אליזבט: תור הזהב

מאת
דורה
– פורסם ב 29 בדצמבר 2007Posted in: ביקורות

במקור: Elizabeth: The Golden Age
במאי: שקר קאפור
תסריטאים: וויליאם ניקולסון ומייקל הירסט
שחקנים: קייט בלאנשט, קלייב אוון, ג'פרי ראש, איימי קינג, ג'ורדי מולה, סמנתה מורטון

באנגליה היתה מלכה בשם אליזבת (קייט בלאנשט), שוויתרה על השיער שלה ועל חיי מין כדי לשלוט ביד ברזל מפודרת היטב על עם שלא העריך במיוחד את כושר ההנהגה של נשים. היא חבשה פאות אוונגרדיות ולבשה מבנים ארכיטקטוניים מכוסים בטפטים מרהיבים, שעזרו לה לשמר פוזה על-אנושית משל היתה שילוב של גרייס קלי ומוסוליני. במשך שנים היא העמידה פנים שהיא מקבלת את פניהם של מחזרים ניג'סים מארצות נכר כי לא רצתה לגלות להם – או לעם – שהיא לא מתכוונת להתחתן. היתה לה בת דודה סוררת עם טענות משלה לכתר, אותה נאלצה לכלוא בטירה גותית סטריאוטיפית כדי שלא תציק. היה לה גם איש אמון אחד שהיה אחראי על תככים פוליטיים ואשת אמון אחת שהיתה אחראית על להיות יפה ולעשות לה אמבטיות.

בארצות השכנות היה עם מרושע ותככן בשם הקתולים, ולו שני תחביבים: אינקוויזיציה, שמטרתה להיות מניאק בשם האל, ואקספוזיציה, שמטרתה להסביר דברים לצופים. ראש וראשון לאותם קתולים אפלים היה מלך ספרד, פליפה, שאת רשעותו היה ניתן לזהות ממרחק מאה מטר עקב כיעורו, המוזיקה הדארת'-ויידרית שליוותה אותו לכל מקום והעובדה שהוא דיבר אך ורק בסלוגנים קריפיים. "אמרי לי, בתי, היית רוצה להיות מלכת אנגליה?" היה שואל את בתו הקטנה, וונסדיי אדאמס. "הבסטרדה הכופרת הזאת אליזבת. אנחנו נחסל אותה, בשם דיוס השומר עלינו מלמעלה. מוהאהאהא".

יום אחד בא לארמון באנגליה ימאי מסוקס בשם וולטר ראלי (קלייב אוון), ובאמתחתו מוצרים אקזוטיים ושפע של שארם גברי מהעולם החדש. הוא דיווח לאליזבת כי קרא לארץ שלמה באמריקה על שם קרום הבתולין המלכותי, והוד מלכותה, על אפה וחמתה, מצאה עצמה מתחממת מתחת לברוקדה. לצערה, הקריירה שבחרה לעצמה לא איפשרה לה לעשות שום דבר בנושא, והיא נאלצה לשלוח את אשת האמון היפה לפלרטט במקומה. אולי אם היא היתה מתרכזת יותר בענייני המדינה היא היתה שמה לב שהקתולים האפלים שולחים את ידיהם לתוך אנגליה בשלל מזימות שיביאו, בסופו של דבר, למתקפה המפורסמת של ספרד על אנגליה ב-1588. ואולי לא. אחרי הכל, אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית.

האם דארת' פליפה ניצח במלחמת הקודש שלו והאם סר ראלי והמלכה פשטו אי פעם את הטפטים הפרחוניים התואמים ועשו את זה כמו בערוץ דיסקברי – את כל זאת אפשר לגלות בהמשך הסרט, כמו שאפשר למצוא בספרי ההיסטוריה. מה שאי אפשר למצוא בסרט הוא מה באמת היו המוטיבציות של פליפה, אם ראלי התאהב או רק התחנף, ויותר מכל, מי לעזאזל היתה אליזבת באמת. כמו הסרט הקודם, 'אליזבת', גם 'אליזבט: תור הזהב' לא מנסה בשום שלב למצוא את האנשים האמיתיים שמאחורי המיתוסים. כולם שם נותנים את השורות המהדהדות שלהם בכובד הראש חסר ההומור של אנשים שיודעים שכל מה שייאמרו יכול – ועלול – לשמש נגדם בפקולטה להיסטוריה. ומגדילה לעשות אליזבת, שגם עוצרת מדי חמש דקות כדי לעמוד באופן מרשים ורב משמעות בזמן שהפסקול מגיע לאורגזמה. מה שדי עובד, אגב, כי היא קייט בלאנשט והכל, אבל בכל זאת נעשה קצת מעייף בפעם השלושים.

