ביקורת: אלביס

סרטים של באז לורמן צריכים נורת אזהרה לפניהם: לא משנה אם הם עיבוד ספרותי לקלאסיקה ספרותית, ביוגרפיה קולנועית, או גרסה לסיפור האהבה הכי מפורסם מכל הזמנים – לפני הכל, הם סרטים של באז לורמן. ו"אלביס", יותר משהוא תצוגת תכלית של מר פרסלי, הוא הסרט החדש של באז לורמן, עם כל מה שזה כולל: טרלול ויזואלי, טרלול קצבי, מאש-אפים מוזיקליים שמעטרים תקופה שאין לה חצי קשר לסגנון המושמע; באופן כללי יש תחושה שמישהו הגביר את ה"הכל" בסרט למקסימום, וכשזה לא היה מספיק עבורו המשיך ל"מקסימקסימום", וכשהעירו לו שאין דבר כזה הוא פשוט הסתכל עליהם בתוכחה והגביר את הכל ל"מקסימקסימקסימום". 

השעה הראשונה של הסרט נראית כאילו לורמן חיפש כל דרך אפשרית להבדיל את עצמו מביופיקים אחרים. כך למשל, הסרט נפתח שנים אחרי שאלביס מת, כאשר קולנל פארקר (טום הנקס באיפור כבד מאוד ומבטא כבד אפילו יותר) – אדם שהוא מאוד לא אלביס – מובהל לבית חולים. שם, הוא מתחיל להזות שהוא נמצא בתוך קזינו ריק ומספר לנו, הקהל, על החיים שלו ועל הקשר שלו עם אלביס. 

הסרט מציג את אלביס אחרי שהסינגל הראשון שלו זכה להצלחה מקומית לא מבוטלת ולפני שהוא התחיל להופיע בפני קהל. הקולונל מגיע להופעה כי הוא שומע את הסינגל ונדהם לשמוע שמדובר בבחור לבן. לא, באמת, הוא נדהם. הסרט טורח להדגיש את זה בשני (!) תקריבים דרמטיים על הפנים של הנקס בעודו אומר "… הוא לבן?!". 

כדאי שתתרגלו לתקריבים דרמטיים: סצנת ההופעה של אלביס, שבה הוא מופיע עם שיר אחד, מפורקת לרגעי רגעים, שניות על גבי שניות שבהן השיר נקצץ לחתיכות בעוד שהמצלמה מתמקדת על שני דברים עיקריים: תנועות האגן של אלביס (זה ככל הנראה הסרט עם הכי תקריבים למפשעה שאינו מכיל עירום) והפרצופים של נשים צעירות בקהל בעודן נדהמות מהתנועות הללו. לורמן מציג את ההופעה של אלביס כמעט כמו מגפת זומבים, שבה כל תנועה מפילה עוד נערה בקהל עם רעב לעוד אלביס, וחיש מהר הן נוהרות לבמה ומוכנות לעשות הכל כדי שתהיה להן עוד שנייה עם האגן של אלביס (ומי שמחובר אליו, אני מניח).

השעה הראשונה של הסרט מתרחשת באותו סגנון כאוטי: אחרי שכבר חשבנו שעברנו את סיפור ילדותו, הסרט מרגיש צורך לחזור אחורה ולספר עוד חלקים ממנו – בעיקר את החלק שבו אלביס מושפע מאוד ממוזיקה שחורה, נקודה שחשוב מאוד מאוד מאוד מאוד מאאאוודדדדדדד להדגיש. חלק מהסיפור הזה מסופר בצורת קומיקס, כי למה לא. אחר כך אנחנו מדלגים מתחנה לתחנה בסיפור עלייתו, כאשר חלק ניכר ניסוב סביב העובדה שאלביס אמנם מאוד מצליח עם צעירים וצעירות, אבל מבוגרים פוחדים מאוד מתנועות האגן שלו ומההשפעה שלהן על נערות ונערים. כל זה, יש לציין, כמעט ובלי שנזכה לשמוע שירים של אלביס מבוצעים מהתחלה ועד הסוף כמו שצריך. במקום זה, נראה שהסרט מעדיף שנשמע את דוג'ה קאט או שלל גיבורי עבר של מוזיקת הבלוז. אני לא נגד, אבל אני בהחלט חושב שקהל שציפה לבוא ל"אלביס" בשביל המוזיקה של אלביס עלול להתעצבן קלות. 

