ביקורת נטפליקס כפולה: "אנולה הולמס 2" ו"עיניה התכולות"

סרט בלשים בנטפליקס שיצא ב-2022 (או הוקרן ב-2022 בעולם איפשהו) כנראה יהיה לעד "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", אבל שירות הסטרימינג הוציא עוד שני סרטים שראויים לתשומת לב ובליבם תעלומות כאלה ואחרות, ושניהם במקרה גם ממקבלים כדרמות תקופתיות. עם זאת, אחד הוא סרט קליל שמנסה לבנות זכיון והשני הוא סרט אפל שמספר את הסיפור שלו ומסיים. אז במה שנהיה כמעט הרגל מגונה, הנה שוב סרטים של נטפליקס מאוחדים יחדיו לביקורת.

אנולה הולמס 2

ברוב הפעמים שיוצא סרט שהיה לו פוטנציאל מבוזבז, הביקורות שמציינות את זה עושות אולי שירות טוב לצופים שרוצים לדעת אם להקדיש לו את זמנם, אבל כהערות לשיפור הן מרגישות לא יעילות. אנחנו מכירים את הוליווד, הם לא באמת מקשיבים. הם ימשיכו לעשות את אותו הדבר, ואם הסרט בעל הפוטנציאל המבוזבז יזכה להמשך, יש סיכוי קטן מאוד שנאהב אותו יותר מהראשון.

אבל לעיתים קורה הנס ומגיע סרט כמו "אנולה הולמס 2", שבאמת ובתמים מרגיש כאילו היוצרים האזינו ברוב קשב לביקורות הנפוצות על הסרט ואמרו "וואלה, העלו נקודה, בואו נעשה עם זה משהו". אז אולי הציפיות הנמוכות עזרו להנאה המרובה שלי מהסרט החדש על אחותו של הבלש המפורסם בהיסטוריה, אבל אני די בטוח שהן רק גורם שולי: זה באמת ממש אחלה סרט.

הייתי מתחיל את תיאור העלילה ב"אחרי מאורעות הסרט הקודם…", אבל זאת כבר ההחלטה החכמה הראשונה שהסרט עושה, ואין שום צורך לדעת מה קרה בפעם הקודמת (ולא רק בגלל התקציר הזריז והחינני בהתחלה). לשרלוק יש אחות, היא צעירה וחכמה והיא נראית כמו מילי בובי בראון, ותוך חמש דקות היא כבר מתבקשת על ידי ילדה נחמדה לפתור תעלומה חשודה: נערה שעבדה איתה במפעל הגפרורים "ליון" נעלמה ביום בהיר. אנולה מתחקה אחרי פרטי המקרה שמדרדר בהמשך לרצח של ממש, מתזזת ברחבי העיר, נעזרת באחיה הגדול והמפורסם ומגיעה גם לכלא לכמה דקות כשהיא מסתבכת עם משטרת לונדון וספציפית עם המפקד גרייל (דייוויד ת'יוליס האפקטיבי להחריד).

מה שעובד בכל העסק המתומצת דלעיל זה פחות או יותר הכל. מילי בובי בראון היתה ליהוק מוצלח מלכתחילה, והתסריט הצולע של הסרט הראשון הוא שהיה בעוכריה – ואת זה בדיוק אפשר לומר על ליהוקו של הנרי קאוויל לתפקיד שרלוק. שניהם זוכים פה לתיקון מושלם: שבירת הקיר הרביעי של אנולה, למשל, צומצמה למינימום ומשמשת רק כשהיא באמת מוצלחת; ושרלוק זכה הפעם לתפקיד של ממש שבו הוא אשכרה עושה דברים ומשתמש במוח שלו כדי לקדם את העלילה.

התסריט המהודק מסייע לזרימה הנהדרת של הסרט. כאמור, התעלומה מתחילה כמעט מיד, זוכה לפייאוף מספק והחקירה שאותה מפענח שרלוק מתקשרת בצורה אורגנית למדי לעלילה הראשית. הבימוי הקצבי תומך בסיפור התזזיתי לכל אורכו, וגם המוזיקה של דניאל פמברטון תורמת את חלקה. כמו כן, הלנה בונהם קרטר גם כאן, שוב, בתפקיד אמא הולמס, הפעם בהופעה קצרה בהרבה וכיפית ממש.

צריך כמובן לציין גם את ת'יוליס. אני יודע שהוא שחקן בריטי מוערך מאוד, אבל אני כמובן הכרתי אותו בתפקיד חיובי בסדרת הארי פוטר; אחרי העונה השלישית של "פארגו" והסרט הזה, אני קצת חושש לפגוש אותו ברחוב.

נקודה נחמדה נוספת לזכות הסרט הוא שילוב העלילה במאורעות אמיתיים לגמרי שארעו באנגליה באותה תקופה, שילוב שנעשה באופן נעים ומבלי להפוך את הסרט ל"סרט מסר" מרגיז.

אז נכון, התעלומה היא לא שיא התחכום, כמה מעברי עלילה לא מוסברים לגמרי וטוויסט אחד בסוף עלול להרגיש מאולץ בחלקו. אבל באמת שזה בטל ברוב, כי גם אם אין כאן שום דבר מהפכני או יוצא דופן בגזרת סרטי התעלומות, כן יש כאן סרט נטפליקס כיפי מאוד שלא כדאי שילך לאיבוד באוקיינוס התוכן של השירות. לכן אני כאן כדי לומר לכם – גם אם באיחור – שכדאי לכם לראות את "אנולה הולמס 2".

סצנת אמצע-הקרדיטים של הסרט, שמשתמשת בחלק מרכזי מאד מהמיתולוגיה של שרלוק הולמס, רומזת שנקבל גם "אנולה הולמס 3". אם גרף השיפור ימשיך ככה, אזי הסרט הבא יהיה כבר יצירת מופת.

עיניה התכולות

וכעת, למשהו שונה לגמרי.

לא יכולתי כנראה לבחור שני סרטים הפוכים יותר שיאכלסו את הפוסט הזה: כמה שהראשון קצבי, השני איטי; כמה שהראשון תזזיתי, השני מהורהר; כמה שהראשון כיפי, השני כבד.

אפשר להסיק משהו על האווירה של "עיניה התכולות" מעצם כך שמופיעה בו דמותו של אדגר אלן פו, שנודע ביצירות מלאות מלנכוליה, ביעותים ומסתורין. אבל פו אינו הדמות הראשית כאן (וחבל שכך – ואגיע לזה), אלא הבלש הפרטי אוגוסטוס לנדור (כריסטיאן בייל), שנקרא בשנת 1830 לחקור מקרה של התאבדות לכאורה באקדמיה הצבאית האמריקאית "ווסט פוינט". מה שמוזר כאן זאת השחתת הגופה שנעשתה לילה אחרי המוות באורח משונה ובלי להותיר עקבות. בחקירתו, נתקל לנדור בצוער-המשורר פו, ומסתייע בו לפענוח המקרה.

אני קצת אמביוולנטי לגבי הסרט הזה. בעיקרון, יש פה הרבה חלקים מוצלחים: בראש ובראשונה דמותו של פו שמגולם בגאוניות של ממש על ידי הארי מלינג, שקודם כל נראה בדיוק כמו התמונות של פו שבידינו (ושאפו למחלקת האיפור), אבל חוץ מזה מלינג פשוט מביא למסך דמות עמוקה, מורכבת ורבת רבדים, ומצליח להתחבב על הצופה למרות הדיבור המעצבן-בהתחלה שלו. מי היה מאמין למה דאדלי דארסלי מסוגל.

בנוסף, הפן הויזואלי של הסרט הזה פשוט יפהפה. הסטים מרהיבים, התלבושות מוקפדות, הצילום אסתטי והתפאורה אין כמוה.

עוד חלק מוצלח כאן הוא החלק הבלשי. התעלומה שחוקר לנדור אכן נפתרת, אבל הסרט עושה כאן – בצורה מוצלחת לדעתי – מהלך מעניין מאוד של חשיפת רובד נוסף לסיפור ושופך אור חדש על מה שחשבנו שקרה. זה מהלך שלא ייזכר בין הטוויסטים הגדולים של סיפורי הבלשות – בעיקר כי הוא לא מעוגן היטב בסיפור ובנתונים שהוצגו לצופה – אבל הוא עדיין אפקטיבי ומרגיש הגיוני ולא מאולץ.

מחמאות נוספות מגיעות לרבים משחקני המשנה, מטימותי ספול (שגם אותו, בעוונותיי, אני מכיר רק כפיטר פטיגרו) שמגיח לכמה רגעים כמנהל האקדמיה, דרך טובי ג'ונס כרופא שלה, המשך בסיימון מקברני כסגן המנהל וכלה בשרלוט גינסבורג שמופיעה לבערך שתי דקות ועדיין עושה יופי של עבודה. יש כאן עוד כמה שחקנים שעיקר פועלם בממלכה המאוחדת וכן, גם אני תהיתי מה הקטע של הליהוק הכמעט-כל-בריטי לסרט שמתרחש באמריקה.

רק שאחרי המחמאות, יש להודות שהסרט הוא כנראה פחות מסך חלקיו. הסיבה הראשית לכך היא, ובכן, הדמות הראשית. כריסטיאן בייל לא גרוע או משהו, הוא פשוט נורא סתמי ולא משקיע. העלילה הולכת ובאה סביבו, והוא שומר על אותה ארשת פנים. למעט סצנה אחת בסוף, בייל יכול היה להיות מוחלף בבובה שלו ולא ממש הייתם שמים לב. הפער הזה מציק במיוחד כשאתה הגיבור הראשי ליד דמות מוצלחת כל כך כמו פו של מלינג.

ובסוף בסוף, זה הקצב והאווירה. אין כאן טעות של הבמאי סקוט קופר או משהו כזה – האיטיות של הסרט מכוונת, וקופר בחר כאן בחירה אומנותית שאני יכול בהחלט להבין מאיפה היא באה, ואפילו להצדיק אותה. אבל בסוף זה גורם לכך שנשארתי מרוחק מהסיפור. צפיתי בו "לא מעורב", כי הסרט לא ביקש ממני להיות כזה, ולא נתן לי סיבה לאמוציונליות כמעט לכל אורכו.

אז בשיפוט יבש יש לי כמה מחמאות לחלוק ל"עיניה התכולות", אבל זה מה שזה. יבש. כמו הסרט עצמו.