מבול של צרות

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 7 באוגוסט 2007Posted in: ביקורות

במקור: Evan Almighty
במאי: טום שדיאק
תסריט: סטיב אודקירק, ג'ואל כהן, אלק סוקולוב
שחקנים: סטיב קארל, מורגן פרימן, לורן גרהאם, ג'ון גודמן, וונדה סייקס

בראשית היה 'ברוס הגדול מכולם' והארץ היתה יאללה בלגאן. ראו יוניברסל כי טוב, שלפו תסריט מאי שם, הדביקו לו כוכב עולה – סטיב קארל – ושם שיעיד על עיסתו: 'אוון הגדול מכולם' (או בעברית: 'מבול של צרות').

אוון, שב'ברוס הגדול מכולם' עוד הגיש חדשות, הפך איכשהו לחבר קונגרס, פשוט משום שהבטיח לציבור שהוא ישנה עבורם את העולם. במסגרת התפקיד הוא נדרש לעבור לעיר הגדולה – וגם מגדיל בשקל תשעים את הבית ואת האוטו. המשפחה לא בטוחה שכל המעבר הזה נחוץ, אבל ברגע שהם רואים את הבית החדש, הם נופלים שדודים ומנשקים את רגליה של השיטה הקפיטליסטית.

עם הגיעו לבית הנבחרים, מגלה חבר הקונגרס הצעיר והנמרץ כי יש לו ספונסר נדיב שדואג לרווחתו. לרוע המזל, הוא לא מספיק ליהנות כמו שצריך מהמשרד המרווח, ההתחככות בכל המי ומי וחוסר היכולת לנהל חיים פרטיים: על סף דלתו מופיעות חבילות משונות. בתחילה אלו פטישי עץ עתיקים למראה, לאחר מכן קורות עצומות שמגיעות לחצר שלו, ולבסוף מישהו שולח לו שמלות יוטה שיצאו מהאופנה כבר לפני ארבעת אלפים שנה. המישהו הזה טוען שקוראים לו אלוהים (מורגן פרימן), והוא מטיל על אוון לבנות תיבה, פן יבוא המבול ויטביע את כולם. עוד הוא מחייך לאוון, וכבר מופיעות חיות היער זוגות זוגות, ומחפשות מקום להתארח. אוון מנסה להמשיך ולנהל חיי קונגרס מכובדים ורגילים, אבל אלוהים לא פראייר: בכל פעם שאוון מורד ולובש חליפה ומגלח את זקנו שצימח פרא, הוא מוצא את עצמו בבית הנבחרים – קבל עם ומצלמות – כשחליפת יום ההולדת שלו לגופו.

אוון מבין שאין לו ברירה, ומנצל את זמן האיכות עם המשפחה כדי לבנות את התיבה המזורגגת, ולא שיש לו מושג איך. הבנים שלו חושבים שהוא קוקו, אבל נהנים במידה מסוימת מהפרויקט. אשתו, לעומת זאת, בטוחה שהוא עובר את משבר אמצע החיים מוקדם מהרגיל, וכמוה גם חבריו ועוזריו של אוון בקונגרס.

ל'מבול של צרות' היה רעיון יפה: איש תמים מן היישוב שהופך לנח מודרני. אבל הסרט כותב אותו בשבע שגיאות, וממסמס כל אפשרות ליהנות ממנו, כשהוא בוחר בפתרונות הכי שטחיים. זה מתחיל בהומור, שאפשר לסכם את קיומו בסרט בפשטות: אוון ערום, אוון דופק לעצמו את האצבע, אוון דופק לעצמו את האצבע, אוון דופק לעצמו את האצבע. זה כל כך מצחיק שאפילו סטיב קארל בעצמו בוכה. כשצריך לגוון את מכסת הסלפסטיק, יש לסרט אלטרנטיבה מפוקפקת, וקוראים לה וונדה סייקס. סייקס מגלמת את ריטה, העוזרת האישית של אוון, והיא לקחה על עצמה ברצינות יתרה את תפקיד הסייד-קיק השחורה המעצבנת. לצורך כך, סייקס אימצה לעצמה את האינטונציה הרשמית של סייד-קיקים שחורים, כלומר דיבור שנשמע כמו צפירה עולה ויורדת, והיא יורה משפטים בלי אבחנה. חלקם מצחיקים יותר ("למה אתה נשמע כמו אוון בקסטר אבל נראה כמו אחד מהבי-ג'יז?"), חלקם מעוררים רצון לנתח לה את מיתרי הקול.

גם בחלקים הרציניים יותר שלו, 'מבול של צרות' לא מתרומם. הוא סובל ממחלה שמאפיינת את רוב הקומדיות: זומביסטיק אידיוסיס. כדי שהעלילה תתקדם ותוכל להציע קונפליקטים דרמטיים קורעי לב, תושבי השכונה של אוון, ואפילו אשתו הסבלנית, חייבים להתנהג כמו מטומטמים גמורים. מול עיניהם מופיעות חיות יש מאין, זכר ונקבה, ועוזרות לאוון לבנות את התיבה, אבל התושבים מתעלמים מנוכחותן (פרט לשאלה הרת הגורל לאן הולך כל החרא – הגם שבאופן פלאי בכל השכונה אין גלל אחד לרפואה); גם בהמשך, כשמופיעים מולם אותות וניסים מרשימים יותר שאי אפשר להתעלם מקיומם, הם מצליחים להתעלם מהם כדי שיוכלו להמשיך ללעוג לאוון. חוסר האמונה הזה לא הופך את הייסורים של אוון לאמינים יותר או מכמירי לב יותר, אלא רק גורם לסצינות הללו להיראות כמו טלאים (ולא במובן הבנים של הכבשה) שהודבקו בגסות לסרט, כדי שיתאים לסיפור התנ"כי. אבל 'מבול של צרות' לא מתאים למקור התנ"כי בשום צורה, ולקראת הסוף הוא רק מעלה תהיות מה לעזאזל היתה התכלית של כל זה.

התשובה לזה דווקא קלה: אין תכלית. אלוהים השתעמם כל כך מקיומנו, שהוא מפתח חוש הומור אכזרי. מורגן פרימן הוא האלוהים הכי מרוצה מעצמו שתראו: צעדו קליל כמנגינת חליל, וזיו תמידי נסוך על פניו. אבל אל תתנו למראה המואר שחזר מהודו להטעות אתכם – פרימן הוא אותו אל תנ"כי שדורש ציות עיוור, גם אם אוון בכלל לא רצה קודם לעשות ורק אז לשמוע. אין שום סיבה מיוחדת שאוון יעטה עליו תלבושת תנ"כית, אין סיבה שזקנו יצמח פרא; וגם ניתן להתווכח על הצורך להלבין את פניו של אוון ברבים, רק כדי ללמד אותו קצת ענווה. "זה הכל מאהבה", מסכם אלוהים שבשמיים את סיבותיו, ואני לא יכולתי שלא לחשוב שלזה התכוון שלמה ארצי כששר: "יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב".

דווקא את הבדיחות שלא לוו בהסברים והצריכו ידע מוקדם, אני הכי אהבתי. למשל, פוסטר לסרט שמופיע ברקע וקורץ לפילמוגרפיה של קארל; או שמה של אשתו של אוון בסרט, ג'ואן, או השם שבוחר לעצמו אלוהים בזמן שהוא מחלטר כמלצר במסעדה. אלא שכל אלה קשקשי זהב נוצצים במי הירקון: לא שווה להיכנס למים רק כדי לנסות לאסוף אותם, ובטח שלא שווה לראות את הסרט.

תגיות: