את "באה בקלות" ראיתי בגיל 14 והוא היה לי להמנון. מצאתי את עצמי מגן עליו בחירוף נפש בכל פעם שמישהו העז לומר לידי שמדובר בפחות מיצירת מופת מבריקה שמהווה שילוב רב-השראה בין "מועדון ארוחת הבוקר" ל"ממזרים חסרי כבוד". הייתי לחייל מורעל בצבא האמת של הרמטכ"לית אמה סטון, ו"Pocketful of Sunshine" היה לזעקת הקרב שלי. עם השנים החלה לחלחל בי ההבנה שהסרט הוא כנראה לא בהכרח הדבר הטוב ביותר שקרה מאז הלחם הפרוס, אבל עדיין לא נשכחה ממני העובדה הפשוטה שכתיכוניסט מוכה-הורמונים ומפותח-דמיון, הסרט דיבר אלי כמו שמעט מאוד סרטים דיברו עד אז. ותכלס, גם מאז.
תקציר חיוני למי שפספס את הפנינה מ-2010: סיפור המעשה הוא באוליב פנדרגסט (אמה סטון), בת 16 אדמונית ואלמונית ששקר לבן שסיפרה לחברתה על אובדן בתוליה הופך אותה למוקד תשומת הלב של התיכון שלה. העניינים מתחילים להסתבך כשחבר חדש מבקש ממנה עזרה – נמאס לו מהבריונים שמתעללים בו על היותו הומו. אם זו שכל בית-הספר יודע שהיא פנויה לעסקים תשתף איתו פעולה ותגיד לכולם שהיא שכבה איתו, אולי יחשבו שהוא סטרייט וסוף-סוף יעזבו אותו בשקט?
כצפוי, זה עובד מצוין. לבחור. כולם מריעים לו על יכולות השיגול החדשות שהשיג לעצמו, והומויותו כמו נעלמה הרחק באופק. לעומת זאת, הבחורה, (אוליב שלנו) זוכה למעמד הלא-יוקרתי של הנפקנית השכבתית.
אבל מי שצריך לדעת יודע – אוליב לא באמת כזאת. במקום זה, היא הופכת עצמה לגלגול בן דור הפייסבוק לקלישאת הזונה עם לב הזהב – כשהיא רואה את הדחויים והמנודים שצמאים לקבלה חברתית בג'ונגל של התיכון, היא מרשה להם, בתמורה לשוברי מתנה וקופונים, לומר לכולם שהיא נתנה להם לגעת לה בציצי.
תמים וטוב לב לכאורה, אבל עדיין מצליח לעצבן את קליקת הנוצרים הצדקניים של השכבה, שרואים אותה מתהלכת כאלילת השחרור המיני המזויפת של התיכון ומחליטים שמצאו לעצמם מכשפה חדשה.
בזמן אמת הרגשתי שהסרט הזה תפס אותי ישירות, כבהמה הרכלנית שהייתי בזמנו, ואמר לי בו זמנית "אחי, אני רואה אותך" וגם "מה הבעיה שלך, דביל?". המון ממנו עדיין מחזיק מעמד – התסריט מלא להתפקע בדיאלוגים שנונים, האנסמבל נפלא, עם הופעות אורח של מלקולם מקדואל האגדי בתור המנהל הבריטי והפאשיסט וליסה קודרו אהובתי כנבלית האמיתית והקורעת של הסרט, יחד עם תפקידי משנה יפהפיים של סטנלי טוצ'י ופטרישה קלארקסון בתור ההורים של אוליב, שבצפייה ראשונה נראים כהורים נהדרים אבל בצפיות חוזרות נשאלת השאלה למה הם כל כך אדישים לכך שהבת שלהם עוברת סלאט-שיימינג מכוער. ילדת הפלא לשעבר אמנדה ביינס מגלמת את מריאן, הנוצריה האדוקה שמובילה את המאבק נגד אוליב, האנטגוניסטית המובהקת של הסרט שזה היה לה התפקיד האחרון לפני שהלכה, למרבה הצער, לעולם שכולו מכוני גמילה ומשברי בריאות-נפש מתוקשרים.
כל זה טוב ויפה, אבל לסרט הזה יש אס אחד שמעביר אותו בהצלחה – גם אם לא מסחררת – את מבחן הזמן, והוא הפלא שנקרא אמה סטון. אוליב לא נכתבה עבורה, אבל כשהיא הולכת במסדרון בית הספר שלה עם האות A רקומה באדום על חולצתה התוצאה כל כך חד-פעמית שאי אפשר לחשוב על מישהי אחרת במקומה. היא נטולת עניין בשטויות של אלו המקיפים אותה, אבל מצד שני, מתה על הדרמה שהשטויות האלה מביאות – דרמה שהיא מתכוונת לצלוח בגאון. היא דמות קומית מפוארת ומרגשת, שמכניסה עצמה לצרות בלי שנשים לב ויוצאת מהן בתושייה מעוררת אמפתיה והערכה. סטון מובילה את הסרט הזה בתועפות של חן, כריזמה, נוכחות ודיוק קומי של דיווה מנוסה.
הבעיה היא שהתסריטאי ברט רויאל כנראה לא ידע שבעשור שיחלוף מצאת הסרט השיח בנוגע למדיה ומגדר הולך להשתנות לחלוטין. הוא, מבחינתו, כתב קומדיית נעורים מתוחכמת על תיכוניסטית שמקרקסת את התיכון שלה – וככזאת, היא נפלאה. בפועל, הוא נכנס מבלי משים לשדה מוקשים מיני. הסרט בז לחרדה הפוריטנית מסקס ומיניות בשעה שהוא די מחזק אותה – אוליב הופכת למנודה בעקבות השמועות על ההפקרות המינית שלה, ומבחינת הסרט נראה שזה לא בסדר פשוט בגלל שהיא לא באמת שכבה עם אף אחד. אבל אז נשאלת השאלה – אם היא כן הייתה שוכבת עם מישהו, זה היה בסדר לנדות אותה?
בצפייה של תשע-שנים-וחצי לאחר מכן, האהבה שלי ל"באה בקלות" נהייתה קצת יותר מפוכחת. מצד אחד, זה סרט נעורים קליל, כיפי, מבדר ומלא בתצוגות משחק נפלאות (ובראשן אחת לפנתיאון). אוליב היא בחורה חכמה ויפה שרואה איך המבנה ההיררכי והקלוקל של התיכון שלה עשוי להכתיב את הסיפור שלה, ומחליטה לקחת את אותו סיפור לידיה ולהכתיב אותו בעצמה. זה באותה מידה הבן הצבעוני של "מועדון ארוחת הבוקר" ו"ממזרים חסרי כבוד" – סרט שנון וחד על הפער הלא רלוונטי בין האמת לבדיה, על הכוח של הפיקציה, על העוצמה של השקר. ככזה, אהבתי אליו נותרת נטולת סייגים.
כסרט תיכון אסקפיסטי למי שאין לו עניין בדיווחי קורונה מבאסים אבל המון עניין בתלמידי תיכון שמגולמים על ידי בני 25 חתיכים, יש ל"באה בקלות" מעט מאוד מתחרים. כסרט על פוליטיקה של מגדר הוא קצת מתפורר. כקומדיית נעורים רפלקסיבית הוא באמת מצוין בעיני ואחרי עוד כמה טיוטות לתסריט (ואולי שיחה קצרה של רויאל עם תיכוניסטיות בשר ודם) ייתכן שיכול היה להיות הסרט המבריק שהוא שאף להיות. אבל בדבר אחד אני באמת משוכנע כבר מאז כיתה י', ומעמדה זו סוסי פרא לא יגררו אותי – אמה סטון היא אחת הכוכבות הגדולות של הדור הזה, וב"באה בקלות" היא החלה לראשונה לנסוק ככזאת. וגם היום, אחרי עשר שנים, שתי מועמדויות לאוסקר וזכיה אחת, בכיסה עדיין יש מלוא החופן של אור שמש.
הייתה תקופה ממש קצרה
שהייתי בטוח שויל גלוק יבוא ויושיע את הקומדיה האמריקאית (אז לא היה יושיע) – בין "באה בקלות" הנהדר, "מעודים צמודים" הקורע מצחוק ו"ידידים פלוס" החמוד לאללה, חשבתי שהוא עולה על איזשהו גל של קומדיות בטון הנכון, שבעיקר – באמת באמת מצחיקות. ואז.. אז הוא הלך לעשות את פיטר ראביט למחייתו. אבל, עדיין, עד עצם היום הזה, אם מישהו רוצה לבוא ולהודות שלמרות הבדיחות הגסות והכנראה-לא-לחלוטין-"נכונות" של "מעודדים צמודים", עדיין מדובר באחת מהקומדיות הלא מוערכות דיו של שנות האלפיים, אני אהיה שם לתמוך בו באש ובמים, תוך קריאות "אנו, מתרסקים, אנו אנו, מתרסקים".
הסרט שגרם לי להתאהב באמה סטון
אהבה שרק מתעצמת עם השנים ומסרט לסרט שלה, כך שאני לחלוטין מזדהה איתך בנקודה הזאת.
עם זאת – אני לא יכולה שלא להעיר שיש בעיה עמוקה באפיון של גיבורת הסרט בתור "החננה שאף אחד לא מסתכל עליה ולא שם לב אליה, ואילולא השמועות עליה אף בן לא היה טורח לדבר איתה עד סוף התיכון". אני אמורה באמת להאמין שאף בן לא מסתכל על בחורה שנראית כמו אמה סטון? כלומר… היא פאקינג נראית כמו אמה סטון. ועם השיער האדמוני היא עוד יותר מושכת תשומת לב. אני לא אומרת שבחורה יפה לא יכולה להיות מגה חננה ומגה צינית, כי היא כן, אבל אין מצב שאף אחד לא טרח אפילו להרהר בדייט איתה עד היום. כשבחורה שנראית כמו אמה סטון עוברת במסדרון אתה לא מסתכל הצידה. כך שלמרות תצוגת המשחק הנפלאה והכובשת שלה בסרט הזה – הליהוק שלה עדיין בעייתי מהבחינה הזאת, בעיניי.
זאת קלישאה שהיא גילטי פלז׳ר...
אישית אני מתה על זה: אני חנונית/אני שונה/אני בלתי נראית ועדיין- אני פשוט מהממת בעיני כל צופי הסרט. יש *מיליון* סרטים כאלה. הסרט שצחק על זה הוא ״ילדות רעות״ כשהדמות של קיידי (לינדזי לוהן בימים טובים) שהיא תמצית הקלישאה חוטפת בתחילת הסרט את המידע הנורא שהיא יפייפיה למות. מהדמויות של הסרט! לא רק הצופים שמו לב! אז כן, התקדמנו מאז וב2020 נראה סרטים עם דמויות דחויות שנראות באמת דחויות אבל לא, אנחנו עדיין לא שם לגמרי. בעיני, הדמות של אוליב אדירה אבל אני לא קונה אותה כי היא פשוט טובה מדי. היא חכמה יותר, שנונה יותר והיכולת שלה להחלץ ממצבים קשים באה לה בקלות מדי (תופים). אני לא קונה את זה כי יש בה חכמה של אישה בת 50 שלא מאפיינת טינייג׳רית חיה בסרט.
Rhiannon is a teenage girl and who wouldn't love to love her?
כתבתי את זה כבר בדף הסרט אבל זה שווה אזכור נוסף – אם יש סרט באמת שווה צפייה שאלי מישלקה מככבת בו זה Bandslam/נוער שוליים, שגם הוא לא חף מפגמים וגם בו משתתפת ליסה קודרו (שהיא לא פגם בשבילי) אבל זאת דרמת נעורים ולא קומדיה והיא רגישה ומכבדת ולא עושה צחוק מנושאי טאבו והדמות של אלי מישלקה שם טובה, אהיבה ואמפתית. עוד כתבתי בדף הסרט שהחברות בין אוליב לריאנון מזויפת ומבוססת על כלום וזה חלק גדול ממה שמניע את אוליב לפעול כפי שהיא פועלת (כלומר, את עלילת הסרט בכללותו) – הן לא החברות הכי טובות וזה מובן מאליו. יש להן שתי סצנות משותפות בתחילת הסרט ועוד את סצנת ההשלמה בסוף, אבל עצם זה שהן בנתק מוחלט לאורך כל הסרט, שריאנון לא שואלת ולא מתעניינת במה שקורה לה ושאוליב בעצמה לא מרגישה בטוחה מספיק לספר לה את הכול מההתחלה מעיד על כך שחברות ואהבה גדולה אין שם. אגב זאת לא רק אשמת ריאנון כי אוליב בעצמה בזה לריאנון ולוולגריות ולשטחיות שלה, אז זאת פשוט בחירת חברים קלוקלת מצידה, או הרע במיעוטו. אאוטסיידרית עד הסוף.
חוץ מזה, כדאי להוסיף את מישלקה לרשימת השחקנים בביקורת. התפקיד שלה בסרט קצת יותר גדול מזה של מקדאוול, קלארקסון ובדגלי.
(ל"ת)
ניתוח קולע לחברות בינהן. לגמרי פישלייק
(ל"ת)
מה?
אף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות ממנה? נראית ממש בחורה רגילה. בכלל לא יפה בעיניי. יש לה אפילו משהו קצת עקום בפה ועיניים ממש לא פרופורציונליות…
היא אחלה שחקנית ואני ממש אוהבת אותה אבל היא בכלל לא בליגת היפות. זה מה שמקסים בה. לגמרי יכולנו להיות חברות
אני חושב שזה השיער
שיער אדמוני/חום כל כך מתאים לה שהוא מסיט את העיניים מהפגמים האחרים בפנים שלה. מבחינתי לפחות זה בלט בבירדמן, שבו היא חזרה לבלונד הכמעט-מקורי שלה, ופתאום חשבתי "זאת אמה סטון?!"
הו וואו
כנראה שאני צריך לצפות בו שוב, כי בזמנו הסרט, עבורי, היה בעיקר קומדיית תיכון חביבה עם מסר פה מסר שם (אם כי הייתי אחרי גיל תיכון עוד כשיצא, אז אולי הוא דיבר אלי פחות. לא יודע).
ביקורת נהדרת כרגיל!
כשחושבים על זה, אוליב פנדרגסט בעצם המציאה את ההיפך מפינדום.
https://en.wikipedia.org/wiki/Financial_domination
נכון, הריון, לא הפלה.
אבל את ההריון הוא בהחלט כן מציג כדבר תמים, היפסטרי ומגניב למשך לא מעט מהסרט.
למה דווקא פה זה נורא?
כי אלימות מינית זה דבר נורא, וזנות זה דבר נורא.
דיברת פעם עם אישה שעבדה בזנות? יצא לך לשמוע על האונס היומיומי, הסמים, העוני, המחלות, הפציעות והחרא והשנאה שהן סופגות מכל כיוון? הסיפורים שלהן מחרידים ברמת סיפורים של ניצולי שואה, זה ממש לא משהו שאפשר להציג כחמוד/קליל/קטעים.
(לדעתי, אגב, גם היריון נעורים זה לא חמוד/קליל וכו' בכלל, ולא סבלתי את ג'ונו.)
זנות זה דבר נורא, ובכל זאת יש לנו את "אשה יפה"
ולא הבנתי, מוות, מלחמות, עוני מחפיר – אלה לא דברים נוראיים? יש הרבה דברים נוראיים בחוץ, והוליווד עשתה על רובם ככולם בשלב כלשהו סרט קליל/חמוד/קטעים. אפשרי שאת מבטלת את כולם, וזה סבבה, אבל במידה ולא – מה הופך זנות ואלימות מינית (שזה, אגב, לא בדיוק מה שהולך ב"באה בקלות") ליותר נוראיים מאחרים?
הוליווד מקום די נורא בכל הקשור ליחס לנשים
ואמנם אנשים כועסים כשאנחנו מזיזות להם את הגבינה, או שקר כלשהו, אבל אשה יפה הוא סרט מזעזע מכל הבחינות, וכן, גם אני גדלתי עליו, ואפשר באינסוף חפירות פמיניסטיות גם לתהות איך זה שהמעבר של סיפורי סינדרלה לסרטי לייב אקשן "מציאותיים" יותר עבר דרך הדחת הנסיכה למעמד של זונה. מה המסר שמעבירים לנו על מיניות נשית, על לגיטימציה של מיניות נשית, על התפקידים שנשים יכולות למלא בעולם וכו'.
בכל מקרה, את באה בקלות לא ראיתי ותאור העלילה די מחריד בעיני. השאלות של אנה עלו גם אצלי מבלי שראיתי את הסרט.
התגובה הקודמת שלך לאנה "אז יש כאן משהו שצריך להפריד" השוויתה בין הסרטים האלו לקומדיות שעוסקות ברופאים או בפרדי קרוגר, שזה לא בדיוק כמו סרטים שעוסקים במלחמות, רעב ועוני.
אתה צודק שאלימות מינית, זנות, ניצול מיני הם לא האסונות היחידים בעולם, אבל עם כל הכבוד לקשיים שעוברים על רופאים בקומדיות, הם בהחלט לא מתקרבים לאסונות של הנ"ל.
בעיני שאלת הלגיטימיות מתחילה ב-מהם המסרים שעוברים מיצירה ולא במה היא עוסקת. אפשר לעשות יופי של קומדיה שעוסקת באלימות מינית (קימי שמידט, לדוגמה) ולהבדיל, אפשר לעשות קומדיה שמעוותת את תמונת המציאות כדי להעביר מסרים מאוד מסולפים כמו אישה יפה או באה בקלות.
(ולפני שכל הנודניקים יקפצו ויקראו לי צנזורית ראשית, אני לא קוראת לצנזר את הסרטים האלו, אני מביעה אכזבה מכך שהם מצליחים. אז תרגעו ותעזבו אותי, תודה).
למה לשפוט סרטים שלא ראית?
זאת תופעה מדאיגה (לא כמו אונס וניצול/תקיפה מיני/ת, אבל אותי היא מדאיגה) שאנשים שופטים סרטים רק לפי כמה שורות שהם קראו עליו באינטרנט, בדיוק כמו שקרה כאן עם כיתה ח' המהמם. באה בקלות איננו אישה יפה המיושן (שמכל בחינה הוא מיושן, לא רק מבחינת הריאליזם הלא קיים שלו) ואת המסר שלו בגדול אפשר לסכם כ"לפעמים אפילו השקר הכי קטן יכול לחזור לרדוף אותך. תחשבי על המוניטין שלך לפני שתעשי משהו שאת עלולה להתחרט עליו", ולא, לא רק במובן המיני. הצפייה בסרט איננה חובה, אבל היא מהנה מאוד, אוליב היא גיבורה חזקה ועצמאית והסרט עובר בכדל לכל אורכו ולא כולל שום דבר טריגרי. פישלר בעצמו התנגד לתגובות שאומרות "לא ראיתי בכלל את הסרט, ולפי התקציר גם אין לי שום כוונה לצפות בו". אחרי הצפייה בסרט אפשר לדבר על מה בעייתי בו, כי הוא בניגוד לאישה יפה ולכמעט כל קומדיית נעורים אחרת גם מאוד ריאליסטי; מוקצן, אבל ריאליסטי, והמסרים שעולים ממנו (אם בכלל עולים) אינם מסולפים.
בוודאי שאפשר לשפוט
לא שמעתי על הסרט הזה קודם, ואם לא הייתי סגורה בבית 23 שעות ביממה, כניראה שגם לא הייתי קוראת את הביקורת הזו. מכיוון שכן קראתי, עצם העלילה, על הההתיחסויות השונות גם תחת ספוילרים מעורר בי הרבה מחשבות. לא נכנסתי אליהן כאן בפירוט כי נראה לי שאין לי משהו חשוב לתרום לדיון. לשאלה הגלובלית של למה/האם לעשות סרט קליל על נושא כבד יש לי הרבה תשובות (שדי כתבתי)
אוקיי, אבל
כתבת ש
וזה לא מה שהסרט עושה. באמת, באחריות, זה כל-כך לא מה שהוא עושה; חוץ מזה שיש בנות אמיתיות שהיחס שלהן לנושא (לא מין אמיתי או ניצול מיני, אלא דברים שקרובים למה שאוליב עושה, כמו פינדום שהזכרתי) קליל ממש כמו של אוליב אם לא יותר.
כן, ולכן אני אומר שיש הבדל בין שאלת המסר ובין עצם העיסוק
כאמור, אני (והיה לי את הרושם שגם אנה) לא חושבים שהמסר כזה קטסטרופלי או פוריטני – "לא מאוד שמרני, אבל יש מקום לשיפור".
אבל אז עלתה הטענה שיש בעיה בסרט בגלל שהוא עוסק, בצורה הוליוודית, במקרה שאצל נשים אחרות התגולל בצורה אחרת – יש כאן בעיה.
אבל, שוב, כמו הסיוט מרחוב אלם, או קומדיות שחורות או לא שחורות אחרות – הוליווד לוקחת מקרים שקרו במציאות בצורה אחת (וכואבת) והופכת אותם לבידור. זאת הגדרת הבסיס. אנחנו רואים על המסך מעשים נוראיים שקורים שוב ושוב (לכל הפחות אלימות ומוות) ואמורים לצהול, או לפחות להשתעשע.
לכן טענת ה"זה קורה באמת" מוזרה לי שצצה לפתע. גם אלימות מתרחשת באמת. גם מוות. אם מערערים על הנחות היסוד של הקולנוע ההוליוודי, סבבה, למרות שלא יודע אם הייתי מתחיל דווקא מ"באה בקלות". אם לא, אני לא מבין מה הופך אותו לחריג (בייחוד ששוב: הסרט הוא לא על זנות ולא על ניצול או פגיעה מינית, אלא מרוחק מהנושאים האלה לפחות פעמיים).
כי זה קורה באמת, ונראה ככה באמת
אני חושבת שזו הסיבה שזה כל כך מטריד. אני חושבת שהמטענים הפחות פתורים שאני סוחבת עם עצמי, נוגעים לימי בית הספר ונערות ששפטתי או שלא האמנתי להן, כי הן לא בדיוק תאמו את הסטראוטיפ של מה תקין ומה לא תקין. על חלק היו לי ריבים עם ההורים שלי (כולם ידעו, אז איך זה שאף אחד לא פנה לרווחה), על אחרים, הדיון הוא פנימי, איך הגעתי למצב שמישהי מספרת שנאנסה וכולנו בטוחים שזו הצגה, או למה התיחסנו בצורה כזו או אחרת למישהי שגילתה נטיות של "שרמוטה".
המאזן יותר עדין, כי בהומור שחור בדרך כלל המרחק בין המציאות לאבסורד קצת יותר מורגש.
לא, פה אני כן אצטרך שתראי את הסרט לצורך הדיון
כי זה אומנם קורה באמת, אבל זה לא נראה ככה באמת. גם אם יש בנות שסתם מספרים עליהן שמועות וזה דופק להן את החיים – זה לא בגלל עסקה מסובכת שהיא עשתה עם ידיד שלה כדי שלא יחשבו שהוא הומו, ולאחר מכן עוד עסקאות דומות עם אנשים דחויים אחרים.
הסרט בכוונה מפריד את עצמו בכמה מובנים מאיך שסיטואציה אמיתית הייתה מתרחשת, וזה מורגש.
אז אני חושב שאני מתחיל להבין מה כאן מפריע לך/לכן/לנו
כי כשסרט עוסק באלימות גסה וספקטקולרית (כלומר אקשן, ולא דרמה), הוא זר כמעט לכל מי שצופה בו; כשהוא עוסק בפוסט אפוקליפסה, במגיפה וכד', הוא מנותק מהחוויות של כל צופה מערבי (לא עוד, דאמיט, לא עוד); אפילו כשהוא עוסק בפוסט טראומה – למשל "משחק הדמים" – הוא פוגע בנפשם של אחוז קטן מאד מצופי הקולנוע.
אבל טראומות על רקע מיני? זה כבר נוגע אישית בחלק מאד גדול מצופי הקולנוע. זה כבר טריגרי למספר גדול של צופות. הסיכוי שהוא יפריע לך אישית כבר לא זניח. ובגלל זה העיבוד של סיפורים כאלו למרקע עובר הרבה פחות חלק היום – כשלפלח הצופים שנפגע יש הרבה יותר קול.
ועוד משהו נחמד שהסרט עשה
הכיר לי את השירים של Lenka המושלמת. (היש פסקול טוב מזה להליכה של אוליב במסדרונות עם אות הקלון על החזה?)
אולי זה לא הדבר הטוב ביותר מאז הלחם הפרוס
אולי זה לא הדבר הטוב ביותר מאז הלחם הפרוס, אבל זה לא הופך את הסרט הזה לפחות מאחד הסרטים הכי כייפים, שנונים ומהנים שראיתי.
וואו כמה שאני אוהב את אמה סטון בגלל הסרט הזה, וכמה שאני אוהב את הסרט הזה בגלל אמה סטון.
אני מחפש ציטוט קלאסי לחתום איתו את ההודעה אבל אני לא מצליח להחליט על אחד אז קחו קישור לדף הציטוטים בימדב ותבחרו בעצמכם.
סרט שאני כבר לא מסוגל לצפות בו, גם לא בתקופה כזאת. במיוחד לא בתקופה כזאת.
כי הוא מזכיר לי את התקופה הכי טובה בחיים שלי שכבר לא תשוב בעולם, תקופה ובה בת הזוג שלי באמת הייתה נוצריה אדוקה שקוראים לה אמנדה ונראית כמו אמנדה ביינס, בה סרטי נעורים כמו זה הצדיקו נסיעה מיוחדת לקולנוע ובה נשפכתי על הסרט הזה ועל אמה סטון בדיוק כמו זוהר אם לא יותר (והעדויות לכך עדיין מופיעות בדף הסרט.) אני לא יכול לשכוח את ליל השישי שבו נסעתי לצפות בו, איך אמנדה רצתה שאני אשאר איתה עד ששכנעתי אותה שכדאי לה לתת לי לנסוע לצפות בסרט בכל זאת, וכשהדמות של אמנדה ביינס הופיעה על המסך זה היה פשוט רגע כזה של "מה? איך? יוצרי הסרט עקבו אחרי חברה שלי באינטרנט?", ולאחריו אופוריה עילאית; לצערי זה גם היה החודש הלפני אחרון ובו הכול בינינו היה כל-כך מושלם, עד שחודשיים אחר-כך הכול נחרב, איתה ובחיים בכלל. הייתה גם איזו תקופה שהאחיות מישלקה החזירו לי מעקב בטוויטר (והן הרבה יותר טובות כמוזיקאיות מאשר כשחקניות וגם הרבה יותר אהיבות מריאנון הכלבתית) אבל זה לא פיצה ולא ניחם על מה שאבד וכבר אי אפשר להציל. זאת גם אחת הסיבות שלא צפיתי מאז בסרטים עם אמה סטון חוץ מבירדמן, שהוא חובה.
אני חייב לתקן שוב, כמו שתיקנתי אז בזמן אמת, את מי שאומרים פה שהסרט מנסה להציג את אוליב כ"חננה" ואז זה יוצא לא אמין כי היא נראית כמו אמה סטון – הוא לא. אוליב לא מוצגת כתולעת ספרים או כגיקית שחברה בקהילות מעריצים ואפילו לא כדחויה, אלא כבחורה יפה, שווה ושנונה שדוחה בעצמה את ההיררכות החברתיות ואת משחקי הכוח המזויפים כי היא יודעת שהיא מעליהם, וכשהיא כבר נקלעת אליהן כי היא טובת לב או סתם נונשלנטית זה כבר מאוחר מדי והיא מנוצלת, גם אם לא מינית. לא אדרש כאן לשאלות של פוליטיקה מינית או סקס פוזיטיב כי אוליב עצמה די אדישה אליהן, ולכן גם הסרט לוקח אותן בהומור ובקלילות המתבקשים, אבל זאת בפירוש קומדיית הנעורים הקולנועית הטובה ביותר שצפיתי בה, שעוסקת במין ובמיניות לכל אורכה מבלי להגעיל ולהיות וולגרית לרגע, שמציבה במרכזה דמות ראשית דעתנית וחזקה שאיננה כלבתית ומרושעת ושלוקחת את הנחות היסוד של הזוועות של ג'ון יוז, קורעת אותן לחתיכות קטנטנות ואומרת בלי להתנצל "זמנכן עבר". לא זכורה לי שום קומדיית נעורים שיצאה אחרי באה בקלות שהגיעה לגבהים האלה, עם אמה סטון ובלעדיה, בזכותה או בזכות הסרט עצמו או בזכות שניהם. מהזיכרון שלי הוא עדיין מחזיק מעמד היום, אבל כאמור לא בדקתי, כי היום אני כבר לא מסוגל לצפות בו בלי לבכות.
אפשר להתווכח האם אוליב מוצגת כחננה או לא
(לדעתי כן – תלמידת תיכון שאשכרה קוראת ספר לשיעור ספרות מתחילתו ועד סופו? כמה כבר יש כאלה היום, או אפילו לפני עשור?)
אבל היא אומרת, בעצמה, שעד הנקודה בה הסרט מתחיל היא היתה בלתי נראית בעיני הבנים בבית הספר, וטוענת ל"חוסר משיכה מוחלט" כלפיה. ואני מתקשה לקנות את זה, בהתחשב בעובדה שהיא… נו, נראית כמו אמה סטון.
זה לא מדויק.
הדברים הם לא בינאריים, אוליב יכולה להיות תלמידה טובה וחכמה ועדיין לא חנונית ודחויה, או שהיא פשוט קראה את הספר להנאתה עוד לפני שהמורה נתן אותו כחובת קריאה (ואם ככה אז היא יותר משקיענית ממני כי את הספר הזה ספציפית אני לא צלחתי מעבר לשבעה פרקים, אולי פחות.) גם בלתי נראית, אני לא בטוח שהיא השתמשה במילים האלה ממש, אבל גם אם כן זה מרצון, כי מקובלות חברתית, דייטים ומין פשוט לא עניינו אותה, לא כי אף אחד לא שם לב אליה. יש הרבה בנות כאלה גם בישראל, יפות ושוות ויודעות את זה אבל אומרות לכולם "לא רוצה".
ולעזאזל, איך שאני מסיים לכתוב פה את התגובה אני פותח MTV והשיר שאני מקבל זה "אנחנו אף פעם לא נחזור להיות ביחד" של טיילור סוויפט. זה כאילו היקום ממש דורש ממני לבכות על אמנדה היום.
אני לא ראיתי את הסרט (לבושתי)
אבל רק אומר שהייתה פה הזדמנות פז להברקת תירגום בצורת "היא הנותנת"
אם הסרט היה יוצא אחרי 6 שנים היה אפשר לתרגם אותו ישירות למונח "100 קל", שנשמע כמו משהו ששמיניסט-מושפע-מסטטיק
יכול לומר – "למה הרחבת גיאוגרפיה?", "אחי, זה 100, קל". וכמובן שיש את משחקי המילים שנוגעים למילה "מצטיינת" שאפשר לעשות בתוך השדה הסמנטי של הסרט הזה, אבל אני מכבד את האתר הזה יותר מדי בכדי להעלות אותן על הכתב פה.
שם הסרט בעברית נהדר גם אם לא מדויק. לא הייתי משנה אותו.
(ל"ת)
"מצטיינת" היה יכול להיות שם מבריק.
(ל"ת)
אז אם כבר ביקורות על סרטי עבר, אפשר לבקש כאלה על טרילוגיית הקורנטו?
מוזר שבאתר שאדגר רייט כל כך אהוב בו, אין אף ביקורת מלאה על אחד מהשלושה.
זה סרט נהדר שראיתי פעמים רבות מאוד
והוא המשיך את סיפור האהבה שלי ושל אמה סטון, שהתחיל בסופרבאד, שם היא נתנה הופעה קטנה-אך-מעולה. בדו-קרב סטייל עופרה וירדנה שהיה בתחילת העשור הקודם בינה ובין ג'ניפר לורנס (שכנראה לא התקיים בשום מקום חוץ מבראש שלי) היא הייתה ונשארה המנצחת הברורה, ללא עוררין.
זה גם סרט מצוין. אני מסכים עם מה שאנה כתבה כמה פוסטים מעלי – בעיני המסר שלו בענייני סקס הוא שקול, מאוזן וראוי, גם ב-2010 וגם היום, ואפשר לראות את זה במיוחד במונולוג של אוליב שמסיים את הסרט. פן בלדג'לי נראה בן 40, אבל אני סולח לו כי הוא באמת נורא כריזמטי וחמוד.
מישהו ציין מעלי שהעובדה שאמה סטון היפהפיה מוצגת בבחורה נחבאת אל הכלים ולא נחשקת היא מבחינתו פאק באמינות של הסרט. זה נכון כמובן, אבל כנראה שסרטים אמריקאיים קלקלו אותי סופית כי זה בהחלט משהו שאני מוכן לסספנד. בעיית האמינות שיש לי עם הסרט היא עם האירוע שמשמש כנקודת הזינוק שלו. לצערי (או לשמחתי?) עברו כבר כמה שנים מאז ימי התיכון שלי, אבל אין שום סיכוי שבעולם שבחורה רגילה, על גבול המנודה, הייתה מתויגת כשרמוטה של השכבה רק בגלל שמועה לפיה היא איבדה את הבתולים. כאילו, בשום צורה. יכול להיות שהאווירה בבתי ספר אמריקאיים היא פוריטנית בהרבה מהמקובל אצלנו, קשה לי להאמין, אבל בכל מקרה זה כן משהו בכל צפייה מחדש צורם לי, ומפריע לי להזדהות עם הדמויות לחלוטין או להישאב ב-100% לתוך הסיפור.
אני אתן שוב כדוגמה את סופרבאד, שהוא בעיני סרט התיכון הטוב ביותר אי-פעם, ובו צפיתי כשהייתי בדיוק בגיל של אוון וסת'. העלילות של דמויות התיכוניסטים, האופן בו הם התנהגו ודיברו (חוץ מהטוויסט ההזוי שהסרט מקבל בסצינות של סת' רוגן וביל היידר) היו אמינים לחלוטין וסופר מעוררי הזדהות, בצורה ש- Easy A לא מגיע אליה.
ולסיום, דובדבן טריוויה נחמד. בקטע בו אוליב מספרת על הבנים השונים שנתנו לה מתנות מעפנות כדי שתסכים שיפיצו עליה שמועות, היא מזכירה שני בנים בשם כריס מילר ופיל לורד. ב-'רחוב ג'אמפ 22' (בבימוי כריס מילר ופיל לורד), ג'נקו משחק פוטבול ומפיל שחקן יריב לרצפה. הקריין מתאר את זה כ-"משפיל את וויל גלוק!"
הקרב בין סטון ולורנס התרחש לא רק בראש שלך, אלא גם בעין הדג.
או יותר נכון יהיה לומר שבעין הדג אוהבים ומעריצים במידה שווה את שתיהן; אבל איבדת אותי ב"סופרבאד הוא סרט התיכון הטוב ביותר אי פעם" כי הסרט הזה הוא פשוט מילה נרדפת לתרבות האונס. ואוליב לא מנודה, אלא מנדה.
אם זכרוני אינו מטעני
מדיון הארי פוטרי שהתנהל כאן לפני כמה שנים, יש לך הגדרה די רחבה ל-'אונס'. זאת זכותך כמובן, ויכול להיות שאתה גם צודק, אבל להגיד שסופרבאד הוא "מילה נרדפת" לתרבות האונס זאת הגזמה פראית ואשמח אם תנמק אותה.
עכשיו סקרנת. על איזה דיון הארי פוטרי מדובר?
ולא נראה לי שיש הרבה מה לפרט כשכל השפה והמעשים של הדמויות צועקים תרבות האונס, זאת אומרת זה מה שמניע את עלילת הסרט, שהם רוצים לשכר בנות על מנת לזכות במין במרמה.
אבל בסוף הם לא עושים את זה, ואלו הסצנות הכי חזקות של הסרט.
האם הדמויות ב'סופרבאד' הן מופת של מיניות בריאה? לא ממש. האם הסרט הזה מציג באופן אמין ומדויק את הלכי הרוח, החרדות והתקוות של תיכוניסטים? לגמרי. לא ראיתי את הסרט בשנים האחרונות, ובהחלט יכול להיות כשאצפה בו בפעם הבאה אני אתכווץ למראה דברים שנתפסים היום כהרבה פחות לגיטימיים מאשר ב-2009, אבל זה לא גורע מהאמינות וההזדהות שהסרט מעורר.
ברור שבתגובה לזה אפשר לטעון משהו כזה – "היי, גם אסקימו לימון הוא סרט אמין שמייצג את חוויות ההתבגרות של תל-אביבים בשנות החמישים (נגיד), זה לא אומר שהדמויות בו הן לא חבורה של סמי-אנסים דוחים", שזאת טענה נכונה כמובן, וניתן לטעון שגם המוסכמות החברתיות בשנות ההתבגרות שלי היו תולדה של תרבות האונס. זה כבר דיון פילוסופי-מוסרי שקשה יהיה לנצח בו. עם זאת, אני חושב ש'סופרבאד' דווקא מודע לנקודה הזאת, וקו העלילה של אוון-בקה מטפל בה בצורה חכמה. אוון מאוהב בבקה שנים, אבל בשל היותו בחור ביישן וחנון הוא לא מוצא את הביטחון העצמי המספק כדי להגיד לה איך הוא מרגיש, ובשל היותו זכר לא מפותח רגשית בן 17, הוא לא קולט את הרמזים הדי-ברורים שהיא זורקת לכיוונו. הוא מרגיש שהעולם ותרבות התיכון בהם הוא חי מכתיבים לו דרך אחת בה הוא יכול להיות עם בקה, והדרך הזאת דורשת תיווך של הרבה מאוד אלכוהול. ברור שזאת לא הדרך שהוא מעדיף, ולאורך כל הסרט מראים כיצד הוא מרגיש מוסר כליות, במה שמגיע לשיא בסצנת המסיבה בסוף הסרט.
כלומר, בניגוד לאסקימו לימון שחוגג את המיניות הלא-בריאה שהוא מציג ואת היותם של גיבוריו טיפוסים דוחים, 'סופרבאד' מתאר גיבורים רגישים וטובים בבסיסם, שמנסים לעשות את המעשה הנכון. זה מדויק לגבי אוון, וזה נכון גם לגבי סת', אם כי הדמות שלו היא מעט שונה (ודיון בה היה הופך את ההודעה הזאת לארוכה מדי, וגם כך זה בכלל דף ביקורת של סרט אחר).
נ.ב. – בדיון ההארי-פוטרי האמור, את/ה טענת שאריאנה, אחותו של דמבלדור, איבדה את שפיותה לאחר אונס קבוצתי שעברה ע"י חבורת מוגלגים. היו כמה גולשים אחרים (וביניהם אני) שהתווכחו איתך וטענו שאתה חוטא בפירוש-יתר של רולינג. יכול להיות שהתבלבלתי וזה היה גולש אחר, אבל אני די משוכנע שאני זוכר את הכינוי הייחודי שלך.
את הכינוי הייחודי שלי אי אפשר לשכוח
וכן, זה הייתי אני. תודה לך ותודה לזוהר, שניכם עושים לי נוסטלגיה מאוד מתוקה ונעימה ל-2010. אם אתה זוכר את הדיון הזה, הבאתי שם ציטוט מתוך הספר שמראה למה לזה רולינג התכוונה, לדעתי ולדעת רבים אחרים, אני בפירוש לא לבד בפרשנות הזאת. ומה אני אגיד לך, אם בעיניך חרמן על הזמן הוא ייצוג מהימן של חוויית התיכון הגברית, אשריי שאני כבר לא בתיכון. אף אחד מהם לא חנון ביישן, גם לא מייקל סרה והפרצוף ג׳סי אייזנברג המסכן שלו. כולם וולגריים, דוחים ומחפיצים נשים. חנון ביישן באמת לא היה מתחבר עם בהמה כמו סת׳. ללא דמות לאהוד ולהזדהות איתה, הסרט מגעיל ודוחה לכל אורכו ואיזו סצנה שהוספה בסוף שבו הגיבורים בעצם מוותרים על מטרתם לא תשנה את זה. וכן, זאת תרבות האונס ולא משנה מתי הסרט יצא, 2007 זה לא ימי הביניים. גם דברים כביכול קטנים כמו הקללה ״אימא שלך זונה״ הם תרבות האונס, אבל אני לא מהאנשים שטוענים שבכל פעם שמישהו משתמש במילה ‘זונה’ כקללה זה איום ונורא; איך שהדמויות בחרמן על הזמן מתייחסות לא רק לבנות אלא גם איש לרעהו ולדמויות סמכות, לעומת זאת, זאת תרבות האונס פאר אקסלנס. רוצה יצירה שבאמת מתארת את החוויה של חנונים ביישנים בתיכון? The Virgin Suicides (הספר לפני הסרט.) בייצוג כל-כך אמין של סגידה גיקית גברית לנשים כמו שיש בספר הזה קשה להתחרות.
