אומרים שהתיכון הוא הזמן והמקום להתנסות בחוויות ולעשות שטויות. ובכן, זאת לא ממש החוויה שלי. שנאתי מסיבות ושנאתי אפילו טיולים שנתיים, ובהפסקות ישבתי בספרייה. מאז, היו רגעים שהסתכלתי לאחור ותהיתי אם אולי הגזמתי בשנאה שלי לכל הדבר, ואז הגיעה "אופוריה", וכל חרטה שהייתה לי נעלמה כאילו לא הייתה. כאילו כן, אולי הדבר הכי מחמיא שכתבו עליי בספר מחזור זה שאני "טוב לב ונעים הליכות" אבל לפחות לא התמכרתי לסמים ונהייתי נרקיסיסט חולה מין עם בעיות שליטה בעצבים.
"אופוריה" מבוססת על סדרה ישראלית שיצר רון לשם, שתיהן עוסקות בבני נוער בעולם שבו הם מחפשים את עצמם, מחפשים ריגושים ומנסים להישמע חכמים. כאן פחות או יותר נגמר הקשר בין השתיים; "אופוריה" הישראלית (שהייתה בת עונה אחת) בנתה את היסודות שלה סביב רצח שאירע שנה לפני מאורעות הסדרה, רצח שהוביל את גיבוריו להתמודד בדרכים, הממ, מעניינות, עם הטראומה הזו (וגם כמה טראומות אחרות). כמעט ולא רואים בגרסה הישראלית מבוגרים, וציר עלילה מרכזי בה מרגיש בכלל כמו ספר מסוים של מורקמי.
העיבוד האמריקאי, שאותו יצר סם לוינסון, עוסק בבני נוער שמכניסים עצמם לעולם של כאוס, בלי גורם מקשר כמו רצח. "אופוריה" נפתחת כשגיבורת הסדרה, רוּ בנט (זנדאיה), חוזרת בדיוק ממוסד גמילה מסמים. אביה של רו נפטר והיא מצאה נחמה בעולם של הזיות. במקביל לחזרתה מצטרפת אל בית הספר נערה טרנסג'נדרית בשם ג'ולס (האנטר שפר) שגרה לבד עם אביה. ג'ולס ורו נהיות BFF והכל טוב ויפה וכולן שמחות ומאושרות.
או לפחות הן אמורות להיות, על הנייר. "אופוריה" לא מתרחשת בשכונת פשע אלא בעיירה רגילה, וכמעט כל עלם חמודות בה מגיע ממעמד סוציואקונומי שהוא לכל הפחות סביר (אם יש ב"אופוריה" משפחה עם בעיות כלכליות, זה לא משהו שהסדרה טורחת להתעכב עליו). אני כמובן לא רומז שאם אין צרות כלכליות אז אין צרות, אך כמו שמניין המתים ב"האנטומיה של גריי" גבוה להחריד יחסית לבית חולים, ואפילו יחסית לשדה קרב, עד שקשה שלא לתהות האם לא מדובר בבית חולים שפשוט ריכז אליו את כל הרופאים הכי שלומיאלים – כך גם ב"אופוריה" התחלתי לתהות מה הסיבה לכזו כמות של סמים, אלכוהול וזנות שלא תבייש את ג'ורדן בלפורט.
ולא לוקח זמן רב לעלות על המכנה המשותף: הורים. אביה של רו, כאמור, הלך לעולמו, ואמהּ של ג'ולס לא בסביבה. אביהן של שתי אחיות מבית הספר קם והלך, הוריו של סוחר הסמים המקומי מתו ואביו של כוכב הפוטבול נמצא אומנם בסביבה, אבל נגיד ככה: עדיף היה שלא יהיה.
כמובן שהיעדר דמות אב/אם הוא לא ערובה להתנהלות מסוג שכזה – בכל זאת יש בסדרה מספר בני נוער נטולי אבא/אמא שלא איבדו את השפיות – וגם ההיפך (ילדים עם הורים סבבה שפונים לאפיקים שכאלה) הוא הנכון, אבל מה שסם לוינסון בא ומצביע עליו הוא שאותן בעיות הפשיעה וההתמכרויות לא שמורות רק לבני נוער בהארלם, אלה שלא הייתה להם ברירה אחרת, וגם לא רק לילדי העשירים המשועממים של בברלי הילס. לא. הן זמינות גם לילדים רגילים שגדלו בבית רגיל, חלקם נכנעו לפיתויים וחלקם לא. בקיצור, "אופוריה" אומרת שההורים שלנו דופקים אותנו בצורה כזאת או אחרת, וחלק לא מספיק חזקים להתמודד עם זה. אבל לא את, גאיה, אימא שלך ואני עושים הכול ואת הולכת לצאת 100%, את שומעת?
עכשיו, הייתכן ש"אופוריה" מעט מגזימה? אני רוצה לומר שכן, אבל מודה שאני לא באמת יודע. הכי הארדקור שאי פעם הייתי היה בגיל 6 כשלקחתי ברוב טמטומי שאכטה מסיגריה דולקת שהושארה במאפרה. מי אני שאבוא ואגיד "נו באמת, בני נוער לא עושים כל כך הרבה סמים," כי מאיפה לי? ומאיפה לכם?
כשסיימתי תיכון, האייפון הראשון חגג רק שנה ולא הכרתי אחד בגילי שהיה לו מכשיר. ואני אומנם מסתכן בלהישמע כמו בומר, אבל אין היום נער שלא נושא בכיס מחשב עוצמתי, כזה שמסוגל לקשר אותו לכל גורם מפוקפק שירצה. ואם מציאת הריגושים, אופוריה, נהייתה קלה יותר מתמיד – הסטנדרט של מה נחשב לריגוש עלה גם הוא. ברור שלא כולם נופלים לפיתויים שמסביב, אבל אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהאמין שלא כולם נתונים להשפעה רעה. כך למעשה "אופוריה", עבור רבים, היא הקצנה של המציאות, ועבור אחרים היא תמונת ראי.
והסדרה מודעת לכך היטב, ומשחקת עם הצופים על התפר הזה שבין מציאות לפנטזיה – ואני בהחלט יכול להחשיב אותה כסדרת פנטזיה באופן שבו היא מתנהלת. אין ב"אופוריה" נרטיב בעל מבנה אחיד. "אופוריה" היא למעשה ניסוי שבו סם לוינסון (שכתב את כל הפרקים) עושה מה שהוא רוצה. בעונה הראשונה עוד היו בפניו כמה חסמים – הייתה לסדרה קשת עלילתית ובמאים אחרים עבדו על פרקים שונים, אך את העונה השנייה הוא כתב וביים לגמרי בעצמו, וכשלוינסון לא צריך לתת לאחרים הסברים כיצד "אופוריה" אמורה להיראות, אלא עושה זאת בעצמו, התוצאה היא סחרור ויזואלי (וכוללת לפחות שלושה פרקים מיוחדים שכמוהם עולם הטלוויזיה לא ראה).
אין כמעט סצנה בעונה השנייה שניתן להגדיר כ"נורמלית". כל רגע הוא תיאטרלי ופסיכדלי. וכמה שזה יפה, ככה גם מעייף. הסדרה מדהימה, אין ספק, אבל העלילה המינימלית לא מצדיקה את כל הפומפוזיות הזו. התחושה היא שלוינסון לא באמת כתב תסריט שיכול למלא 8 פרקים בני שעה, לכן הוא מרח את זמן המסך בכל מה שהוא יכול היה לחשוב עליו: שירים, מונולוגים, חלומות, פלאשבקים, ואותם פלאשבקים מזווית אחרת.
מזלה הגדול של "אופוריה" הוא שזנדאיה בסביבה – או שמא, מזלה הגדול של זנדאיה הוא ש"אופוריה" כאן להוציא ממנה יכולות משחק פנומנליות, כאלה שלא רק מצדיקות את האמי שכבר קיבלה, אלא גם שימציאו עבורה פרס נובל למשחק. לא כל פרק בסדרה מוציא ממנה את ההלן מירניות שבה, וטוב שכך, אבל כשרו בתחתית זנדאיה פורחת. בשונה משחקניות ושחקנים אחרים שהיו נכנעים למלודרמה ומכערים עצמם לדעת, רו של זנדאיה היא קשת של אמוציות: היא חברה טובה והיא מצחיקה (קורעת אפילו), והיא נכתבה כך שנאהב אותה ממש. לכן לראות אותה נופלת זה כמו לראות בן משפחה במצוקה.
אולם הסדרה לא נקראת "המופע של רו" ומלבד ג'ולס יש סביבה עוד דמויות בנות גילה, חלקן נמצאות במה שמרגיש כמו סדרה נפרדת לחלוטין ממה שזה לא יהיה שעובר על רו (רו למעשה כמעט ולא נפגשת עם כמה מגיבורי הסדרה האחרים, אפילו שהם הולכים לאותו תיכון). הבולט מכולם הוא נייט ג'ייקובס (ג'ייקוב אלורדי, "דוכן הנשיקות", "דוכן הנשיקות 2" ו"דוכן הנשיקות 3"), אותו כוכב פוטבול עם תסביכי אב. נייט הוא פסיכופת, ואם הוא לא יגדל להיות רוצח סדרתי זה רק כי הוא יגדל להיות משהו יותר גרוע, סוחר NFT או משהו. נייט, באפתיות גמורה, עושה דברים מחרידים לאנשים שאנחנו אוהבים (אני מזכיר שזה אותו שחקן מ"דוכן הנשיקות"), אבל הנה הקטע: אני לא שונא אותו. כי גם את הגרוע שבגרועים "אופוריה" לא מציירת בשחור כמו שגם את הטובים והנחמדים הסדרה לא מציירת בלבן.
