"בחירות או לא להיות", שם שנבחר לסרט כי בארץ מתנגדים בכל תוקף שהוא לקרוא לסרטים במילה אחת, בטח כזאת שלא מיודעת בצורה כלשהי, הוא "סרט הפריצה" של אלכסנדר פיין – אתם יודעים, הסרט שהוא לא הסרט הראשון (ומדי פעם גם לא השני או השלישי), אבל הסרט ש"שם אותו על המפה", ואז אנשים מתבלבלים וחושבים שזה כן הסרט הראשון ואז אתם צריך לתקן אותם שלא, "ממנטו" הוא הסרט השני של נולאן ולא הראשון, וכן, "וויפלאש" הוא הסרט השני של דמיאן שאזל, ותקשיבו, "נאום המלך" הוא לא סרט הביכורים של טום הופר, אלא בכלל הסרט השלישי.
אז לצורך סידור העניינים – "בחירות או לא להיות" הוא סרטו השני של אלכסנדר פיין, והראשון שאנשים שמו לב אליו והתלהבו ממנו, כי מה לעשות שסרטו הראשון (הארוך) הוא סאטירה נשכנית על הפלות שמצליחה לתקוע אצבע בעין הן של תומכי הפלות והן של מתנגדי הפלות, אז הוא לא בדיוק, איך אומרים, סרט לדייט. וכן, גם "בחירות או לא להיות" הוא לא בדיוק קומדיה רומנטית – אבל בעודו סרט תיכון סאטירי יש משהו נגיש בנקודת המוצא, הרבה לפני שהלב השחור האפל והמזופת של הסרט מתגלה במלוא תפארתו ואתה מרגיש שאתה צריך מקלחת ארוכה או סרטונים של חתולים עוזרים לנכים ברחוב כדי להשיב אמון במשהו.
נקודת המוצא: טרייסי פליק (ריס ווית'רספון), התלמידה המצטיינת, החייכנית, שיודעת הכל והלא מאוד פופולרית רצה לבחירות לראשות ועד התלמידים. הכל הולך לה די חלק, בעיקר כי אף אחד אחר ממנה לא רוצה את התפקיד הנ"ל. אלא שיש לה בעיה אחת: ג'ים מקאליסטר (מתיו ברודריק), מורה בתיכון, שתופס את פליק לא כתלמידה חרוצה וחביבה, אלא כמניפולטיבית ותחמנית וכזאת שהרסה את חייו של מורה אחר בבית ספר, איתו קיימה מערכת יחסים רומנטית ומינית. ולכן, לילה אחד, בעודו צופה בפורנו, הוא מחליט שכל קוקה קולה צריכה מתחרה בדמות פפסי, ודוחף את שחקן הפוטובול הפופולארי (אך שבור הרגל) פול מלצר לרוץ כנגדה. מכאן הדברים מסתבכים ומערבים לסבית במסע נקמה, דבורים והרבה הרבה תככים.
"בחירות או לא להיות" מבוסס על ספרו של טום פרוטה (שכתב גם את הספרים שיהפכו אחר כך ל"ילדים קטנים" ול"הנותרים"), אבל הוא מתאים בצורה מאוד נוחה לתפיסת האנושות של אלכסנדר פיין שהיא: כולם חרא. לאו דווקא שכולם רשעים, אבל בני אדם ככלל הם רחוקים מלהיות מושלמים. אלה שחכמים מרושעים ומשקרים לעצמם בנוגע לכך, אלה שטובים הם טמבלים שהחכמים בעלי הכוונות הלא טובות שולטים בהם כרצונם, והחברה היא ערימת חרא עצומה שצריך למרוד בה. לא פלא שהסרט יצא בשנת 1999, שנת המתקפה הגדולה על הבורגנות מכל הצדדים – מ"אמריקן ביוטי" ועד "מועדון קרב" (דרך "סאות' פארק: הסרט ועוד כמה). אבל בעוד ש"מועדון קרב" מציג תרחיש קיצוני ובדיוני, "בחירות או לא להיות" משחק קרוב לבית, ובעוד ש"אמריקן ביוטי" מתפלסף ונשאב לפנטזיות של הגיבור הראשי, ל"בחירות" אין בעיה להודות בבעייתיות של כל הסיטואציה שמתחוללת כאן. אבל הנקודה של כולם זהה: משהו בחברה הזאת ובאנשים שמצליחים להגיע לראשה ולנצח את המערכת – פשוט לא בסדר.
למרות שמו, ל"בחירות" יש מעט להגיד על מערכות בחירות או פוליטיקה. אין כאן מתקפה רצינית על הדרך האבסורדית של השיטה האמריקאית, או על קמפיינים שקריים, או על שום דבר שאפשר להחשיב כסאטירה פוליטית. במקום זה, מדובר בסאטירה על דברים אחרים. בבסיסו, הוא דו-קרב בין תלמידה למורה ששניהם מוכנים להתלכלך עמוק בבוץ בשביל להשיג את מה שהם רוצים. ובעוד שג'ים מציג את עצמו כלוחם צדק נגד המניפולטיבית הנוראית טרייסי פליק, הסרט לא פוחד מלהראות איזה אדם אנוכי וקטן הוא, שאפילו אם אנחנו מקבלים את מטרתו כצודקת, הרי שדרכי הפעולה שלו, ובכלל איך שהוא מתנהל, הופכים אותו להכל חוץ מלוחם צדק.
את ג'ים מגלם מתיו ברודריק, בעברו השחקן שאחראי לתפקיד האיקוני של פריס ביולר המגניב בעיני עצמו/ספק דוש עצום, בהברקה ליהוקית. מאחד מתפקידי בני הנוער המשמעותיים של שנות השמונים להפך הגמור מזה – מורה קטן מהחיים שלא היה יכול לארגן מופע ראווה כמו היום החופשי של פריס ביולר גם ביומו הפרוע ביותר. העובדה שגם בסרט הזה, דמותו של ברודריק מקריינת חלקים מהסיפור לצופה, רק עוזרת להקבלה האירונית שהסרט יוצר.
ברודריק אף פעם לא נחשב לאחד מגדולי השחקנים ואולי זה דווקא דבר טוב. במקום לנפח את האגו שלו ולהמשיך לקחת תפקידים בסרטים כמו "גודזילה", ברודריק לקח שלל תפקידים מעניינים, לרוב משניים, בשלל סרטים איכותיים. הוא אף פעם לא ממש הצליח להגיע למעמד של כוכב על כמו בשנות ה-80, אבל האיש חתום על כמה יצירות מכוננות, בצורה כזאת שקשה לדבר על הקולנוע האמריקאי ב-35 השנה האחרונות בלי להזכיר את שמו כמה פעמים. אגב, הדבר נכון גם בעולם התאטרון, איפה שהוא עדיין מחזיק בתואר "הזוכה הצעיר ביותר בפרס "השחקן הטוב ביותר במחזה"".
אבל בעוד שאפשר להעריך מאוד את פועלו של ברודריק בכלל ובפרט, ולהמשיך לפאר את הכתיבה של פיין, "בחירות" שייך לאדם אחד בלבד: ריס פליקינג וית'רספון, בהופעה הכי טובה שלה, ככל הנראה אי פעם. פיין עושה לקראתה כברת דרך, יש להגיד – פליק כתובה בצורה מופתית, אף פעם לא חד משמעית ובטח שלא משעממת – אבל ריס היא זאת שמגבירה אותה ל-11. מדובר בדמות שהיא גם אחת הנבליות הגדולות של הקולנוע, גם אחת ההופעות הקומיות הטובות ביותר אי פעם וגם אחד מהייצוגים הכנים ביותר לבני נוער בסרטי נעורים. כל זה בהופעה אחת. כל דיון על ההופעות הקולנעיות הטוב ביותר שמשמיט את טרייסי פליק הוא פשוט דיון לא רציני.
"בחירות או לא להיות" קנה לפיין את שמו כאחד המיזנטרופים הגדולים של הקולנוע – כזה שברור שהדאחקה בסרטים שלו היא על הדמויות, ולא איתן. כמו כל יוצר, נראה שהגיל עשה את שלו ובסרטיו המאוחרים פיין כבר יותר אופטימי בנוגע למין האנושי, ובהתאם נראה שהתגובה הכללית לסרטיו האופטימיים יותר מתונה. למרות זאת, תיוג של פיין כאמן קרינג' שנהנה מהכאב של האחרים מפספס את הניואנסים שלו, ובין עקיצה לעקיצה, לפחות כאן, אפשר לראות שהלב שלו במקום הנכון. אמנם הוא לא מאמין דגול שאנשים יעשו את הדבר הנכון ויפעלו ממניעים טהורים, אבל הוא בהחלט מקווה שהם יעשו כך, ומתגמל רגעי חסד קטנים – או לחלופין, מעניש בחומרה כל דבר אחר כדי לעזור לגיבוריו לחזור לתלם.
"בחירות או לא להיות" הוא מצחיק, מלוכלך, חכם ואדיר. בשנה עמוסה כמו 1999 הוא נטה ללכת לאיבוד ולא ממש זכה ליומו בשמש כאחד הסרטים הטובים של אותה שנה כי, ובכן, הוא התמודד מול סרטים שבאופן עקבי הלכו מכות על גג רשימת "הסרטים הכי טובים", אבל אם לא ראיתם אותו עדיין – אז אתם סתם מונעים מעצמכם את אחד מהתענוגות הגדולים שיצאו בקולנוע – אפילו אם אתם הולכים לאבד אמון במין האנושי תוך כדי.
מסכים עם כל מילה.
סרט מצוין, נשכני וממזרי (שהזכיר לי קצת את הספר "המלאך הכחול" – לא מצאתי את שם המחבר, אבל יש קשר לסרט בכיכובה של מרלן דיטריך באותו השם – בגורל העגום שהוא מועיד לגיבורו).
ולריס וית'רספון הייתה עוד הופעה נהדרת בסרט "איך אתם יודעים?" עם פול ראד, ובאמת שאי אפשר לשבח אותו די הצורך (עשיתי את זה בדף הסרט, ובהרחבה).
ריס ווית'רספון...
קודם כל, אכן סרט נהדר, שאכן נעלם במה שהיתה כנראה שנת הקולנוע הגדולה אי פעם.
אבל ריס ווית'רספון באופן כללי היא פשוט שחקנית לא מוערכת מספיק למרות היותה בעיניי ובקלות אחת מחמש השחקניות הגדולות בכל הזמנים (והיחידה בקאסט של "שקרים קטנים גדולים" שנתנה פייט למריל סטריפ בעונה השניה, מבחינת רמת משחק).
היא נתנה הופעה עצומה עצומה (בעיניי הטובה ביותר שלה בקריירה) דווקא ב WALK THE LINE המצוין. ונתנה הופעות אדירות גם ב "LEGALLY BLOND" , "WILD" וסרטים רבים אחרים.
וכן, גם ב ELECTIONS כמובן.
אה, כן, כל ההופעות האלה ממש טובות
והייתי מאוד בעד "הולכת רחוק" באוסקר 2014. אבל בכל זאת, "בחירות" מנצח את שלושת ההופעות הנהדרות האלה.
דווקא קידמן זאת שנתנה פייט לסטריפ.
היה מאד ברור שוויתרספון וכל השאר מדשדשות מאחור (חוץ מדרן כמובן, תופעת טבע שנמצאת בספרה אחרת)
נצטרך להסכים שלא להסכים
ריס אדירה בסדרה. מי שבאמת מזעזעת זו ניקול קידמן שבאופן כללי היא אולי מלכת קרח אבל שחקנית בינונית ומוגבלת במקרה הטוב
לא רואה למה היא מלכת קרח.
משחק מופנם שמבעבע מתחת לפני השטח לא שווה למוגבלות במשח כמו שמשחק היפראטיבי של ריס לא שווה לאיכות
לא ראיתי את העונה השניה
הראשונה היתה בעיני מאסטרפיס, ואני מאוד מחזיקה מוויתרספון בתור היוצרת של האושר הזה. כשחקנית היא היתה כמה צעדים אחרי כולם. היחידה ששיחקה פחות מעניין ממנה היתה האמא הקטנונית ששיחקה את החברה של לורה דרן.
בכללי אני אוהבת אותה, זוכרת לה חסד נעורים מערמות של סרטי נעורים משונים שאהבתי, אע"פ שרובם היו בינוניים. עדיין מסוגלת לצפות בהם ולהנות.
את בחירות או לא להיות לא ראיתי, אחפש.
אגב, הניינטיז היו תקופה די פרועה בקולנוע. אפקטים וקונספטים התישנו מאוד, אבל אפשר בקלות למצוא כל מיני סרטים משונים ומהנים (עם המגרעות הנ"ל), אפילו סתם מעצם הקונספט המרדני-משונה שלהם. במידה מסויימת דווקא המטריקס, פייטקלאב ואמריקן ביוטי ששרדו את התקופה קצת יותר מלוטשים ונקיים. במידה כלשהי, היו יכולים לעשות אותם גם בימינו וזה היה עובר כמשהו שסביר למצוא בקולנוע, אז יש בהם אלמנט קצת פחות מפתיע.
אני מניח שיש כאן שאלה מה אתם מחפשים בנבל
כי בשבילי, אומנם פליק לא תתקע את העין שלי בעפרון או תפוצץ את כוכב הלכת שלי – אבל היא אדם אמיתי שאני מכיר, והנזק שלה מוחשי מדי עבורי – וזה מה שהופך אותה, עבורי, לנבלית הרבה יותר מעניינת ומפחידה מרוב הנבלים האחרים.