יש ליד הבית שלי מסעדה שאני בעיקרון מחבב. יש שם אווירה נחמדה, מחירים סבירים ומנות טעימות למדי. רק מה, הם תמיד מתעקשים להקיף את מה שטוב במה שלא. כמה שהסטייק יהיה עסיסי – סלט הירקות יהיה תפל, כמה שהשיפוד נצלה במיומנות – הוא יבוא עם צי'פס מלוח מדי. בלי לדבר על כך שתמיד נופלים בסוף על איזו מנת קינוח מזעזעת, כאילו חשוב שם למישהו שלא יצאו חלילה מהמקום עם טעם טוב בפה.
נזכרתי במסעדה הזאת כשצפיתי ב"טיילר רייק: חילוץ", סרט שלא הייתם אמורים לשמוע עליו יותר מדי. יש הרבה סרטי אקשן נשכחים בנטפליקס ורובם חולפים לנו מתחת לרדאר (מישהו שמע על 'משולש הגבולות' של הבמאי המוערך ג'יי. סי. צ'נדור? זה מה שחשבתי). רק מה, ליצירה הספציפית הזו שותפים כמה שמות גדולים שיכלו אולי לעורר את החשד שיש כאן משהו: האחים רוסו – אלילי הגיקים – מפיקים, אחד מהם אפילו אחראי על התסריט, ואל הרעם, כריס המסוורת', מככב בתפקיד הראשי.
אבל אפילו זה לא היה מספיק אילולא החל הסרט לצבור באזז ברחבי העולם בגלל נקודה אחת: האקשן שלו. קיבלתי המלצה אמינה על העניין והלכתי לבדוק; התוצאה – מורכבת. הייתי בהחלט מזכה את הסרט בהמלצה חד משמעית אילולא לצערי, כמו באותה מסעדה, היה האקשן המשובח מוקף בכל כך הרבה בינוניות.
העלילה – הקלישאתית לאימה – בקצרה: טיילר רייק (המסוורת') הוא שכיר חרב עם טראומה בעברו (צ'ק), שחי בבקתה נטושה באמצע שום מקום (צ'ק), שנשכר על ידי ברון סמים (צ'ק) לחלץ את בנו בן הארבע עשרה שנחטף על ידי ברון סמים מתחרה (צ'ק), ואז משהו משתבש (חבר'ה, אני חושב שיש לי בינגו).
אה, וכל זה קורה בין הודו לבנגלדש, כי כנראה נמאס לאנשים לראות את מקסיקו. ובכן, אני במתח: האם יווצר קשר מיוחד בין הלוחם הקשוח לילד עליו הוא מגן? האם הוא יהיה מוכן לסטות מהקוד שלו כדי לסייע לילד, בניגוד לעמדת שותפיו? האם הטראומה שבעברו קשורה לכך?
כן, ג'ו רוסו כנראה לא משהו כתסריטאי. העלילה צפויה מהדקה הראשונה עד הדקה האחרונה. יש כמה סצינות חסרות תכלית (חייבים ביקור במועדון עם קלוז-אפ על ישבן אקראי? ממש חייבים?) ודמויות מיותרות לחלוטין, בעיקר בגזרת הנבל הלא ברור. גזרת המשחק גם היא לא משהו – המסוורת' כל כך הרשים בסצינה הידועה שלו עם רוקט מ'מלחמת האינסוף', שכאן הוא קיבל הוראות מהבמאי להסתובב ככה כל הסרט. המסוורת' עושה את הפרצוף המיוסר הזה טוב, אבל זה נמאס נורא מהר. את שלל השחקנים ההודים שמקיפים אותו אני לא מכיר, ואחרי הסרט זה נשאר בערך אותו הדבר. יש הופעת אורח קצרה של דייוויד הארבור, כוכב 'דברים מוזרים', אבל תהרגו אותי אם אני יודע מה הוא תרם לעלילה.
רק מה, התבשיל הצפוי והלעוס הזה מוגש, כאמור, עם מנת צד של סצנות אקשן מהטובות שראיתי בחיי. סופרלטיבים קל לפזר, אבל אני אנסה להצדיק אותם: רבע שעה פנימה, טיילר נלחם מול כמה אנשי מיליציה הודים בסצינת מכות/יריות מעולה ממש, עם עבודת מצלמה נהדרת שמשלבת את הטריק ההוא מ'משודרג' יחד עם האנרגטיות הסוחפת של הסצינות הטובות ביותר מ'חייל החורף'. היריות, המרדפים והפיצוצים מבויימים ונראים כולם נהדר, אבל גולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, היהלום שבכתר, הוא שוט אקשן רציף בן שתים עשרה דקות שפשוט מופיע לו משומקום, קצת יותר מחצי שעה לתוך הסרט.
תקשיבו, רק לא מזמן ראינו שוט רציף של שעתיים, אבל מה שמופיע כאן בהחלט לא מתבייש לידו. לא שמעתי אף פעם על סם הרגרייב הבמאי, או על הצלם שלו ניוטון תומאס סיגל, אבל תהיו בטוחים שעוד נשמע עליהם: כאילו אין מגבלות פיזיות בעולם, המצלמה שלהם מלווה את טיילר והילד ממרדף מכוניות לסיקוונס חתול ועכבר בבניין רב דירות ומשם לסצינת מכות ברחוב הומה ואז לעוד סצינת מכוניות, וכל זה בלי פאקינג קאט אחד – ומבלי לגרוע מתחושת הלחץ התזזיתי. עבודת המצלמה בסיקוונס הזה היא כבר לא רק נהדרת, היא כבירה. אני לא יודע איך מחליפים בצורה חלקה כל כך זוויות צילום של פנים וחוץ ואיך שילבו בתוך זה כניסה ויציאה ממכוניות ומעבר בתוך זכוכיות וקפיצות למעלה ולמטה והחלפת נקודות מבט ומה לא. הדבר היחיד שיותר מדהים מהסצנה הוא, אני אנחש, הסרטון העתידי שבו נוכל לראות איך הם אשכרה הצליחו לצלם אותה.
וזה לא רק הצילום, אלא הבימוי. הדוגמה הכי קרובה לסרט גרוע עם סצינות אקשן טובות היא 'פצצה אטומית' שגם הכיל שוט אקשן ארוך, אבל מה שקורה כאן לא רואה אותו ממטר: המכות שם צולמו ביד יציבה וסטטית, ג'ון וויק סטייל, ולא עירבו קהל גדול מדי; כאן המצלמה משוטטת בעיר צפופה והמונית כאילו כלום, ניצבים נקצרים על ימין ועל שמאל, המצלמה יודעת להכניס את הצופים לתוך המהלומות והכי חשוב – הסיקוונס הזה גם מתוסרט. הוא לא רק "טיילר לוחם את דרכו דרך אנשים רעים", אלא עושה שימוש חכם בכך שיש שם גם ילד מבוהל שבורח מדי פעם ונתפס מדי פעם וצריך לשמור עליו.
וזאת, כמה מוזר, הבעיה האמיתית של הסרט: נפילת המתח שאחרי הסיקוונס הלא יאומן הזה. כשכל הגוף שלי רועד מאדרנלין, נאלצתי פשוט להשלים אט אט עם כך שהיוצרים בחרו לירות את הכי טוב שלהם עוד לפני אמצע הסרט ומשם הסרט פשוט לא מצליח להתרומם חזרה. הכתיבה הקלישאתית שבה ומרימה ראש, האקשן מגיע במנות קטנות יותר, ואפילו מערכת הסיום – מאבק רב קליעים על גשר חסום (דאבל צ'ק) – בעייתית. היא טובה, אבל בתכל'ס היא סתמית מאוד ולא מצליחה לרגש בכלל. בום בום, טאק טאק. הכתיבה שהקפיצה את השוט הרציף כמה דרגות מעלה נעלמת, וכל מה שנשאר זה מרדף גנרי מנקודה א' לנקודה ב'.
אז בתכל'ס? לא יודע. אני לא חסיד של לראות רק את 'הסצנה השווה' מתוך הסרט הבעייתי – סרט צריך לחוות מההתחלה עד הסוף, ובמקרה הזה, אני בהחלט משוכנע שהיכרות עם הנפשות הפועלות תתרום להנאה מסצינת המרדף המשובחת. אבל אולי אפשר להגדיר מחדש את הסוף. כשאני חושב על זה, צריך לראות את הסרט מההתחלה – סצינת המכות הראשונה שהזכרתי קודם גם שווה את זה בהחלט – אבל כשהחלק שלשמו התכנסתם מסתיים, אל תרגישו חייבים להמשיך עד הסוף ממש. תוכלו להשלים את השאר בראש, לחסוך את נפילת המתח, ואולי אפילו לשפר חלקים רבים מהסרט ולהישאר עם פחות חורים בעלילה.
ראיתי בסמיכות
את זה ואת סרט האנימציה החדש של מורטל קומבט – ואני לא בטוח מי מהם משתין יותר על מה שאנחנו יודעים על גוף האדם; אחד האנטגוניסטים פה נופל מקומה רביעית, חוטף מכות וכדור או שניים בחזה, ולקינוח פוגעת בו משאית… והוא מתייחס לזה כמו שאני מתייחס לחתך מנייר (רק עם פחות דמעות ורחמים עצמיים).
אבל איזה אקשן. הא? מילא סצנת הוואן שוט, אבל ממש לא ציפיתי לראות אחרי זה את כריס המסוורת' דופק מכות לחמישה ילדים. לא יודע מה לא בסדר איתי, אבל נהניתי ממש.
אני עכשיו באמצע ולדעתי הדבר החשוב ביותר בצילום
הוא הקונספט שבו הקאט בין מכה למכה הוא אחרי שהיא נוחתת
יש משהו מאוד מתועב באקשן הוליוודי של מכות שבו יש צילום של התנופה לקראת המכה, קאט ואז תילום של ההשפעה של המכה
זה לא אמין ומעצבן וקורה כל הזמן אבל פה זה פשוט לא קורה
פה הקאט נעשה מייד אחרי המכה וזה נהדר
https://www.youtube.com/watch?v=GKiQs1dE0Tc
לינק לא נכון
https://youtu.be/Z1PCtIaM_GQ
מעבר לזה, מישהו צריך להוציא חוק נגד פילטרים צהובים, כתומים וחומים
(ל"ת)
אקשן בינוני
תקשיבו, כשמבטיחים לי "אקשן ברמה גבוהה" צריך לקיים. כריס המסוורת' יורה בכמה אנשים זה לא "אקשן ברמה גבוהה". זה "אנשים יורים באנשים". גם אם זה בוואן שוט (למרות שניתן להרגיש כמה הוואן שוט הזה לא וואן שוט-י באמת) זה עדיין פשוט.. זה. אין כאן אקשן באמת מטורף, אין כאן אלימות באמת מחרידה (טוב, הסצנה עם המעדר חביבה), ואין כאן, וזה הכי חמור, מישהו אחד שאכפת לי ממנו.
הסרט כל כך גרוע בפיתוח הדמויות שלו, זה פלא שהן לא נבלעו בחור שחור של הכלום שהוא הם. כריס המסוורת' אף פעם לא היה גרוע, אבל הוא גם לא כריזמטי (בעיניי, נו) בשום אופן. הוא פשוט שם. הוא אומר שורות שיכולות לעבוד עם נוכחות מסך או שחקן טוב מספיק (ברוס ויליס בשיאו, גיא פירס עושה ברוס ויליס) ומפספס כל פעם. את הביטים הדרמטיים, הקומיים, ה-הכול. פשוט אין לו את זה. ואם בדמות הראשית אין עוד עניין, מה יגידו אזובי הקיר, שמדי פעם באמת כמעט ונבלעים בקיר מרוב חוסר האפיון שיש להם. ואם לא אכפת לי מהדמויות למה שיהי לי אכפת כשהן נופלות מקומה חמישית?
בקיצור, סרט ברוס ויליס מהתקופה האחרונה, אבל בלי הברוס ויליס, שנמצא עם אקשן שהוא סבבה לכל היותר.
בעיני האקשן היה מצוין
אקשן טוב הוא לא בהכרח אלימות מחרידה – הפעילות כאן מהירה, יעילה, לעיתים קרובות מקורית, ומצולמת נפלא. יש בו קרבות יריות מעולים, קרבות מכות מספקים, וקרבות שמשלבים בין השניים בצורה מעניינת. יש כאן מרדפים צפופים והמון אקשן close quarters שמשתמש בסביבה בצורה אפקטיבית. אני מסכימה שכל המסביב בעייתי, אבל האקשן משובח.
(כמו כן, המסוורת' הוכיח את עצמו ככריזמטי להחריד בסרטים אחרים, אז אני נאלצת להניח שהבעיה כאן היא הבימוי – אבל כן, הדמות הראשית מאוד אנמית. מצד שני, גם כל דמויות המשנה)
אני מסכים שאקשן לא צריך אלימות מחרידה
אבל היה גם כאן, בסופו של דבר, את אותה סטריליות שיש לאקשן האמריקאי. ניסיתי לצפות בחלק מהוואן שוט שוב, במנותק מהסרט, ועדיין הכל מרגיש מאוד.. "נדמה לי". כמו שרם כותב למעלה, זה לא מרגיש כמו בני אדם שנלחמים וחוטפים מכות. עכשיו, זה לא שאקשן חייב לגרום לך להרגיש שיש בני אדם: חלק מסצנות האקשן הטובות ביותר הם בין אנשים עם יכולות מטורפות ומופרעות – אבל אז האקשן נמצא שם בהתאם, גדול ומגוחך ומרהיב (ראו ערך סרטים הודים).
אבל "חילוץ" בונה את עצמו כמשהו דמוי "סיקאריו" כזה, אבל הוא פשוט לא שם.
אנסה בקרוב לראות שוב כמה סצנות אקשן ולראות אם אולי באתי במצב רוח קטנוני מדי לסרט.
לא הולך להתווכח איתך אפילו לשנייה על הסיפור ואפיון הדמויות הגנרי
אבל איך אפשר להסתכל על סצינות האקשן בסרט הזה( ולא רק הוואן שוט) ולהגיד שהם בינוניות? זה משהו שלא מובן לי. מבחינתי הם לא נופלות מסצינות האקשן בסרטי הפשיטה.
עשיתי לעצמי בוקר לצפות בסצנות אקשן
ואני עוד לא יודע לשים את זה במילים לחלוטין, אבל יש משהו ב"פשיטה" (וסרטי אקשן אחרים שאני מחבב ומעריך) שפשוט אין ב"חילוץ". הכל שם נראה סטרילי, גנרי, מפוהק. פרט לסצנת המעדר, באף שלב לא היה שם משהו שגרם לי להתפעל.
ההשוואה ל'הפשיטה' מעניינת, ואני רוצה רגע לפרק אותה
אני מאמין שאפשר לומר שיש קונצנזוס סביר סביב שתי מותגי אקשן מהעשור הזה – הפשיטה וג'ון וויק. שתי סדרות שהתגאו בכך שאנשים באמת הולכים בהן מכות, ומסתמכים הרבה, הרבה פחות מהרגיל על עריכה כדי להעביר את האקשן.
ההבדל ביניהם, כמו שכתבתי בקצרה בביקורת, הוא שג'ון וויק מצולם בצורה יציבה, ורוב הפעמים גם מרחוק. זה עוזר מאד להבין את מהלך הקטטה/הריב/הקרב, אבל יש בסטטיות הזו משהו מפוהק. יש סיבה להמצאה הקרויה 'מצלימה רועדת' – תחושת תזזיתיות טובה מאד להכניס את הצופה ללחץ.
הגדולה העיקרית של 'הפשיטה' היא לפי דעתי ההצלחה לרקוד על שתי החתונות – המכות ברורות ונהירות, הצילום לא נחתך כל רגע, אבל המצלמה יודעת להיות תזזיתית ולהציג מקרוב את המהלומות.
כאן נכנסת גם הנקודה של האקשן המהולל של האחים רוסו. האקשן שלהם אדיר, אבל חתוך ברמה שמתחילה להציק. הם לקחו את ענין ההכנסה של הצופה למקסימום – ו-ויתרו על כל שוט שאורך יותר משלוש שניות.
מה שמאד אהבתי באקשן של 'חילוץ' הוא שמבחינתי מצאתי בו גם את הצילום הארוך של 'הפשיטה' וגם את הסגנון של הרוסואים. הוואן שוט היה מרשים מאד; סצינת המגריפה שיהונתן מציין (חבל שלא קראתי לה ככה בביקורת) השתמשה יותר בעריכה הרוסואית. ושניהם היו מוצלחים.
אני לא חושבת שהוא לגמרי מגיע לרמה של הפשיטה
כשצפיתי בפשיטה זה הרגיש חדש לגמרי, כמו שום דבר שראיתי קודם. החילוץ הרגיש כמו ניסיון לעשות את הסגנון הזה של אקשן קרוב ומלוכלך שזוכה לפופולאריות במזרח, רק עם הרבה יותר תקציב ומאוד משויף. הוא מעולה ואפקטיבי – אבל לא נראה לי שהוא יצירתי או זכיר באותה המידה.
מסכימה לחלוטין
סרט אקשן גנרי, אבל יעיל ועם יופי של אקשן (למי שאוהבים את האקשן שלהם gritty).
אני כן אציין ששינוי המיקום לא הרגיש לי סתם כמו "לקהל נמאס ממקסיקו", אלא כמאפיין עומק של הסרט – זה לא נראה כמו סרט אמריקאי בארץ זרה אקראית (שם תמיד הארץ הזרה דוברת אנגלית 99% מהזמן וחוץ מכמה שוטים מרשימים של אתרי תיירות מוכרים לא רואים ממנה הרבה), אלא כמו סרט אקשן הודי רק עם כריס המסוורת' ותקציב הוליוודי. הוא לא מפחד לדבר שפות, הוא משתמש במיקום כולל סמטאות צפופות וסגנון נהיגה מקומי, והמסוורת' נראה תלוש ולא שייך כמו שהדמות מרגישה. זה יופי. נראה שמישהו גילה שיש בעולם המון הודים ואולי שווה לפנות לקהל הזה, ויש לזה יתרונות ברורים, לפחות לזמן מה עד שנתרגל.
קיבלתי בצפיה את הרושם שמראש זה לא סרט בשבילי
שהוא נעשה במיוחד בשביל הקהל ההודי. לא הסתכלתי על רשימת היוצרים, כי הסרט היה די מחורבן בעיני אז לא עניין אותי להתעמק בו עוד. כן שמתי לב שהשחקנים האחרים הם אוסטרלים ולא אמריקאים, העלילה הודית לגמרי ואמנם המסוורת' הוא הגיבור של הסרט, אבל הסרט לא נותן לו הקדמה ארוכה, בונה לו דמות שמורכבת מכל קלישאות הוליווד, ומראה בשוט הראשון איך יגמר התהליך שלו בסרט. אני לא בטוחה שהוא ממש הגיבור הראשי בסרט, אני חושבת שהנער הוא הגיבור, והמסוורת' פשוט הכוכב החשוב שמקבל את השכר הכי גבוה והכי הרבה זמן מסך.
אולי נטפליקס רוצים להרחיב את שוק המנויים בהודו, אולי הם מנסים לתפוס את ההודים שמחוץ להודו, אולי זה היה אמור לצאת לקולנוע בהודו והכל השתנה בגלל הקורונה. אין לי מושג, אבל ברור לי שהזה לא סרט שנעשה עבורי כקהל ראשוני.
האם באמת אף אחד לא שמע על טריפל פרונטיר?
הוא סרט לא רע, רוב מי שאני מכירה שמתעניין בקולנוע מודע לקיומו גם אם לא ראה אותו, ופודקאסט שאני מאד מעריכה הכניס אותו להיכל התהילה של סרטי המקור של נטפליקס (שזה לא אותו דבר כמו להיות אחד מהסרטים הכי טובים של נטפליקס, אבל זה גם רחוק מאד מלהיות נשכח).
מש"א
אפשר לדון לגבי כמה אנשים צופים בסרטים מקוריים של נטפליקס, אבל כנראה שתשמעו עליהם בין אם תרצו או לא. הם יופיעו למעלה בגדול, ב"טרנדינג", בערוץ יוטיוב, במקום #3 בישראל ויגיע מייל מנטפליקס שיש סרט חדש שכנראה תאהבו, גם אם הוא לא קשור לטעם שלכם בשום צורה.
לא ראיתי את "משולש הגבולות" – וסרטים מקוריים אחרים של נטפליקס – אבל בהחלט שמעתי עליהם, כי ממש קשה שלא.