אז בסדר, לא כל סרט חייב להתחנף לקהל של המאה העשרים ואחת ולהאכיל אותו בטלנובלות מרגשות ודמויות טלוויזיוניות שניתן להזדהות איתן בקלות. אליזבת ואנשי החצר שלה כן עשו דברים גדולים מהחיים, והסיפור שידוע מספרי ההיסטוריה מעניין מספיק.

הקטע הוא שהסרט לא נותן את הסיפור הזה. הוא בהחלט עושה קולות של שחזור היסטורי נאמן – מהתככים המאוד מסובכים של חצר המלכות, דרך דמויות שבאות והולכות בלי שברור מי הן ועד התלבושות המוקפדות. אבל בדיקה קצרה – אני לא מומחית בנושא בשום צורה – מעלה שנעשה שם סלט. המלחמה לא היתה רק מאנו-א-מאנו אישי ודתי של פליפה על אליזבת, וההתנגדות הספרדית להרפתקאות הימיות של אנגליה ממש לא התמקדה בוולטר ראלי.על אף שקשה לעקוב אחרי הזמנים והמקומות בסרט המבלבל הזה, נראה שהוא לקח שורה של אירועים היסטוריים שנפרשו על פני כמה שנים לפני ואחרי 1588 ודחס את כולם לתקופה הקצרה שלפני מתקפת הארמדה.

במילים אחרות, היכרות עם החומר ההיסטורי דרושה כדי להבין נקודות חשובות בסרט – אבל תעיק בגלל ההבדלים. אם הסרט נאמן למשהו, זה לכמה מיתוסים אנגליים אהובים, כולל האנקדוטות על וולטר ראלי: המעיל שנפרש על השלולית, או הטבק שהוא הביא לראשונה לאנגליה.

ממש כמו 'אליזבת' הראשון, גם 'אליזבת: תור הטפטים' השאיר אותי תמהה. הסרט מעניין ומושקע, אבל אם היוצרים לא רצו להראות את הסיפור ההיסטורי, ולא רצו לחתור תחתיו ולמצוא את הסיפור האנושי, מה הם כן ניסו לעשות? לקראת סוף הסרט, כשעל המסך הוצגה עוד אחת מהסצינות שמציגות את אליזבת כבחורה פגיעה ורגישה שהורגת אנשים בחסד האל וגם מפליצה חדי קרן, עלתה בדעתי התשובה היחידה: הוד מעלתה השיגה מכונת זמן, הגיעה למאה העשרים ואחת והתחילה לעשות על עצמה סרטים. הבחורה, אחרי הכל, לא היתה מצליחה לשלוט במשך 45 שנה על אצילים גברים צמאי דם בארץ מסוכסכת וממורמרת אם לא היתה אלופה בין-גלקטית ביחסי ציבור. פולחן האישיות הענק שבנתה לעצמה ניסה לגרום לנתיניה לא רק להעריץ אותה כמלך אלא גם לפתח עליה קראש.

עם כל הכבוד לעוצמה הבלתי נדלית של בלאנשט, לא נראה שהטריק של אליזבת עוד עובד על גברים במאה הזאת. "זה באמת ארך שמונה שעות או שרק היה נדמה?" שאל אחד משותפיי לצפייה ביציאה מהאולם, בעוד השני דיווח שהוא חווה זה עתה חצי מהמאה השש עשרה בזמן אמת. אני דווקא לא התעייפתי בסרט הזה, אבל כן נזכרתי בשיר שכתב (כנראה) סר וולטר ראלי בעולם האמיתי, כשהיה זקן ומובס ומאס במלכים שמחזיקים את המספר של אלוהים בסלולרי. לשיר קוראים "השקר", והוא קורא לאזרח האנגלי בעל המצפון ללכת לגדולי העולם, כולל בית המלוכה, ולהגיד להם לפי התור: מאחורי המילים הגבוהות שלכם על מוסר ופטריוטיות ואלוהים יש רק משחקי כוח ותאוות בצע. אם הם יכחישו, אומר השיר, יש להגיד להם שהם משקרים. רק תהיו מוכנים לזה שהם יהרגו אתכם.

תגיות: