אנשים עלולים להגיד לכם על "הכל בכל מקום בבת אחת" משהו כמו "זה סרט כזה מדהים ומטורף אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתאר אותו", אבל אני חושב שזה דווקא די ברור: אוולין וואנג (מישל יאו), היא בעלת מכבסה לא בדיוק מתפקדת עם מערכת יחסים לא בדיוק מתפקדת עם בתה ובעלה. היא צריכה לסדר את ענייני המיסים שלה בסניף רשות המיסים המקומית, אלא שאז היא מסתבכת במלחמה רב יקומית שהיא עשויה להיות המפתח לפתרונה.
עכשיו, כן – המשפט הזה מתאר באופן קצת "יבש" את מה שקורה בסרט – סרט שכולל סצנות לחימה עם פאוץ', פארודיות על "רטטוי", "מטריקס", סרטי קונג פו, "מצב רוח לאהבה" ו-"2001: אודיסאה לחלל", דיאלוגים מרגשים בין זוג אבנים, אנשים עם אצבעות-נקניקיה ואנשים שבשביל להעביר את התודעה שלהם בין יקומים ולזכות ביכולות של גרסאות אחרות וטובות יותר של עצמם עושים דברים לא צפויים כמו ללקק שקעים, להשתין על עצמם, לדחוף דברים לתחת ועוד.
אבל בעוד שקל להציג את "הכל בכל מקום בבת אחת" כרצף סצנות "מה ראיתי עכשיו" בלתי נגמר, הפסקה הראשונה והשקולה יחסית היא לב העניין והיא זאת שעוזרת לכל העסק לא להתפזר. כמו בסרטם הראשון של הבמאים, "איש האולר", גם כאן יש עוגת קצפת שמלאה בכל ה"מה לעזאזל ראיתי עכשיו" – אבל בניגוד לסרטי "בואו תראו איזה מטורפים אנחנו" שנוטים לקרוס לתוך הגימיק של עצמם, הדניאלס תמיד מקפידים שהמילוי יהיה משהו מרגש, מעניין וכזה שהוא בסופו של דבר לב הסיפור.
שלא כמו ב"איש האולר", כאן הדניאלס מכוונים קצת יותר גבוה, בגיבוי תקציב גדול יותר: הם לא תקועים רק באי קטן ושני שחקנים אלא מדלגים בין יקומים וצירי זמן ומצליחים להראות שלל שחקנים בשלל תרחישים עם שלל תלבושות שבשלב כלשהו רובם מתחילים ללכת מכות באופן מרהיב. זה באמת מרגיש שהדניאלס ישבו וחשבו "מה אפשר לעשות שיהיה מצחיק או מגניב על המסך" ואז פשוט קמו ועשו את זה. זה זמן טוב לחלק מהצוות מאחורי המצלמה שאיפשר את כל היופי הזה: הלמעצבת שירלי קוראטה – שלא עיצבה תלבושות לסרט קולנועי מאז "אלפא דוג" מ-2006, הכוריאוגרפירים אנדי ובריאן לה, שגורמים לכל סצנת קרב להרגיש שונה, ושזה איכשהו הסרט הראשון שהם עושים לו כוריאוגרפיה. בנוסף, מגיעה מילה טובה לצלם לארקין סייפה שגורם לכל הבלגן הנפלא הזה להיראות יפהפה.
כל זה לא היה עובד, יש לציין, בלי צוות שחקנים מצוין. מישל יאו תופסת כאן את מרכז הבמה ומראה את כל הכשרונות שלה: מכוכבת האקשן, דרך כוכבת הקולנוע ועד השחקנית הזיקית שיכולה להיעלם לתפקיד. אין ספק שגם סטפני הסו כבתה של אוולין, ג'וי, עושה תפקיד נהדר, וג'יימי לי קרטיס בתפקיד פקידת המס גם עושה תפקיד מורכב וכן ג'יימס הונג (לו פאן מ"צרות גדולות בצ'יינה טאון") כאביה של אוולין. אבל מי שמבחינתי פרץ כאן כתגלית הוא בכלל קי הוי קוואן כבן זוגה – וזאת למרות שטכנית כבר הכרתי אותו טוב למדי כשורט ראונד ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ודאטה מ"הגוניס". קוואן פורץ בסרט הזה בשלל תפקידים וגרסאות של וויימונד: הוא לוזר, הוא שרמנטי, הוא כריזמטי, הוא הכל. ולא קל להיות הכל, ואיכשהו בכל זאת קוואן גורם לזה להיראות חסר מאמץ.
צוות השחקנים המוכשר עוזר בהעברת הלב העיקרי של הסרט: מערכות היחסים המעורערות של משפחת וואנג, ובאופן ספציפי התסכול והמרמור שאוולין חשה בנוגע לחייה. בניגוד לסיפורים אחרים בהם "הנבחר" הוא כזה בגלל יכולת סודית ואמורפית, כאן הסרט מבהיר שמה שמייחד את אוולין הוא הכישלונות שלה. שזה גם מונולוג מאוד מצחיק באמצע הסרט אבל גם מסר יפה על כך שאנחנו לא מוגדרים רק על ידי מה שאנחנו טובים בו, אלא גם על ידי הכישלונות שלנו.
רעיון היקומים המקבילים, שבימינו קיבל משום מה את השם "מולטיוורס", הוא פופולארי מאוד לאחרונה. שבועיים מרגע שהסרט הזה ייצא גם דוקטור סטריינג' עתיד להשתעשע, כמו ספיידרמן לפניו, עם גרסאות שונות ומשונות של עצמו ושל אנשים אחרים ולפניו המולטיוורס היה תימה חוזרת ב"ריק ומורטי". כל אחד מהעיסוקים ברעיון היקומים האינסופיים מושך קצת לכיוון אחר – "ריק ומורטי" לכיוון יותר ניהילסיטי וציני, "ממד העכביש" לשאלות של זהות ומה מגדיר אותנו, "דוקטור סטריינג'", כנראה, לכיוון יותר הופעות אורח-י – ומה שנחמד ב"הכל בכל מקום" זה שבליבו הוא מושך את הרעיון לכיוון יותר אופטימי. כזה שלא רואה את אינספור האפשרויות כמשהו שאמור לשחוק את הרגש של האדם אלא אולי דווקא להעצים אותו. משהו שרואה באינספור האפשרויות לא רק אפשרויות לרווח עצמי, הרפתקאות ותועלת אלא גם לעשיית טוב. וכן, במקום מסוים זה אולי קצת קיטשי אבל אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבסרטי הקיטש שלי היתה סצנת קרב שבמהלכה אנשים השתמשו בחיות מחמד כסוג של נונצ'קות, אז אולי בכל זאת יש קצת הבדל. וחוץ מזה, מה רע ברעיון שכדאי לעשות טוב? זה רעיון טוב. תעשו טוב, אנשים.
עוד סרט שגורם ל"הכל בכל מקום בבת אחת" להיראות כחלק מטרנד הוא "אדומה אש" – שגם הוא עוסק בטראומות בין דוריות במשפחות מהגרים אסייאתיות בצפון אמריקה. אך אם "אדומה אש" הציג בעיקר את נקודת המבט של הבת, הרי ש"הכל בכל מקום בבת אחת" מגיע מנקודת המבט של האם. כמו כן, הטירוף ב"הכל בכל מקום" גורם למאורעות של "אדומה אש" להיראות כמו יום חדשות שגרתי.
אז כן, בניגוד לשם, אין באמת "הכל בכל מקום בבת אחת" בסרט החדש של הדניאלס – אבל גם "הרבה בהרבה מקומות בבת אחת" זה הרבה יותר ממרשים. אם היה חשש מסוים שהצמד לא יצליח להתגבר על "מחסום הסרט השני" (כן, אני יודע, טכנית אחד מהם הוציא בין לבין סרט בעצמו. בואו לא נחשיב אותו) אז הסרט הזה מעיף את החשש הזה לאלף אלפי עזאזלים באינספור יקומים מקבילים. "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סרט גאוני, מטומטם, מרהיב, מצחיק, מרגש ופשוט נפלא. עכשיו רק שלא ייקח להם שש שנים עד הסרט הבא.
הסרט עולה רק מחר
אבל מכיוון שמחר עולים עוד שני סרטים מסקרנים ביותר, ומכיוון שבחמישי בערב נצא לחג ארוך, הביקורת על הבמב"א יצאה (לפחות ביקום הזה) כבר היום.
מודה שלא אהבתי את איש האולר.
לכן הסופ״ש הזה מוקדש לאגרס וניקייג׳, אבל הביקורות כנראה יכריעו אותי עם הסרט הזה. ממש בא לי לאהוב אותו.
הייתי ממליץ להנמיך ציפיות לקראת אגרס
נראה לי שהמילה שלי שווה פחות (בכל זאת, אהבתי רק את "המגדלור" שלו, וגם זה לא במרת "סרט השנה" שלי או משהו), אבל תחושת האכזבה שליוותה רבים ביציאה מהקרנת הטרום בכורה הייתה גם אצל מעריצי הבמאי עד כה.
מצד שני, הסרט זוכה לשבחים בארה"ב, אז מה אני יודע.
המגדלור הפך לסרט האהוב עלי בכל הזמנים.
הרגיש לי כמו סרט בהזמנה אישית. מאיש הצפון יש לי וייב זהה. אז קשה לי להאמין שאני אתאכזב, גם עם רף ציפיות מקסימלי בערך :)
בכללי נראה שאגרס בנה לעצמו קהל ״בילט אין״ מהר מאד, עוד לפני שיצא הסרט השלישי שלו.
הקטע המגניב בסרט הוא האפקטים
כלומר, העובדה שצוות האפקטים מנה 5 אנשים שעבדו מהבית בזמן הקורונה.
בזמן שסרטי מארוול עובדים עם עשרות חברות אפקטים ואלפי עובדים על כל סרט, הרי שכאן הכול תוכנן בצורה חכמה ככה שיהיה הכי קל פשוט וזול לעשייה וזה עובד מעולה.
נשמע כמו סקוט פילגרים
שהוא סרט שלא סבלתי בכלל..
סרט גאוני, כל כך פרוע וחסר חוקים וגבולות.. הלוואי וכולם היו מאיזים לעשות סרטים כאלה. זה מראה שאפשר לעשות סרטים טובים גם בתקציב נמוך. הגאונות היא שבסוף הוא עוסק בנושאים פשוטים ויומיומים..
אני חובב סרטים איכותיים עם העדפה לסוריאליסטיים, ובעיני הסרט פשוט גרוע. זה אחד מהמקרים הבודדים בחיי שבהם יצאתי באמצע כדי לא לבזבז זמן.
פשוט סרט חסר עלילה, חסר רגש, לא קונסיסטנטי, לא אמין. חוץ מבידור של סרט פעולה לא מצאתי בו כלום…
ועכשיו גם בווידאו
https://www.youtube.com/watch?v=VvclV0_o0JE
הוא גם מביא שם ציטוט מהבמאים שתומכים בזה, ואפשר למצוא עוד כאלה בתוספות של הדיסק שהיו לא כאלה מעניינות (אבל עוד לא יצא לי לראות את הסרט עם הקומנטרי), או בראיון שלהם עם אדגר רייט שאהבתי יותר.
זה בדיוק מה שאמרת
זה רק כדי להראות לנו את הקונספט של הסרט לפני שמגלים לנו יותר מידי
לדעתי זה בשביל להכין ציוד להמשך כמו הטלפון והאוזניות
עובדה לא חשובה:
למרות שמשפחת וואנג כולה ממוצא סיני בסרט, השחקנים דווקא לא. מישל יאו נולדה במלזיה וקי הוי קוואן בוייטנאם (וג'יימס הונג, אגב, בארצות הברית). אני חושב שכולם מגיעים ממשפחות של מהגרים סינים לארצות אלה, אבל אני פחות בטוח לגבי קוואן.
אז כולם ממוצא סיני...
ז"א לא כולם נולדו בסין, אבל אם הם ממשפחות של מהגרים סינים לאותם הארצות – הם ממוצא סיני…
לכן ציינתי את זה
(ל"ת)
השאלה המעניינת בסרטים עם דירוג כמעט מושלם
אצל צופים, ומבקרים, מדרגים בגוגל וב-IMDb היא איך זה קורה, כי הרי אנחנו יודעים שהטעמים של האנשים האלה ממש לא חופפים.
התשובה היא כנראה שסרט כזה הוא בעצם "שני סרטים" או סרט שמדבר בשני קולות (לפחות) שמאפשר לאנשים בעלי טעמים שונים לגמרי לחוות את הסרט בצורה שונה לגמרי וליהנות מהחוויה.
אפשר היה לראות את זה בהקרנה שהייתי בה: אני פחות או יותר מאמצע הסרט עם דמעות בעיניים שרק הולכות ומתגברות, ובשורה מאחורי היו כמה אנשים שלא הפסיקו להתפוצץ מצחוק.
מרגיש צורך לצנן מעט את ההתלהבות
חשבתי שהסרט טוב, אולי טוב מאוד, אבל לקראת סופו הופך מעט מתיש, או אולי קורס תחת משקל היומרנות של יוצריו שהסרט יהיה מצחיק ומבדר, סוחף ומרגש, מעניין ומותח, פילוסופי ותבונתי, מסוגנן וייחודי. אבל באמת קשה להיות הכול, בכל סצנה, ובמקביל. או במילים אחרות דבר שהוא הכול בקלות יכול להרגיש שהוא גם בעצם שום דבר.
עם התקדמות הסרט במקום להישאב יותר ויותר עמוק אל תך הבייגלה הזה עם אין-סוף התוספות, התחלתי להבחין באיזה מאמץ שמתבצע בכדי שאני כצופה לא אאבד את הבייגלה עצמו. עולם הסרט הלך ואיבד מההרמטיות שלו והאפקטיביות שהסרט ביקש להשיג החלה להרגיש קצת מתוסרטת לפרקים. דוגמה אחת היא סצנה בה אוולין נלחמת ביריב, שכדי לבצע התקשרות עם יקום אחר צריך לדחוף עצם כלשהו אל תוך התחת שלו. אומנם צחקתי בקול רם, אבל יחד עם זאת הרגשתי שהסצנה בוגדת בהיגיון הפנימי שהסרט ניסה לבסס מוקדם יותר כשנאמר שכדי לבצע "קפיצה-יקומית" יש צורך בפעולה רנדומלית או לא סבירה סטטיסטית, מה שפתאום מאוד בלט כממבו ג'מבו שמתפקד כתירוץ לגחמות תסריטאית כאלה או אחרות שאמורות להוליד גאגים מוצלחים.
כאמור, נהניתי מהסרט והוא כן ברובו מוצלח בעיניי, אבל אני גם מנסה לנסח איזושהי בעייתיות שמנעה מההנאה שלי להיות יותר שלמה.
למה הסצנה פוגעת בהיגיון הפנימי?
(ל"ת)
אני מסכים שהסוף חלש כמו שאמרתי קודם
אבל זה לא בוגד בהגיון הסרט
אני לא רואה שזה דבר הגיוני וסביר לעשות (מה שאמרת בספוילר) אז זה כן נראה לי רנדומלי
זה פוגע בהיגיון הפנימי
לא במובן של סתירה או חוסר עקביות, אלא במובן שזה חושף את אותו היגיון פנימי כמנגנון תסריטאי שעובד לצרכים קומיים ולא ככלל אורגני על פיו עולם הסרט פועל (בכל זאת, אל מול האקראיות הרב-יקומית האין-סופית, הפעולה שמניעה את הסצנה בבירור נבחרה מסיבות מסוימות ולא הוגרלה או נקבעה בעקבות שאיפה לאי סבירות סטטיסטית)
הבנתי
יש בזה משהו, אם כי אני לא בטוח שתחושת ה"באנו לעשות שטויות שבא לנו לעשות" היא לא משהו אורגני במובן מסוים של הסרט.
סרט מאד "מציף" - אבל זה אולי הרעיון שמאחוריו.
לא כל הבדיחות עובדות (למרות ששורה מאחורי ישב מישהו שנער מצחוק לכל אורכו. לא הסתכלתי אבל יש מצב שזה היה סת' רוגן אינקוגניטו), ולא בטוח שהפיי-אוף הרגשי הורווח ביושר. אבל עלי זה עבד. וכמובן: מישל קוואן הייתה באופן לא-מפתיע דגולה, צדק נעשה סוף-סוף לשורט סטופ, וג'יימי לי קרטיס הייתה מלכה. ולא פחות חשוב: יש היום כל-כך קצת סרטים מקוריים באמת, שמנסים לעשות משהו חדש ומרגש (על אמת, לא סטייל מייקל ביי), שאני ממש לא מתכוון לנאטפק. 9/10
הסרט הזה עדיין יהיה בקולנוע עוד שבוע?
רק עוד שבוע יהיה באפשרותי לתפוס אותו ואני קצת בחשש שאפספס את ההזדמנות.
חושב שכן
כלומר, הוא עוד לא הגיע לשלב ההקרנות הבודדות והוא רחוק מלהיות שובר קופות אבל עדיין נראה שיש קהל שמשאיר אותו בחיים.
הלכתי היום, וראיתי שיש בימים הקרובים עוד הקרנות
אז אם לא צפית, יש עוד זמן. ובהחלט מומלץ בקולנוע.
מזדהה.
מהומה רבה על לא דבר
עריכה קקפונית ואפילפטית שלא מח9ה על סיפור חלש ובניית דמויות שטחית.
אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות
ואחרי האכזבה המידתית מד"ר סטריינג', פיצוי מבורך שמעיד שכן אפשר לעשות משהו מלהיב ומקורי בקולנוע עם הקונספט (אהבתי מאוד את ספיידרמן כמובן, אבל זו לא המהות שלו). שפכו עליי סופרלטיבים לסרט מאז שהוא יצא, וחיכיתי איתו כדי לוודא שאני צופה קצת אחרי ההייפ ומתוך מקום ניטרלי עד כמה שאפשר – את "איש האולר" כל כך אהבתי דווקא בגלל שהייתי מהראשונים לגלות אותו בקולנוע בלי לדעת עליו כלום, ורציתי חוויה דומה.
נכנסתי לסרט הזה עם ביטחון מוחלט בבמאים האלה, ולא רק שלא התאכזבתי, הם התעלו על הציפיות שלי. הסרט מוצלח אפילו יותר מאיש האולר לטעמי, פשוט כי הוא מרגיש אפילו יותר מדויק ממנו באיזון העדין בין דרמה כנה ומרגשת לקונספט מופרך וקשה לעיכול. לא פשוט לי למצוא דברים רעים להגיד על הסרט; אולי היה קצת ארוך מדי או בדיחות מסוימות שלא היו עם האפקט הצפוי, אבל השעתיים שביליתי איתו היו כל כך מהנות שהערות כאלה הן ניטפוקים מיותרים מבחינתי.
צחקתי בקול, בכיתי בהשתנקות, הבטתי בפליאה נרגשת באחת מיצירות הקולנוע הגדולות שנוצרו בעשור הנוכחי. מסוג הסרטים שמרגישים כאילו תפרו אותם עבורי. כמו כל מי שהמליץ לי, גם אני לא יכול להפסיק עם המחמאות – הקאסט עשה עבודה מצוינת (בעיקר קוואן, איזה כוכב!), הכוריאוגרפיה הייתה מלהיבה (רגע, זה גם סרט הקונג פו הטוב ביותר של השנים האחרונות, הא? לא ייאמן), הבימוי יוצא מן הכלל והאפקטים גם הם ברמה של סרט בלוקבאסטרים הוליוודי. זה נס קטן שסרט כזה קרה בכלל. פשוט פלא.
אני כל כך שמח שאנחנו חיים ביקום במולטיוורס שבו הדניאלס עושים סרטים, ומקווה שהם רק ימשיכו ליצור עוד דברים כאלה. אני יודע שאני בטוח אגיע לקולנוע לראות את האחד הבא שלהם.
הבדיחה האהובה עליי הייתה ללא ספק הרפרנס לאודיסאה בחלל. בהקרנה שלי כל האולם שאג מצחוק, ואני אפילו לא סגור אם כולם הבינו את האזכור, אבל זה היה מצחיק גם בלי קונטקסט. סצנה אייקונית מקלאסיקה שהפכה לסצנה אייקונית בסרט שעתיד להיזכר כאחת, איזו סגירת מעגל יפהפייה.
חגיגה קולנועית מטורפת.
הסרט הזה היה יכול להיווצר רק בקולנוע ויש כאן שימוש מלא בכל אספקט קולנועי כדי להעביר חוויה חזקה וייחודית שלא נראית ומרגישה כמו שום דבר על המסך.
השילוב של האפקטים הפרקטיים והדיגיטליים יחד עם העריכה יצרו כאן כמה רגעים שממש גרמו לי לתהות איך לעזאזל הם הצליחו לעשות את זה.
בהחלט מראה שבשביל סרט מולטיוורס מהפכני לא צריך להישען על פרנצ׳ייז.
מהנה אך לא יותר מכך
באמת חשבתי שהם בונים פה טיעון מעניין, על הקיום האנושי ועל איך עודף האפשרויות הופך את הכל לחסר משמעות
מאוד מזכיר את ריק מהתוכנית "ריק ומורטי"
אבל במקום זה קיבלנו בסוף את הקלישאה של האהבה והקבלה, שזה בהחלט דרך נחמדה לסיים את הסיפור, אבל שום דבר מהפכני כמו כל השבחים ששמעתי על הסרט
כן, גם אני הרגשתי שחסרה פה מישהי שתיתן את הנאום של אוליביה קולמן ממשפחת מיטשל כדי לאזן קצת את הקלישאתיות שבסוף.
לא כל דבר אופטימי הוא קיטשי ושטחי וכל דבר פסימי-ניהליסטי הוא כה עמוק וחכם
(ל"ת)
נהניתי
האם המסר היה קצת קיטשי? אולי. האם היה כיף מאוד בדרך? כן.
השאלה היא האם עכשיו אני אהנה גם מהסרט על הגופה המפליצה? או שאין קשר ביניהם?
מצטרף למשבחים. סרט קופצני, מטורף, מצחיק, מרגש ומטורלל בדיוק במידה הנכונה.
התעלה על הציפיות שלי (ואחרי כל הביקורות המהללות שקראתי עליו, די חששתי להתבדות, האמת). כל השחקנים פנטסטיים (איפה היית כל הזמן, תאומו הצעיר של ג'קי צ'אן אבל עם כישורי משחק?), יש בו ויזואליה מטורפת לעומת רעיונות די מצמררים וקשים לתפיסה ("כלום לא משנה", כמו שאומרת ג'ובו טופאקי), יש בו שורות מפתח שחוזרות על עצמן עם משמעות שונה בכל פעם (זו קלישאה, אני יודע, אבל כשהיא מבוצעת היטב – אני מקבל אותה בזרועות פתוחות) והכל מתאזן בזכות קצב נכון, הגשה מעולה ותסריט חכם.
פרט משעשע: זה כבר הסרט השני שעוסק במולטיוורס שבו הגיבור/ה מקבלים באיזשהו שלב – זהירות, ספוילר גם לד"ר סטריינג' במימדי הטירוף – עין שלישית במצח.
מעבר לזה שהסרט מדהים והרגישה כמו זריקה מטורפת לאוויר של כדור וחבטה מוצלחת – כמה כיף להיות באולם מלא עד אפס מקום בסרט כזה מקורי ולא חלק משום זיכיון.
זכיתי להשלים את הסרט רק עכשיו
החצי השני שלו הוא אחד מסרטי הקונג פו הטובים (והמוזרים) שראיתי בחיי והחצי השני (שאמנם טיפה מאבד מהקצב אבל מחפה לקראת הסוף) הוא אחד הדברים הכי מרגשים שראיתי מזה הרבה מאוד שנים, לא יכלתי לעצור את הדמעות.
סרט נפלא, מפעים מרגש ומצחיק שמראה שאפשר לעשות קולנוע מטורף בתקציב נמוך מאוד ו(אולי למרות השם שלו) עם מעט מאוד לוקיישנים.
וזה גם בערך חצי שעה ארוך מדי, למען האמת.
(ל"ת)
הסרט הכי טוב שיצא עד כה השנה.
סרט מעולה! ככה עושים מולטיוורס! השבוע השלמתי גם את ד"ר סטריינג' והוא היה כזה ארוך ומתיש כך שממש לא אהבתי אותו.
"הכל בכל מקום וכו'" היה נהדר. כל השחקנים הראשיים נתנו בראש ובמיוחד זה ששיחק את הבעל יצא ענק.
אהבתי כל רגע בו. איזה יופי של סרט.
אחלה ביקורת ממש מעניינת איכותית וטובה
תודה לך על ההארות
האמת, שלא מאוד התלהבתי...
(לא יודע אם זה קשור אבל אציין שטרם צפיתי באיש האולר)
זה יותר מדי הרגיש לי כמו מסיבה של סרטים שעשו את זה טוב יותר:
(בטח יש עוד אני לא מספיק עבר קולנוע, אבל משתדל לצמצם פערים)
שמש נצחית – אי אפשר לא להקשיב ללב הוא תמיד מנצח, גם אם ננסה לעקוף אותו
ענן אטלס – יקומים, דמויות בהיפוך תפקידים, פרה היסטוריה, עתידנות וקרנבל שלם של דמיון וויזואליזציה – פשוט ברמה יותר טובה בהרבה
דוני דארקו – אם תנסה לתעתע בקרמה, לעשות עליה מניפולציה, טוב לא יצא מזה, הדרך להגשים את עצמך זה לבחור ולהיות חופשי בתוך הקרמה שלך. לא מאוד דומננטי בסרט אבל בכל זאת גם הסרט הזה עלה לי תוך כדי צפייה
התחלה – צריך להסביר? הרעיון לשנות דפוס/אמונה ברובד עמוק באופן חורדי/עתידני/בדימויים של קרות דמים. פשוט יותר טוב…
מטריקס – אין צורך להסביר.
ד"ר סטריינג – לא יודע, פשוט יותר נהניתי… מהקצב, הרעיון, העלילה, המידתיות בקשקשנות העולצת…
הקול בראש – טוב זה סרט שאני די שונא (אין לי כוח לפרט כרגע) אבל הרגשתי את השמעתו הניכרת
קיל ביל – מתחת להכל אני יודע מי את ומה את באמת ולמה את מסוגלת – ושש קרבות ודימויים ויזואליים אחרים… אין כמו טרנטירו לערבב חומרים והשפעות ולהפוך את זה למנה על רמה
לכידות – יקומים מקבילים אבל בלחץ… לא סרט מופת אבל כן אפקטיבי וחמוד בצורה כלשהי…
אודיסאה בחלל, אמלי ומלהולנד דרייב גם עלו לי כמשפיעים ברוחם רעיונית או מבחינת אפקטים, כמו גם ירח, אובליביון, להתעורר אתמול בבוקר ובחזרה ממחר, כל הזמן שבעולם, בבל, ולריאן, שחקן מספר 1, המעיין…כולם כמובן נהדרין מלבד המעיין שקצת אכזב…
והאחרון שקפץ לי זה סקוט פילגרים נגד העולם, שגם, פשוט עושה את הרעיון של להחצין קרבות פנימיים באופן הרבה יותר מגניב וטבעי…
הרגשתי הרבה מאמץ על הסרט הזה…
בקשר לתהיה לגבי הסיבה לכינוי 'מולטיוורס':
היקום הוא יוניברס = The universe is all of space and time[a] and their contents,[10] including planets, stars, galaxies, and all other forms of matter and energy
מולטיוורס הוא כל ההתגשמויות של כל זה בתוך ההסתעפויות האפשריות
כלומר, הרבה יוניברסים.
לדעתי, לפחות
נהנינו: צחקנו ובכינו וצחקנו.
אשתי לא אוהבת מדע בדיוני. היא די מזלזלת בכל הז'אנר ומביעה זאת בקול תוך כדי, לכן לרוב איננו צופים בסוגה זו יחדיו. מכיוון שהסרט קיבל תשבוחות רבות עד לרמת מועמדויות לאוסקרים, שכנעתי אותה לצפות בו.
הדבר הכי נחמד שעזר להתחבר לסרט היה שתגובות הגיבורה היו ממש דומות לשלה: מעיין מודעות עצמית למוזרות שקוראת, זלזול, וקבלה הדרגתית של הקונספט.
הגיבורה אמרה את השורות המזלזלות בשם אישתי רגע לפני שהייתה אומרת זאת בעצמה. עד לרמת הבלבול של שמות ורפרנסים – יופי של שימוש במודעות עצמית.
לא הכל מושלם, אבל הסך גדול מחלקיו. אין מתחרים רבים השנה שמגיעים לרמות של זה. סצינות האבנים היו נהדרות!