אין לו אפילו דף סרט כאן בעין הדג
אתר שהעורך המיתולוגי שלו השווה את הבמאי לספילברג וסקורסזה.
ברור שהכל ענין של סביבה וחשיפה אישית, אבל זה לא רק האתר כאן – כמה ביקורות בעברית יש לסרט הזה?
גם לטייגר קינג (בעברית חיות רעות) אין דף סרט.
מישהו לא שמע על הסדרה הזו? ככה חשבתי.
דפי סרט לתכנים של נטפליקס נפתחים לפי בקשה, וכנראה שאף אחד לא ביקש. זה לא אומר שאף אחד לא שמע.
אולי ב-2005 אם לא היו על סרט ביקורות זה היה אומר שאנשים לא מודעים לקיומו, אבל היום המבקרים עדיין מתייחסים בעיקר לסרטים שקיבלו הפצה קולנועית, וזה לא אומר שעל מה שקורה בנטפליקס אף אחד לא יודע. השיח פשוט נמצא בפייסבוק, בטוויטר, בין חברים – גופי התקשורת שמעסיקים מבקרים כבר מזמן לא מגדירים את גבולות השיח.
הציניות שלך מיותרת לגמרי
אין לי שום דבר, אבל שום דבר, נגד 'משולש הגבולות'. אפילו צפיתי בו (סבבה, אני מניח). ואני נמצא בפייסבוק ובטוויטר ובמקומות בהם יש את ה'שיח' – והסרט הזה מעולם לא זכה לתשומת לב מיוחדת. זה מה שמציק לך? המילה "שמע"? טרמינולוגיה, זה הכל. הכוונה ברורה.
הייתי יכול לטעון שדפי סרט לסרטים שיש ענין מיוחד סביבם נפתחים גם בלי בקשה ספציפית, אבל להתחיל להתווכח על המדד לפיו כתבתי משהו שולי לגמרי פשוט קטנוני מדי.
(ובשביל האירוניה, אולי עכשיו כמה אנשים יילכו לצפות בסרט ויבקשו דף סרט. יודעת מה? אני חושב שאלך לפתוח אחד כזה בעצמי, בכפוף לאישור המנהלים כמובן.)
ולי אין שום דבר בעד הסרט.
הפואנטה פה היא לא להגן על כבודו האבוד. הפואנטה פה היא שנכון שהסרט לא זכה ל"תשומת לב מיוחדת" אבל זה לא מה שכתבת וזה פשוט לא נכון להגיד שאף אחד לא שמע על הסרט הזה (בטח יחסית לכמה הניסוח מרוצה מעצמו).
ומה שכתבת היה יכול להיות הגיוני, אם רק היית בוחר סרט שבאמת עבר מתחת לראדר. יש כאלה. אז תיקנתי משהו בכתבה שהיה נשמע לי שגוי. לא מבינה למה זה צריך להפוך לדיון.
(אגב אם היית אומר את הדבר על דפי סרט לסרטים שיש סביבם עניין מיוחד הייתי אומרת שאף פעם לא טענתי שיש עניין מיוחד סביב הסרט הזה.)
הניסוח לא 'מרוצה מעצמו'
וגם לניטפוק יש גבול. טרמינולוגיה של 'לא שמעתי על זה' היא לא חדשה, ואין סרט בעולם ש*באמת* אף אחד לא שמע עליו.
גם הניסוח שלי וגם התיקון שלך באו ממקום מאד סובייקטיבי שייתר את הדיון מלכתחילה. תודה על נקודת המבט שלך; אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי.
ובזאת מיציתי.
כפי שנכתב מעליי בתגובות, דווקא האווירה והלוקיישנים לא היו גנרים
אולי מי שראה מלא סרטים מהמזרח יכול לחשוב ככה אבל לצופה הממוצע זה מרגיש ייחודי.
האקשן עצמו בהחלט מעל הממוצע אבל העלילה פשוט גרמה לי להירדם לפני הסיום הסתמי והצפוי, ובשבילי הסיפור זה העיקר גם אם הסרט הוא אקשן בעיקרו.
מעניין
אני לא תופס מעצמי כאחד שרואה מלא סרטים מהמזרח אבל אולי באמת כאן קבור הכלב.
מעניין מה חושבים על הסרט בבנגלדש
מהביקורת חשבתי שהסרט מחלק את הזמן בין הודו לבנגלדש, אבל בפועל חוץ מהדקות הראשונות כולו בבנגלדש, כולל הסצינה של השוט הארוך שמוזכר פה כמתרחש בהודו.
ובנגלדש (ממה שראיתי כל השחקנים הבנגלדשים הם בעצם הודים) יוצאת פה כממש… acceptable target כמו שזה נקרא בtv tropes, מקום שהוא פשוט נוראי ומושחת, ובלי דמות חיובית אחת לרפואה (חוץ מהבחור הצעיר שהוא יותר סימפטי). עיר הבירה שלה, שהיא אחת הערים הגדולות בעולם, נשלטת על ידי סוחר סמים שמכניס אותה לסגר במשפט אחד, ולא נראה שלשום סמכות עליונה אכפת ממאות אנשי הצבא והמשטרה שלהם שנטבחים בהמוניהם ומהנזק העצום לרכוש.
