השדים של אמילי

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 16 בנובמבר 2005Posted in: ביקורות

במקור: The Exorcism of Emily Rose
במאי: סקוט דריקסון
תסריט: סקוט דריקסון, פול האריס בורדמן
שחקנים: לורה ליני, טום ווילקינסון, ג'ניפר קרפנטר, קמפבל סקוט

מאז עליית המדע המודרני, הדת נמצאת במגננה, והמונופול שהיה לה בעבר על הסברים לתופעות החיים סבל כרסום, בין אם באמינות ובין אם מדובר בהוכחות "פיזיות". סחור סחור הם הולכים, זה מול זו: אחת אומרת "זו רוח רפאים", שני עונה בזלזול "זה סנו פותח סתימות". אחד מאבחן אפילפסיה, ואחרת מסבירה ברצינות אין קץ שהמדובר בדיבוק. לתוך העימות המתמשך הזה נקלעה, לגמרי במקרה, אמילי רוז בת ה-19, שהגיעה לקולג' מבית קתולי אדוק בעיירה קטנה. זמן מה לאחר תחילת לימודיה, הפכה הנערה האופטימית הזו ליצור מדוכדך ומפוחד. ועכשיו היא מתה. ומי שמואשם בהריגתה הוא הכומר שלה – האב מור (טום ווילקינסון), שביצע בה טקס גירוש שדים.

האב מור הוא יצור מוזר. הוא כמעט אינו זז בתא הכלא שלו, ומסביר בקול קודר, חזור והסבר, שאינו מתעניין בזוטות כמו עסקת טיעון. הוא רוצה להעיד במשפט, ולספר את הסיפור האמיתי של אמילי. ארין ברונר (לורה ליני, 'מיסטיק ריבר', 'מישהו לסמוך עליו'), עורכת הדין שהוצמדה לו בעל כורחה, מייצגת יותר את ראשי הכנסיה, שמשלמים עבור ההגנה, מאשר את האב מור עצמו. כבר בהתחלה היא טורחת להודיע לו שאין לה שום מניעים אידיאולוגיים – היא אתאיסטית ועושה את זה בשביל הקידום בעבודה – ושראשי הכנסיה אינם מוכנים שהוא יעלה לדוכן העדים כדי לספר סיפורי סבתא על שדים ורוחות. עורך הדין מטעם התביעה הוא אית'ן תומס, ביג-שוט בפני עצמו וקתולי, מה שמקנה נקודות יתרון לתביעה. מה, בימינו אפילו הקתולים לא מאמינים בדיבוקים. עבור תומס, התשובה ברורה: הפרדה בין דת ומדידה. מה שאינו מדעי, מוכח ורציונלי – אין לו מקום בבית המשפט. גם אם לא תמיד הוא מסוגל לענות לארין ברונר בהיגיון, הוא יודע שהוא צודק ושמה שהוא אומר הוא עובדה. נקודה.

מה שקורה מכאן ואילך הוא לא בדיוק דרמת בית משפט, וגם לא בדיוק סרט מתח. כל אחד מעורכי הדין מתשאל עדים ומנסה להוכיח כי הצדק עימו. תוך כדי תחקור, מחזירים אותנו העדים אל קטעי פלאשבק רלוונטיים, הממחישים את שעבר על אמילי רוז. אלא שגם מה שנדמה כעובדות משתמע לשתי פנים, וכל אחד מהצדדים מציג את הנערה כפי שנוח לו לראותה. מה שההגנה מגדירה כשדים, מוסבר על ידי התביעה כאפילפסיה, מלווה בהזיות פסיכוטיות שנגרמו ממחלת נפש. גם פצעים, כתמים ועיוותים מסבירה התביעה בדרך ה"נורמלית". אי לכך, הסרט נע תמידית על הגבול שבין שני העולמות – הדתי מול המדעי.

למעשה, משפחתה של אמילי רוז לא נמנעה כליל מטיפול רפואי – זה היה הפתרון הראשון בו בחרה. רק לאחר זמן מה פנתה אמילי, ומשפחתה עמה, לטיפול הדתי. הסרט מראה אותה כשהיא כובשת, אך בעיקר מיואשת – היא שם לאורך כל הסרט. פורחת, או רוב הזמן בורחת – והסרט איתה. כדי להעמיק את המתח שבין האמונה הדתית למדעית, פוקדים את עורכת הדין ברונר אירועים מוזרים – קולות והמהומים, וריח שרוף. שוב האב מור מסביר אותם בדרכו וברונר מטילה ספק, ושוב עלינו להחליט: צירוף מקרים או לא? בתחילה נראה ש'השדים של אמילי' מקפיד לשמור על משחקי החתול והעכבר האלה, באמצעות מסירה סלקטיבית של מידע. הסרט מושך לכיוון אמת מסוימת, ומיד אחר כך מגיעה סצינה שמוכיחה שאפשר גם אחרת. ואולם, עם הזמן, הסרט נוטש את האיזון הקדוש, ונוטה יותר ויותר לתמוך בצד מסוים – לאו דווקא מתוך אכפתיות או ניסיון להטפה בזכותו, כמו מתוך שיקול קר של יומרה ל"חתרנות".

כאמור, עיקר המתח נובע מההבדלים שמספקות שתי הגישות השונות למה שקורה לאמילי עצמה, ומהדרמה המתחוללת בבית המשפט – איך זה ייגמר, והאם יורשע הכומר או לא. אך הסרט לא מסתפק בכך, ומעבה את סצינות הפלאשבק באמצעות רגעי אימה. כלומר, אם אתם מאלה שנרתעים מפרצופים נוזלים או מעוותים, או מריחופן האקראי של ישויות אופל ערטילאיות. 'השדים של אמילי' לא מנסה להביא מגוון שדים ומפלצות, אלא מסתפק בגישה של רב הנסתר על הגלוי. קולות רועמים, דמויות מוצללות במרחק, ומבטים מאיימים לקינוח. אותי זה לא הפחיד במובן של "אמאל'ה! הצילו!", אבל גם אני גם לא יכולה להגיד שישבתי על מושבי בשלווה אין קץ.

ג'ניפר קרפנטר, שעד היום לא עשתה שום דבר חשוב, מגלמת להפליא את דמותה של נערת הכפר המעורערת. היא נשרכת, קופאת על מקומה באימה, פוערת פיה, מתעוותת, מתגלגלת, קופצת, שורטת, צורחת ומקללת בקול עבה ובשפות שפסו מן העולם. לא הייתם רוצים להיות בקרבתה כשזה קורה לה, גם לא אם היא סתם אפילפטית. אולי זה אופי התפקיד שלה, אבל היא מרשימה הרבה יותר מטום ווילקינסון ולורה ליני, שנאלצים להסתפק בדמויות הדורשות המון איפוק, ומקסימום איזו הבעה מוטרדת פה ושם.

הסרט מתהדר בכתובית שהפכה כבר לכמעט הכרחית בסרטים ממין זה, "מבוסס על סיפור אמיתי". לפחות התרגום לעברית מעדן את המשפט ל"בהשראת אירועים אמיתיים", שכן, אם לשים את הקלפים על השולחן, לנערה ה"אמיתית" לא קראו אמילי רוז, היא היתה גרמניה, המקרה שלה התרחש בשנות ה-70, ובכלל, הדמיון בינו לבין מה שמתרחש בסרט שטחי בלבד. לא שזה אמור לשנות – הסרט מהנה, עם או בלי אירועים אמיתיים, וכל עוד תזכרו שחציו מוקדש לאווירה האפרורית של בית המשפט, אין לכם מה לדאוג.

תגיות: