לרוב כשאומרים על סרט ישראלי שהוא "קאלט", מתכוונים לסרטי יום העצמאות, אלה שנראה שכל הישראלים (ובטח מגיל מסוים) יודעים לצטט ביחד, ונעשו בעיקר בין שנות השישים לתשעים. אף אחד מהם לא ממש סוגה עילית של קולנוע, אבל אף אחד מהם לא "קאלט" מהסוג הכל-כך-גרוע-שהוא-רע או כל-כך-מוזר-שאין-לי-איך-להתמודד-עם-זה-לבד-ואני-זקוק-לשותפים-לצפייה-כדי-לוודא-שלא-הזיתי-את-העניין. יש את "הטרמפיסט", כן, אבל קשה לבסס קאלט כמו "החדר" רק על בסיס הקרנות בסינמטק פעם בכמה זמן. על כן, אני מציע מועמד חדש וראוי מאוד לקאנון הקאלט הישראלי: "יער אמלש הקסום".
על מה זה? טוב, שאלה ראויה – מדובר בסרט אנימציה (בהגדרה מאוד נדיבה של המושג) על שלישיית חיות – אלון (הידוע בכינויו "אייל הצפון"), בוריס (הידוע בכינויו "בכייני") וגורי (הידוע בכינויו "גרגרני") – שיוצאת למסע ביער הקסום בדרך לשתות מילקשייק מעץ המילקשייק, לפגוש קוסם שיהפוך את בכייני לפחות בכיין, ולפגוש את הדודה והדוד של אייל הצפון. אה, וכולם פסלים בני 2,500 שנה שהגיעו מאיראן.
לא בסרט – במציאות. האנימציה בסרט היא הנפשה של פסלים עתיקים שהגיעו לידי סם דובינר, תעשיין וסוחר אומנות, שהחליט לעשות מהם סרט כי למה לא, מה אתם הייתם עושים אם היו מגיעים לידיכם פסלים ללא תחליף שכאלה?
לצורך ההרפתקה שלו, דובינר גייס את שלמה סוריאנו – במאי, אבל לא מאוד מוכר גם לאנשים שמאוד אוהבים את הקולנוע הישראלי. סוריאנו הוא במאי שביים שלושה סרטים: "ניני", סרטו הראשון בכיכובו של אריק איינשטיין שנקטל בארץ ביקורתית וכלכלית (כנראה לפחות חלקית בשל ההצגה הנועזת דאז של מערכת יחסים רומנטית בין יהודי וערבייה נוצרייה), "הדיבר ה-11" שהוא, על פי מה שאני מבין מתקציר העלילה פלוס מינוס פורנו, ואת "יער אמלש הקסום" (שנקרא בעבר "היער הקסום"), סרט שאומנם הוקרן בפסטיבל ברלין, אך מעולם לא הוקרן בארץ מסחרית.
כנראה בגלל הסיבה הזאת הסרט לא זכה ליותר מדי הדהוד או דיונים – גם בקרב חובבי אנימציה – והסרט שכב בתולדות הארכיון (מילולית – אפשר לצפות בו באתר הארכיון של סינמטק ירושלים) עד שפסטיבל אניניישן מצא אותו, ניער ממנו את האבק והחליט להקרין אותו על מסך גדול.
הטקסטים הספורים שנכתבו על הסרט מדברים על כך שהסרט "שואב השראה ממשלי איזופוס" ועל כך אני עונה: האם קראתם את משלי איזופוס? כי דובינר, שכתב את התסריט, בטח לא. במקום משלים ברורים על התנהגויות רצויות של בני אדם שמומחזים על ידי חיות, יש כאן אנרכיה מוחלטת, מדי פעם באופן מילולי. כי בעוד שהסרט לא מלמד על חשיבות ההתמדה או על איך להאמין בעצמך, הוא כן מתאר שצריך להיזהר משטינקרים שמלשינים למשטרה, ושמיסים זה עוול אבסורדי.
אם אתם שואלים איך זה מתקשר לעלילה שתיארתי בהתחלה על אייל הצפון, בכייני וגרגרני – גם אני עדיין תוהה על כך. בהתחלה זה נדמה כבדיחה: אנשים שפוגשים אותם בדרך מדברים איתם על כך שאסור להם לשכוח לשלם את המיסים לקופת החולים. אבל לאט לאט כל ענייני המיסים משתלטים על הסרט כמעט לחלוטין. כי אם יש מסר שחשוב להבהיר לילדים מגיל צעיר (וכן, למרות שורות על חשיש וקוניאק ושירים על אנשים שנכרת להם הפיפי, זה בהחלט סרט ילדים) – זה שמיסים הם גניבה. איין ראנד הייתה מאשרת.
אבל חלק מהקסם של "היער הקסום" הוא שהוא מציג חזון קצת אחר – אירופאי במקצת – בנוגע לשאלה מהו סרט ילדים. אנחנו בארצנו רגילים לסטנדרטים די אמריקאיים בנוגע למה אפשר או אי אפשר להגיד בסרט לילדים, אבל "היער הקסום" מדלג על סטנדרטים כאלה. כך למשל כשהם פוגשים קבצן, שבניגוד לשאר הפסלים הוא פסל של אדם, איבר המין הזכרי שלו עומד מוצג לראווה, כי למה לא בעצם. אם זה מפריע לכם, או משהו שאתם לא בטוחים שאתם רוצים שהילדים שלכם יראו, טוב לעצור עכשיו כי כשהחיות מגיעות לעץ המילקשייק הדברים נהיים מיניים בהרבה, גם אם באופן מרומז. וזה עוד לפני ההרמון.
אני מנסה לא לפרט על כל הדברים המטורללים והנפלאים שיש בסרט הזה (הזכרתי שהוא מחזמר? הוא מחזמר. יש בו, למשל, מה שניתן לקרוא לו גרסה מוקדמת מאוד של "Cell Block Tango" על כל האנשים והמיסים שהם העלימו ולמה הם בכלא), כי נראה לי שזה משהו שאולי עדיף לגלות בעצמכם. אני כן רוצה רגע להתעכב על האנימציה.
הרבה דברים קורים בסרט הזה, אבל הדברים האלה קורים בזמן שכמעט ושום דבר לא מצליח להתרחש על המסך. הפרסים הקדומים שיצרו את הפסלים האלה לא בדיוק חשבו על הקולנוע באותם שנים, וכתוצאה מכך הדמויות תקועות עם הבעת פנים אחת ותנועה מאוד מוגבלת. הם יכולים, בעצם, לעמוד, לשבת, ולהישען אחד על השני. מדי פעם הסרט קצת מזיז אותם כדי שנבין שהם מדברים או מתרגשים, אבל הישג אנימציה אין כאן, אלא אם אנחנו מדברים במובנים שליליים. במחזמר, זה אומר שיש להם רפטואר מאוד מוגבל לסצנות הריקוד שלהם. הסרט מרגיש כמו סרטונים שילדים יוצרים בבית שהם מזיזים בובות וזה כי, נו, זה באמת מה שהוא.
עם זאת, צריך להגיד שיש משהו בסרט שמצליח לתפוס אותך. אולי זאת התפאורה, או אולי הצילום הסטטי שכן מצליח לייצר עם הפסלים משהו נעים לעין – גם אם לא מבחינת רצף התזוזה, אלא רק מבחינת הפריים הבודד. ואולי זה השילוב של השירים והמדובבים (ביניהם שפרירה זכאי, אגב) שכן מצליח לקחת אותך למסע מאוד מאוד ביזארי אבל כזה שאתה תמיד מבין מי נגד מי ואיפה – גם אם לא לחלוטין למה.
ואולי זה זה שהסרט הזה הוא אחד מסרטי ה"מה לעזאזל ראיתי עכשיו" הכי ייחודים שנעשו. השילוב שלו בין פסלים עתיקים, אנימציה בסיסית, שירים, עלילה פסאודו-סאטירית ואווירת סרט ילדים יוצרים משהו שאין כמוהו – לא בעולם, ובטח שלא בישראל. כלומר, בניגוד לדברים כמו "החדר", אין ספק שפה חלק מהבדיחות שעובדות בסרט נעשו ביודעין, ועדיין מדובר בתוצר כל כך ביזארי שההנאה ממנו דומה להנאה מכך שאתה צופה במשהו ביזארי שאין שני לו, פשוט כי אף אחד לא כזה מטורף. ההנאה בגילוי שמדובר במשהו ישראלי, ישן ומונפש רק מגבירה את התחושה הזאת.
אז ברכות לאניניישן שגילו את הסרט (כאמור, יש הקרנה של הסרט בפסטיבל אניניישן הקרוב – ביום חמישי הקרוב (17.11) בשעה 22:00) וברכות לסם דובינר ושלמה סוריאנו על הפרויקט הפסיכי שהם יצרו. בסוף הצפייה, אחרי שהמוח שלך נמצא איפשהו בין הרצפה לשביתת משק, נותר רק דבר אחד להגיד, שאותו אמר המשורר א. ג'ונס: הפסלים האלה שייכים למוזיאון. מצד שני – גם הסרט הזה.
כפי שציינתי בדף הסרט, שרדתי את עשר הדקות הראשונות
ואז יצאתי מאולם הקולנוע ושקלתי מה צריך לעשות הלאה. לחפש איזה אוטו שידרוס אותי בהחלט היתה אופציה קבילה אחרי הצפייה בעשר דקות מהדבר הזה. אל תתקרבו.
מה עם טריילר?
(ל"ת)
הלוואי
כפי שאפשר להבין, הסרט לא בדיוק עשה מסלול רגיל של סרט. הוא לא הופץ פה בארץ, והפסטיבל אמנם מעוניינים בהפצתו – אך ליצור טריילר עבור סרט אחד בפסטיבל זה קצת גדול על פסטיבל קטן.