כמו שאמרו זה כנראה חלק מניסיון של נטפליקס לפנות לשוק ההודי ולכן נמנעו מלמקם את הסרט בעיר הודית אחרת, ולמקם אותו בפקיסטן היה יוצר סמטוחה פוליטית עצומה, אז הלכו על מדינה שלא מקבלת יותר מדי תשומת לב בשיח העולמי ולא מהווה שוק חשוב. אבל אם הייתי בנגלדשי כנראה שהייתי מתעצבן על הגילום הזה, בטח כשלא שומעים בזירה העולמית יותר מדי על המדינה שלי מעבר לכך.
(ספויילר מינורי)
וסתם קטע נחמד- בסצינת האקשן הראשונה כריס המסוורת' הורג את אחד הרעים עם מגרפה, בהמשך אנחנו מגלים ששם המשפחה שלו זה… Rake
תראה, בהוליווד כבר עשו את זה עם מקומות יוקרתיים יותר
ליאם ניסן מספר שמאז "חטופה" אנשים ניגשים אליו ברחוב ומודים לו שהוא הזהיר אותם מהסכנות שאורבות לילדים שלהם בבירת הפשע והשחיתות פריז. לא עוזרים כל ניסיונות השכנוע שלו שמדובר בעיר בטוחה לגמרי, וש-"חטופה" היה רק סרט.
פריז זה קצת שונה
כי אנחנו נחשפים אליה כל הזמן, עם דימויים חיובים ושליליים, ומקומיים וזרים, ככה שפחות סביר שהידע שלנו עליה יושפע מיצירה תרבותית בודדת. לעומת בנגלדש שאני לא זוכר יצירה אחרת (ברור שזה קיים, אבל פחות במערב) שמתרחשת בה או עיסוק תקשורתי נרחב.
חוץ מזה יש לי תיאוריה שלוק בסון יוצר סרטים אמריקאים שמתרחשים בצרפת ומציגים אותה כמסוכנת ומושחתת (היו עוד כמה כאלה חוץ מחטופה) בגלל שהוא שונא תיירים אמריקאים ורוצה להניא אותם מלבקר.
ניסתי לחפש
אבל זה כנראה לא ממש מחקר מקיף כי אני מוגבל, ובכן, לאינטרנט באנגלית. מה שאני מוצא זאת ביקורת אחת שרומזת לנושא אבל לא ממש יוצאת למתקפה, כמה תגובות זועמות במטאקריטיק, וכמה אנשים שמתלהבים כי המסוורת' אמר את המשפט האחד ההוא בבנגלית.
אני חושב גם שיש הרבה דירוגי 1 בIMDB שמגיעים משם
לפחות לפי כמה תגובות ברדיט.
יכול להיות שהסרט פשוט לא מקבל יותר מדי תשומת לב באופן כללי כי זה מסרטי הנטפליקס שמדברים עליהם טיפה בהתחלה ואז הם נעלמים במעמקי הפלייליסט. או שהוא מנותק מספיק מהמציאות כדי שיהיה אפשר לצפות בו בלי להעלב ולהנות מרפרנסים מקומיים.
פשוט דמיינתי סרט כזה שמתרחש בישראל, ישר היינו שומעים את ביבי ואת מירי רגב זועקים על אנטישמיות (מה שהם עשו על הרבה פחות מזה) ושיטסטורם שלם שהיה נהיה מזה באינטרנט. לצורך העניין באמת סרט כזה היה נחשב לתעמולה אנטי-ישראלית, או אנטי כל מדינה שהוא היה מתרחש בה, אבל יש מקומות יותר רגישים לדברים האלה ויש כאלה שפחות.
לצורך ההבהרה:
זה סרט גזעני. כלומר, אני לא נוח לחלוטין עם המונח הזה ולא ממש מחפש להדביק אותו עליו, אבל אם אני מקדיש לו תשומת לב, החור השחור שאמור להיות לב הסרט מונע מאפטיות וחוסר עניין במיקום שהם נמצאים בו – מקום אליו הוא מתייחס כהזדמנות לרצוח כמה שיותר (אבל באמת כמה שיותר) אנשים. אני חושב שהדמויות היחידות החיוביות בסרט שאינם המסוורת' הם הודים, ולא בנגלים. מבחינת הסרט, בנגלים באים בשתי צורות: מתים או מושחתים. בעצם, למה "או"?
טיילר רייק הוא לא גיבור בשום צורה. הוא אדם מטורף שיצא למסע הרג כדי להיות פחות עצובי. הסרט מציג לאורך כולו פיצוצים עצומים ברחובות, מכוניות שדורסות עוברי אורח, ולא מתייחס לזה. זה בדיוק הבעיה של הסוג הזה של אקשן אמריקאי – המחשבה היא איך לעשות פיצוץ או פעלול מגניב. אולי זה מה שמפריע לי – האלימות לא באמת נוכחת. לא באמת מורגשת. יש פיצוץ? למי אכפת. יש יריות? אה. המחשבה היא על מה מגניב, וזהו. לא נותנים לשום דבר לנשום. שום מכה לא מורגשת. שום פיצוץ לא נוכח. שום מכונית מתרסקת לא משנה.
אולי בעצם הסרט לא גזעני. גזענות דורשת איזה מודעות. הסרט אפילו עדיין לא שם. הוא כל כך עסוק בלחשוב מה לפוצץ, כשהוא לא חושב שבסרט, זה אומר שמשהו באמת מתפוצץ שם. הכל מכני וקר ובום וטרח.
אז כן, הסרט הזה הוא בהחלט אנטי-בנגלי, ולו היה כאן, היה תופס מלא חרא, ובצדק, על ההצגה שלו של "מדינות חומות". וואו, האם בבוא הזמן אני אפילו אוהב את הסרט הזה פחות? אני מקווה שלא, כי זה אומר שאני אמשיך לחשוב עליו, מה שאני לא בטוח שמגיע לו.
מעניין:
נטפליקס פרסמה כי הסרט הפך לסרט המקור שלהם המצליח ביותר אי פעם, עם 90 מליון צופים.
(לאחרונה צצו טענות כי המדד של נטפליקס ל'צפיה' השתנה באפון חשוד, אז צריך לקחת את המידע בערבון מוגבל).
בכל אופן, ההצלחה מובילה כמובן לעבודה על סיקוול.
כן, הייתי לוקח את זה עם ספל של מלח
כשהם דיווחו על מספרי צפייה גבוהים לעונה הראשונה של "המכשף", היה כתוב שאם ראית משהו לפחות במשך שתי דקות, מבחינתם זה נחשב "צפייה".
וגם- זו לא חכמה
זה מה שנטפליקס דוחפים עכשיו, וכולם בבית וזה כריס המסוורת' (או השני, לא סגורה על ההבדל בינהם). אז לקח לי כמה זמן, בסוף אמרתי לעצמי "ננסה" ומהר מאוד היה ברור שאני לא נהנית, אבל לא באמת היה לי משהו אחר לעשות/משהו אחר לצפות בו. אז לא טרחתי להפסיק.
אני חושבת שחבל שהם משחקים ככה עם נתוני הצפיה, דווקא בניגוד לטלויזיה, מדד הרייטינג שלהם יכול להיות מדוייק ברמות אחרות.
לא יודע, אני חסיד של אקשן טוב.
פיורי רואד בטופ שלי, אני ממליץ על פשיטה (the raid) לכל מי שזז, ותמיד שמח לראות מחדש ג'ון וויק וגייסון בורן.
אבל הסרט הזה ממש ממש שיעמם אותי.
עלילה מאוד חלשה ולא מעניינת. גם בסרט אקשן טהור חייב להיות משהו שימשוך אותך לסרט, בextraction לא היה כלום.
טוב, הנחלתי לעצמי פאדיחה רצינית כשהחלטתי לכתוב ביקורת על הסרט
ואיכשהו פרח מזכרוני שכבר יש אחת. אבל כיוון שכבר כתבתי:
טיילר ריק תקוע על גשר ומסביבו כולם יורים בכולם. חייו היו צריכים לעבור מול עיניו אם הוא היה הטיפוס לזה. הוא לא. אם הוא היה טיפוס כזה מן הסתם הוא בכלל לא היה מגיע לגשר: הוא לא היה מצליח לסספנד את עצמו כבר הרבה קודם.
טיילר ריק הוא לוחם קומנדו-לשעבר, עשוי ללא חת, שיושב לבד בבקתה שלו רדוף בצילה של טראומת עבר שנכתבה על ידי אורי קליין – הוא? הבן שלו? משהו כזה, למי אכפת, יש מכות להרביץ. בהמשך יהיו פלאשבקים, אל תדאגו.
בכל מקרה, בעודו יושב לבדו בבקתה, מגיעה אליו ניק, הבוסית או המתאמת שלו, ואומרת לו שיש לו מבצע: לחלץ את בנו של גדול סוחרי הסמים בהודו, אשר נחטף על ידי גדול סוחרי הסמים בבנגלדש, אחרי שהילד הצליח להבריז מהאחוזה השמורה היטב של אביו (אשר בכלא) באמצעים פשוטים להפליא, שמעלים את השאלה, מי לעזאזל אחראי על האבטחה שם ולמה הוא לא שמע על מצלמות במעגל סגור?
מן הון להון, אחראי האבטחה סאג'ו, איש משפחה למופת, מתחייב לאבא בכלא כי יחלץ את הבן, ואם לא – אוי לו ואבוי לבנו. אבל יש בעיה קלה: אין כסף, כולו מוקפא (כנראה אימפריית הסמים של האבא נכנסה להקפאה ברגע שהוא נכנס לכלא). אז סאג'ו שוכר את צוות החילוץ עם הכסף שאין לו, ומכאן הכל יתחיל להסתבך. כל זה יקרה על רקע נופיה המכוערים להדהים של העיר דאקה, בירת בנגלדש. הצילומים מתוכה כל-כך מכוערים, שאין לי אלא להניח שלפחות חלק מהסרט מומן בידי אותו פלג בפקיסטן שעדיין מעוצבן על עצמאותה של בנגלדש ב-1971. כי כמו שאומר הפתגם הפקיסטני הידוע, "צילם הפקיסטני סרט מכוער לאחר חמישים שנה ואמר: מיהרתי". או שזה הבדואי? לא יודע, מה זה משנה, יש מכות. ויריות. וחבטות. ומכות. ומרדפי מכוניות. ופיצוצים. ומכות. ויריות. יש יריות, כבר אמרתי?
