בעיתון דבר, 12 במאי 1978, דווח כי ניתן לצפות בסרט בקולנוע "אוריון" בירושלים; באותו עיתון התפרסמה כתבה על שפילברג, סגנונו הקולנועי ואכזבתו מכך שלא קיבל אוסקר על מלתעות…
משהו באופי האטי/סהרורי של ההתרחשויות תמיד גרם לי להשבר איפשהו לקראת האמצע. ואז, הקרנה בסינמטק חולון לפני שבועיים וקצת גרמה לי לתת לסרט הזה עוד צ'אנס. הפעם צפיתי בו במלואו, והבנתי שזה אחד הטובים של ספילברג.
החלקים הבעייתיים בו, חשוב לציין, נותרו כאלה ובראשם התסריט שספילברג עצמו כתב. טוב שהוא משך את ידו מתסריטאות ברוב הסרטים הבאים שהוא היה מעורב בהם; זה לא הצד החזק שלו. הסרט מורח זמן ביותר מדי מקומות, הדיאלוגים לא מזהירים, וההפי-אנד שבו האבא עוזב את אשתו הנודניקית והילדים המעצבנים כדי לטוס עם החייזרים לחלל מעורר קבס.
אבל לנסות לגשת ל-"מפגשים מהסוג השלישי" מנקודת מבט עלילתית/סיפורית זו טעות. מדובר, ככל הנראה ב-Art-Film היחיד שספילברג ביים במהלך הקריירה שלו; כזה שלא אמורים לשים לב בו למה שקורה אלא לעשיה הקולנועית עצמה, לשימוש בתמונות ובצלילים. ובתור שכזה, "מפגשים מהסוג השלישי" הוא עדיין חוויה יוצאת דופן, יותר מ-40 שנה אחרי. אפילו כשציורי ה-Matte נראים כמו ציורי Matte, אי-אפשר שלא להתרשם מהרגישות הספילברגית בשימוש באור וצבע, מהעבודה של המעצב המיתולוגי ראלף מקווארי ז"ל על המראה היפהפה של החלליות, מזו של אשף האפקטים דאגלס טרמבול יבדל"א על האופן שבו החלליות האלה משתלבות בצורה משכנעת לחלוטין בנוף הארצי-אנושי ומעל הכל – מהנעימה הידועה של ג'ון ויליאמס, שהמינימליזם שלה קצת מתנגש עם הנטיה הידועה שלו לדרמטיות בחלקים אחרים של הפסקול.
"מפגשים מהסוג השלישי" התברר, בצפייה לפני שבועיים וקצת, בתור חוויה נפלאה, אחד הטובים של ספילברג ובוודאי הטוב ביותר שלו בעשור שבו הסרט הופק.
אז, ימדב טוען שהפרמיירה הישראלית של הסרט הייתה
5 שנים לאחר היציאה שלו באמריקה. כרגע השתמשתי בזה כי אין לי מידע אחר -אבל מישהו יכול לאשר? להכחיש? יודע על מה לעזאזל ימד"ב מדבר?
להכחיש.
בעיתון דבר, 12 במאי 1978, דווח כי ניתן לצפות בסרט בקולנוע "אוריון" בירושלים; באותו עיתון התפרסמה כתבה על שפילברג, סגנונו הקולנועי ואכזבתו מכך שלא קיבל אוסקר על מלתעות…
תודה!
(ל"ת)
במשך שנים, זה היה הספילברג שלא צלחתי
משהו באופי האטי/סהרורי של ההתרחשויות תמיד גרם לי להשבר איפשהו לקראת האמצע. ואז, הקרנה בסינמטק חולון לפני שבועיים וקצת גרמה לי לתת לסרט הזה עוד צ'אנס. הפעם צפיתי בו במלואו, והבנתי שזה אחד הטובים של ספילברג.
החלקים הבעייתיים בו, חשוב לציין, נותרו כאלה ובראשם התסריט שספילברג עצמו כתב. טוב שהוא משך את ידו מתסריטאות ברוב הסרטים הבאים שהוא היה מעורב בהם; זה לא הצד החזק שלו. הסרט מורח זמן ביותר מדי מקומות, הדיאלוגים לא מזהירים, וההפי-אנד שבו האבא עוזב את אשתו הנודניקית והילדים המעצבנים כדי לטוס עם החייזרים לחלל מעורר קבס.
אבל לנסות לגשת ל-"מפגשים מהסוג השלישי" מנקודת מבט עלילתית/סיפורית זו טעות. מדובר, ככל הנראה ב-Art-Film היחיד שספילברג ביים במהלך הקריירה שלו; כזה שלא אמורים לשים לב בו למה שקורה אלא לעשיה הקולנועית עצמה, לשימוש בתמונות ובצלילים. ובתור שכזה, "מפגשים מהסוג השלישי" הוא עדיין חוויה יוצאת דופן, יותר מ-40 שנה אחרי. אפילו כשציורי ה-Matte נראים כמו ציורי Matte, אי-אפשר שלא להתרשם מהרגישות הספילברגית בשימוש באור וצבע, מהעבודה של המעצב המיתולוגי ראלף מקווארי ז"ל על המראה היפהפה של החלליות, מזו של אשף האפקטים דאגלס טרמבול יבדל"א על האופן שבו החלליות האלה משתלבות בצורה משכנעת לחלוטין בנוף הארצי-אנושי ומעל הכל – מהנעימה הידועה של ג'ון ויליאמס, שהמינימליזם שלה קצת מתנגש עם הנטיה הידועה שלו לדרמטיות בחלקים אחרים של הפסקול.
"מפגשים מהסוג השלישי" התברר, בצפייה לפני שבועיים וקצת, בתור חוויה נפלאה, אחד הטובים של ספילברג ובוודאי הטוב ביותר שלו בעשור שבו הסרט הופק.
בנובמבר האחרון
בעלי ואני היינו בפסטיבל ערבה ושנינו הצטערנו שלא הקרינו שם את מפגשים מהסוג השלישי במסגרת חגיגות ה-40 לצאתו.
(אבל הקרינו את הנסיכה הקסומה, אז סלחנו להם)