איש החשמל

במאי: אלי כהן
תסריט: ירון זליג
שחקנים: מנשה נוי, ליאור
אשכנזי, איילת זורר, מרק
איווניר, נטשה ויטלוביץ

שחקן מסוים, רמי הויברגר כמדומה לי, סיפר כי פעם אחת לוהק לשחק בהצגת תיאטרון, אחרי שכל תפקידיו הקודמים היו בקולנוע ובטלוויזיה. השחקן בא לחזרה ראשונה, עשה את תפקידו, ומיד נתקל בזעפו של הבמאי, לאמור: "אתה משחק כמו בטלוויזיה! פה זה תיאטרון, צריך לשחק כמו בתיאטרון!".
"אה", אמר השחקן, "אתה מתכוון לשחק גרוע? אז תאמר!".
לפי הקריטריון הזה, 'איש החשמל' הוא בהחלט הצגת תיאטרון מצטיינת. הצרה היא, שראיתי אותו בקולנוע. וחבל, באמת חבל.

'איש החשמל' עוסק בחייו של פנחס רוטנברג, האיש שהקים את תחנת הכוח בנהריים, והיה בנעוריו מהפכן רוסי, מחסל, חבר הממשלה המהפכנית ברוסיה, חוזה, הוזה ומהנדס. למען הדיוק, הסרט מתעסק בעיקר במאורע מסוים בחייו: שיטפון ב-1931, שכמעט והחריב את התחנה בעודה בשלבי הקמה. בשומעו על התאונה, יוצא רוטנברג (מנשה נוי, שנראה ממלכתי כמעט כמו נחמן שי, רק זקן יותר), לכיוון התחנה. עד שהוא מגיע, עוברת עליו סדרת פלאשבקים עצומה, שמספרת את הדרך הארוכה והמפותלת מרוסיה של 1906 לפלשתינה-א"י, שנת 1931.

הסיפור של רוטנברג יכול היה לשמש בסיס מצוין לסרט היסטורי רחב-יריעה – סיפור סיזיפי על איש אחד ושגעונו לדבר, והתגברות האדם-הלא-קטן-בכלל על מכשולים עצומים. במקום זה, יש לנו אוסף סצינות שמחוברות לקו העלילה בצורה לא אחידה: חלקן קשורות, חלקן קשורות באופן רופף, חלקן סמליות מאוד (שם קוד של מבקרים ל"לא הבנתי מה הקשר"), ובחלקן יש את איילת זורר. ההרגשה הכללית היא של אוסף סרטים קצרים ללא התחלה וללא סוף, כרוכים סביב קו-עלילה מרכזי אחד. בסיפור של רוטנברג יש הרבה מאוד דברים מעניינים, לפחות לטעמי האישי, אבל מהסרט, אם לא הייתי מכיר את הסיפור קודם, הייתי יוצא עם המון ערפל: פנחס רוטנברג פה, פנחס רוטנברג שם, פנחס רוטנברג בלונה פארק. ממש תכנית "חיים שכאלה" עם פנחס רוטנברג.

גם זה יכול היה להסתדר איכשהו, אבל השחקנים, כאמור, משחקים כמו בתיאטרון. טוב היה עושה הבמאי לו היה שם לב כי מונולוגים מגוחכים להפליא מלווים בהעוויות פנים דרמטיות ותיאטרליות משהו, בליווי הצהרות מפוצצות כל שתי דקות, לא עוברים טוב בקולנוע: היה לי קשה שלא להתפקע מצחוק מהמונולוגים המדוקלמים ברצינות תהומית, ומהעובדה שלא ניכר על מנשה נוי שהוא הזדקן בשניה מ-1906 עד 1931. כמו כן הסרט מכיל סצינות מיותרות רבות. אחת מהן נראית כאילו נועדה רק לחשוף שד, לפי התקן הישראלי לסרטים, תש"ץ; כמה סצינות מעלות את החשש שלמנשה נוי יש קשיי עיכול, ובכמה סצינות מופיעה איילת זורר.

לא הייתי נטפל לאיילת זורר (בתסרוקת מזעזעת במיוחד), אלמלא היא היתה מהווה עבורי את סימן השאלה הגדול בסרט: מה לעזאזל היא עושה שם? אני בטוח שיש לה תפקיד משנה חשוב, על פי משך הזמן שהיא מבלה על המסך. רשמית, היא מגלמת בסרט את אהובתו/ארוסתו של עוזרו של רוטנברג (ליאור אשכנזי), אבל אני עדיין לא מבין מה היא עושה שם. יש בטח הסבר למשחק שלה בסרט, אבל אני חושב שצריך תארים גבוהים בפיזיקה של חוסר-הסתברות כדי להבין למה בדיוק נחוץ התפקיד הזה, למעט לקראת הסוף, אז הסיפור המשני והלא מעניין שלה הופך לסיפור משני, לא מעניין, קלישאתי להפליא וגם מעורר גיחוך.

וחבל. מאוד חבל.

ניכר שמישהו טרח על הסרט (למעט כמה תופעות רשלניות של אחראי הבד השחור והאסלה): יש השקעה בתפאורה ובתלבושות, יש צילום מוצלח, יש שחקנים עם פוטנציאל (לא מנוצל, בדרך כלל), אין טינקרבל, והמוזיקה, באדיבות שם-טוב לוי, נפלאה.

אבל כל זה לא מספיק. כל הנתונים הפוטנציאלים, ובמאי שבעברו כבר היה אחראי לסרטים טובים (אלי כהן, 'שתי אצבעות מצידון', 'הקיץ של אביה'), לא מספיקים כדי לסלק את הערפול של הסרט, הקישור הלקוי בין חלקיו, עודפי הקלישאות, והנאומים מלאי הפאתוס (שגרמו לי לחשוב על הצגה חינוכית בקולחוז כלשהו בשנות הארבעים, אלא שכמעט אין אדום בסרט). הסוף צפוי, המשברים צפויים, וזה שהם מבוססים בקווים מאוד כלליים על סיפור אמיתי (רק פנחס רוטנברג ואחיו הם דמויות אמיתיות), לא עוזר להם להיות מעניינים יותר. וכשהסוף מגיע, הוא לא ממש סוף; יש כתוביות ארוכות שמסבירות את ההמשך, ומעלות חשד שהתקציב נגמר איפושהו באמצע הצילומים. הסרט נכנס אצלי לקטגוריה של "אלמלא חברה נעימה וחובתי העיתונאית הייתי יוצא באמצע". זה לא שלא השקיעו; זה לא שהדמויות מפוקסלות או שהתעלמו מכל הגיון. השקיעו, ניסו, והתוצאה ממש גרועה.

לפחות נקודת אור אחת יש כאן: אם יעבדו את הסרט לתאטרון, הוא עשוי, בתיקונים קלים, להיות הצגה מוצלחת. אבל בקולנוע זה לא עובד. וחבל, כבר אמרתי?