כדאי לראות את "אמיליה פרז" עכשיו, קצת לפני שהוא מקבל כל מיני תארים ופרסים, כי הוא סרט מעניין שיש בו הרבה דברים טובים, אבל כל פרס נוסף וניצחון ו"מעשרת סרטי השנה" שיתווספו לו מפה והלאה יעלו אותו לרמת הייפ שתתקשה להצדיק את עצמה לצופים עתידיים.
הסרט מספר את סיפורן של שתי נשים: ריטה (זואי סלדנה), עורכת דין זוטרה שמתוסכלת מהאלימות הגואה ברחובות מקסיקו עליה היא נאלצת להגן, מתוסכלת מכך שהיא עורכת דין זוטרה, ומתוסכלת מכך שהיא חסרת עתיד. יום אחד היא מקבלת הצעה לעשות הרבה כסף, ונסיעה אחת עם שק על הראש לאחר מכן היא פוגשת את מטיאס (קרלה סופיה גסקון), ראש קרטל סמים גדול למדי, שמבקש ממנה עזרה בהליכים הדרושים לניתוחים לשינוי מין. ריטה מסכימה, מוצאת קליניקה (בישראל, כולל הופעה קצרה ומתוקה של מארק איווניר), מוציאה את הרעיה (סלינה גומז) והילדים ממקסיקו, ואז ממשיכה בחייה – עד שלאחר ארבע שנים היא שוב נפגשת עם אמיליה, רק שלוקח לה רגע להבין למה זה "שוב". ושוב לאמיליה יש בקשה.
"אמיליה פרז" אמנם עוסק בטרנסית, אבל בניגוד לסרטים כמו "טרנסאמריקה", "הנשף" או "אישה פנטסטית" עצם היותה טרנסית הוא לא הסיבה בגללה התכנסנו. במובן מסוים, שינוי המין הוא פחות הצהרה חברתית או פוליטית ויותר סימבולי לסיפור ששואל האם אנשים יכולים באמת להשתנות בבסיסם – וספציפית, האם האנשים האלימים שמדרדרים את החברה לאלימות יכולים לעשות טוב. וזה סיפור די מעניין, אם כי לא פעם ולא פעמיים עולה התהייה במהלך הצפייה לאן כל העניין הזה מתקדם – בסרט די שאפתני, חוצה יבשות, משלב ז'אנרים, חסרה איזושהי דחיפוּת לעלילה שתיתן תמריץ להישאר עד הסוף ולגלות מה יקרה. יחסית לדרמת פשע מקסיקנית שהיא גם מחזמר ושבוימה על ידי במאי צרפתי מהולל בכיכובן של שתיים מהשחקניות הבולטות בהוליווד, "אמיליה פרז" מרגיש לרגעים מנומנם, ובבירור פחות מופרע ומטורף משהיה אפשר לצפות.
ניקח לדוגמא את עניין השירים – "אמיליה פרז" אמנם לא מתבייש במחזמר-יוּת שלו אבל הוא יותר מנסה להתחכם עם הנאמברים מאשר לתת לנו איזה נאמבר גדול הוליוודי "בטעם של פעם". מאז שנות העשרים, במאים שרוצים לעשות מחזמר למבוגרים משחקים כל פעם עם שאלות כמו "איפה בדיוק מתרחש המחזמר" (לרגעים נראה שזה רק בדמיון של הדמויות, לרגעים זה בבירור חלק משיחה ומהתקדמות העלילה) והאם יש כוריאוגרפיה גדולה ובוהקת או דברים קטנים ו"מציאותיים" יותר. ב"אמיליה פרז" לרגעים הכיוונים האלה מזגזגים בתוך הנאמבר עצמו, כפי שאפשר לראות בנאמבר הפותח. זאת בחירה לא רעה, וכל השירים בסרט טובים למדי – אבל זה כמעט תמיד נעצר רגע מלסחוף אותך לגמרי. הייתי רוצה להתלהב ולרשום שזואי סלדנה מרסקת כל שיר שהיא שרה, אבל במקום זה אני נאלץ לכתוב באיפוק מסוים שזואי סלדנה שרה ומרפּרפּת טוב מאוד בשירים חביבים למדי. האנרגיה שאמורה להיות סוחפת פשוט לא הגיעה אליי בסרט שלא לחלוטין התמסר לאף צד שלו.
וזאת הזדמנות לדבר על זואי סלדנה, שאחרי שהיתה קבורה במשך שנים בתפקידי משנה בזיכיונות גדולים, היא סוף-סוף מקבלת תפקיד עסיסי בסרט מרכזי. יחד עם קרלה סופיה גסקון, קל להבין למה הסרט קיבל את פרס השחקנית בפסטיבל קאן (סלינה גומז חביבה פה, אבל קשה להאמין שהיא היתה גורם משמעותי בזכייה). שתיהן טובות וכיפיות מאוד בתפקידים שהיו יכולים לתת להן לעשות קצת יותר: לאורך רוב הסרט ריטה נשארת אותה הריטה, ומהרגע שאמיליה היא אמיליה גם מבחוץ גם היא משתנה מעט מאוד. בסיום הסרט עולים ניצנים למתח הבנוי בדמויות ולשאלות שהסיפור מעלה, אבל הסרט כמעט נמנע מלדבר עליהם ישירות.
במובן מסוים, דווקא הבחירה לא להתמסר רק לדמות אחת פוגעת בסרט ומאלצת אותו לרקוד על שתי חתונות, שלא לומר שלוש. אם הסרט היה סדרה או אפילו מיני-סדרה, עם יותר זמן לנשום ועם פחות חשיבות לקצב, היה אפשר ליהנות מההתפתחות של הדמויות ומההפסקות המוזיקליות כשהעלילה מתקדמת בלי לחץ של זמן.
"אמיליה פרז" הוא באמת בסך הכל אחלה, ובשנה רצופת סרטים שניסו לזרוק כל רעיון שהיה להם על הקיר ומה שנדבק נראה בעיקר כמו קשקושים על הקיר, נחמד לראות במאי כמו אודיאר שמצליח לגרום לכל הרעיונות השונים והמקוריים שלו להתחבר ולהפוך לסרט. אני פשוט לא בטוח שזה הופך את הסרט הזה לאחד מסרטי השנה כמו שמבטיחים לנו. אם יש זמן טוב לראות אותו הזמן הזה הוא עכשיו, לפני שהתארים שיקשרו לו יאבדו קשר למציאות.
מסכים מאוד, יש עודף עלילות בסרט
מה גם שהטיפול בדמות של אמיליה והשינוי שהיא עוברת מאוד חלש. אבל מאוד אהבתי את השירים – מאוד מזכיר את הסגנון לין מנואל מירנדה, לא שירי מיוזיקל קלאסיים אלא הרבה יותר מגוון. הכי מוצלחים בעיני הם זה של זואי סלדנה באירוע גאלה, והשיר האחרון שממש נשמע כמו שיר ישראלי ישן.
התסריט
הרגיש לי כל כך מבולבל עד שהיה ברור לי שאני מפספס משהו, לא הצלחתי למצוא שום נקודה שהוא מסתובב סביבה. יהונתן כותב שהסרט "שואל האם אנשים יכולים באמת להשתנות בבסיסם" אבל בעיני זה אולי משתלב עם חלקים קטנים בסוף ובאמצע, כשבכל שאר הזמן הסרט פותח וסוגר קווי עלילה במהירות מסחררת.
הוא מרגיש כמו ביוגרפיה של דמות אמתית, כשהמעקב אחר הדמות הוא הקו היחיד המאחד בין החלקים. לא הצלחתי להבין איך הוא עובד כסרט עלילתי.
יש שיר בסרט הזה שמדבר על חצאים
השיר הזה יותר רלוונטי לסרט עצמו מאשר לאמיליה.