כאמור, אפשר לטעום מהסרט המלא (והקצר) בקישור לארכיון (בחינם, יש לציין). אם אתה מודאג בנוגע לספויילרים – אל תדאג. שום דבר לא קוהרנטי בסרט הזה בשום שלב.
על המיסים ועל הנפלאות
סרט מסריט לחלוטין עם פס-קול מטורף (שהוקלט גם בגרסה עברית וגם בגרסה אנגלית). אגב, הפסלים נלקחו מהאוסף האישי של דובינר. והתעסקות הסרט במיסים היא לא סתם, הוא הגה תוכנית לביטול מס הכנסה וכנגד זאת ביטול סובסידיות ממשלתיות.
מדהים
(ל"ת)
סרט שמרגיש כאילו נכתב בשלושה ימים וצולם בחודש ע"י חבורה של היפים
ואני אומר את זה בצורה הכי טובה שיש
בתזמון מושלם אחרי הדיון האחרון על חברים
הנה דוגמה מצוינת ליצירה ש(כנראה?) קהל היעד שלה אמור להיות ילדים ובכל זאת כוללת גסויות ומין כי (כנראה?) שהערכים של אז היו אחרים (?). אבל ברצינות, הסרט הזה מראה לא מעט פוטנציאל לדמויות ועלילה מרגשים ונוגעים ללב באמת ובכל פעם מרסק אותו עם אפיון דמויות בעייתי עד מחריד, עלילה כמעט בלתי קיימת שנעצרת כמעט כל פעם מחדש בשביל לשיר עוד שיר (בסדר ידעתי שזה מחזמר אבל ביצירות לילדים כשזה בא על חשבון פיתוח של עלילה זה ממש מפריע), ציניות שלא משתלבת בכלל עם האווירה שניסו להעביר, וכמובן שוב אותן הגסויות הנ"ל (מה שכן סצנת המילקשייק היא לא מינית, אחרת כל שתייה של מילקשייק היא מינית. זה הפסל שהיה להם בנמצא, והוא כמובן פוסל הרבה לפני פרויד.)
תראה, אני לא יודע איך אתה שותה מילקשייק
אבל אם אתה שותה מילקשייק ככה כל פעם… הייתי עושה את זה בבית.
(וזה לא "הפסל שהיה להם בנמצא". יש שם דוגמאות לעצים שאינם עצי-שדיים. הם בחרו ספציפית בו)
אתה יודע כמה זה נדיר למצוא מילקשייק, גם בישראל וגם בניכר?
עד שמוצאים אחד, שותים במה שיש. לא שהגישו לי פעם בכוס כזאת אבל… (
הכי טוב בדיינר של גוצ׳ה. וגם ההמבורגרים שלהם הכי טובים.)
והייתי בטוח שאלה פינים ולא שדיים. פעם ראשונה שהפרשנות שלי יותר מלוכלכת?
(אבל צפיתי אחרי שקראתי את הביקורת. לו הייתי צופה לפני לא נראה לי שהייתי מבחין.)
אגב, היום התחלתי ספר של דונלד בארתלמי, והגעתי למסקנה הבאה:
משנות השבעים ועד ה… תשעים כולל נניח, כל מה שהגדיר את עצמו כ״אלטרנטיבי״ או ״ניסיוני״ או ״פוסטמודרני״ נחשב גם לטוב ולחדשני, או לפחות למעניין. זאת כנראה הייתה המחשבה מאחורי יצירת הסרט הזה. זה, ושלא ישגיחו.
שלום. אני הבן של יוצר הסרט
הסרט נעשה במשך שנתיים על ידי זאב הרץ, אבי, ב"בית דובינר" ברמת גן, בדירה שהוקצבה לעניין. שם הצלם מומצא (חבר של אבי מהצבא הבריטי) וכאן הנקודה החשובה: אבי חי כל חייו מבלי לשלם מיסים מסיבות אידאולוגיות. עבד ויצר כמות אדירה של חומר… והקבלות, ובכן, או שהיו על שם מומצא, או, לרוב: עסקאות ברטר. כך שאי תשלום המיסים היא בדיחה שלו. הסרט מעולם לא נועד להפצה. הסרט נעשה כדי לקדם לסם דובינר את עניין האמלש. כלומר להראות למשקיעים וקונים. עניין הסקס צריך להיות בקונטקסט של השנה והאוירה שהסרט נעשה, חברים! היה לנו מאוד עליז אז בתל אביב. ופסל הציצים, היה לכבוד הארייט שחייה איתנו אז ונהנתה מזה מאוד, כי ככה בדיוק נראתה וכולנו הערצנו אותה. טכנית, זה היה סרט האנימציה היחיד שאבי עשה, וכרגיל, באופיו הווינאי, ייקה, נראה לו הכל ברור וקל: מסרטת בולקס 16 ממ משומשת, והרבה סבלנות. היה אדם מוכשר ביותר!
בשביל הודעות כאלה שווה לגלוש בעין הדג
(ל"ת)