"טיילר ריק: חילוץ" הוא, לפי המדווח, הסרט המקורי הנצפה ביותר בתולדות נטפליקס: תשעים מליון בתי-אב בתוך החודש הראשון לצפיה. מה שמבטיח סיקוול. אני מקווה שהסיקוול (או הפריקוול, או ווטאברוול) יהיה טוב יותר מזה.
'חילוץ' הולך בעקבותיו של 'ג'ון וויק' במסלול המוכר של עלילה שהיא תירוץ להרבה, הרבה סצנות אקשן, אלימות מסוגננת ומודגשת עם המון המון דם, ובאמצע – כמה קטעי קישור. זה כמובן אומר שהדבר הראשון שצריך לשאול הוא: ואיך סצנות האקשן?
טוב, תודה.
אני מניח שעיקר ההצלחה של הסרט מגיע מזה: הבימוי של סצנות האקשן די מוצלח. מוצלח במובן 'לא רובוטריקים': אפשר להבין מי נגד מי ומה קורה. כמובן שהרעים סובלים מסינדרום הרעים הותיק – התקף את יריבך בזה אחר זה כדי לאפשר לו לחסל כל אחד בנחת, ולעולם אל תתפוס מחסה יעיל – וגם יריביו הפחות רעים (כל משטרת בנגלדש חוץ מהמפקד שלה, שיודע מה הוא עושה) עושים אותו דבר. הגיבורים הראשיים גם מסוגלים לשרוד נפילות ומכות ופגיעת משאיות וכל מיני דברים שמפרקים אדם נורמלי לחתיכות, אבל עדיין; אפשר להבין מי דוקר ומי יורה ומי עושה מה ומי לכל הרוחות צלף אבל אין לו צופה שיכוון אותו. למה באמת בסרטים כמעט אף פעם אין את מספר 2 של הצלף? לא יודע. לא משנה. תראו, הנה ילד עם קלצ'ניקוב!
האלימות בסרט גם היא מאותו סוג של ג'ון וויק: הרבה אלימות גרפית, הרבה מוות בצורות מפורטות ומדממות להפליא, וכמו בג'ון וויק, גם פה נראה שהדימום משמש כדי לתת חותמת 'ריאליסטי' לסצנות לא מאוד ריאליסטיות. אגב הערה: בדרך-כלל מי שיורים בו ברגל לא מתחיל מיד לירוק דם. אבל היי, תראו, הנה מסוק נופל מהשמיים!
המשחק בסדר, אני מניח. עברו ימים ספורים מהצפיה וחוץ מהמאפיוז אמיר איש דאקה שום דבר לא כואב לי במיוחד בעיניים, אז בסדר. אין לי יותר מדי מה להוסיף עליו חוץ מזה שכרגיל ילדים וכלבים גונבים את ההצגה. אין בסרט כלבים – לפי המצב בדאקה, נראה שאכלו את כולם בשבוע שעבר – אבל הסצנות הטובות ביותר כוללות חבורה של ילדים, מאפיוזים לעתיד, שכמקובל בדאקה מסתובבים עם מצ'טות וקלצ'ניקובים ושאר צעצועים נחמדים, להפתעתו ועצבנותו של מר רייק שלא יודע מה לעשות עם האהבלים המסוכנים הנ"ל.
הבעיה היא שהעלילה (ושוב אומר ג'ון וויק, כי ברור שמישהו בצוות ההפקה ראה אותו בלופ בערך שמונה-מאות פעם) לא יוצאת אף פעם ממעמד 'קטעי הקישור בין האלימות'. היא בנאלית, צפויה, ומתקדמת בצורה קלישאתית מפיצוץ לפיצוץ, לא כולל הקטעים בהם הגיבורים מצליחים לצאת ממצב ביש על ידי מעבר בחורים שבעלילה. יחסי אבות-בנים והשלכה על היחסים של המחלץ עם הילד (אגב, הדמות הכי סימפטית ונורמלית בסרט)? יש! דמויות שעושות טוויסט מפתיע שראיתם מגיע עוד לפני שהן הופיעו פעם ראשונה בסרט? יש ויש! צירופי מקרים ופסק זמן שמתחולל כי יש צורך בקידום העלילה? ודאי שיש! עלילות משנה שכנראה נועדו לתת עומק לדמויות שלא מעניינות איש או לחילופין נחתכו באכזריות על ידי טיילור רייק בעצמו ונותרו מדממות למוות על רצפת חדר העריכה, מנוקבות בעשרות חורי כדורים, סכינים, מגרפות, עטים כדוריים, קשים חד פעמיים, כרטיסי אשראי וחטיפים לכלבים? יש מכאן ועד להודעה חדשה.
בסופו של דבר, "טיילר רייק: חילוץ" הוא אוסף פיצוצי יו-טיוב שמישהו כתב לו כמה קטעי קישור. אם באתם בשביל הפיצוצים – יש וואחד פיצוצים. תקבלו תמורה הוגנת לכספכם. אם רציתם סרט שאפשר ליהנות ממנו אם מכבים את המוח – נהניתי יותר מאשר מ'ג'ון וויק 3', שבעקבותיו הצוות שלי במילואים שלל ממני את הזכות להחליט לאיזה סרט הולכים. אבל בתור סרט אקשן שלם, מלא ומהנה? אה. ראיתי טובים יותר, הרבה יותר, גם בנטפליקס.