוען שהסרט צולם כולו בלי שימוש באפקטים ממוחשבים. אני לא ‏בטוח שזה לגמרי נכון: יש בו כמה דברים שנראה בלתי אפשרי לעשות בלי אפקטים. אבל המקומות ‏המופלאים והסוריאליסטיים שמוצגים בו, שגורמים לו להיראות כאילו הוא מתרחש בחלום של אמן ‏פנטזיה, הם דווקא אמיתיים. במקום ליצור עולם פנטזיה וירטואלי, כמו שכולם עושים היום, טארסם ‏בחר לצלם במקומות אמיתיים שנראים פנטסטיים: הסרט צולם ביות רמ-20 לוקיישנים ברחבי ‏העולם – חלקם ידועים יותר (הטאג' מאהל) וחלקם פחות (צ'נד באורי בראג'סטן).‏

אם הסרט אשם במשהו, זה בהתפעלות מוגזמת מכל המסעות האלה: הרבה זמן מוקדש לסיפור-‏בתוך-סיפור, כולל פרקים ארוכים שנראה שאין להם באמת תפקיד בעלילה מלבד להיראות מצוין. ‏לזכות הקטעים האלה יש לומר שהם באמת נראים פאקינג מצוין, ויש דרכים הרבה פחות טובות ‏להעביר את הזמן מאשר לשבת מול מראות מופלאים ומרהיבים מרחבי העולם.‏

ובכל זאת: אפילו אם הסרט היה חסר כל שודדים, חרבות ויריות, אפילו אם הוא היה מתרחש בבית ‏החולים בלבד, הוא עדיין היה נפלא. ‏"‏The Fall‏" הוא סרט על סיפורים, על סיפורם של סיפורים, על ‏הצורך בסיפורים, ועל האופן שבו אפשר להשתמש בסיפורים, במילים ובתמונות, כדי להכאיב וכדי לרפא. וזה אחד ‏הסרטים שאני הכי אוהב בעולם.‏

תגיות: