הכתבה של איתמר ב"ז ב"העין השביעית" שעוסקת באמת שמאחורי ראיונות "בלעדיים" עם כוכבי קולנוע (וטלויזיה, ומוזיקה) בינלאומיים היא בבחינת קריאת חובה לכל מי שעלעל ב"מעריב לנוער" או המוסף לשבת של "ישראל היום" מדי פעם. זה די ארוך, אבל זה מאוד מעניין, ואתם צריכים לדעת את זה.
תודה לפינגווין שפרסם כאן את הלינק ראשון.
בקצרה: כשאתם רואים בעיתון "ראיון אישי בלעדי" של כתב ישראלי עם אנג'לינה ג'ולי, סטיבן ספילברג או ג'סטין ביבר, לעתים קרובות מדובר במקרה הטוב במישהו שישב עם הכוכב לשולחן עגול עם עוד חמישה-תשעה עיתונאים מכל העולם, וייתכן שהוא שאל שאלה או שתיים, אבל הוא מכניס לכתבה גם את כל השאלות ששאלו כל העיתונאים האחרים; במקרה הרע, זה נכתב על ידי מישהו שמעולם לא שהה באותו חדר עם הכוכב, ורק מעתיק ומדביק חומרים שנמסרו לו על ידי יחצ"נים.
קטע נבחר מהכתבה:
אחד הכתבים הצעירים של "מעריב לנוער", בן 16, התנסה זה מכבר גם הוא בסגנון העבודה של השבועון. "לא באמת ריאיינתי אותם, אני מקווה שזה ברור", הוא מקדים ואומר כשהוא נשאל על אודות שניים מהראיונות שפירסם לאחרונה בשבועון, עם השחקנית הבריטית הצעירה לילי קולינס ועם הזמר-שחקן אדם למברט, פליט "אמריקן איידול". "כאן ספציפית נמסר לי תמלול של מסיבת עיתונאים, ואת השאלות-תשובות הוצאתי משם", הוא מסביר.
תמליל ה"ראיון" עם למברט, מספר הכתב הצעיר, נמסר למערכת השבועון על-ידי מחלקת יחסי-הציבור של חברת התקליטים הליקון, המפיצה בישראל את אלבומו החדש של הזמר, שלרגל צאתו פורסמה כתבת השער. "הם מעבירים את זה ל'מעריב לנוער', למי שאחראי שם על התוכן, והוא בעצם מי שמציע לי לעשות את הכתבה. יש לי את הקובץ של מסיבת העיתונאים באנגלית, ואני בוחר במה להשתמש".
שוב, אני ממליץ לקרוא את הכל.
גם אני חלק מהמערכת הזאת (או לפחות הייתי). אני הרי סוג-של עיתונאי קולנוע, ולאורך השנים פרסמתי גם כמה ראיונות עם במאים בינלאומיים. נכחתי באותו חדר עם כמה אנשים מפורסמים, ובהספד שלי בוודאי תוזכר העובדה שפעם דיברתי עם כריסטופר נולאן (והוא ענה!). לשם הבהרה, מעולם לא השתמשתי בחומרי "ג'נריק", אבל כן, כללתי בראיונות שפרסמתי גם שאלות ששאלו אחרים – אחרת הראיון היה באורך של שמונה שורות.
בכל מקרה, הראיונות שבהם השתתפתי היו מעטים מאוד, מכמה סיבות. האחת היא שמגזין כמו טיים אאוט, שבו כתבתי, נמצא נמוך מאוד בשרשרת המזון של העיתונות הישראלית מבחינת היחצ"נים, ולכן הצעה לראיון הגיעה אליו רק אם כל ה"גדולים" סירבו; וסיבה אחרת היא שזה בדרך כלל נורא נורא משעמם.
כמובן, בשביל המרואיינים זה משעמם יותר. הם צריכים לשבת שוב ושוב, יום אחרי יום, מול קבוצות של עיתונאים ששואלים אותם תמיד את אותן שאלות, לענות את אותן תשובות ולהתאפק לא לצחוק בפרצוף של אלה ששואלים שאלות אידיוטיות (ותמיד יש כאלה ששואלים שאלות אידיוטיות. לא רק בארץ). בראיונות-יח"צ כאלה אף אחד לעולם לא יגיד מילה רעה על אף אחד, את הסיפורים המעניינים באמת הם הרי כבר סיפרו לקונן אובריין או לג'ימי קימל, אז הסיכוי לקבל תשובה משמעותית לשאלה מעניינת הוא קלוש. הרבה פעמים אתה יכול לשמוע מהכוכב התורן תשובה לשאלה, ואז למצוא את אותה התשובה, כמעט באותן המילים, בראיון שהוא נתן למישהו אחר. אז מה הפלא שאנשים משתמשים בחומרים מוכנים מראש? את התשובות הגנריות הם יקבלו בכל מקרה.
הראיון הטוב ביותר שלי, נדמה לי, היה עם דני בויל, לקראת צאת הסרט "שמש". הוא עוד לא זכה באוסקר, כך שהוא נחשב לשולי, וכך הגיע אלי – ומבחינתי, סרט-חלליות הוא דווקא יופי של נושא לדבר עליו. שוחחתי עם בויל בטלפון, וזה היה מעולה: השיחה התמשכה הרבה מעבר לזמן הרשמי שהוקצב לה, בויל ענה לעניין, אמר דברים מעניינים וצחק בקול רם מדברים שאמרתי. היתה אשכרה הרגשה של שיחה. היה כיף.
ואז, כשניסיתי לברר פרט זה או אחר, הגעתי בגיגול לראיונות אחרים שבויל נתן לאתרים בחו"ל על "שמש". ושם מצאתי כמה מאותן התשובות שהוא נתן לי, כמעט מילה במילה. מובן, אבל מתסכל.
אני לא מצדיק את השימוש ב"גנריים", כמובן. כשעתון טוען שיש לו ראיון עם אנג'לינה ג'ולי ולמעשה אין לו, הוא משקר, ואני לא אוהב שמשקרים לי. בעיקר לא כשעיתונים עושים את זה. אבל רבים מהראיונות האלה לא אמיתיים במיוחד אפילו כשהם אמיתיים.
היית עם נולאן בחדר? :O
יש לך לינק לראיון או משהו?
ולא יודע, זה לא מרגיז אותי. אני קורא ראיון ולא ממש אכפת לי עם הוא פורסם בניו יורק טיימס או במעריב.
לא הייתי עם נולאן בחדר
הראיון עם נולאן היה "ראונד-טייבל טלפוני", כלומר שיחת ועידה בהשתתפות אחד במאי וכמה עיתונאים מכל העולם, מה שמקבץ את הרע שמכל העולמות – אתה גם מדבר בטלפון ולא פנים אל פנים, וגם צריך להתחרות בכמה אנשים אחרים שנדחפים עם שאלות מפגרות.
ואיך היו השאלות שלך?
אני מקווה שחכמות יותר מהאחרים
אני מקווה.
כשיש ראונד-טייבל יש לך משהו כמו עשירית שניה לירות שאלה בין הרגע שבו הבמאי מסיים לדבר ועד שאיזו עיתונאית מטנזניה תשאל אותו איזה מזל הוא, ואתה (או לפחות, אם אתה אני) רוצה למצוא שאלות מעניינות, מקוריות, שעוד לא שאלו אותו אלף פעם; לא פרובוקטיביות מדי, כדי שהוא לא יסרב לענות; ולא כאלה שייחשבו לאיזוטריות או שטותיות מדי. טוב שאין לחץ.
הראיון עם נולאן היה בעקבות "באטמן מתחיל". הצלחתי להשחיל שתיים-שלוש שאלות, אני לא זוכר בדיוק מה הן היו, חוץ מאחת – שוב, אני לא זוכר בדיוק את הניסוח, אבל היא עסקה בשאלה האם בעולם של באטמן קיימים גיבורי-על אחרים, במציאות או בקומיקס. נולאן אמר "!Good Question" (יש!!!), וסיפר שזו נקודה שהם התלבטו בעניינה בכתיבת התסריט, וגם בעיצוב: התפאורה של חדר הילדות של ברוס וויין כללה במקור ערמה של חוברות קומיקס של סופרמן, אבל הוא (נולאן) ביקש להוציא אותן, כי הוא החליט שבעולם הזה לא ייתכן שקיימים קומיקסים של גיבורי-על; באטמן הוא הראשון והיחיד. הרגשתי כאילו קיבלתי את אות החניך המצטיין.
באמת שאלה טובה מאוד
כל הכבוד על זה שהוא עוד ענה לך בכלל, ונשמע שהוא ענה לך בשיא הרצינות!
קבל את פרס השאלה היפה.
מהתאור של הראיון, אני תוהה אם עלתה לך מדי פעם המחשבה האם אתה באמת מדבר עם כריסטופר נולאן, או עם מישהו שנשכר בידי משרד יחסי הציבור שיתחזה לו ויעניק תשובות מוכנות מראש. אני יודע שבמקרה של ראיון טלפוני, הייתי חורש על ראיונות מצולמים איתו, רק כדי לדעת לזהות בעיניים עצומות את הקול וצורת הדיבור שלו.
האם בטלפון
כריסטופר נולאן נשמע כמו ביין?
Ish thas shome kind of a joke?
(ל"ת)
יש מקרים שבכתבה רשום שזה במסיבת עיתונאים
וחוץ מזה, אני לא חושב שאנשים באמת חושבים שזה היה ריאיון בלעדי. גם כי זה ברור, לפחות לי. וגם כי אף פעם (ואני קורא 7 לילות כל שבוע כבר שנים) לא זכור לי שהיה כתוב שהראיון בלעדי. כל עוד הריאיון מעניין ובעברית, לא אכפת לי אם ראיין אותו ישראלי או מישהו אחר.
שאלה שמשורשרת אליך אבל מופנית לכל מי
שאמר שזה לא ממש משנה לו.
אם אומרים לכם שמה שאתם קוראים זה ראיון עם כוכב Y, וחתום על הטקסט כתב X, לא משתמע מזה שהכתב X ישב עם אותו כוכב Y, או דיבר איתו בטלפון, או החליף איתו מיילים, כדי ליצור את הראיון הזה?
אתם לא מרגישים שעובדים עליכם אם זה בעצם ראיון שמישהו אחר שאל 90% מהשאלות בו, ושזו לא עבודת הכפיים/לשון של החתום מעלה? ואם זה טקסט מפוברק שכתב מישהו מהיח"צ של הסרט ורק עשו לזה קופי-פייסט, זה לא מפריע לכם?