לקראת סוף השעה הראשונה הסרט מגיע לשיא של הדילמה בין הקולונל, שמתעניין בעיקר בהיבט הכלכלי של אלביס וכמה אפשר לסחוט אותו עד דק, ואלביס – שמרגיש כבול וכבוי בכל פעם שהוא לא יכול לנענע את עצמו ולאתגר את עצמו אמנותית.

וזאת בעיה. כי אמנם יש הרבה מה לספר על אלביס גם אחרי השיא הזה – למשל ההרפתקה ההוליוודית שלו או הקאמבק שלו בלאס וגאס או חיי המשפחה שלו – אבל מאותו מקום הסרט לא יכול אלא למחזר את עצמו: הקולונל רוצה לנצל את אלביס עבור כסף, אלביס נהנה מהכסף אבל רוצה לעשות משהו שיגרום לו להרגיש טוב מבחינה אמנותית – העתק, עדכן את השנים, שנה כמה פרטים, הדבק. 

אולי גם באז לורמן הבין את זה, ולכן נראה שמסוף השעה הראשונה הסרט נרגע כמעט לחלוטין מבחינת ה"באז לורמן"-יות שלו. אפילו יש מוזיקה של אלביס בפסקול, אחרי שכבר ויתרנו על המחשבה שנשמע משהו שלו (ראויה לשבח סצנה שבה אלביס "מפרק" את "זה סבבה", הלהיט הראשון שלו, עם הלהקה שלו בווגאס).

הבעיה היא שאחרי שעה עמוסה שמרגישה כמו סרט שלם, שעה וחצי נוספות – ואפילו לא מאוד באז לורמניות – הן פשוט הרבה יותר מדי, בייחוד כאשר הנקודה המרכזית של הסרט (אלביס נגד הקולונל) הובהרה די טוב בסוף אותה שעה. 

בסופו של דבר, נראה שהסרט גם פשוט לא כל כך מצליח להוציא את המירב מהאירוניה שאמורה להיות בסרט על אלביס שמסופר על ידי מי שעל פי רוב הדעות היה זה שאחראי לרוב הצרות שלו (אך גם ללא מעט מההצלחות שלו). הקולונל לא ממש מצליח להיות דמות שאפשר להתענג על השקרים האכזריים והאירוניים שלה כי נראה שהוא בעיקר משקר לעצמו, מה שמעניק לכל הסיפור שלו ממד עצוב ומעורר רחמים – וזאת למרות שהסרט מבהיר שהוא דמות שרחוקה מאוד מלהיות ראויה לרחמים הללו. 

כל זה חבל, כי באמת שיש בסרט הזה הרבה מאוד טוב: אוסטין באטלר נפלא בתפקיד אלביס (וסיכוי לא מבוטל שאף יצליח לזכות למועמדות עבור הסרט הזה), ההתפרעויות של באז לורמן הן משהו חסר תחליף בקולנוע שאף אחד לא יודע לבצע כמוהו, והשירים טובים – הן של אלביס והן של האמנים האחרים. 

הייתי רוצה להגיד שכל הטוב שבעולם לא יכול לעזור לסרט שמרגיש באמצע כאילו נגמר לו מה להגיד, אבל הוא עקשן מדי ויהיר מדי בשביל להודות בזה אז הוא מורח עוד שעה. אבל אני חושב שבסופו של דבר, אם אתם באים מוכנים מראש לכך שזה סרט ארוך ומתיש לרגעים – כן שווה לצפות בו. לכל הפחות, אין שום דבר כמוהו על המסכים הגדולים כרגע.