זה נכון גם לגבי הנערה הפופולרית בתיכון, מעודדת ראשית שנראית כמו אחות קרדשיאן אבל יש לה יותר אמפתיה ושכל מרוב הדמויות האחרות, וזה נכון גם לגבי הפמליה שלה שלא מורכבת מנערות פופולריות שטחיות חסרות אופי. למרבה האירוניה, זה נכון במיוחד לייצוג של סוחר הסמים, פזקו; הבחור הכי נחמד, תומך ומקסים ב"אופוריה", והייתי רוצה להיות חבר שלו במציאות.
רציתי בנקודה הזו לצקצק על הדרך שבה הדמויות, כולל זו של רו, לפעמים מדברות – בעיקר ברגעי משבר; הרבה פאתוס, פילוסופיה בשקל תשעים ורצינות תהומית של חייל שחזר מויאטנם. אבל בסופו של יום זו סדרה על בני נוער, ומי מאיתנו בגיל 16-17 לא חשב שהוא יודע הכול.
"אופוריה" מנסה להיות הרבה דברים וגם מצליחה להיות הרבה דברים. היא דרמה עמוקה אבל מצליחה גם להצחיק. מדי פעם היא סדרת פשע שגורמת גם ל"שובר שורות" להזיע. לפעמים היא אופטימית ולפעמים פסימית. לעיתים היא קצבית ומדליקה, לעיתים דורכת במקום וכבדה. היא לא חפה מפגמים אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: היא לא נראית ומתנהגת כמו אף סדרה אחרת בטלוויזיה.
כמה שהסדרה יכולה להיות מבולגת, מלאת פגמים, מוגזמת ולעיתים קרינג'ית, אני מאוהב.
אם יהיה לי זמן ארחיב קצת. מה שכן, אתה חושב שנייט דמות טובה? הוא מרגיש לי נק התורפה של הסדרה. מעבר לזה שהוא שנוא ברמת ג'ופרי בערך, הוא לא עקבי בשיט בהתנהגות שלו ומרגיש לי שהוא לא דמות אמיתית. איו לו ממש עולם פנימי ובאמת שלמצוא היגיון כלשהו במעשיו זו משימה בלתי אפשרית. לדעתי סאם לוינסון הכניס אותה מסיבה מאד פשוטה, מעבר לזה שהוא היה צריך מין נבל שיגרום לדמויות אחרות להגיב אליו. לוינסון מרגיש בן אדם שמאד מתעסק בעצמו ולכן הכניס כמה דמויות שאמורות לייצג צדדים שונים בו. רו מייצג את החלק ההתמכרותי אבל ברור שהוא לא דומה לה בשיט, בתור לבן פריבילג ובן לבמאי די מצליח לעומת מישהי לא לבנה, עם משפחה מפורקת ומצב כלכלי די מעורער. לכן הכניס את נייט הלבן והעשיר שאין לו באמת זכות להתלונן ודרכו לוינסון רצה לפרק קצת את עניין הגבריות הרעילה (כולל תסביכי האבא). אבל בניגוד לרו שהצליחה לצאת מכבלי ההשוואה לחייו של לוינסון והפכה לדמות עמוקה ומאד מלאה (ואני נותן הרבה מהקרדיט לזאנדיה), נייט נשאר בגדר של ייצוג רעיון בלבד. בקלות הדמות שהייתי חותך מהסדרה בקלילות (גם השחקן לא משהו).
כמו כן, צדק לקאט! היא יותר מדי מגניבה בשביל לזרוק אותה לשוליים בצורה נפשעת כמו שנעשה בעונה השנייה. כנל לגבי גולס.
עוד דבר אחרון, אני ממש מתעייף מדיוני פילם נגד דיגיטל ואני חושב שבשניהם אפשר להשתמש בדרכים נהדרות ואנמיות. יצא לי לצפות בסרטי פילם עם צילום לא משהו בכלל. כאן זה לא המקרה, לא זכור לי מתי צפיתי בסרט פילם שנוצר בשנים שפילם כבר לא הברירת מחדל, שכל כך זועק פילם בכל סצנה. החל מהתאורה הזהובה על הדמויות, אור השמשה החורך ברחוב (שתמיד מרגיש לי משהו שאמור לגרום להזדהות עם רו, שמרגיש לי שיוצאת מהבית רק בערב ובשאר הזמן קבורה בחדר ונראית מסונוורת כל פעם שבמקרה היא פעילה בשעות שאנשים פעילים בהם),התחושה המגעורנת ולא חלקה. אני מת על זה שסדרות ממציאות שפה ויזואלית, בדיוק כמו שהיורשים או שובר שורות המציאו לעצמן מין שפות ויזואליות ייחודיות שהן דובקות בה. לפעמים זה יכול להרגיש אובר דה טופ אבל יש בזה משהו מאד מספק בסופו של דבר.
דרך אגב, מאד ממליץ על שני הפרקי ספיישל שיצאו בין שני העונות
הראשון מביניהם היה הרגע שהבנתי שזנדאיה ממש גדולה. וזה הפרק שנתן צדק לדמות נהדרת שלרוב די מחליקים עליה, המנטור שלה עלי. בנוסף עד כמה שכיף עם הסחרורים הויזואליים של הסדרה (מניח ששלושת הפרקים שציינת הם היריד, הבריחה, ו…המחזה?), נחמד לראות שסאם לוינסון שולט במדיום גם כשהוא יותר מרוסן. אומנם הוא כבר הספיק במלקולם ומארי לעשות סרט בלוקיישן אחד אבל הרגשתי שבפרקי ספיישל, במיוחד הראשון בדיינר, היה משהו יותר מאופק אבל גם מדויק מבחינת הבימוי. והתסריט שם בפער האהוב עלי בסדרה, באמת שזה כנראה הפרק האהוב עלי (אולי בתיקו עם פרק 5 של העונה השנייה). משום מה בסלקום שני הפרקים האלו לא קיימים לצפייה אבל אני זוכר שביס העלו אותם.
תנסה את "אומה רצחנית"/Assassination Nation
סרט שהוא עשה קצת לפני "אופוריה" ורואים בו את הסגנון שלו מתפתח. לא מנימליסטי כמו הספיישלים אבל עוד לא 100% "אופוריה", וגם מאוד מהנה, בטח אם אהבת את הסדרה.
צפיתי בו למעשה. סרט מאד מהנה אבל לא מגובש וילדותי
מעניין במיוחד לצפות בו לאחר היכרות עם אופוריה, ואז הוא מרגיש כמו אבטיפוס מוזר ביותר. מה שכן, מרשים בטירוף השליטה של לוינסון במדיום בהתחשב בכך שזה היה סרט הביכורים שלו.
מעניין אותי
איזה קו עלילה מזכיר ספר של מורקמי בגרסה הישראלית?
ספקולציה בלבד
אבל קו העלילה של מירנדו אל סיילו ודרום אמריקה מזכיר את "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם".
אופוריה, כשמה כן היא
כמו התלונה שגם הסרט האנטי מלחמתי ביותר מבצע גלוריפיקציה של המלחמה, או משהו כזה, יש משהו אירוני בסדרה על התמכרויות שמפעילה את כל הגירויים האפשריים להתמכרות, שמושכים את העין ומפעילים את האנדרופינים במוח ועושים שם מסיבה- אלימות, מין, מין של קטינים במיוחד, מין ואלימות, יחסי שליטה, גירויים ויזואליים מסחררים ביופיים.
חוץ מזה אני מניחה שכמעט כל ההצלחה של אופוריה היא בכך שהיא מצליחה לערער את תפיסת המציאות של מבוגרים נורמטיביים לחלוטין- לא יודע, אולי זה אמיתי, אולי בני נוער הם כאלה. בטיים אאוט אפילו קראו לזה "ייצוג דוקומנטרי"!
אז כלל האצבע- בתיכון, בטח בתיכון פרברי אמיד, יש ציונים. באופן הכי שטחי, הם מייצגים את רמת התפקוד של התלמידים בשביל המערכת הגדולה שאין לה יכולת לשוחח עם כל אחד מהם באופן אישי כל השנה. בשביל להוציא ציונים גבוהים תלמידי תיכון צריכים לשבת הרבה זמן וללמוד. יש 24 שעות ביום. אם הם לא לומדים, לא יהיו להם ציונים. בציונים כושלים הנורות האדומות של המערכת מהבהבות. ואולי מערכת ההערכה בחינוך האמריקאי שונה קצת מהבגרויות, אבל זה מספיק דומה. אם התיכון הפרברי הזה כל כך "רגיל" ומעמד הביניים, הוא דורש תפקוד גבוה ותחרותי מהתלמידים שלו.
רוב הדמויות של אופוריה לא שמעו אפילו על מבחן או שיעור, וגם אם שמעו, איפה הם הכניסו אותם בלו"ז? הם היו אמורים כולם להיות תלמידים נכשלים. מילא רו, שהיא נרקומנית ידועה למערכת שיצאה ממוסד גמילה, אז הציפיות הן בעיקר שתיגמל, ושחקני פוטבול משחקים פוטבול כדי להגיע לקולג' אז הציונים לא רלוונטיים ומעלימים מהם עין, אבל למרות שעידוד הוא ענף ספורט, הוא לא ענף ספורט שמכניס אותך לקולג'. ברור שזאת פנטזיה מוקצנת. כל אמנות היא פנטזיה והקצנה. אבל יש מוקצן כמו "אמת או חובה" ויש מוקצן כמו "אופוריה", והם בקצוות המנוגדים של הסקאלה.
לא שאין אירועים מעניינים בתיכון פרברי רגיל- מה, חבריי לכיתה אפילו הלכו לארבע מסיבות בכיתה י"א! זה חתיכת הישג כשנבחנים בשלוש בגרויות של 5 יחידות, אנגלית ומתמטיקה ומגמה, בנוסף לשלוש בגרויות חובה ו-60 שעות התנדבות, תעריכו בבקשה. חלקם גם טסו ליומיים של אלכוהול בקפריסין, הכרנו שני משתמשים מוצהרים בגראס, חלקנו הבטחנו שננסה פעם בעתיד, ואירוע טראומטי מאוד כלל קטטת שיכורים "בצחוק" של ארבעה חברי ילדות בלילה בפארק. זה נגמר עם פנסים בעין (הם אמרו להורים שהתנגשו בעמודים), קשר שתיקה סביב האירוע וחברות שהתפוררה לאט לשנאה ואיבה מוחלטות עד סוף הלימודים. והם היו לגמרי "המקובלים".
כמו שכתבתי
הסדרה נעה על התפר שבין מציאות לפנטזיה. לא רואים אותם לומדים? זה כלום, איזה תיכון רגיל יכול להעלות הצגה הצגה יותר מושקעת מכל הפקת ברודוויי לדורותיה?
ולגבי הנקודה הראשונה – לא יודע לגבי אחרים, אותי הסדרה הרחיקה עוד יותר מסמים.
כן, אני לא רואה איך נער שיצפה בסדרה ירגיש צורך בסמים אחרי.
זה שהדאונים מסחרררים וזיואליתם לא הופך אותם לפחות מדכאים, והעליות הנדירות שמוצגות כתוצאה מהשפעת הסמים לרוב מוצגות באופן היפראקטיבי ומטריד, לא בתור משהו כיפי במיוחד. בוא נגיד שביג ליבובסקי יכול לגרום ליותר חשק.
אכן
והקריסטל מת' של שובר שובר נראה הרבה יותר יאמי.
הסדרה לא מעודדת לסמים דווקא.
אני התייחסתי רק לעובדה שהסדרה עצמה ממכרת ומשתמשת במניפולציות ממכרות. מאוד. אפשר עדיין לאהוב אותה, אבל העירום כאן הוא לא "העירום הקדוש" של אנשים נורמליים. השימושים האלה באלימות ומין נפוצים מאוד בקולנוע, וגם בסדרות, לצורך ושלא לצורך, האירוניה לא הייתה זועקת אם חא היה מדובר בסדרה על התמכרויות ספציפית.
וחוץ מזה, (טריגר הומור)- סאחיות זה אופי, וזאת הסיבה שהפסיקו לחנך באמצעות הטפות מוסר… הן עובדות רק על הילדים הטובים מראש….
לדעתי זו טעות להתייחס לסדרה כאל סדרת תיכון משום שבבירור זה לא משהו שמעניין אף אחד בסדרה, כולל היוצרים שלה
אני מניח שאתה ניגש אליה מנק מבט כזו כי אתה עכשיו בתקופת התיכון. למעשה כמישהו שסיים לימודים בערך ב2018 אני בסוף לא זוכר שהלימודים תפסו חלק זמן גדול מאד (הייתי משקיע רק לפני מבחנים חשובים ממה שזכור לי). כבר כתבתי בפוסט אחר מדוע הסדרה לא עושה גלורפיקציה להתמכרות לסמים אבל אני מבין את הטענה בנוגע לכך שהיא מפעילה את חושי הגירוי. אגב התמכרות זה תמה די מרכזית בכל העניין ולא רק לסמים, אז הגיוני שיהיה לנראות של הסדרה אלמנט של התמכרות, אני רואה את זה דווקא כהתתאמה לתוכן ולא סתירה שלו. הרי להראות התמכרות באופן מפתה ומעורר זו דרך די טוב הלהראות למה התמכרות מסוכנת וחמקמקה, אם היא לא הייתה מפתה אז כנראה היא לא הייתה קיימת.
אין לי מושג מדוע יש אנשים שטוענים שהסדרה אמורה להיות מציאותית, או לחלופין- מבקרים אותה על כך שהיא אינה מציאותית. דוקומנטרי זה המילה האחרונה שהייתי משתמש בה בהקשר לסדרה. היא פשוט אינה מתיימרת להיות כזו. היא מייצגת באופן די טוב את הדור שלי אבל, במיוחד החשיבות העצמית וההתנשאות המוגזמת (כל תל אביבי בן גילי נהיה לי משורר, פילוסוף, מוביל טרנדים אופנתיים ומיוחג'ד שאין כמוהו).
ובלי לבאס (אבל בעצם כן)
בגרויות 5 יחל, התנדבות וכל השיט של התיכון זה בערך התקופה הכי קלילה שהייתה לי (אולי חוץ מהפוגה בין התיכון לצבא). משם זה לא הולך להשתפר ורק בדיעבד תעריך כמה זמן פנוי היה לך אז.
בדיוק. ב-ד-י-ע-ב-ד.
לא יודעת איפה הייתה תקופת התיכון שלך, איך ובאיזה הקשר. ציטוטים כמו שלך שמעתי הרבה באוניברסיטה, כולל מישהו שחלם לחזור אל חוסר הדאגות והכיף האינסופי של גיל שש. גם מתלמידי כיתה ב' שמעתי רצון נוסטלגי לחזור אל הגן.
אבל תקופת התיכון שלי הסתיימה רשמית ב-2017 וטכנית ב-2016. אני זוכרת אותה היטב לא רק בגלל זיכרון טוב מאוד מהממוצע, אלא גם בגלל שיש לי שני אחים בהפרש של שנתיים ממני וזה מזה, כך שחוויתי עוד שני שידורים חוזרים. גם למדתי לפני התיכון במסגרות לא-ממלכתיות אז אני יודעת איך נראית מסגרת שונה, ללא מבחנים ויעדים.
תמיד נראה לך שהיה לך "אוצר סמוי של פנאי" בילדות ובנעורים, אבל מה שסמוי בו הוא שלא ידעת את זה בזמן אמת. אמפירית יש לי פי מיליון יותר זמן פנוי באוניברסיטה מאשר בתיכון, וזה לא תואר קל בכלל, אבל יש לי גם פי מיליון יותר אחריות. העומס שלי הוא נפשי ופסיכולוגי.
הצבא הוא התקופה בחיים שלי עם הכי הרבה זמן פנוי שבו לא עשיתי כלום, אבל לא היה לי שום דבר טוב לעשות עם הזמן הזה בבסיס סגור. אז הייתה תקופה קלילה? היה לי פנאי?
אני עובדת עכשיו עם ילדים בתחילת היסודי, והם מרגישים שצער העולם על כתפיהם ושאין להם זמן לנשום. בית ספר עד הצהריים, צהרונים, חוגים, בתים של חברים, ארוחת ערב ולישון- זה לא נראה להם פאן, זה נראה להם עומס פעילויות מתיש. הפער משעשע אותי המון פעמים אבל קשה מאוד להסביר להם שמיצ"ב בכיתה ב' לא יקבע את גורלם.
תיכון הוא מסגרת תובענית מאוד, וכנראה שלצד הלחץ יש בזה יתרון מסוים- הוא משאיר מעט יותר זמן פנוי לבני נוער שנשארים על התלם להסתבך בצרות. איסלנד כבר הגיעה למסקנה הזאת כאחד הגורמים הראשיים שמפחיתים התמכרות בקרב בני נוער. בסופו של דבר, מבחינת השעות ביממה, אופוריה לא מתארת מציאות אמיתית כמו שספיידרמן הוא לא חומר הלימוד בפיזיקה.
וכמו שכתבתי, היו אירועים של אלימות ושימוש בחומרים בתיכון שלי, ויותר מזה בריונות רגשית, אבל הם יוצאי הדופן, אחרת הם לא היו מעניינים ואחרת אנחנו לא היינו רגילים. ברור שאמנות מקצינה, אבל אופוריה היא עדיין בז'אנר "בואו נראה כמה בני הנוער אפלים" שיותר ניזון מחרדות של מבוגרים מאשר מחוויות של בני נוער, גם אם היא חברה איכותית בז'אנר.
אני לא מתגעגע לתיכון, אני מתגעגע לתקופה שבה הייתי בתיכון, אם זה נשמע הגיוני
זמן פנוי לרוב לא חסר, אבל לרוב הוא גם בגדר ריבוי כוזב.
אני מצטער שפתחתי את הנושא כי זה מאד אינדיבידואלי.
לדוג' מכיר אנשים שבשירות הצבאי שלהם לא עשו כלום ורוב הזמן היו בבית ואחרים לא נושמים לרגע. אישית אני חוויתי את התיכון בתור תקופה יחסית רגועה ולא הזנחתי את הלימודים, גם עשיתי את כל ה5 יחלים למיניהם והרחבות שנחשבות מאתגרות. אולי יא ספיציפת הייתה שנה קצת יותר עמוסה אבל אני זוכר את י וי"ב בתור שנים עם המון זמן פנוי (והרבה זמן פנוי לא בהכרח מוביל לאלימות או התמכרויות, אני לא שותף לגישה הזו).
בכל מקרה לדעתי מוזר להתייחס אל אופוריה באספקט של חיי הלימודים שלהם. גם משום שכפי שציינתי, חיי התיכון לא ממש קריטיים לסדרה ובאותה מידה היא הייתה יכולה להיות על תלמידי קולג' או סתם על בני 20 בטלנים שחיים אצל ההורים. וחוץ מזה, באמת בא לך לראות את מאדי וקאט שוקדות לחומר בבחינה בהיסטוריה? הפעמים היחידות שהשתמשו בקטע של כיתה ולוח בסדרה היו בשיעורים הפקטיביים שרו העבירה ואין לי שום בעיה עם זה.
אני מסכים שהרבה מהסדרה ניזון מחרדות של מבוגרים ושחיי בני הנוער לא אפילם כל כך במציאות, אבל כבר אמרתי שאין פה ניסיון ליצור תמונה מציאותית במיוחד. מה שכן, הדמויות כן מתנהגות בצורה טינאייג'רית וכן מתרחשים לא מעט אירועים שאני חושב שיכולים לקרות לנערים בקלילות. מה גם שבכל זאת יש פערים בין תרובת הנוער הישראלית לבין זו האמריקאית (אם כי הם מצטמצמים, מסיבות הבריכה בבתים פרטיים זה לגמרי משהו שישראלים אימצו).
נראה לי שהבהרתי לגמרי עד כמה הייתי רוצה לראות אותן שוקדות על המבחנים בהיסטוריה.
שייכשלו, שיצליחו, שיגרדו את השישים, שינסו ולא יצליחו, שיפגינו אפס יכולת התמדה או להפך, שישכחו מקיומו של המבחן עד הלילה לפני, שיעתיקו, שיבריזו אחת לשנייה מהלמידה למבחן. שיהיו אנושיות לשם שינוי.
שיתרסקו קצת על החיים האמיתיים.
תסריטאי טוב ובעל מעוף יכול להנגיש לך את החוויה של **לימודים** בתיכון וללמד אותך המון על הדמויות ועל האינטראקציה שלהן זו עם זו ועם עצמן דרך זה. יוצר טוב יכול לעשות את זה עם כל דבר ובכל דרך, גם בקניות בסופר וגם בשיטוט לילי בעיר. תסריטאי יותר בנאלי… כן, כן, בואו נלמד עליהם באמצעות חיי המין שלהם. לא שאין מה ללמוד ככה, אבל זאת דרך קלה מאוד שהלכו בה רבים מאוד ומייצרת עניין מהצופים בלי להתאמץ.
אמממ, יכול להיות פיץ' מעניין לסדרה. פשוט זה לא הסדרה הזאת.
כאילו, זה פשוט לא מתאים לאופי של הסדרה ובטח שלא לאופי של הדמויות. אבל אני מבין מה את אומרת. כפי שטענתי כבר כמה פעמים, זה לא בדיוק סדרת תיכון אז זה בעייתי לבקר אותה על משהו שהיא לחלוטין לא מתיימרת להיות.
למרות שאם להיות כנה, לא הייתי רוצה לראות סדרת תיכון שמתרכזים בה בלימודים. פשוט אני לא זוכר את הלימודים כפאן אישיותי כזה משמעותי בחיי כפי שתיארת. ממש כרגע אני לומד (ובורח לכאן ככל האפשר) ואני לא מרגיש שזה החלק המשמעותי ביום שלי אפילו. ברור שאפשר ללמוד מהתהליך הרבה על הדמויות, אבל אפשר גם בדרכים אחרות, בתקווה קצת יותר מעניינות לצפייה. תסריטאי חכם יצליח לייצר מזה דרמה, הצליחו כבר מפחות לייצר דרמה, אבל באמת באמת שאם יש משהו שבכלל לא בא לי לראות על המסך זה תלמידים שוקדים על המבחן בהיסטוריה או מתבאסים על הציונים במשוב.
וקניות בסופר ושיטוט לילי בעיר הם לא בדיוק דוגמאות לסצנות איזוטריות שמתרחשות במדיה , למעשה באופוריה יש שלל שיטוטים ליליים ואפילו כמה סצנות במכולת שכונתית. ואם את רוצה עוד שיטוט לילי של נערים אבודים יש את הסרט חורשות את הלילה.
בשיטוט לילי וקניות התכוונתי לדוגמה לפעולה פרוזאית שנפוצה במדיה, לא נדירה, עמוק בגדר הקלישאה, ועדיין מצליחה להעביר מידע על הדמויות לא פחות מסקס, סמים ואלימות (שזה "מעניין" כאילו). העובדה שאופוריה משתמשת אך ורק בקלישאות פשוט מוכיחה את הנקודה….
ובסך הכול זה היה על השאלה האם אופוריה משחקת על הקו בין מציאות לפנטזיה, ואני טענתי שהיא לא משחקת על שום קו, היא עמוק בפנטזיה. עם חוקיות פנימית בסך הכול, אבל פנטזיה מוחלטת וכמה שפחות מציאות שתפריע לכל היופי.
בשביל "ללכת על הקו" צריך הרבה יותר מציאות.
נגיד שבאבניקים היא סדרה שהולכת על הקו בין פנטזיה למציאות, בין אם אוהבים את הקו או לא, כי יש בה הרבה מזה והרבה מזה. שעת אפס, גם אם לא אהבתי את הסדרה, מכילה גם הרבה מציאות. כנ"ל "never have i ever" (שם עבודות בית ספר היו מנוע עלילתי ואירוע חברתי וציונים היו הווי)
כדוגמה, אמרתי שבתיכון אמיתי כל הדמויות, לא רק רו, היו כבר עמוק בהגדרה של שוליים, "מופרעים" ו"בעייתיים", ממש לא "רגילים", כי הם אמורים להיות תלמידים כושלים שבכושלים שלא ניגשו למבחן אחד וזה בכלל לא מעניין אותם או קיים בעולמם. יש תיכוניסטים כאלה, והם בשוליים ומחוץ לתלם.
מעבר להגדרות זה עניין של טעם והעדפה אישית.
די איבדתי אותך
דבר ראשון, להגיד שכל סצנה היא סצנת סקס אלימות או סמים זה קצת מוגזם. ואז כאשר את נותנת דוגמה לסצנות אחרות ואני אומר כן גם אותן יש באופריה את פתאום אומרת שהם קלישאה. כאן די איבדתי אותך, לא מוצא כבר עקביות. ולדעתי יש לא מעט שסצנות שאפשר להגיד שהן די ייחודיות לסדרה, אני חושב שמה שהוך סצנה מיוחדת זה מעבר למסגור שאת עושה להן. אפשר לעשות סמנות שממוסגרות כקלישאתיות בדרכים שונות ומגוונות.
לגבי דיון מציאות פנטזיה- נראה לי את מצכוות לרפ כי אני אף פעם לא טענתי שהסדרה מתיימרת למציאות. ואני לא רואה בזה דבר רע, אין הרבה סדרות שמספיק אמיצות להיות כל כך במופגן פנטזיות ואין סיבה שלא נראה גם מדי פעם כאלה.
אתה תאהב את Freaks and Geeks
(ל"ת)
רק לציין
שיש כאן אנשים שסיימו את התיכון שלהם במילניום הקודם, וכל השיח הזה בכלל לא גורם להם להרגיש זקנים אפילו לא קצת!
חכו למשכנתא וילדים, ואז תדברו איתי על זמן פנוי…
תודה!
ממחקרים על לחץ, מצאו שאובייקטיבית, התקופה הלחוצה בחיים היא שנות ה 30 לחיים (משתנה מעט לפי נורמות במדינות שונות): זאת מכיוון שבאותה תקופה בו זמנית בונים את התא המשפחתי (ילדים קטנים מאוד דורשניים לוגיסטית וההורים עושים הכל בפעם הראשונה) וגם בונים את הקריירה האישית (עבודות משמעותיות ראשונות, לא עבודות סטודנט). בשנים שאח"כ כבר יש הרבה יותר נסיון חיים ויודעים להתמודד.
בכל הגילאים מתרפקים על העבר, כאשר הכל זה בדיעבד: לו הייתי היום בתיכון עם הידע שלי כרגע. אבל לתלמידי תיכון אין את הידע, הם עדיין מוצאים את עצמם (גם אישיותית). גם בני ה 40-50 עם ילדים בני עשרה מעצבנים רוצים לחזור לחוויות עם הילדים הקטנים, למרות הלחץ.
הערה על התמכרויות: יש ירידה בהכל כבר כ 20 שנה. סמים, אלכוהול, מין – המחשב החליף את הכל, והיום התמכרות לנייד היא הנפוצה ביותר (לדוגמה, אנשים, באחוזים מפתיעים, מפסיקים יחסי מין באמצע בשביל לבדוק הודעה בנייד). הייתה תקופה של כעשור בתחילת שנות האלפיים שהייתה ירידה דרסטית ב"שוטטות נוער" מכיוון שהמחשב היה רק בבית, וכולם היו במחשב. היום עם הנייד החכם, ניתן שוב להיפגש כחבורה מחוץ לבית, לשוטט בשתיים בלילה, ותכלס לשבת אחד ליד השני כאשר כל אחד בנייד שלו…
בישראל יש מגמה ייחודית למערב של עלייה בצריכת אלכוהול. היא החלה בשנות התשעים, עם העלייה מברית המועצות, ותרבות זו הפכה נפוצה יותר ויותר. אבל אנחנו עדיין מאוד רחוקים מהמצב באירופה וארה"ב, שם לדוגמא, כשליש מהתאונות מקורן בנהיגה תחת השפעה. אצלנו זה לא ככה (גם בכללי אין הרבה תאונות ביחס לעולם).
משווה ומעלה
בתיכון הקשיים היו בעיקר חברתיים. הצבא זה מן חור שחור כזה שאני לא זוכרת ממנו יותר מדי, ותקופת הלימודים האקדמיים היתה מבחינתי תקופה נהדרת שלא רציתי שתסתיים (אולי בגלל זה מרחתי אותה 12 שנה). אבל כשבעלי ואני החלטנו שהגיע הזמן להקים משפחה, דיברנו על זה שהולכות להיות לנו עכשיו עשר שנים קשוחות שלא דומות לשום דבר שהיה קודם. ושזה עשר שנים שאנחנו צריכים לצמצם משמעותית את הרצונות והצרכים האישיים שלי , עד שהילדות יגדלו מספיק ויהיה לי זמן לעשות דברים שהם לא משפחה/קריירה. לא תחביבים, לא חברים, אפילו לא תחזוקה עצמית שאמורה להיות בסיסית. ועדיין לא דמיינתי לעצמי כמה זה יהיה קשה.
מגיעים לרמות של עייפות שמשתוות אולי לתרגילים של כל מיני סיירות מובחרות בצבא (אני כבר שבועיים ישנה במקרה הטוב שש שעות מטכלי וגם זה לא בבת אחת אלא בשני מקבצים של שעתיים-שלוש כל פעם, ואיכשהו גם כשאני חולה אין גימלים. אפילו לא בתים).
אבל הכל מסודר, מבוסס, כבר יש תכנית, יש התחלה של קריירה, ולמרות הקשיים האובייקטיבים והרצון (העז!) לישון – אני יודעת מי אני. זה לא עניין של מה בכך.
למדתי לקבל את עצמי. את היתרונות שלי, את החסרונות שלי, את הדברים שרק דורשים קצת יותר מאמץ ואת הדברים שלא משנה מה פשוט לא יקרו. ומצאתי את החברה שלי – עברתי תהליך סינון מאוד ארוך שהתחיל מ"אני רוצה שכולם יאהבו אותי" ל"אני בוחרת בפינצטה את האנשים שעושים לי טוב והם חלק מהחיים שלי", וברמה מסויימת גם יש לי בחירה (אם ממש לא טוב לי – אני יכולה להחליף מקום עבודה, לייצר ולנתק קשרים).
אין את זה בתיכון. כתבת את זה בסוגריים, אבל זה בעצם החלק הכי חשוב בהודעה בעיני.
אנחנו עוד לא יודעים מי אנחנו, עוד לא יודעים לאן אנחנו מכוונים. לא יכולים לבחור את האנשים סביבנו ותקועים איתם – גם אם הם עושים לנו ממש רע. האמת היה שבתיכון צבא יש הרבה פחות בחירה. החיפוש העצמי הזה אולי לא דורש זמן אבל הוא דורש אנרגיות שלפעמים יכולות להיות הרבה יותר משמעותיות. הרבה ילדים בתיכון מוצאים את עצמם מרכיבים מסכה של היום (מטאפורית, לא של קורונה), שרחוקות מדי מהאישיות האמיתית שלהם וזה דבר שיכול להיות מייאש מבחינה קיומית. החיים הסטודנטיאליים שלי היו נהדרים והייתי חוזרת אליהם בלי להניד עפעף. אבל תן לי לבחור בין חיפוש האישיות והמשמעות של התיכון/צבא לבין העייפות וחוסר החיים שאני נמצאת בהם היום? בוחרת את היום. חד משמעית.
ועכשיו כולנו ננסה לחשוב על סיבה לאהוב את אופוריה שהיא לא זנדאיה
מישהו? לא? בטוח?
סידני סוויני > זנדאיה.
והיא משחקת שם את הדמות הכמעט-יחידה שאיכשהו-קרובה-אבל-בכל-זאת-לא-ללהיות-אהיבה שם, אבל גם זה מעט מדי ומאוחר מדי וכמעט שקול לכלום. ההייפ סביב אופוריה בכל האינטרנט כרגע (ולא רק בעין הדג) מנופח כבר מעבר לכל פרופורציה והיחס אליה כרגע היא כאילו היא הסדרה היחידה בטלוויזיה אי פעם.
כן, זאת הנקודה שלי
כל המתלהבים לא מצליחים להוציא משפט אחד ברצף מהפה שלהם בלי להגיד "זנדאיה", ונמאס
זה... לא נכון.
התלהבתי מאוד מהעונה הראשונה של הסדרה. אהבתי את זה שהיא מספרת את הסיפור שלה דרך מבע קולנועי ייחודי שמתמקד ברגשות של הדמויות ולא במה שבהכרח מציאותי או יומיומי. יש בה חלקים שלמים שאפשר לפספס פשוט כי הסיפור מועבר דרך הרגש של הדמויות ולא דרך דיאלוגים ישירים או האכלה בכפית. יש בגיל ההתבגרות נטייה לנפח אירועים הרבה מעבר לגודל האמיתי שלהם, והסדרה משקפת את זה נהדר.
גם הספיישלים, שהיו יותר מבוססי דיאלוגים, היו מעולים בעיניי. בעיקר זה של ג'ולס. הם מחזקים את ההבנה שהסדרה משחקת על נקודות מבט, ככה שלמשל פתאום חווים אירועים מהעונה הראשונה מנקודת מבט שונה, והתנהגות שנראתה קודם מאוד לא מובנת מקבלת הסברים.
העונה השנייה עבדה הרבה פחות טוב לטעמי (מלבד הפרקים הראשון והאחרון) כי שם כבר הרגשתי שהיא קצת התאהבה מדי בעצמה. לדעתי זו גם הסיבה שלא מפסיקים לדבר על זאנדיה. היא הרבה יותר במרכז, והסדרה כל כך חוזרת על השטיקים של עצמה שפשוט זה מה שנשאר.
מצד שני אנשים התחילו להתאבסס על המשחק של זנדאיה רק בעונה השניה אז אני עדיין בסדר (:
(ל"ת)
כאילו... היא זכתה באמי כבר על העונה הראשונה
(ל"ת)
להתחיל עם אנשים שזכו בפרסים בלי שאף אחד שמע עליהם בזמן אמת?
(ל"ת)
מה בעצם הרעיון של השרשור הזה?
להוריד לזנדאיה? להוריד לכאלה שאוהבים את זנדאיה? לחפש סיבות לא לאהוב את אופוריה?
בביקורת הוקדשה לה רק פיסקה אחת (ושאר הזמן הוקדש להסביר מה טוב ורע בסדרה ושלא קשור אליה), וממה שראיתי יש מספר שווה של כאלה שמתלוננים על כאלה שעפים על זנדאיה, מאשר כאלה שעפים על זנדאיה.
להגיד לאלה שאוהבים את אופוריה כי זדנאיה שלא ככה דברים עובדים
ולא, זה לא מכוון אליך. פשוט אם אתם אוהבים יצירה מסוימת בגלל שחקן מסוים (או במקרה הזה שחקנית מסוימת) ולא בגלל היצירה כולה אתם בבעיה. הנקודה שלי גם לא ספציפית לאופוריה אלא לכל מי שמתלהב.ת מסרט/סדרה בגלל משהו נקודתי כמו הופעה של דמות אחת. אפשר, כמו שעשית אתה, לדבר בפסקה אחת על ההופעה הזאת, אבל יש יותר מדי סרטים וסדרות שאנשים עפים עליהם בגלל דברים נקודתיים ויכולים לדבר שעות רק על השחקן/תלבושות/במאי/נערת מים במקום על היצירה כולה. במקרה של אופוריה זה היה מאוד בולט ומאוד מתסכל.
מעניין שזה אף פעם לא הפריע לי בלהרוג את ביל
עם כל הדיבור הזה בעין הדג על אומה ת׳ורמן האלילה וכל זה; כאילו, אף פעם לא היה לי קראש על אומה אבל אני יכול להבין מאיפה זה בא.
למה זאת בעיה?
למה יצירה לא יכולה להיות איכותית, ואפילו יצירת מופת, בגלל אלמנט אחד בתוכה, כזה שצריך את כל היצירה מסביבו בשביל לבלוט?
בדיוק
אלמנט אחד יכול להרים יצירה לגבהים אם הוא ממש טוב.
מה גם שכשאנשים מדברים על אלמנט מסוים שבולט, זה לא בהכרח אומר שהם חושבים ששאר האלמנטים לא עשויים טוב ושהיצירה טובה רק בשל אותו אלמנט, אלא שהאלמנט הזה הוא הדבר הטוב ביותר והבולט ביותר ביצירה ולכן הם מדברים דווקא עליו.
בסופו של דבר, אם אנשים נהנים מיצירה בשל אלמנט מסויים, כנראה שזה אומר שגם שאר האלמנטים לא היו רעים. קשה לי להאמין שהופעה מנצחת בסרט / סדרה זוועה הייתה גורמת לאנשים לאהוב את הסרט / סדרה ולהתעלם מכך שכל אלמנט אחר שם פשוט על הפנים.
בדרך כלל אם יש הופעה שמדברים רק עליה ולא על כל השאר זה אומר שהשאר די גרוע
לפחות זאת ההרגשה שלי
אם אתה לא אוהב משהו אז פשוט תתעלם ממנו.
לא מבין איזה סיפוק אתה מקבל מלהקטים את מי שכן אוהב לחבורת אהבלים שמדקלמים אותו משפט. מה גם, בבירור זה לא נכון, מוזמן לראות בביקורת שהוקדשה לה בערך פסקה אחת. גם בשתי תגובות שכתבתי היא בקושי מוזכרת. סתם ניסיון להרגיש טוב עם הקטנה של אחרים והתנשאות עליהם שלא ממש קשורה למציאות, לא נקודה עניינית לטעמי.
אוקיי, אבל גם אתה וגם רם לא התלהבתם
הנקודה שלי היתה שיש יותר מדי אנשים שמתלהבים מהסדרה הזאת שלא בצדק וכולם לא מפסיקים לדבר על זנדאיה ונמאס לי. באופן כללי ברגע שההתלהבות מיצירה כלשהי מתנקזת לדמות אחת זה גורם לי להיות קצת אנטי, כי אני לא מצפה למשהו טוב אלא למשהו סביר מינוס עם דמות טובה אחת. אז כן, לא אהבתי את זה שאנשים התלהבו מהסדרה ובעצם התלהבו מהשטיקים הרגילים של זנדאיה. אם יש לך בעיה עם זה אתה יותר ממוזמן לא לקרוא את מה שאני כותב כאן.
אין בעיה לא להתחבר אליה
סתם לא הבנתי מדוע לצאת כנגד שכן. נכון שהרבה מדברים רק על זנדאיה אבל אני גם שמעתי לא מעט דיבורים על דברים אחרים בסדרה, בין אם על שחקנים אחרים ובין אם על אספקטים אחרים בסדרה. אם כבר שמעתי את השם של סאם לוינסון הרבה יותר משל זנדאיה, את סינדי סוויני לא פחות. ויש הרבה תופעות תרבותיות שאני מרגיש שכולם עפים על משהו ואני לא שותף אליהן, אבל מה אכפת לי? שאנשים ייהנו מחברים, טד לאסו או בית הנייר, בכיף.
אין לי בעיה שיאהבו
פשוט נמאס לי שזה כל מה שמדברים עליו בעולם של סדרות דרמה. כמו שבתחילת המגפה אנשים רק דיברו על קורונה ובאיזשהו שלב התחיל להימאס. אני לא חושב שהיה יום שלא דיברו איתי בו על אופוריה, וכשרוב השיחה היא על "אומייגאד זנדאיה!!!!!1" התחלתי לפתח חוסר סבלנות מובהק לאנשים שהוציאו מהפה שלהם את המילה "אופוריה". ככה זה, כשיש הרבה ממשהו מתחיל להימאס.
מבין את זה ויש הרבה דברים שאני שותף לתחושה,
אבל לא באמה שאכנס לעמוד הסדרה ואתלונן על זה. באיזשהו מקום גם השיח על מארוול (שלפעמים אני גם משתתף בו) מאוס עלי, אבל לא מרגיש שצורך למחות על כך. רוב האנשים צופים בדברים די דומים בזמן די דומה, כך שלרוב תמיד יש איזה סרט או סדרה ששולטת על השיח ברגע נתון. כרגע זה אופוריה, שיהיה. נחמד לי שסדרה שנמצאת כל כך חזק בשיח היא סדרה שאני באמת מחבב (נגיד קווין גמביט היה תופעה לא ברורה מבחינתי, מה יש להגיד על הסדרה הזאת?). הלוואי זה היה קורה לי עם "היורשים", שלא היה לי עם מי לדבר עליה כמעט והרגשתי שהסדרה פחות תפסה בארץ מאשר בארה"ב. אופוריה סדרה שהיא יחסית מעוררת דיון, דווקא בגלל שהיא מלאת פגמים ודברים שעלולים לגרום לרתיעה עד כדי כעס, אז זה גם לא מפתיע. השיח שאני נחשפתי אליו היה הרבה יותר מעמיק משיואו זנדאיההה.
אם ככה, אז המצב הוא די טוב לדעתי
כי יש עוד כמה סדרות שהן "מדורת השבט" ואפשר לדבר עליהן. דווקא התלונה הרווחת היא שעקב ההיצע הגדול של התכנים והעובדה שבהרבה מהם ניתן לצפות בבינג', קשה יותר ויותר למצוא מישהו שצופה בתוכן בדומה לך בזמנים דומים לך, כך שניתן יהיה לפתח דיון.
אפילו בסדרות להיט כמו לדוגמא משחקי הדיונון: השיח היה לרוב "צפית, לא? אז תצפה. לא אומר כלום בגלל ספוילרים".
ודיונים מתחילים ב"לאיזה פרק הגעת? 4? חכה לשבע" ואז נתקעים.
במובן הזה אני מתגעגע לשידור שבועי.
ראיתי רק את העונה הראשונה
אבל די נהניתי. העלילה לפעמים גולשת למחוזות הטלנובלה ולפעמים דברים לא מובילים לשום מקום, אבל הדמויות ממש טובות בסך הכל, אפילו אם חלקן לא נראות אמינות
עונה ראשונה מעולה
העונה השניה מבולגנת, מאכזבת וחסרת כיוון.. מציאותית היא בטוח לא.
לא מבין את ההייפ על זאנדיה… סורי, שחקנית סבבה לגמרי, אבל ההייפ לדעתי זה בעיקר יח"צ.
הדמות שלה היא מהמשעממות בסדרה לדעתי, ממצה את עצמה בעונה הראשונה ונשארת די תקועה במקום.
כל מה שאמרת חוץ מהכותרת
לסדרה אין שום נקודת אחיזה לצופים. דמויות דוחות אחת-אחת ושימוש בפרובוקציות מהזן הנחות ביותר. להזדהות עם מישהו? להתאהב במישהי? הצחקתם את הסבתא של לווינסון. גם סדרה עם כתיבה חלשה יכולה להחזיק אותי לפחות לכמה זמן אם אני אוהב ואכפת לי מהדמויות, כאן המצב הפוך.
וגם
מצחיקים אותי כל אותם אנשים שמהללים את אופוריה אבל לא מצליחים להתחבר לסיינפלד כי ״הדמויות שם דוחות״.
כן
עונה שנייה די פח זבל. זה כאילו לוינסון התאהב בפלוצים של עצמו
ה עונה השניה של אופוריה ריתקה אותי לחלוטין למסך. התרגשתי, כעסתי, כאבתי, נבהלתי והזדהיתי עמוקות עם כל דמות ודמות בסדרה.
אני בת 28 וגדלתי בבעיר עם מעמד סוציו אקונומי גבוה ולא יכולה להזדהות לגבי כמות הסמים שהלכה שם (מצד שני אני ממש לייט בלומר, גם פחדתי לדבר עם בנים כל התיכון, אז בטח ובטח לא התקרבתי לסמים או לאנשים שעושים אותם), אבל לגבי הרגשות הכל מדויק. החברויות, האכזבות, האובר טינקינג. אני לא יודעת אם שלב או שזה פשוט אני אבל גם עכשיו, בגיל 28 ״הבוגר״ מרגישה בדיוק אותו דבר מבפנים, רק שלמדתי להיות מאופקת יותר שכן כל הסביבה נהיית מאופקת יותר. אבל זה בתוכנו…
אני חושבת שהמשחק של כולם מופלא שם! לא רק של זנדאייה (לא מתלהבת ממנה באופן מיוחד באופן אישי).
את העונה הראשונה אני לא הכי זוכרת כי ראיתי מזמן אבל זוכרת שהייתי מרותקת. ומשום מה היא דווקא זכורה לי כיותר אפלה מהעונה השניה.
העונה השניה מצוינת ומלאת חיים, אהבתי את ההתמקדות בדמויות השונות כל פעם ובאמת הזדהיתי עם כולן..
הפרקים של ההצגה היו מהממים.
ושני פרקי הספיישל (שקשורים לעונה הראשונה) בכלל מרהיבים.
תודה על הפוסט!
יש גבול לכמה אני יכול לסלוח לסאם לוינסון כי בסוף יש לו מדי פעם יציאות ממש מבריקות. האיידול חצה את הגבול הזה בטירוף
(ל"ת)
ציפיתי לצאת יותר מזועזע אחרי מה שאמרו עליה בקאן
אין ספק שזה לא טוב באמת, ומבין את הקריאות שזה שובניסטי, אנטישמי ועל גבול הפורנו (רגיל וגם פורנו התעללות/ניצול). אבל הצילום של לווינסון מדהים וכן נראה שיש לו אולי איזה משהו להגיד שמעניין אותי, תלוי איך הסדרה תמשיך. הוא פשוט היה צריך עורך שפוי לכל התהליך כדי ליצור מזה משהו קוהרנטי ומוצלח ולא פורנו מצולם יפה (אבל באמת, מאוד מאוד יפה. וזה עוד בלי לדבר על לילי רוז דפ).
לא לכולם וכל זה, אבל מעדיף לראות כאלה, כלומר סדרה שנראית כאילו למישהו היה חזון מאוד ברור ו"מיוחד", אפילו שזה חזון די מחורבן שמתרסק לגמרי, על עוד סדרה רנדומלית ופחדנית בנטפליקס שנראית כאילו אלגוריתם כתוב. הכי הייתי מעדיף לראות סדרה באמת טובה, אבל קיץ עכשיו ואין ממש.
הלוואי זה היה פרובוקטיבי.
הסדרה מאד לא סקסית ונראה שלווינסון קולע לפנטזיות מין שמרניות ביותר ומשעממות.
אנטישמי- לא מאד. האשמה מוגזמת.
על גבול הפורנו- גם לא, פשוט מנסה להיות אדג'ית (חניקות!) וזה מרגיש יותר רך ומביך מ50 גוונים של.
הוא בהחלט יודע להעמיד שוט אבל לא היו פה הברקות ויזואליות טריפיות כמו באופוריה. רוב הזמן האסתטיקה של הסדרה נראית שילוב של פורנו וקליפ MTV, עם טיפונת נערות שעשוע (אבל לא מתקרב בוויזואליות לסרט הצבעוני והבאמת פרובוקטיבי הזה).
כרגיל אצל לוינסון אין סאבטקסט, המשהו ה"מעניין" שיש לו להגיד ממש נזרק כשורות כתובות רע. "בשביל אומנות צריך להמשיך מבעד לכאב", כל סאגת המתאם אינטימיות וכו'.
לילי דפ היא בבירור על תקן סידני סוויני, ילדת בת השכן שהופכת למעין מדונה מוחפצת ומופשטת על ידי המצלמה. היא פחות מוכשר מסוויני. על דה וויקנד עדיף לא לדבר, חוץ מזה שלדמות שלו קורים טודראס טודראס, יש לו צמת עכברוש והוא לבוש כמו נבל בקרטון. אכזבה גדולה אך מאז שאיימי עפה מההפקה גם לא הייתה ציפייה גדולה. ובכנות, יש הרבה יותר מדי סדרות על עולם הבידור גם ככה. חלקן עושות את זה טוב (דייב, האקס) וחלקן הן האיידול
זה לא מה שלקחתי מהפרקים ששודרו
אנחנו רק בשני הפרקים הראשונים אז לא בטוח לאן זה ימשיך, אבל החלק שמעניין אותי בסדרה זה מה שהוא מנסה להגיד על עולם הסלבים ובמיוחד כוכבות פופ (מפתיע, אה?). איך יש למפיקים שם שליטה מוגזמת על הכוכבות האלה (מתאם אינטמיות שמדבר איתה תוך כדי צילומים בבית שלה שממשטר כמה סנטימטרים של עור מהציצי מותר לה לחשוף, גם אם זה "מרצונה" וכשהיא מרגישה בנוח), בזמן שהם בונים ממנה מותג הופכת לסוג של אלה, עד שכבר אין הבדל בין זה לבין כת סקס מוזרה עם אנשים בשם טודרס טודרס עם צמת חולדה (או ניסן גבני).
זה לא הברקה גדולה ולא מאוד מקורי. כן קצת מעניין אותי לאן הוא ייקח את זה, והצילום שלו (שוב בפילם, כבוד ל-HBO שמצלמת בפורמט הזה לדעתי יותר מכולם כרגע) מספיק יפה בשביל שאחזיק 6 פרקים של שעה בשידור שבועי, אבל לא הרבה מעבר.
לילי רוז לדעתי כן מעבירה את זה טוב ולא בדיוק הטייפקאסט של סידני סוויטני. סידני סוויטני ב"אופוריה" היא לא בהכרח ה"היפה שבדרך להיות כוכבת". הטענות על אנטישמיות היו על זה שהמפיקים שלה יהודים קצת סטריאוטיפים. זה כן הרבה פחות פרובוקטיבי מאיך שציירו את זה בביקורות, אבל בוא, הגוף של לילי רוז חשוף פה הרבה יותר מכל שחקנית בסדרה אחרת של HBO שראיתי. לא "נימפומנית" של לארס פון טרייר, אבל הכי קרוב לזה שראיתי מחברת הפקות גדולה ולא איזה פרויקט אינדי נישתי.
שוב, כל זה לא המלצה. סדרה מאוד מוזרה ומוגזמת. פשוט לי אישית כרגע היא מספיק מעניינת כדי להמשיך. מבין לגמרי כל מי שיפסול כבר בטריילר.
טוב מפיקים ששולטים בכוכבות הפופ זה ישן ונושן? היה לנו כבר בלונד. והיום יש כל כך הרבה מודלים חיוביים כמו ביונסה וטיילור סוויפט.
לא שפרתי כמה סמ עור חשוך היו בסדרןת hbo אחרות אבל ראינו נשים עירומות . כמעט ולא ראינו גברים עירומים. עוד male gaze משעמם ונצלני על גוף האישה. זה פחות פרובוקטיבי משום שפרובוקטיבי צריך להיות משהו שובר מוסכמות ולצערי ניצול גוף האישה על המסך הפך למוסכמה. גם לילי רוז היא לא היפה שבדרך לכוכבת היא אמורה להיות כבר כוכבת. אבל הרגיש לי שכל סגמנט הצילומים בתחילת הסדרה זה מין התייחסות לביקורת על איך סאם מחפיץ את סידני סוויני באופוריה.
הצילום לא מכוער, שזה שהוא בפילם לא הופך אותו אוטומטית למעניין, לי הוא מרגיש חסר השראה בניגוד לאופוריה.
בינתיים גיין אדאמס היא נדבר היחיד שמחזיק אותי בסדרה
עכשיו אחרי שנגמרה - סיום רע מ-פאקינג-אוד
בקושי נכנסו לחלקים שעניינו אותי בפרקים 1-2, פרקים 4-5 מרגישים מאוד מקוצצים וקופצים לפעמים מסצנות לסצנות בצורה לא הגיונית, אבל כן מתעכבים מלא על הופעות מוזקליות בינוניות וגרועות בפרק 5 בניסיון לשכנע אותנו שזה הדבר הכי גדול אי פעם.
השחקנית של קלואי כבר נתנה ביצוע מוזיקלי מעולה ב-Red Rocket, ואז דווקא בסדרה הרבה יותר יקרה, עם דה וויקנד והמפקה מוזקלית יוקרתית, היא נשמעה כמו זמרת ממוצעת בטקס בית ספר. העיקר שרקדה בתחתונים. איך לעזאזל אני אמור להשתכנע שאלי רות בתור מפיק מוזיקלי גדול מתלהב מהשטות הזאת?
ואז הסוף בכלל שבור לגמרי. ברגע שג'וס מבינה שטדרוס סתם סוטה יורד לה ממנו לגמרי והיא תופסת שליטה? מרגיש כאילו חתכו איזה 4-5 סצנות שבנו את זה. אם היא ידעה כל הזמן שהוא סוטה ובעצם היא ניהלה אותו, למה היא חותכת רק ברגע שדיאן אמרה לה? היו דרכים הרבה יותר חכמות לעשות את זה.
ואז בסוף היא עוד חוזרת אליו? הוא אמור להיות אנס ושרוף בכל מקום, זה נזק תדמיתי ענק בשבילה. סתם כי היא רוצה "עבד" שאין לו כלום בלעדיה? היא יכולה למצוא אלף "עבדים" כאלה שלא הכו אותה ובלי עבר פלילי.
זה איזה ניסיון של לווינסון להגיד "אתם חושבים שאני מתעלל בנשים האלה שמשחקות אצלי, אבל בעצם הן בשליטה ומתעללות בי כל הזמן"? אין לי מושג כבר.
יכול להיות שאם לא היו מקצצים פרק הייתי אוהב את הסדרה קצת יותר. זה מהלך מאוד מוזר שאין לי מושג מאיפה הגיע. אני לא לגמרי מתחרט שראיתי, הוויזואליה עדיין יפה והיו כמה רגעים טובים, אבל זאת לא סדרה טובה בשום צורה. אני גם עדיין חושב שכל הביקורות על זה שהוא שובניסט או אנטישמי מוגזמות, הוא בעיקר אדיוט.
אני עצרתי את זה בזמן, באמצע פרק 3 (לא ידעתי שגם זה נק אמצע הסדרה).
לא הייתי נשאר בשביל הוויזואליה, במחינת הרמה עדיף כבר לצפות בקליפים בMTV ולפחות על הדרך להנות ממוזיקת פופ יותר טובה.
מקווה שHBO ימצאו יוצרים יותר מעניינים לקרוץ לקהל צעיר כמו שעשו עם "תעשייה" (מושלמת ברמות, למה אף אחד לא מדבר על זה?),"LOOKING", לא בטוחה (עכשיו בנטפליקס מסתבר), "בנות" וכו'. אופוריה היא לא סדרה שמדברת בשם הדור, היא סדרה ריקנית כמו כל דבר שלויסון נוגע בו (עדיין אוהב אותה בגלל זנדאיה וכמה אימגים מחרפנים אבל יש גבול)
"התעשיה" פשוט אדירה
היא כל מה שטוב ב"אופוריה" עם הראש העסקי של "יורשים". חושב שיש עליה פחות רעש כי היא שת"פ של HBO עם בריטניה ולא בליין הראשי שלהם. אנסה לחפור עליה יותר בזמן אמת כשתגיע עונה 3.
ויזואלית זה היה יותר יפה מקליפים של מוזיקת פופ שאני מכיר. זה גם משרת עלילה בצורה שונה מקליפ של 5 דקות. חבל רק שהעלילה הייתה די זבל.
ולגבי "לא בטוחה" ונטפליקס – עוד לא ברור ממש באיזה טריטוריות. חושב שזה בעיקר איפה ש-MAX פעיל.
התעשייה
היא מרגישה קצת כמו סדרת איכות של HBO, וקצת כמו פארודיה על סדרת איכות של HBO.
אני לא יודע בדיוק איך להסביר את המשפט הזה. תכל'ס נהניתי מהסדרה, אבל אני מרגיש שבהרבה מובנים היא מאוד מאוד מתאמצת. להיות… לא יודע, סדרה של HBO.
וחוץ מזה שההתעללות של הסדרה ברוב היא על סף פטיש, וסדיסטית אפילו יותר מההתעללות שהוא חווה מיסמין. זה גם קטע מוקצן שלא ממש ברור לי.
אני חושב שלהרבה אנשים הסדרה לא החליקה עד הסוף, וזו הסיבה שהיא נפלה בין הכיסאות.
אני לא שונא את אופוריה
קשה לשנוא סדרה עם בימוי פנטסטי כל כך, ותצוגת משחק מדהימה של זנדאיה. גם היא סדרה ממש סבבה כל זמן שלא מתייחסים אליה ברצינות.
אבל אני ממש ממש לא אוהב אותה. זו סדרה שמתלהבת מעצמה באופן קיצוני, וכן רוצה שנתייחס אליה מאוד ברצינות, ובטוחה שהיא סופר ריאליסטית, ולכן משמשת כמראה חשובה לעולמנו. אבל היא פשוט לא ריאליסטית. שום דבר שם לא פועל בהיגיון, ודאי וודאי לא בהיגיון של העולם שלנו.
לכן אני מרוצה מכל הבוז שלוינסון מקבל עכשיו עם האיידול. כן, לאיידול יש עוד כמה בעיות רציניות שלאופוריה אין (לא ראיתי. מתבסס על הביקורות שקראתי), אבל הבסיס תמיד היה שם. כבר באופוריה היה ברור שלוינסון הוא אדם מוכשר אבל קצת יהיר וקצת מיזוגן וקצת אוהב יותר מדי להכניס סצנות עירום מיותרות וקצת אין לו באמת מושג מה הוא עושה.
אבל לפחות באופוריה זה מאוד מאוד יפה.
יש בזה משהו.
ההתלהבות העצמית הזאת וחוסר ההיגיון (הדמויות מתנהגות כמו גיל קולג׳ במינימום) די גרמו לה להרגיש כמו גרסת זאק סניידר לגיל הנעורים. אני לא שרדתי את העונה הראשונה.
אם יש משהו שלא קיבלתי מהסדרה הזו הוא שהיא מנסה להיות סופר ריאליסטית.
(ל"ת)
ריאליסטית מבחינת לומר משהו
על העולם והדור שלנו. אני קבלתי רושם שהיא משוכנעת שהיא מציבה מראה על מצב הצעירים, אלא שאף אחת מהדמויות שם לא מרגישה אמתית.
כמעט כל דרמת תיכון מתיימרת לעשות זאת וכמעט כולן נכשלות בכך. זה חלק מהזאנר
(ל"ת)
כיתה ח׳?
(ל"ת)
התכוונתי לסדרות טלוויזיה ולא חשבתי על קולנוע. כמו כן, כיצה ח הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
(ל"ת)
אתה ממש אוהב את הסרט הזה, מה? (אימוג'י קורץ)
ממש ממש.
(ל"ת)
אז כנראה שכאן הנקודה.
אני הרגשתי שהיא מתיימרת להיות הרבה יותר מדרמת התיכון.
טוב, כל אחד והחוויה שלו.
למה בעצם? לכל אורכה היא לגמרי דרמת תיכון עם כל הקלישאות הנלוות. ההבדל היחיד הוא האסתטיקה השונה של הסדרה.
(ל"ת)
לא רק האסטתיקה
זאת סדרה מלאה בפאתוס שלא קיים ברוב סדרות התיכון(תקנו אותי אם אני טועה) וברוב הסדרות באופן כללי. זה מתבטא גם בכתיבה ולא רק במובנים אסטתיים. היא ממש צועקת "אני קולו של דור" ובלי הרובד הציני של לינה דנהאם.
והפאתןס רק מרחיק אותה ממחוזות ההיפר ריאליזם.
המסיבות המוגזמות, קרבות הירי, ההצגה- איפה ריאליזם פוגש את הזדרה הזאת? יומרנות וחשיבות עצמית וסופר ריאליזם אלו שני דברים שונים
הא. לא שראיתי את אופוריה (לא יכולתי לסבול יותר מ 20 דק) אבל...
זה בערך מה שחשבתי על לגיון (לפחות לגיון עונה 1). יש איזשהו הבדל מהותי בין השנים?
כן. אין קשר או דמיון בין שתי הסדרות (לגיון יותר טובה בעיניי)
(ל"ת)
ישמח אותך לשמוע שפרק 6 נעלם
כשהסדרה עלתה דיווחו כל הזמן על שישה פרקים, אבל הפרומו של הפרק החמישי (שעלה אחרי הפרק הרביעי מלפני יומיים) מבטיח שהוא כבר הפינאלה, ומקור ב-HBO טוען שזאת תמיד תוכננה להיות מיני סדרה ולא סדרה חוזרת.
אין לי מושג מה זה אומר על פרק 5 (יהיה יותר ארוך? סתם דחסו שניים? מחקו את 6 בלי לשנות כלום?) ויש מצב שלא נדע.
זה קיצוני אפילו במדיניות הביטולים של סדרות שוורנר לקחו לאחרונה.
זה מוזר כי כל הזמן בכירים בhbo היו מעורפלים לגבי עונה 2 ואף טענו שהסדרה מצליחה.
אם מההתחלה תוכננה כמיני סדרה-למה לא לציין זאת מראש במקום להיות מעורפלים? אם היה דיבור על עונה 2 מעניין למה בוטלה למרות נתוני הרייטינג הנאים? אולי הסדרה מצליחה אבל לא כל כך (התקציב נראה די בסיסי. רוב הסדרה מצולמת בכלל באחוזה של דה וויקנד במציאות. רוב הכסף נשפף על הצילומים מחדש לאחר שאיימי עזבה את הסדרה בחוכמתה)? ואולי פשוט hbo הבינו שהביקורות הממש ממש גרועות, השפל הכי נמוך שלהם מאז וייניל, גם היא סדרה ״נוצצת״ על תעשיית המוזיקה (ואף יותר נמוך מוייניל) , גרם להם להתקפל. הרי hbo זה מותג עם מוניטין ודה איידול מחרבנת להם על המוניטין הזה.
בכל מקרה 5 פרקים לזוועה הזאת ויצאנו בזול.
מה הדרמה הבאה של hbo? כמה סדרות יש להם בקנה לפני שביתת התסריטאים בכלל? ממה שעולה לי בראש יש את הסדרה החדשה של פארק וון צק ודאוני גוניור ויש בלש אמיתי עם גודי פוסטר.
Winning Time צריכה לחזור בתחילת אוגוסט
ל"בלש אמיתי 4" אין עדיין תאריך אבל רואה שכמה משערים שתהיה אחריה באזור אוקטובר-נובמבר. אני לא יודע אם The Sympathizer תתעכב בגלל השביתה אבל כבר לפניה כתבו שהיא תעלה ב-2024.
עוד משהו שחשבתי עליו – יש מצב שהם שינו כבר את פרק 4? פרקים 1-2 הוקרנו בקאן ולא ראיתי שמישהו דיווח על שינויים, פרק 3 רק 45 דקות אז בספק שדחסו אליו עוד משהו. פרק 4 כבר מרגיש הרבה יותר מהיר וקצת מקוצץ, היו כמה פעמים שחשבתי "רגע, מה עכשיו? למה המשיכו כאילו כלום?". אולי דחסו את שלושת הפרקים האחרונים לשני פרקים? לא יודע אבל נראה ש-HBO פשוט מתים להיפטר מהסדרה הזאת.
ותעשייה 3 אבל יש לי תחושה שלא התחילו לצלם
(ל"ת)
הם התחילו לצלם באפריל
הם אמורים להיות לקראת סיום או שסיימו כבר, ואז לשדר בתחילת 2024. בגלל שהם בריטים השביתה לא השפיעה.
אבל זאת אף פעם לא הייתה הדרמה הראשית של HBO (שת"פ בריטי, שודר בימי שני בערב במקום ראשון בערב). נשמע הגיוני לשבץ את זה במקביל ל"אוהד" של פארק.
אני לא שמח לאיד
וגם לא ממש משנה לי אם לסדרה שלא ראיתי יהיו ששה פרקים או חמישה.
אבל אני בהחלט שמח אם נלמדים לקחים. אם hbo ילמדו לא לסמוך יותר מדי על אדם רק כי הוא עשה להם סדרה מצליחה, ולהישאר תמיד עם יד על הדופק.
בהנחה והורדת הפרק היא סוג של הפקת לקחים, ותהיה גם השפעה עתידית – זה כבר בהחלט משמח.
מעניין כמה סצנות ארוכות מידי ובעייתיות מידיי פשוט חתכו
אם חותכים סצנות ארוכות של, אה , נוף בעייתי, תכלס, מקצצים מאוד את זמן הריצה: יכול להיות אפילו שההרגשה שמישהו כתב פה על "ריצה עלילתית" היא במקור: פשוט מלאו באמצע בשוטים שונים.
כמו הסרט "דיון" בלי זנדאיה מסתובבת וחלליות ממריאות: איזה 20 דקות זמן ריצה בלי עלילה בכלל.
לא יודע לגבי בעייתיות מדי
אבל כן היו הרבה יותר שוטים ארוכים של אווירה בלי שקורה משהו ספציפי בפרקים 1-3, ובפרק 4 בקושי היו כאלה. ככל שאני חושב על זה יותר, התאוריה שדחסו את פרקים 4-6 להיות 4-5 נשמעת לי יותר הגיונית.
אם הגיבורות של הסדרה היו האחיות האוורד ולא רו,
ואם היו מנקים אותה משמעותית מהאג׳נדה הטרנסגרסיבית של לווינסון ואם ואם ואם – דיינו. נכון, זאת לא הייתה אותה הסדרה בכלל, וכנראה שלווינסון פשוט לא מסוגל לכתוב אחרת, אבל קאסי ולקסי הן שתי דמויות יפהפיות וסימפטיות לחלוטין שתקועות בסדרה מג׳ייפה עם דמויות דוחות כמו רו, נייט, מאדי, קט ובעיקר לווינסון עצמו שפשוט מכופף להן את הידיים ומאלץ גם אותן לטבול בכל הסקס-סמים-ומה שזה לא יהיה שיש בפסקול של אופוריה במקום רוק׳נ׳רול. לא בטוח שהייתי צופה בסדרת בת כזאת אבל בפירוש הייתי פחות מתעצבן משטיפת המוח שהעולם עבר במשך שנה שלמה על אופוריה זה ואופוריה ההוא. אפילו בשובר שורות – עוד סדרה שסמים במרכזה ופומפמה בלי סוף כמופת כל המופתים – היו שתי דמויות ראשיות הרבה יותר סימפטיות מרו, גם אם הן פגומות. כרגע אני פשוט יותר נהנה מהפנטזיות ומספרות המעריצים שמתרחשות בראש שלי על מה שצריך לקרות עם לקסי וקאסי, כי לווינסון פשוט לא מסוגל לכתוב אחרת. (כן אמרתי את זה כבר, אבל החזרתיות שלי הרבה יותר נסבלת מהסדרה הפעם.)
חוץ מזה שהיום במקרה גיליתי שאחת מיוצרות אופוריה היא טמירה ירדני.
האם זה אומר שאופוריה חולקת יקום טלוויזיוני עם הקומדי סטור?
ארבעה פרקים אחרונים בעונה 2 על הפנים
לא מתקרב לרמה של הראשונים
למעט האקשן עם סוחרי הסמים היה משעמם.