אולי אני כבר מבוגר מדי (יחסית! גם אני נולדתי אחרי 73', כמו רד) וקצת מיושן, אבל ראיון הוא לא רק שאלות ותשובות, זה לא רק מילים ששפוכות על הדף. זה רצף מסוים של שאלות, זה ניסיון להבין משהו מהמרואיין, לקבל ממנו משהו ייחודי ומחדש, במידה מסוימת, שלא שמענו כבר מיליון פעם. ומעמד מוצהר של ראיון עדיין שווה משהו, להבדיל מכתבה שמספרת רק מה שהמרואיין עושה ביום-יום שלו, או סיפר לעיתון A (ולא ישירות למדווח), צוטט כאומר לאתר חדשות B או לערוץ E. אם לא היה לזה ערך מוסף, לא הייתם קוראים את הראיון, להבדיל משאר הדיווחים האחרים שהם פחות מעניינים.
בראיון יש, לפחות כשאני קורא אותם, הרגשה של משהו חי, של משהו אמיתי, של אינטראקציה שאפשר להרגיש חלקיק ממנה עם הכוכב/במאי/תסריטאי/ווטאבר. כתבה *עם* הבנאדם הרבה יותר מעניינת מאשר כתבה *על* הבנאדם.
אין לי בעיה שישתתפו במסיבות עיתונאים אם ככה השיטה המטורפת עובדת, או שיעשו קופי-פייסט מחומר ממוחזר בפעם המיליון שהכוכב אמר ואיש יח"צ מתחתית חדר העריכה קיבץ והדביק ושלח לרחבי העולם, אבל שיציינו את זה. לא סתם קיים המושג גילוי נאות. מה שנוצר זה תרבות תקשורת וכוכבנות של ערוץ E, שמי שרואה את זה הוא אולי משועמם, אבל הוא גם יודע, בד"כ, שמוכרים לו חומר יח"צ בלי שום אמת או רגש. וזה מה שנהיה מהמכונה הזו, שקצת ירדה מהפסים, כנראה.
כל עוד השאלות באמת נשאלו ובאמת נענו ע"י המרואיין עצמו
אני מודה שלא באמת אכפת לי מי שאל אותן. מה זה משנה? שאלה טובה היא שאלה טובה, שאלה שחוקה או משעממת היא כזו שאני יכולה לבחור לדלג עליה כקוראת… אף אחד לא אונס אותי לקרוא ואני (ואני לא חושבת שאני ייחודית) לא מייחסת לריאיונות האלה חשיבות תהומית; לרוב זה מסטיק למוח להעביר את הזמן בחדר המתנה לרופא / בשירותים / בשישי אחה"צ לפני השנא"ץ (זה כשאני אצל הוריי, כי אני לא קונה עיתונים כבר שנים). מסכימה שגילוי נאות הוא ראוי, אבל כפי שאני לא מתרגשת מססמאות כמו "הזולים במדינה" או "הטובים ביותר לפי סקר [שקר כלשהו]" גם שמות תואר כמו "בלעדי" או "מיוחד" לא משאירים עליי שום רושם.
לא פעם אני קוראת כתבות/ריאיונות שיש בהם קרדיט לעיתון או לעיתונאי זר ולמתרגם, אז אני מבינה שזה לא העיתון בישראל, ועדיין, זה לא משנה. אם הטקסט טוב ומעניין, הוא טוב ומעניין. מרגיזות אותי הרבה יותר טעויות גסות שאני נתקלתי בהן פה ושם. זכורה לי עד היום כתבה (מתורמת) במגזין נשי כלשהו (כבר לא זוכרת איזה; הוא היה זרוק בקפיטריה בעבודה) על פול מקרטני לרגל יציאת אחד מאלבומיו שהייתה רצופה באי דיוקים ובטעויות עובדתיות קטנות וגדולות, והגדילו לעשות כששיבשו לחלוטין את שם האלבום (באנגלית) שעבורו נכתבה הכתבה… בקיצור, חשובים לי הדיוק והאמינות. כל עוד התשובות בריאיון הן אכן תשובותיו של הכוכב, די לי בכך; ממש לא משנה לי מי שאל את השאלות או מי חתום על הריאיון/הכתבה; הרי חצי דקה לאחר שאסיים לקרוא כבר לא אזכור את שמו.
גם אם כל הראיונות היו בלעדיים
ולא "היו עובדים עליי", עדיין, התשובות היו אותן תשובות שהבמאי/שחקן/כל דבר אחר למד בעל פה.
הכתבה הזכירה לי עכשיו משהו, ביום כיפור (הקודם או זה שלפניו) באחד ממוספי החג בידיעות הייתה כתבה על הפחדים של הכתבים בלראיין את הכוכב ילדות שלך, הדוגמה היחידה שאני זוכר היא לו ריד, שהוא דרך אגב כוכב ברמה עולמית. אז לא כל הריאיונות באמת גנובים.
לא כדאי להניח דברים.
אמנם במקומון (ידיעות ירושלים), אבל הופתעתי פעם למצוא בכתבה בנושא שקשור אלי אמירה מאוד… מוכרת. הציטוט הובא אחרי כל מיני דברים שכל מיני אנשים אמרו, והנוסח המדויק שבו השתמש הכתב כדי להציג את הדברים היה "מוסיפה".
עכשיו – לא משקרים כאן, או משהו, הדברים באמת נאמרו, ולא מפורט איך או למי. אבל נכון שמשתמע שנערך ראיון שבו הדברים נאמרו? ולא, נניח, שהכתב קרא את זה איפושהו? אבל אני במקרה יודעת בדיוק איפה הוא קרא את זה, כי אני כתבתי את זה. בבלוג. ולא היה אכפת לי שהוא יפרסם את הדברים, אבל היה נחמד אם הוא היה, לא יודעת, שואל אותי. אתיקה עיתונאית זה לא.
זה כל כך לא משנה
ברגע שאני צורכת כל סוג של מידע מתעשיית הסרטים, החל בסרט עצמו וכלה בראיונות חושפניים, אני במודע צורכת שקרים. אין שם פסיק אחד של אמת. כל פן שהשחקו יציג לי, כל שביב מידע שהוא ישחרר, יהיה רק חלק ממכונת הפנטזיה הזאת.
לכאורה, שחקנים מרמה מסויימת ומעלה הם לא כמו עובדים רגילים. הם לא מוכרים לי שירות מסויים שמתחיל ומסתיים בנקודה מסויימת. הם גם "מוכרים" לי את החיים והזוהר שלהם, את הסיפורים שלהם, את החיים הפרטיים שלהם והמחשבות שלהם בנוגע לכל מני דברים.
אבל זה רק לכאורה, בפועל יש את החיים והרגשות הפנימיים שלהם, ויש את הצדדים שהם חושפים כחלק מהג'וב. הם לא באמת אמורים לתת לי יותר מזה.
אז בכל תעשיית השקר הזו, שפתאום יהיה ממש חשוב לי גילוי נאות קטן בתחתית ראיון שקר כלשהו? פפפ
בוודאי שזה משנה
צריך להפריד בין שלושה דברים:
1. העולם הבדיוני המתקיים בתוך הסרטים
2. מערכת יחסי הציבור המשווקת את אותם הסרטים
3. האנשים היוצרים את הסרטים והטכניקות בהן הם משתמשים
אנחנו מצפים שהראשון ישקר לנו בצורה יעילה. אנחנו מקבלים את מה שהשני זורק לכיווננו בחשדנות. אבל זה לגיטימי לגמרי לצפות לאמת מהשלישי.
מובן שהשלושה נוטים להתערבב, ומובן עוד יותר שמערכת היחצ"נות תעשה כל שביכולתה לערבב אותם, אבל תפקידם של עיתונאים הוא בדיוק *למנוע* את הערבוב הזה, וכשהם מדווחים על השלישי, לדווח *רק* על השלישי. בשביל זה הם עיתונאים, לא פרסומאים.
אפשר להתווכח מכאן ועד מחרתיים אם זה המצב בפועל או לא, ואפילו אם זה תמים לצפות שזה יהיה המצב בפועל או לא. אבל המערכת המוסרית המונחת ביסוד כל העסק הזה (הן כלכלית והן אומנותית) היא ברורה מאוד, והעיתונאים, במצב העניינים הנוכחי, מחבלים במערכת המוסרית הזו ובוגדים באמוננו.
וזה חשוב. זה חשוב בגלל שאנשים מתעניינים בתעשיית הסרטים לא רק בגלל שהיא מייצרת אנשים מפורסמים, אלא כי מדובר במספרי סיפורים מוכשרים מאוד (תסריטאים, במאים, שחקנים, צלמים וגו') – ומעניין אותנו לדעת יותר על מספרי הסיפורים הללו: על המהלכים הנפשיים המניעים את תהליך היצירה שלהם; על השיטות שבהן הם נוקטים כדי לייצור בצורה יעילה; על הלקח שהם רוצים להעביר אלינו ביצירה שלהם.
אני לא רואה את ההפרדה הזו
זה הכל חלק מהתעשייה. תפקידו של עיתונאי שמסקר את התעשייה הזאת הוא להיות חלק ממנה ולהפיץ אותה.
"תפקידו של עיתונאי שמסקר את התעשיה הזאת
הוא להיות חלק ממנה ולהפיץ אותה"? באמת?
ותפקידו של עיתונאי פוליטי? לסייע בהפצת ספינים?
וואו.
כן. זה תפקידו של עיתונאי בעיסקי הבידור
תפקידו של עיתונאי פוליטי אמור להיות להביא את העובדות כפי שהוא תופס אותן לידיעת הציבור.
לא הכל זה אותו דבר.
זה... מדרון חלקלק, לא?
ובסופו דברים כמו מפיצים ש"לא מרשים" למבקרים לפרסם ביקורת גרועה מוקדמת כדי שלא יפגעו בהכנסות הסרט, נניח. בסך הכל, בגישה שלך – שבה העיתונאים משרתים את התעשייה ולא את הקהל – זו היתה דרישה הגיונית לחלוטין, אבל אני אישית ממש נגד, ולמיטב זיכרוני לא הייתי היחידה.
מדון חלקלק?..
ומה הסכנה בסופו? שאני לא אאמין לדבר שאנשים בתעשייה אומרים על חייהם הפרטיים או על הסרט? זה הרי המצב עכשיו והוא נראה לי סביר מהסיבות שפירטתי למעלה.
זאת, סליחה, שטות.
נו באמת, את לא רואה את ההבדלה בין העולם הבדיוני בסרט לבין שקרים בעיתונות? אז מה, לכל העיסוק בסרטים יש רישיון להיות שקרי לחלוטין? לפי איזה הגיון זה עובד?
התחלתי לכתוב תשובה
ואז החלטתי שאני פשוט אכתוב שדבריך הם שטות ואסיים בכך. תכתוב בצורה מכובדת ואגיב אליך.
אפילו לא לפי ההגיון שלך:
כיוון שהסיבה שאנשים קונים עיתונים היא שההנחה שבעיתונים הם יקראו דברים שהם אמת, שידווחו להם על העולם כמו שהוא. לכן זה נקרא "עיתונות בידור" ולא "בידור". אני מוכן לקבל שלדעתך כל זה רק שמן בגלגלי המכונה, אבל אם אנחנו מוותרים על ההנחה הזו, כל עיתונות הבידור מתייתרת – מה שיגרום להעלמות השמן, ולתפקוד יעיל פחות של המכונה.
במלים אחרות: אם עיתונאים רק נועדו להפיץ סרטים, כדי להפיץ אותם כמו שצריך הם צריכים לספק סחורה שקרובה יותר לאמת ממה שמנפק מערך יחסי הציבור.
רק כדי להבהיר: כל זה למרות שאני לא מקבל את הנחות היסוד שלך, כמו שכבר כתבתי.
למה היא מתייתרת?
אני יודעת שהם לא אמת ואני בכל זאת צורכת אותם, לא?
מאותה סיבה שבראד פיט ימשוך אותי לסרט למרות שאני יודעת שזה סיפור שיקרי, גם ראיון איתו ימשוך אותי לצפות למרות שאני יודעת שזה סיפור שיקרי. אני אוהבת סיפורים שיקריים המוצגים בצורה מהוקצעת, זאת מלכתחילה הסיבה שאני רואה סרטים הרי.
ואת ההנחה הזאת אני לא מקבלת: "כדי להפיץ אותם כמו שצריך הם צריכים לספק סחורה שקרובה יותר לאמת ממה שמנפק מערך יחסי הציבור".
מסתבר שלא. הוליווד יודעת להפיץ סרטים כמו שצריך, ומערך יחסי הציבור שלהם לא ממש מנסה לספק לנו אמת. כנראה שהם עלו על הדרך הנכונה.
פרט לכך שלא הכל זה שיקולי רווח והפסד. גם שיקולי אוטונומיה של השחקן, וצפייתי המוסרית לקבל ממנו פרסונה שהוא יצר במיוחד בשביל הכסף שלי, ולא את אישיותו האמיתית ששייכת לחייו הפרטיים בלבד, ואין לי זכות אליה לא משנה כמה שילמתי.
כי הוא לא מוצג כסיפור שקרי.
אם הגישה שלך – עיתונות בידור היא חלק ממערך יחסי הציבור של הסרט, ובדיונית לחלוטין – תהפוך לנפוצה בציבור, הרי שהציבור יפסיק לצרוך אותה. מה יהיה הטעם? אפשר פשוט לגלוש לאתר של הסרט.
במלים אחרות, עיתונות בידור מבוססת על הטענה שהיא עיתונות, לא בידור: שהיא מדווחת אמת. אם השקר הזה (לגרסתך) יחשף כשקר, לא יהיה בו שום טעם כמקדם מכירות.
אני חושבת שהיא נפוצה בציבור
אני לא מכירה מישהי/ו שמאמינ/ה לראיונות הללו. עובדה שחבריי וגם אני ממשיכות בכל זאת לצרוך אותה. אז התיאורייה שלך לא מתארת את פיסת המציאות שאני מכירה, לכן מן הסתם אני לא אקבל אותה.
את אומרת שלך אין זכות
לצרוך פרטי מידע אמיתיים על חייהם של השחקנים, אבל התוצאה של זה היא שהפרסונה הציבורית של השחקנים תעוצב לחלוטין על ידי מערך יחסי הציבור של הסרטים בהם הם משתתפים. כלומר, מכיוון שאת מוכנה לוותר על מערך הביקורת העיתונאית בכתבות בידור את מאפשרת ליח"צנים לפרסם שקרים בוטים על חייהם של כוכבי הסרטים שלהם בהתאם לשיקולים כלכליים בלבד. הם יכולים להמציא רומן לוהט על סט הצילום כדי להקפיץ את ההתעניינות בסרט, או לפרסם שתפקידו האחרון של שחקן מסויים הוביל אותו לסמים או למחשבות אובדניות. הם יכולים להציג שחקן מסויים כפרימדונה מפונקת ואחר כהומו בארון. הם יכולים לפרק משפחות ולשרוף קריירות ואף אחד, אפילו לא מושא הפרסום עצמו, לא יכול לצעוק "שקר!" כי האמת תטבע בתוך אלפי סיפורים עסיסיים יותר.
הדברים האלה קורים במידה מסוימת כבר עכשיו. זה גורם לאנשים מסויימים לאבד את האמון בעיתונות הבידור, ועדיין מעצב במידה רבה את התפיסה שלנו. זה מפקיע בצורה הרבה יותר חמורה את זכותם של השחקנים לפרטיות ושליטה על חייהם.
זה לא נראה לך פחות מוסרי מפשוט לדרוש יושרה עיתונאית?
לא
לא. כי זאת יד רוחצת יד. וככל שהאמון יפחת זה עוד יהיה פחות משנה.
יש הבדל בין לומר "אני לא מאמינה"
לבין לטעון שלעיתונות מהסוג הזה אין השפעה. לעיתונות מכל סוג יש הרבה מאוד כח. הכוח הזה לא נובע מיכולתה להמציא סיפורים בצורה מושכת (בשביל זה יש לנו ספרי מתח), הוא נובע מהיומרה שלה להציג אמת, לדווח בצורה אמינה על מה שקורה במקום אחר. הדבר הזה הופך אותה לכלי משמעותי בעיצוב תפיסת המציאות שלנו. את מציגה את עצמך כמי שצורכת עיתונות בידור מתוך מודעות לשקר שבבסיסה, ועדיין, רוב מי שצורך אותה (בינהם בני נוער רבים ונוחים להשפעה) עושה זאת קודם כל בשל היומרה הזו. הסרת האחריות כפי שאת מציעה רק נותנת לה עוד כוח ומאפשרת לה לרמוס אנשים בצורה בוטה יותר בדרך למיקסום רווחיה.
אני בטוח שאת לא היית רוצה ששקרים עליך יתפרסמו בעיתון כזה למרות שזו "תעשייה של המצאות ופנטזיות". האם את מוכנה להפקיר אנשים אחרים למערכת הזו רק כי הם "מפורסמים" (אגב, צריך לזכור שאותה מערכת בדיוק היא שעשתה אותם "מפורסמים", לעיתים בניגוד לרצונם)?
את אומרת שכל התעשייה הזו היא המצאת סיפורים, אבל את שוכחת שאף אחד לא נתן לה את הזכות להמציא סיפורים על אנשים פרטיים. קיימת רגולציה של המחוקק בדמות "איסור פרסום לשון הרע" ו"אמת בפרסום", שנועדה למנוע מעיתונות לנצל את הכוח שלה על חשבון הפרט. אם הייתי כותב רומן והייתי רוצה להכניס אליו את דמותו של בראד פיט כרוצח סדרתי הייתי צריך להוסיף דיסקליימר שאומר שהאירועים הם פרי דמיוני ולא קשורים לבראד פיט האמיתי, וזאת על אף שברור שהסיפור לא התרחש במציאות. למה אנחנו מצפים לפחות כשמדובר בעיתון שמציג את עצמו כמדווח על מציאות?
אני דווקא לא מסכימה
שיש יומרה להציג אמת, או שרוב הציבור באמת מאמין בזה, או בכלל שלרוב הציבור אכפת האם זה נכון או לא.
בטח שהייתי רוצה ששקרים יתפרסמו עליי, האמת על חיי היא שלי ושל מי שנמצא בהם. השאר זה שואו-ביז. זה אינטרס של השחקן והמפיקים והעיתונאים והקוראים שכל התעשייה הזו שכוכבים וסרטים ייצרו באז, ויוקפו בהילה של עוצמה ושליה של אינטימיות.
אם היית כותב את הרומן שלך יד ביד עם בראד פיט והסוכן שלו, היית יכול לכתוב מה שאתם רוצים. זה לא היה מזיז לאף אחד. אתה עונה לי כאילו טענתי שהשחקנים המסכנים מסוקרים בניגוד לרצונם ע"י עיתונאים שקרניים ומרושעים, כשאני טוענת בדיוק ההפך.
איזה אמון?
(ל"ת)
האמון שלך ולג'יזברה כבר אין, ולי עוד יש.
האמון באנשים כמו רד פיש, למשל.
בדיוק.
ואני עדיין מנסה להבין למה – או באיזה שלב – לדעתכן, כל עיתונות הבידור הפכה לעיתונות ה"גיא פינס-E!".
אני מסכים שלעיתונות גפ"E יש את כל המאפיינים שאתן מתארות. אייטמים שמנופחים מעבר לכל פרופורציה רק כדי שיהיה על מה לדבר, והמצאת אייטמים על עאלק-סלבז שלא עשו שום דבר עד לפני שנהיו מפורסמים וגם לא עשו שום דבר מאז וכל "מקצועם" הוא להיות סלבז.
אבל מתי כל שאר עיתונות הבידור/תרבות הפכה לכזו? כל כתבה במעריב/ידיעות/הארץ, אם זה בעמודי החדשות או בעמודי התרבות, היא כזו? פינות תרבות בערוץ 1/2/10? תכניות בידור המעטות שמצליחות לשרוד בערוץ 1 או 8? כתבות עומק שמראיינות יוצר כלשהו שאינו עומד להוציא דיסק/סרט/ספר בקרוב על תהליך היצירה שלו, על השראות שלו, על עיצוב העולם שיצר. אני מסכים שיש שם אחוז מסוים של דברים תעשייתיים, אבל כולם, באופן גורף?
כל אלה הם תוצרים נוטפי שמן של המכונה? למה שהמכונה תשקיע בראיונות יבשושיים לכאורה ולא נוצצים כלל אודות במאי או תסריטאי (ותיק, זקן, או מתחיל, לדוגמה), כשמי שמושך את מלוא תשומת הלב התקשורתית הם בד"כ כוכבים נוצצים סטייל בראד פיט או סלבז בשקל?
מתי היא הייתה משהו אחר?
(ל"ת)
למה הייתה? עדיין יש.
ברור שיש עיתונות בידור שהיא רק חנופה לתעשייה וניזונה באופן בלתי מבוקר ובלתי ביקורתי מיחצ"נות. אני לא בקי בה מספיק, כי היא משעממת אותי עד מוות, אבל הדוגמאות הישראליות שעלו כאן בדיון הן גיא פינס ומעריב לנוער.
ברור לא פחות, ומכך את מתעלמת, שיש עיתונות שעוסקת בתעשיית הבידור ושמשתדלת להיות עיתונות רצינית. 'גלריה' של הארץ, למשל (http://www.haaretz.co.il/gallery), וגם '7 לילות' של ידיעות ו'ז'ורנל' של מעריב מדי פעם.
אלו טיפות בים
וגם ביניהן יש ויש. לא משהו שאמור לשנות את הגישה כלפי עיתונאות בידור.
גם האוקיינוס ההודי מורכב מטיפות.
יש *הרבה* טיפות בים הזה. יכול בהחלט להיות שכיום יש יותר עיתונות-פרומו בתחום הזה מעיתונות אמיתית, אבל זה לא אומר שאפשר לבטל את כל מי שכותב ברצינות על בידור כאילו הוא זניח.
אבל זה לא כל הטיפות בים
זה טיפות מועטות באוקיינוס ההודי של שקרים ופנטזיות.
מי שכותב ברצינות כותב ברצינות, כפי שבמאים מביימים ברצינות ושחקנים משחקים ברצינות. אבל בתור קוראת אני לא קוראת ברצינות. כפי שאני צופה בסרט כך אני קוראת כתבות על סרטים ושחקנים. סיפורים מומצאים על פרסונות בדויות.
יש כאן שתי רמות: מה קורה בפועל ומה אמור לקרות
אנחנו חלוקים לגבי שתיהן, אבל אם אני מסוגל להבין את הטיעון שלך לגבי מה קורה בפועל (יש יותר עיתונות גרועה מטובה), לגבי מה אמור להיות אני פשוט לא מצליח להבין את עמדתך.
הרי עיתונות הבידור טוענת שהיא מדווחת אמת, בניגוד לסרטים, שאומרים בפה מלא שהם בדיון. על זה נשענת הלגיטימיות שלהם. את יכולה להגיד שעיתונות הבידור משקרת כמובן, אבל זה הופך עיתונאי בידור לשקרנים, זאת אומרת, לאנשים לא מוסריים. וזו הייתה נקודת המוצא של כל הדיון הזה, שעליה חלקת.
אז מה את בעצם טוענת?
לא הבנתי מה לא ברור
סרטים וכל מה שמקיף אותם זה שקר יפה שנבנה למעננו. זה הכל.
אז זה בסדר, מותר לשקר בכל מה שקשור לתעשיית הקולנוע?
בואי נדמיין סיטואציה כזו: היחצ"נים של "עלייתו של האביר האפל" עלו על שיטה מצויינת להגברת המכירות, שהקפיצה את "האביר האפל" יפה מאד. אז בשבוע של הבכורה הם מתקשרים לכל העיתונים אחד אחד ומכתיבים להם ידיעה בזו הלשון: "השחקן טום הארדי [התחלה] המככב בסרטו החדש של כריסטופר נולאן 'עלייתו של האביר האפל' שייצא לאקרנים בסוף השבוע, נהרג הבוקר בתאונת דרכים טרגית, כאשר מכוניתו נפלה מגשר הזהב בסן פרנסיסקו, בלה בלה בלה…".
חודש לאחר מכן מתברר שטום בריא ושלם ומתלוצץ עם קרוביו. אז אנחנו בסדר עם זה, כי ממילא כל מה שקורה בהוליווד הוא שקר גמור? ואת בכלל לא תרגישי מרומה?
זה לא קרה אף פעם
ואני מדברת על המצב הקיים.
מה שלא ברור הוא איך את חושבת שזה מוסרי.
ואני אחזור: סרטים אומרים בפה מלא שהם שקר. "כל מה שמקיף אותם" אומר בפה מלא שהוא אמת. לפיכך, סרטים אינם שקרנים, הם מספרי סיפורים: הם מייצרים בדיון, מתוך מודעות מלאה של כל המעורבים שמדובר בבדיון. "כל מה שמקיף אותם" אומר שהוא אמת, לא בדיון. לכן, אם "כל מה שמקיף אותם" משקר, הוא שקרן, ולא מוסרי. כל הדיון הזה התחיל מכך שאנשים התלוננו על חוסר המוסריות של "כל מה שמקיף אותם", ואת אמרת שאת לא מבינה על מה הם מתלוננים.
אז הנה, על זה. עכשיו אודה לך אם תסבירי לי שוב למה התלונה לא רלוונטית.
כתבתי שוב ושוב
ולא התייחסת לטיעונים שלי אלא רק חזרת להתחלה.. אז אין טעם.
אבל מה שלא ברור בטענות שלך
וקראתי חזור וקרוא את כל התגובות שלך, הוא איפה נדמה לך שדברים מוצגים כסיפור בדיוני? הרי הם מוצגים בתור אמת. ואחותי, לא נעים לי לספר לך, אבל מרבית השחקנים הם לא "פרסונה", הם אנשים בשר ודם. חלקם לא אוהבים לדבר על עצמם בכלל, ועליהם כמעט לא תקראי אף פעם – בעיקר כי הם, כמוך, מאמינים שזה לא מעניינו של העולם. חלקם כן מתראיינים *באמת* ומזדעזעים כשהם רואים מה נכתב בסוף בעיתון, וחלקם נכנעים למכונה הזו ויוצרים לעצמם פרסונה. אבל לא כולם. ובטח ובטח שלא "רב האנשים מודעים לזה שמוכרים להם בדיה". אולי להרבה מאוד אנשים לא אכפת שזו בדיה, אבל שוב ושוב את מתעלמת מהנקודה המהותית – הטענה של מרבית העיתונים האלה (ואני לא מדברת על אלה שהם רשמית צהובים ומוכרים סיפורים מומצאים, כמו נשיונל אינקוויירר, אלא אפילו על מגזינים צהובים כמו אס וויקלי) שמדובר בעובדות אמיתיות, או מקסימום פרשנות לעובדות אמיתיות (כוכבת איקס נראתה מסתירה את הבטן. היא בטח בהריון – למשל. הכוכבת אכן נראתה מסתירה את הבטן בתמונה – אבל אולי היא בדיוק ניסתה להוציא משהו מהתיק? כאלה מן).
וזה לא מוסרי, ולא נראה לי שיש פה אנשים שמבינים איך את חושבת שזה מוסרי.
את מניחה שאני רוצה לנצח אותך, אבל אני רק רוצה להבין.
אני לא מציק לך כי אני חושב שהטיעונים שלך לא משכנעים. אני באמת ובתמים לא מבין אותם.
מרגע שאבין, אוכל לא/כן להסכים על בסיס משותף כלשהו. אבל אני לא חושב שאנחנו עדיין שם, ולכן – לפחות מבחינתי – בהחלט יש טעם.
צר לי,
אבל 5 מילים פשוטות בתשובה לטקסט ארוך נותנות יותר הרגשה של דיון עם טרול ולא דיון אמיתי.
חבל.
אם יורשה לי לסכם את הדיון, היה יכול להיות דיון יותר עמוק ומקיף יותר אנשים. החוויות האישיות של רד, אף שהיה להן בהחלט מקום (במקום אחר), הורידו את הרכבת של הדיון האתי מהפסים, וחבל.
אתה מוזמן לכתוב במקומי את דעתי
בצורה שתראה לך פחות טרולית
אין לי בעיה עם דעתך, חלילה.
אבל לא ככה מתפתח דיון רציני, בהנחה ששני הצדדים רוצים בו, כמובן.
עם דעתך, כאמור, אין לי בעיה. גם אם אני ממש לא מסכים איתה, היא לגיטימית לגמרי.
את רד פיש אני לא מכירה מהעיתון והוא לא עיתונאי מבחינתי
אני לא קוראת אותו בעיתונים ואני מכירה אותו אישית. באופן דומה יש לי אמון בבלוגרים שונים שאני מכירה אישית (או היכרות יד שנייה) וגם בדבריהם אני בוטחת יותר מכפי שאני בוטחת ב-YNET, למשל.
נו,
אבל הגישה הצינית הזו היא תוצאה של המצב. השאלה היא מה דעתנו על המצב.
לא כל המרואיינים הם שחקנים. מה עם אנשים שהם פחות נוטפי שמן שגלש מהמכונה ההוליוודית? מה עם תסריטאים? מה עם אנשי-מאחורי-קלעים שהם "תמימים" יותר? מה עם שחקנים לא מהשורה הראשונה? מה עם שחקנים מתחילים? מה עם שחקנים חובבים?
גם שם אין מה לפתח ציפיות ויש רק לחשוד כל היום?
ומה אם מדובר על שחקנים ישראלים, כשהמכונה פחות מפלצתית?
מה אם לא מדובר בכלל על קולנוע? מה אם מדובר על ראיונות עם בעלי מקצועות אחרים? מה אם מדובר על ראיונות עם אנשים "פשוטים"?
הסוגיה היא לא רק ראיונות קולנוע עם כוכבים נוצצים וחלקלקים. הסוגיה היא מושג ה"ראיון" ומה הוא שווה.
ומה אם לא מדובר על ראיונות בכלל? מה אם מדובר על "אמת בפרסום", במובן הכי פשוט של המושג? מה אם מדובר על "אמת", במובן הכי פשוט של המושג?
לא שווה להלחם על זה? לא נשנה את העולם אם נתעצבן מזה, ברור שלא. אבל מה שבטוח זה שהשלמה ושוויון נפש לא יסייעו לכלום.
ומה אם היית מגלה שברוב התמונות של אסטרונאוט-על-הירח שליוו את הכתבות על ניל ארמסטרונג בעיתונים (לפחות אלה שאני ראיתי) אתמול, זה בכלל לא הוא? יש עיתונים שהתייחסו לזה באותיות הקטנות, יש עיתונים שלא. גם פה היינו זורמים עם זה במובן של "נו, כתבה על אסטרונאוט, שמים אילוסטרציה של אסטרונאוט, מה זה משנה מי זה בתוך החליפה?"? חלקנו מניח שאם יש תמונה של אסטרונאוט בכתבה על האסטרונאוט הכי מפורסם, כלומר לא מישהו זניח ולא מוכר שאין תמונות שלו, זו פשוט תהיה… אמממ… תמונה שלו?
אז בשביל מה צריך תמונות אילוסטרציה? כדי להדגים לי איך נראה אסטרונאוט? אני יודע, תודה. פעם ראיתי איזו כתבה שעסקה בבלונדיניות (הלוואי והייתי זוכר את ההקשר), והיתה תמונה של מישהי בשיער בלונדיני, עם כיתוב "אילוסטרציה". תודה באמת. מה הייתי עושה בלי זה?
ואם לחזור לסיום לארמסטרונג, אני אפילו לא מדבר על לתרגם נכון את המשפט שלו. 43 שנים ואנשים מצטטים מהזכרון עם השגיאה המושרשת, במקום, נגיד, לתרגם שתי מילים פשוטות.
בהקשר של הדוגמה שלך,
ב"דבר אחר" היה להם מנהג: היו מפרסמים אחת לכמה זמן כותרת בסגנון "עוד אשה נרצחה בידי בעלה", ולידה תמונה של מישהי בבגד-ים תחת הכותרת: "עוד אשה. תצלום אילוסטרציה".
לפחות שם היתה לזה פואנטה כלשהי.
הדוגמה שלי היתה מעיתון "רגיל".
(ואגב, הניסוח שלי לא היה לגמרי ברור,
הדוגמא של התמונות של האסטרונאוט היא אמיתית, לא היפותטית)
זאת לא גישה צינית
אני מצפה מהאנשים שהם חלק מהתעשייה הזאת להמשיך להיות אנשים פרטיים ובעלי אוטונומיה ולספק לי בדיוק את השקר היפה שאני צורכת ולא טיפה יותר. מי אני בכלל שהם יהיו חייבים לי משהו מעבר?
האנשים פחות נוטפי השמן הם אנשים שזקוקים לתעשייה בכדי להתפרנס, מהם אני בטח לא מצפה ליותר ממה שאני מצפה מבעלי הכח.
אז לא, לא שווה להילחם על האמת הזו, כי כשאני מחפשת אמת אני לא פונה להוליווד.
עם האסטרונאוט זה לא אכפת לי, אבל מסיבה אחרת, זה פשוט לא חשוב.
כל השיטה הזאת נשמעת הגיונית. בנאדם צריך לדבר עם מאות עיתונאים. טכנית זה סיפור לארגן, ודי ברור שהם יחזרו על השאלות והוא יחזור על התשובות. וזה יח"צ אז לא יכבסו כביסה מלוכלכת בחוץ.
הדבר היחיד שמפריע זה חוסר הגילוי הנאות. שקוראים לזה ראיון, ועוד ראיון אישי. ולא "סיכום מסיבת עיתונאים" או אני לא יודע מה. משהו שיתאים לפורמט הזה
מה שאלת את נולאן?
בנוגע לאיזה סרט, והכי חשוב מה הוא ענה?
"מעריב לנוער" הם מלכים בשטויות האלו.
אני זוכר שבתקופה שבה קראתי את העיתון כל שבוע בערך היה "ראיון בלעדי" עם מפורסם בינלאומי אחר, והתחרפנתי מהמחשבות על איך הדבר הזה עובד.
חשבתי שהם לפעמים ממציאים שאלות ועל ידי חיפוש בגוגל/יוטיוב מנסחים תשובות של מה שהמרואיין לדעתם היה עונה. שמח לדעת שזה לא באמת קורה, כי אז הייתי מעוצבן.
הדוגמה הכי טובה ששמעתי לשחקנים שנמאס להם מהשאלות הללו,
הייתה אצל קונאן או'בריין בראיון עם ג'ים קארי.
זה היה בתקופה של 'ברוס הגדול מכולם', וקונאן שאל את השאלה הנדושה "אז איך היה לעבוד עם מורגן פרימן?". קארי התחיל לענות ואז קפא, ואמר לקונאן שהוא צריך לסובב לו את הקפיץ כדי שהוא ימשיך לדבר.
אני לא מהמערצים של ג'ים קארי אבל ברגע ההוא הוא יצא גדול.
"איך היה לעבוד עם" זאת השאלה הכי משעממת בעולם
הם נמצאים בסיבוב יח"צ! אף אחד, לעולם, לא יגיד "היה נורא, הוא אדם בלתי נסבל ואני מקווה שלא אפגוש אותו בחיים". הם *תמיד* יגידו שהם הסתדרו מעולה והיתה בינהם כימיה מהרגע הראשון. אני מאוד מעריך את השחקנים שמצליחים לעמוד בשאלה הזאת ולמצוא מה לענות לה.
יש עוד כמה שאלות נוספות
שאני רואה הרבה בראיונות עם כוכבים כאלה ואחרים ואפילו אותי משעממות למוות:
"אתה דומה בחיים לדמות שלך בסרט?"
"מה משך אותך לסרט?"
"מה הסצינה/שורה האהובים עליך בסרט?"
ואפילו שזה פחות קשור לראיונות כמו שמדובר עליהם בכתבה, השאלה שהכי הכי הכי הכי מעצבנת אותי דווקא באה בכל מיני טקסי פרסים –
"מה את לובשת?"
אם הייתי אחת השחקניות האלה הייתי אומר משהו כמו, "יא חתיכת מטומטמת, אני נתתי פה תפקיד מורכב ומסובך יותר מכל מה שאת או כל שאר האנשים שצופים בערוץ E המחורבן שלכם יכולים אפילו לקלוט או להבין, ואת שואלת אותי על הפאקינג שמלה? לכי לעזאזל!"
(לפעמים זה יותר גרוע. את דרים ת'יאטר ראיינו בגראמי ואשכרה שאלו אותם מי עיצב להם את הטוקסידו)
באמת בשביל טקסי פרסים מעצבים לכוכבים תלבושות, תכשיטים
וכ'ו במחירים עצומים שהכוכבים לא באמת משלמים עליהם.
ופה נכנסת השאלה "מה אתה לובש?/מי עיצב לך את השמלה?". יש הסכמים בין המעצבים לכוכבים שבהם הם מעצבים להם מה שהם צריכים והם אומרים את השם של המעצב בשידור חי מול כל מי שצופה בטלוויזיה. משתלם, לא?
אם לא הייתה השאלה המדוברת הכוכבים היו צריכים להתפרץ באמצע הראיון על השטיח האדום ולומר מי עיצב להם, וזה היה אפילו יותר מוזר.
מצד שני,
הכוכבות משתפות פעולה עם זה לגמרי. שמות עליהן את הדברים האלה שעולים מיליונים, ואז עומדות ודופקות פוזות לכל הצלמים, כאילו מה שחשוב שקריירה שלהן זו השמלה שהן באו איתה הערב ומחרתיים אף מדור אופנה כבר לא יזכור.
מצד שלישי, ככה זה עובד, מי לא תרצה לקבל תשומת לב?
מצד רביעי, כשתבוא כוכבת מספיק גדולה ותתן להם את המונולוג הנוזף שהצעת, אולי משהו יזוז.
בקטנה, אבל יזוז.
הם חייבים לשאול "מה אתה לובש",
ויותר מזה – השחקנים חייבים לענות, בקול רם וברור, תוך כדי הדגשה של שם המעצב. זה כי הבגדים שהם לובשים הם בד"כ חינם, תמורת יח"צ.
תמיד אמרתי לעצמי
שאם אני אי פעם אגיע לאוסקר, אני אבוא בסווטשירט וג'ינס. ואם ישאלו אותי מי עיצב אני אגיד, "לוי שטראוס. סתום ת'פה".
ובין היתר, בגלל זה לא ייצא לך להגיע לאוסקר
ואם כן, לא ממש יתנו לך לעבור, וגם אם כן, אף אחד לא ישאל אותך.
אלא אם תהיה ג'ק ניקולסון או מריל סטריפ ותעשה דבר כזה. אבל יותר סביר שלא תעשה, כי כל המכונה הזו שנקרית הוליווד, פעולת על מנגנון יד לוחצת יד ומלאה בפוליטיקה.
ובין היתר, בגלל זה זאת היתה בדיחה.
(ל"ת)
הילארי קלינטון מסכימה איתך
Interviewer: Okay. Which designers do you prefer?
Hillary Clinton: What designers of clothes?
Interviewer: Yes.
Hillary Clinton: Would you ever ask a man that question?
Interviewer: Probably not. Probably not.
המקור: http://www.state.gov/secretary/rm/2010/12/152294.htm
יפה!
אסוסיאציה חופשית: בראיון פארודי שקראתי לא מזמן, המראיינת שואלת את המרואיין "איך אתה משלב קריירה ומשפחה"? והוא, כמובן, מתרגז עליה: "ואם הייתי אישה, גם היית שואלת אותי את זה?!"
בהוליווד השטיח האדום מוקדש לבגדים וכו'
בעיקר לשמלות של כל הכוכבות – אז הגיוני מאוד שישאלו אותן מי עיצב להן את מה שהן לובשות (ובטקסים הרציניים גם שואלים את המועמד/ת על התפקיד שלו).. לגבי דרים ת'יאטר, לא ראיתי את הראיון שאתה מדבר עליו אבל אני בטוח שהוא היה סאטירי לגמרי.
בתקווה שזה לא גולש ליותר מדי אוף-טופיק,
לא היה מדובר בראיון סאטירי, אלא בראיון רציני לגמרי, עם שאלות רציניות לגמרי ומראיינת רצינית לגמרי.
http://www.youtube.com/watch?v=mymyTwDZVxE
סיכום הריאיון:
Are you excited?
-Yes, we're very excited.
So how are you feeling? Are you excited or not?
-Very excited.
I think you must be excited.
-YES WE ARE FUCKING EXCITED.
לא ראיתי ריאיון כזה אידיוטי כבר הרבה זמן.
בטח שלא יהיה סאטירי אלא רציני
תראה את הבגדים הרציניים שהם לובשים! חשבתי שהם היו לבושים בבגדים מופרעים, לא בחליפות כמו כל בראד פיט וג'ורג' קלוני מצוי. מה צפית שישאלו אותם?
!E הוא ערוץ בידור ואופנה
וכשהוא מסקר את הכוכבים הנוצצים הולכים כטווסים על השטיח האדום (והוא משדר רק מהשטיח האדום, לא את הטקס עצמו) כן, זה חשוב לו ולרבים מצופיו. אפשר לחפור מהיום ועד אין קץ על כמה זה שטחי, אבל יש אנשים שאופנה, בגדים, תכשיטים, סטיילינג וכו' אשכרה מעניינים אותם. מי שלא מתעניין מלכתחילה לא צופה בשידורי השטיח האדום של ערוץ !E (ואם הוא כן… נו, בחירה שלו).
ויש את התשובה הכי משעממת
"כשקראתי את התסריט ידעתי שזה משהו אחר"
מה שטוב בראיונות האלה,
זה שהם גורמים לראיונות כמו זה http://www.youtube.com/watch?v=Rk8mO5TNqLE להראות הרבה, הרבה יותר טוב. אני אוהב את ג'ניפר לורנס הרבה יותר מאת קטניס אברדין. או את מיסטיק.
אני האחרון שיתלונן על מרואיינים כיפיים כמו ג'ניפר,
אני מתלונן על השאלות בראיונות, שנוטות לחזור על עצמן כל הזמן. למזלנו, זה לא מפריע אם לשחקן יש אישיות כובשת ונוכחות נהדרת, כך שזה מפצה על הכל (ובהקשר הזה אני ממליץ לך לצפות בכל ראיון טוק שואו עם כריסטוף וולץ).
בגלל זה אני גם שונא את סרטי "מאחורי הקלעים"
לא את הקטעים שמראים איך עשו את הסרט, זה מעניין, אלא את הראיונות שיש שם עם השחקנים והם רק מספרים כמה טוב הסרט הולך להיות, וכמה מדהים הבמאי, וכמה מדהימים השחקנים.
אפילו בסרטים של אובה בול זה ככהץ
הרי מה עוד יהיה להם להגיד? "אוי, זה הולך להיות חרא סרט. שנאתי לעבוד עם השחקנים האחרים, הם גרועים!"
לי זה תמיד מציק ומקלקל את ההנאה מצפייה בסרטי מאחורי הקלעים. אם רק היו נפטרים מהראיונות האלה.
זה נדיר, אבל יצא לי לשבת גם עם שחקנים שסרבו להעמיד פנים
אד האריס סירב להתייחס ברצינות לשאלה "מה משך אותך לתפקיד הנבל" ב"הפריצה לאלקטרז" ואמר משהו כמו "הצורך לממן את הקולג' של הילד".
ומרי לואיז פרקר הבהירה שלא אהבה את התסריט של "בנים על הצד" ודחתה את ההצעה להופיע בסרט, אבל לחצו עליה והבטיחו לה שהסרט יהיה טוב יותר מהתסריט. אז היא הסכימה ונתנה לנו להבין שהצטערה על כך.
חוץ מזה, רד, נגעת בנקודה נכונה שהיתה חסרה לי בכתבה ב"העין השביעית" – גם כשהכל לגיטימי, ואכן דיברת בעצמך עם המרואיין עצמו, עדיין קיבלת תשובות זהות לאלה שיופיעו בכלי התקשורת של דנמרק ויפן, משום שהבמאי/שחקן כבר ענה אינספור פעמים על אותן שאלות בדיוק, או שניסח לעצמו (או שניסחו לו) תשובות קבועות שתואמות לכל מצב. וכשאתה רוצה להיות מקורי, זה קשה לא רק בגלל שזה קשה, אלא גם משום שבכל זאת צריך לבסס את הראיון על כמה שאלות יסוד.
אני גם זוכר שסוף אחד הראיונות של מיקי רורק
לקראת "בני אלמוות", הלך בערך ככה:
מראיין: "אז, עוד סרט שלך שמתוכנן לצאת בקרוב הוא X, יש לך משהו להגיד עליו?"
רורק: "אה, כן, זה סרט גרוע."
מראיין: "מה?"
מיקי: "מה ששמעת, זה חרא סרט."
מראיין: "אז למה השתתפת בו?"
מיקי: בשביל הכסף."
כזו מידה של כנות לא מוצאים כל יום.
מיקי רורק הוא מלך.
לא כל מי שבהוליווד יכול להיות מלך כמוהו.
אני רוצה להבהיר משהו: קונאן אוברייאן הוא מראיין מחורבן.
תצפה בכל ראיון שעשו ג'ון סטיוארט או סטיבן קולבר ותמיד תרגיש לפחות קצת עניין, קצת רצון לשבור את מה שקונבנציונלי ובאמת להוציא משהו אחר ממי שעומד מולם, מסופרים ועד כוכבי ריאליטי. רצון כזה לנער אותם ולהוציא את האנשים האמיתיים שבמכונת היח"צ שיושבת מולם.
ג'ימי קימל גם תמיד מקרין חמימות נעימה וגורם למרואיינים שלו להרגיש בנוח, מה שיוצר שיחה נינוחה ולא מזוייפת והרבה חיבה הדדית. מהמעט שראיתי מלטרמן הוא פחות מוצלח מהשלושה הנ"ל, אבל הניסיון שלו גם מקרין על השיחה, ולפעמים יש רגעים נחמדים.
אבל. קונאן אובראיין. פשוט. לא. מסוגל.
הוא תמיד שואל את אותם שאלות, אף פעם לא אכפת לו מהתשובות שהוא מקבל והפרסונה שלו בתור מראיין כל כך צבועה שבא להקיא, שהוא תמיד ממליץ ללכת לראות/לקרוא/לשמוע את מה שהוא עשה הוא נשמע כל כך לא אמין שזה כואב באוזניים. הוא פשוט כל כך גרוע בזה שאני לא מבין למה יש לו לייט נייט בכלל, הוא יצליח הרבה יותר כסטנדאפיסט.
שהוא עשה = שהמרואיין שלו עשה
(ל"ת)
המראיין הכי טוב בלייט נייט
ממליץ על תכנית הלייט נייט של קרייג פרגוסון – שונה לגמרי (בכוונה) מתכניות הלייט נייט האחרות. כמעט שלא שואל שאלות שבלונה, ובד"כ מצליח להוציא רגע אמיתי מהאורחים שלו.
יש לך לינק לראיון הזה?
(ל"ת)
בבקשה
http://www.youtube.com/watch?v=2EnD7WBQpzY&t=2m27s
צ"ל - "ראיון אישי בלעדי עם האיש שלא היה שם"
אני אתחיל בהדבקה מעובדת של מה שכתבתי כשהפינגווין פרסם את זה:
מזל שזה היה מעניין, כי האורך נראה לי בלתי אפשרי לצליחה בהתחלה. אבל זה באמת מעניין.
אז… לא מספיק שאנחנו כבר יודעים שלפעמים הכותרות לא קשורות לכתבות, שלפעמים התוכן שגוי, שהציטוטים המצוטטים בעצם נאמרו אחרת בפועל, שדברים מוצאים מהקשרם וכו', עכשיו גם לא היה בכלל ראיון והמראיין והמרואיין כלל לא נפגשו?
מספיק חשתי בחילה בעבר כשראיתי טקסט ארוך שכולל כולה 3 שאלות ותשובות משווק בתור "ראיון", עכשיו מסתבר שחלק הראיונות הגדולים בכלל לא מתקיימים. כבר שנים שאני חושד איך זה שלכל עיתונאי קטן מארץ קטנה (עם שפם) יש זמן אצל הכוכב, ולא משנה כמה זמן הוא יכול להקציב לראיונות.
אז העיתונות עובדת בזנות עבור התעשיה. הכל כ"כ מזויף ורקוב. נראה לי שהציביליזציה האנושית צריכה פגיעה של איזה אסטרואיד קטן, כדי לקבל פרופורציות ולעבור איתחול.
(ותודה על הקישור. העין השביעית זה בהחלט מקום שעם יותר שעות ביממה הייתי מבקר בו יותר)
המשך יבוא, אני מקווה, בשעה אחרת ביום אחר, כשלא אצטרך לקום פחות משש שעות אחרי שאכתוב אותה.
רגע, זה לא היה ברור שריאיונות הם למטרת יחצנות?
אני זוכרת שכשהייתי צופה בתכנית הלילה של ליאור שליין הוא אפילו לא ניסה להסתיר זאת ותמיד הדגיש מה הידוען בא לקדם, והיה אומר דברים כמו "את גם הפרזנטורית של חברת [שקר כלשהו]" וממש מגיש לה על מגש של כסף את השאלה שבה היא צריכה לייחצן גוף כזה או אחר. אבל גם כשזה לא נעשה באופן כ"כ מוחצן אני חושבת שצריך להיות מאוד תמים כדי לחשוב שהידוענים מתראיינים כי הם נורא רוצים לשפוך את הלב בפני הכתב והוא התחליף שלהם לפסיכולוג, או משהו… ברור שזו תועלתנות הדדית, ברור שהתקשורת מקדמת את הידוענים והם מקדמים את התקשורת (כי הצרכנים רוצים לקרוא על הידוענים). זה המשחק, כולם מרוויחים ממנו, ואני מתקשה להבין על מה ולמה כל הדרמה.
זה אכן די ברור
אני חושב שהמהומה היא לא על עצם ההצגה של ראיונות עם הכוכבים באופן ספציפי כראיונות בלעדיים (מי מקוראי 'העין' קורא ב'מעריב לנוער'?), אלא על העובדה שאין כאן יושרה עיתונאית ושזה רק מתחיל שם ואף אחד לא יודע היכן זה יסתיים (יש שם גם קישור לסיפור של ג'ייסון בלייר שהיה כתב ב'ניו-יורק טיימס' וזייף כתבות, ואני מניח שזה לא במקרה).
זה מתחיל שם
או שזה רק הגיע לשם ממקום עמוק יותר? לדעתי האפשרות השניה והפחות נעימה היא דווקא הנכונה.
הממ...
בהתחשב בעובדה שזה התחום שהקשר שלו עם יחצ"נים ועם חומרים מוכנים הוא ההדוק ביותר, אני מניח שכן – זה מתחיל משם. אבל בכל מקרה – כשאני כותב 'מתחיל' ו'נגמר', זה לא עניין של כרונולוגיה, כי 'עיתונות' תרבות ובידור ועיתונות 'קלאסית' לא בהכרח משפיעים זה על זה. אלה תהליכים בלתי קשורים שמתרחשים במקביל, ו'מתחיל' בהקשר הזה מתייחס לכך שזה קרה שם מוקדם יותר ושזה גם נפוץ שם הרבה יותר בשל אופי העבודה.
הלוואי שזו תהיה ה-בעיה של יושרה עיתונאית בעולמנו
כיוון שכבר נחשפו זיופים גדולים בהרבה, אנחנו יודעים איפה זה מסתיים, ולא מאתמול. אני גם יודעת שבכל פעם שאני קוראת בעיתון על נושא שאני מכירה מקרוב אני מופתעת מכמות הדיסאינפורמציה. ב-YNET כבר ראיתי תמונות שצולמו במקום אחר מזה שהכתבה מדברת עליו (או שכתוב מתחת). במקרים שזיהיתי זה היה זניח ולא באמת שינה משהו מהותי, אבל אני לא יודעת אם הם לא עושים את זה גם במקרים שאני לא יודעת לזהות… אלה דברים שמפריעים לי באמת. זה חוסר הדיוק שמטריף אותי בעיתונות. ריאיון עם כוכב הוליוודי שלא היה אישי / בלעדי ואינו מורכב רק משאלות של הכתב הישראלי – זוטות לא מהותיות בעיניי. כאמור, ממש לא משנה לי מי שאל את השאלות (וכפי שכבר ציינו אחרים, בלאו הכי רובן ככולן לא מקוריות בשיט).
מסכים, אבל
שוב – הדיון לא מתמקד בעצם קיומה של חוסר יושרה עיתונאית (כפי שכתבת, כבר ראינו מקרים חמורים מאלה), אלא במהירות שבה היא הופכת לנפוצה ואפילו לגיטימית. זה מתחיל בראיונות עם כוכבים הוליוודיים שמוצגים בצורות כאלה ואחרות (ואם להודות על האמת, מעולם לא קראתי ראיון כזה. זה מעניין אותי בדיוק כמו התשובה הקבועה של זוכות 'מיס עולם' – "שלום עולמי" – כשהן נשאלות על השאיפה הכי גדולה שלהן), זה כבר צץ במקומות מסויימים בדמות מאמרי מערכת שעליהם עשויים להחתים כתב רנדומלי לצורך האמינות ואף אחד לא יודע היכן זה יסתיים במישור הזה.
אולי הכתבה ב'עין' באמת התלבשה יותר מדי על התחום של הראיונות (ועל עצם קיומם של מקרי זיוף) ובכך פספסה במקצת את הנקודה העיקרית וגרמה לקוראים להפטיר "נו שוין, למי אכפת?", אבל נדמה לי שהכוונה היתה ליותר מזה – לכך שבלי לשים לב זה הופך לנפוץ וגם מוצדק (שימי לב שגם בין העיתונאים שהתראיינו לכתבה, מעטים בלבד ראו פסול בחסרונו של דיסקליימר (ברח לי המונח העברי) לגבי מקור החומר, גם אם מעולם לא התקיים ראיון).
העיתונות של היום,
העיתונות של היום לא דומה לעיתונאי ב"אזרח קיין", שהולך, חוקר, מגלה ומדווח. זו גם לא העיתונות של המערכת ב"סופרמן". העיתונאים הם היום בעיקר צינורות של יחצ"נים. רובן המכריע של הידיעות שאנחנו רואים בעיתונים הוא תוצאה של הודעות לעיתונות שהעביר יחצ"ן כלשהו לכתב. כתב היום יושב מול המחשב, מקבל הודעות מיחצ"נים ומחליט מה להעביר ואיך.
בפועל, המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה היא תוצאה של פרסומאים מקצועיים שמחליטים איך לארוז כל אירוע, איך להציג אותו ואיך להגיש אותו לציבור. העיתונאים, למרבה הצער, מתמסרים למשחק הזה ברצון. הם צריכים את היחצ"נים כדי שיהיה להם מה לדווח. היחצ"נים שולטים במידע ומחליטים איזה דיווח להעביר למי. היחסים בין עיתונאים לבין יחצ"נים הם מאוד בעייתיים, לשון המעטה.
אז כן, הבעיות שנוגעות לעיתונות הבידור הן באמת לא המצאה של הגלגל. הן רק חלק מהמשחק הכללי. או כמו שאומר "הקוף", הן רק קצה הקרחון.
זה נכון חלקית
וזה נכון כמעט לגמרי בתחומי כלכלה, צריכה ותרבות אבל לא צריך להרוג את העיתונות לגמרי, קיימים עיתונאים וקיימת עדין עיתונאות חוקרת ואפילו בארץ (רביב דרוקר למשל).
ועם קיומם של האינטרנט ובעיקר בלוגים, יש עוד דרכים לקבל חדשות/סיקורים/ראיונות/תחקירים חוץ מעיתונים וטלווזיה.
ואם כבר האזרח קיין, העיתונות אף פעם לא היית ותיהיה מושלמת ותמיד תיהיה מושפעת מבעלי אינטרסים.
אני לא יודע על סמך איזה ניסיון אתה מדבר,
אבל כמי שעסק בעיתונות אני יכול להגיד לך שאני לא מכיר את העיתונאי שאתה מדבר עליו. יחצ"נים ודוברים למיניהם הם רק מקורות וההודעה שלהם היא בסך הכל דיווח ראשוני. חלק (ויכול להיות שאפילו חלק גדול) מהידיעות אכן נובע מהודעות שלהם, אבל הידיעה שמתפרסמת היא בפירוש לא ההודעה שהם מוסרים. אלא אם כן מדובר בכתב כורסה שלעורך שלו לא אכפת מאמינות (או אם אין אפשרות לברר בזמן ויש דחיפות לפרסם ידיעה משיקולים של ראשוניות ועניין לציבור, ואז מוסיפים את המילים "דיווח ראשוני" כדי לסייג את הדברים), אף פעם לא מגישים ידיעה על סמך הודעה של מקור בלבד.
קורה שיש בעיות, ותחקירים עיתונאיים בימינו לפעמים לוקים בכל כך הרבה מובנים שבמקום לספק אינפורמציה הם מפיצים דיס-אינפורמציה, אבל זו בפירוש לא השיטה, ואף עיתון שמכבד את עצמו לא ייפול בזה במכוון.
'עיתונות' תרבות ובידור, ברוב המקרים (ובלי לזלזל בעבודה של אנשים שכן עושים את העבודה), היא בדיחה וכבר מזמן לא עיתונות, ושם באמת מדובר ביחסי קח-ותן מול יחצ"נים. זה ישן, ועל זה אני לא מתלונן. אני כן מתלונן על כך שהתופעה הזו הופכת ללגיטימית ושאנשים מסויימים שעוסקים בתחום לא מבינים מה הבעיה בחוסר היושרה הזה.
אין שום סתירה בין דבריי לבין דבריך.
(ל"ת)
אם כך, לא הבנתי למה התכוונת.
האם בדבריך התנגדת להודעה שכתבתי למעלה, הסכמת עם הכתוב בה, הוספת עליה משהו, סתרת חלק ממה שנכתב בה, או שאולי התכוונת למשהו אחר לחלוטין?
הסכמתי איתך (ועוד יותר - עם סר ג'ון) והוספתי לדבריכם.
(ל"ת)
לא הופתעתי ממה שרשום פה-
הנחתי מראש שזה המצב.
ואני רוצה להדגיש עוד קצת את חוסר התוחלת בריאיונות האלה עבור המרואיינים עצמם- הם אמנם מתלוננים (ובצדק) על רוטינה של שאלות גנריות ולא חכמות בריאיונות, אבל אני לא חושב שהם מייחלים לשאלות "חכמות". בד"כ הן יהיו דווקא מתחכמות, או גרוע מזה- שאלות קשות שחודרות לפרטיות.
אז אם אני הייתי צריך להתראיין, הייתי מתבאס להגיד בפעם המיליון ש"למדתי המון מהבמאי X", או "הסרט Y נתן לי השראה גדולה", א כל שקר אחר, וממש לא הייתי רוצה לענות על שאלה כמו- "אז מה הרגשת כשהיא עזבה אותך?" או משהו כזה.
יש סצינה ב"אבודים בטוקיו", בדיוק על הסיפור הזה. לא משהו היסטרי, אבל נחמד.
אף אחד לא אמר ש"שאלות מקוריות"
ו"שאלות חכמות" הן בהכרח שאלות קשות שחודרות לפרטיות. יש עוד הרבה גוונים באמצע לפני שמגיעים לצבע הצהוב, ויכולות להיות הרבה שאלות לגיטימיות ומעניינות. ברור שגם הן יגמרו בשלב מסוים, אבל זה לא שהאפשרויות הן "שאלות ממוחזרות למוות" או "שאלות שאף אחד לא רוצה לקבל".
ודאי,
ובכל זאת, הרוב המוחלט ממש של השאלות כן מתמצה בשני הסוגים האלה, וזו הנקודה שרציתי להעביר. המפתח היה "בדרך כלל".
תלוי מי המראיין כובן
ובאיזה שהוא מקום גם תלוי את מי הוא מראיין. אבל בתור מישהי שביצעה כמה ראיונות בחיים שלה שזכו לשבחים והעתקה (תוך מתן קרדיט מלא! כולל סופרלטיבים נהדרים בחלק מהמקרים או אפילו ציון השם שלי לפני שם המפורסם שראיינתי) – זה באמת תלוי מי המראיין.
אם אכפת למראיין – אפשר להרגיש את זה.
למה להתבאס?
מאחר וחלק מהמרואיינים הנ"ל הם שחקנים – אולי גם בתיאטרון – לומר משהו בפעם המליון ולהיראות כאילו אתה מתכוון אליו בכל ליבך ולראשונה נתקלת בו זה הלחם והחמאה של המקצוע שלהם. דווקא נראה לי שזה תרגול לא רע לשחקן.
עד גבול מסוים...
עושה רושם שבמקרים המדוברים, העניין ממצה את עצמו מהר.
הלחם ומרגרינה-בטעם-חמאה של המקצוע שלהם
(ל"ת)
ידוע ובכל זאת מעצבן
הבעיה היא שאף פעם אי אפשר לדעת באמת עד כמה הראיון המדובר הוא באמת "בלעדי".
ציון לשבח לכתבי "7 לילות"
או אולי לעורכי "7 לילות", כי מהכתבה בעין השביעית נדמה שהאשם, במקרים רבים, הוא בעורכים. בכמה ראיונות שקראתי ב-"7 לילות" (מוסף התרבות של ידיעות), לפני שנים (לצערי, כבר כמעט ואיני קורא עיתונים), הכתבים תיארו במדויק, ולעיתים קרובות באירוניה עצמית מרובה, איך מתנהלים הראיונות הללו. דברים בסגנון "ואז העיתונאית המעצבנת מטנזניה שאלה בדיוק מה שרציתי אני לשאול", וכאלה.
זה משהו, העיתונאים בטנזניה.
הם כאלה נדחפים ולא מנומסים. לא פלא שככה העיתונות שם נראית.
לא, זה בגלל שהם מתרגלים את השאלות שלהם
על תעשיית הקולנוע בגאנה.
בניגריה דווקא, אם להתקטנן
שם נמצאת תעשיית הקולנוע המפותחת ביותר באפריקה (כנראה להוציא את דרום אפריקה).
בגאנה, אם ממש להתקטנן,
כי שם נמצאת תעשיית סרטי המדע-הבדיוני המדהימה ביותר בעולם:
http://www.fisheye.co.il/aliens_from_ghana/
תמונה נהדרת!
כמה שאני אוהב להבין את הרפרנסים של האתר הזה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
האמת היא,
שבאמת סברתי לתומי שהראיונות מתנהלים כמו ב"נוטינג היל" (או ב"אמריקה מאוהבת"). כלומר, שהעיתונאים נכנסים לכוכבים על סרט נע ביומיים מרוכזים בבית מלון שהכוכב נאלץ לסבול, ולקבל אותם בזה אחר זה.
גם זה קורה.
רצף של ראיונות אישיים בסרט נע, של 20 דקות כל אחד, הוא שיטת עבודה אחת. כמובן, צריך להגיע מפרסום מיוחס יחסית כדי להגיע ל-20 דקות של אחד על אחד. אנשים שכותבים במקומות זניחים יותר (כמו ישראל או טנזניה) ברוב המקרים יסתפקו בראונד-טייבל משותף עם עוד כמה עיתונאים, או רק לשבת בקהל במסיבת עיתונאים.
להבנתי זה נכון בעיקר לריאיונות מצולמים סטייל גיא פינס
(ל"ת)
מוגש מטעם..
בשם כל הקוראים של horse & groom, גם אני מסכים.
כתבה מעניינת
אבל בסופו של דבר לא באמת מאוד מרגיזה, הרי היחצנ״ים לא עושים שום דבר רע, סתם מעבירים חומר שהכוכב אמר. אם הוא אמר את זה במסיבת עיתונאים, ראונד טייבל או ווטאבר זה לא חשוב. מה שמעצבן זו הבחירה של העיתונאים לפרסם את זה כ״ראיון בלעדי״, אבל על יושרה עיתונאית יש מקום להתעצבן בדברים כל כך הרבה יותר חשובים שזה סתם הצמדות לתפל. ה״ראיונות״ האלו הם כנראה סימפטום לא כל כך נורא של בעיה גרועה הרבה יותר.
זה לא רק ה"בלעדי" שהוא בעיה
אלא גם ה"ראיון" שהוא בעיה, בחלק מהמקרים המתוארים.
עבדתי תקופה בחדשות ואחרי זה הייתי כתב קולנוע ואני יכול לומר שזה לא מגרד אפילו את קצה קרחון השחיתות של סיקור התרבות בארץ. בניגוד לניוז, בתרבות אין שום אתוס עיתונאי ואין טיפה של בושה לא רק מכל מיני שטיקים של אמינות כמו שמתואר פה, אלא גם יחסי תן וקח מאוד ברורים בין יחצנים למערכות. למה בעצם לכבס מילים: יש מלאאאן שוחד. אגב, דווקא בגלצ איפה שהייתי – במידה רבה בגלל שאין אילוצים כלכליים – עושים עבודה סופר הגונה לפי הספר.
אפשר לקבל יותר פרטים?
אין צורך בשמות, אבל איזה מין שוחד? מי משוחד, מה אמצעי השיחוד (כרטיסים להופעות, מעטפות עם מזומנים, לילה עם הכוכבנית)? וכו'.
לילה עם הכוכבנית? מה זה פה המאפיה הרוסית?
למה לא לילה עם הכוכב?
בגדול כתבי תרבות מרוויחים נורא מעט כסף. אז הצ'יפורים שלהם זה כרטיסים לדברים ותפנוקים שונים… יש גם את עולם המתנות שמקבלים כ"קידום מכירות" או "חוויה אישית" – ברור שיחצן שתמיד מפרגן לך במתנות שוות הוא יחצן שתעשה את המקסימום לפרגן לו בחזרה
לא מוגבל לכתבי בידור...
גם כתבי ספורט, מתברר, נוהגים כך: http://www.the7eye.org.il/Gatekeeper/Pages/220812_the_interview_sprouted_in_his_mind.aspx
פתאטי... זה ברמה של "הכי זולים במדינה"
יש חנות לציוד בע"ח ששמה לי ברושור בתיבה שהיא "הכי זולה במדינה" אבל בכל המוצרים שבדקתי (אלה שרלוונטיים לי, כמובן) לא רק שהם לא היו הכי זולים במדינה, אפילו לא הכי זולים בעיר. וגם לא הכי זולים על הכרמל. ולמעשה לא זולים בכלל… אז אם ידיעות אחרונות מנסה לשווק את עצמו כ"בלעדי" זו פשוט פרסומת וכך צריך להתייחס אליה. אז כתבו בלעדי? אט אזוי! אז כתבו. זה פתאטי בעיקר כי הם חושבים שזה עושה רושם על הקוראים או בכלל משנה משהו. הרי לו ארצה לחסוך את עלות העיתון ולקרוא באנגלית באינטרנט, כבר אחפש באינטרנט; לעומת זאת אם אני רוצה לקרוא ריאיון בעברית אם אחד מהנ"ל, האם באמת משנה לי כקוראת אם הדברים נאמרו במסיבת עיתונאים, או לעיתונאי זר או נלחשו אישית לכתב ידיעות אחרונות באוזן? (לא). לא אכפת לי מי הכתב, שמו לא אומר לי דבר ואשכח אותו שנייה אחרי שעיניי ירפרפו על הקרדיט בדרך לתוכן שאמר הידוען; אז למה לו להתהדר בנוצות לא לו ולהציג מצב שווא מיותר שלא משנה דבר? פתאטי.
זה לא *כזה* פתטי, כי יש פרסומות
מהסוג הזה שעובדות על אנשים. גם פרסומות של ג. יפית עובדות, מסתבר. אחרת היא היתה מחוסרת פרנסה כבר לפני 20 שנה ויותר. כן, יש מי שיושב מול פרומואים של שידורי קשת בטלוויזיה ורק מתפוצץ מצחוק מהחשיבות העצמית שלהם ומהמיחזור האינסופי של הסופרלטיבים המחמיאים לעצמם, ויש כאלה שלא ממש אכפת להם מזה ואולי הם סופגים את זה איכשהו.
מעבר לזה, לדעתי את קצת מגזימה ביחס הדורסני כלפי הראיונות וכו' (בהתייחס להודעה הזו אבל גם להודעות אחרות בדיון הזה). לא כל הראיונות הם ברמה של גיא פינס או ערוץ E!. יש ראיונות שכן יורדים לעומק הדברים, יש ראיונות שהם לא שטחיים ופלסטיקיים, יש ראיונות שאפשר ללמוד מהם על רוח היוצר/כותב/שחקן/צייר/מוזיקאי/ווטאבר. לא הכל שטחי וריקני.
יש מי ששם לב לזהות המראיינים והכתבים, כי יש הבדל ביניהם. וכששמים לב אליהם, אפשר, אם כי לא תמיד, לדעת אם אפשר לצפות לראיון מעמיק או ל""ראיון"" מהמיץ של הזבל של היח"צ. וכן, לפעמים זה גם רלוונטי אם זה נעשה בראיון או במסיבת עיתונאים. אחד מהם יכול להיות אינטימי יחסית ולהניב דברים מעניינים (אם כי לא בהכרח, כמובן), והשני יהיה המוני ופחות מעמיק, רוב הסיכויים, לדעתי.
מה זה "עובדות על אנשים"? אנשים יודעים שאלה פרסומות
המטרה של פרסומת היא לחשוף את המוצר לציבור או להעלות מודעות למוצר קיים ולשכנע את הלקוח לקנות אותו. אם יותר אנשים נחשפו לקיומו של המוצר כבר סביר להניח שיותר מהם יקנו אותו. אבל מכאן ועד "עבודה על אנשים" יש הבדל, וגם אם אנשים החליטו לנסות ולקנות את המוצר זה לא אומר שהם באמת מאמינים שהוא ישנה את חייהם או שמדובר במוצר הנפלא ביותר שיוצר אי פעם (גם אם גימל וכלתה אמרו "וואוו" וחייכו באושר).
באשר לפסקה השנייה, אין לי מושג על איזה יחס "דורסני" אתה מדבר; אחרים כתבו כאן לפניי שהשאלות הן בסופו של דבר 99% אותן שאלות, ובשום שלב לא כתבתי "שטחי וריקני". להפך: אין לי שום בעיה עם הריאיונות שמתפרסמים עם מפורסמים בעיתונים, זה חומר קריאה בידורי קליל ומהנה (ולא דיונים חשובים ברומו של עולם).
אני מקווה
שאת לא באמת מעוניינת להתחיל מחדש את 'דיון הפרסומות' מהביקורת של 'מועדון קרב'…
לא יודעת באיזה דיון מדובר; אם השתתפתי בו אני לא זוכרת
אגב, היום ב"7 ימים" יש "ריאיון בלעדי" עם אלי רייזמן (המתעמלת האמריקנית היהודיה) שהוא בעיקר ריאיון עם מאמנה, ישראלי לשעבר (ולמען האמת, הרבה יותר מעניין; היא עצמה ענתה כמה תשובות סטנדרטיות ולא מעניינות במיוחד על כמה היא מתאמנת קשה וכמה היא רצתה לזכות וכו'). אין לי ספק ששאלות על העסקנים בארץ והחיים בנתניה הן של הכתב הישראלי, אז אין לי חשד שהוא (מישהו ממסצ'וסטס… צר לי, אבל גם את שמו לא זכרתי 10 שניות אחרי שקראתי אותו) לא ראיין באמת; אבל שעשעה אותי שוב התווית השחוקה "ריאיון בלעדי" שהופיעה על שער המגזין ואז קלטתי: זה פשוט שם התואר הקבוע. זו הקלישאה העיתונאית, קולוקציה שכבר לא ניתן בלעדיה. כמו "תמונות קשות" – אי אפשר לכתוב סתם "להלן התמונות… גם כשכותבים "ריאיון" אי אפשר סתם "ריאיון" אז אוטומטית זה "ריאיון בלעדי".
נקודה מעניינת
הקלישאה העיתונאית שציינת נכונה אולי למוספי תרבות, אבל לא בהכרח לעיתונות באופן כללי. בניוז דוקא מקובל לתאר זאת כ'ראיון' סתם (ולהשמיט לחלוטין את העובדה שמדובר בראיון בהפניה מעמוד השער), פשוט משום שדני דנון (הפרסונה לצורך המחשה בלבד, ט.ל.ח.) יסכים להעניק ראיון לכל מי שיבקש יפה, כך שזה יהיה יותר ממטופש להוסיף את המילה 'בלעדי' לצד ה'ראיון'.
(ו… הדיון התחיל איפשהו כאן. ככל שהעין משגת, לא נראה שהשתתפת בו).
אוקיי, אז "יחס דורסני" לא היו
המילים המתאימות. אולי "פסילה גורפת" יותר מתאים.
כן, אני מבין שאת לא רואה בהם שום דבר מעניין אלא רק "חומר קריאה בידורי קליל ומהנה (ולא דיונים חשובים ברומו של עולם)", אני רק אומר שיש שם מספיק וריאציה כך שיש על מה להסתכל בצורה אחרת.
זה מזכיר לי משהו...
בזמן הקידום לשודדי הקארייבים – זרמים זרים פרסמו בישראל היום ראיון עם ג'וני דפ (נראלי שיובל אברמוביץ' חתום עליו אבל בגלל שאני לא זוכר אז…) השאלה האחרונה בראיון הייתה "אמרת בעבר שההשראה לקפטן ג'ק ספארו היא קית' ריצ'רדס. האם אתה רואה אותו משתתף בסדרה בעתיד?". וג'וני דפ ענה שהלוואי. קית' – פאקינג – ריצ'רדס שהופיע כבר בסרט הקודם…
מה שמצחיק,
זה שבסצנה מ"נוטינג היל" ממנה לקוחה התמונה בראש, מופיע עיתונאי שעובד ב"טיים אאוט". סתם משעשע שרד מתייחס דווקא לסצנה הזאת בהקשר של עיתונות קולנוע![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ראיון עם ג'ון גודמן ששובר את התבנית בצורה די מדכאת:
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1889158