הניסיון היחיד שלי עם virgin suicide
הוא הפסקול המעולה של אייר, אבל תודה על ההמלצה.
טוב, זה ויכוח שכנראה אין טעם להמשיך בו. מעבר לזה שעולם המושגים שלנו שונה (סלח לי מאוד, אבל להגיד שקללה כמו "אמא שלך זונה" זה חלק מתרבות האונס זאת זילות של המונח 'אונס'), אני חושד שהשנאה שלך ל'סופרבאד' מעוותת עבורך את מהותו האמיתית של הסרט.
זה לגיטימי, כמובן. אני שונא את וויל פארל (כשחקן, אולי הוא בנאדם ממש נחמד), ולכן לא יעזור כמה פעמים יסבירו לי למה 'אחים חורגים' או 'anchorman' הם מפסגות הקומדיה האמריקאית של המאה ה-21, אני פשוט נתקף בתיעוב בכל פעם שאני רואה את הפרצוף האווילי שלו על המסך. הבעיה היא שזה הופך אותי לפרטנר ממש לא מוצלח להתדיין על הסרטים האלה, וככה אני מרגיש בויכוח שלנו. כשצד אחד מעלה טענות מבוססות ושקולות ואילו הצד השני מסתפק בלירוק ארס זה לא מתכון לדיון מעניין במיוחד.
ולכן אמרתי שאני לא מהאנשים שנרתעים מכל שימוש במילה ‘זונה׳ כקללה.
אבל כן, תרבות האונס להבדיל מאונס בפועל כוללת גם מילים, שפה, גישה והתנהגות. גם להפיץ פורנוגרפיה במקום העבודה זה תרבות האונס, אפילו אם זה נעשה בין גברים בלבד. גם שירים גסים של הווי צבאי הם תרבות האונס, אפילו אם אף אחד מהם לא מופנה נגד מישהי ספציפית. ולא ברור לי גם מה זה ״השנאה שלך לסרט מעוותת את מהותו האמיתית״ כי לשום דבר אין משמעות ומהות אמיתית חוץ ממה שאנחנו מייחסים לו. באותה המידה אני יכול להגיד שהאהבה שלך לסרט וההזדהות שלך איתו מעוותת ומעוורת אותך אל מול המסרים הבעייתיים של הסרט, וגורמת לך לקשור לו סופרלטיבים מוגזמים שלא לצורך (סרט הנעורים הטוב ביותר בכל הזמנים? באמת?) וככה לא בונים טיעון. אין לי שנאה אישית ליוצרי ושחקני הסרט כי אני לא מכיר אותם אישית וגם אין לי שנאה מיוחדת אליהם בגלל עבודות אחרות שלהם, דווקא ממסיבת נקניקיות נהניתי מאוד; אבל שם זאת אנימציה סאטירית שלא יכולה להתרחש במציאות ואילו במקרה של חרמן על הזמן אתה טוען שככה תיכוניסטים אכן מדברים, מתנהגים וחושבים, וזה מחריד.
השלמתי עכשיו בעקבות ההמלצה הסוחפת - לא הבנתי על מה המהומה
שנון לפעמים וחביב. לא מצאתי פה יותר מדי עניין.
ראיתי מזמן אחרי המלצה פה
ולא הצלחתי להבין את הסרט.
מה היגיון שלה? למה שבחורה תכתים את השם שלה בכוונה?
נכון שהעולם דפוק ופרימיטיבי ומפלה בין גברים לנשים וכו כו… אבל בהינתן הנורמות החברתיות האלו למה שבחורה
תוציא לעצמה כזה שם?
ובאמת היא מסתבכת עם אדיוטים בסוף.
גם כל העניין הזה שהיא מקבלת כסף ואחר כך קופונים ולאט לאט מתדרדרת בדרישות שלה… זה קצת מזכיר זנות. בסופו של דבר היא מכרה את עצמה(או את השקר בכל אופן) מאוד בזול.
כבחורה ממש לא הבנתי את הסרט
ג׳ניפר לינדלי הייתה הדמות האהובה עליי בעונה הראשונה שהורחבה כליל מהעונה השנייה והלאה.
ולפחות הדמויות בבאה בקלות לא נשמעות כאילו הן בלעו תזאורוס, ואפילו ריאנון עם כל הבעייתיות שלה היא ממש נערה שבא לך לחבק לעומת ג׳ואי פוטר. אני מבין את הבעייתיות של באה בקלות מהתגובה שלך ומשאר הדיון פה, אבל דוסון קריק לא קרובה לתאר שום מציאות, לא של בני נוער ולא בכלל.
*הוחרבה
(ל"ת)
מסכים לגמרי עם מה שאמרת על ההורים של אוליב
ורוב הבעייתיות שלהם נובעת מהשחקנים. עם כל הכבוד לפטרישיה קלרקסון וסטנלי טוצ'י, הבמאי והמפיק הראשי היו צריכים להכניס אותם לשיחת הבהרה אחרי תצוגת האובר-אקטניג הקריג'ית הראשונה שלהם.
נכון לעונות המתקדמות
העונה הראשונה נמצאת כמה דרגות מעל שאר העונות מכל הבחינות. אבל מתחת לפני השטח, מתוך המילים שתסריטאים מבוגרים (בסוף שנות ה-20 לחייהם במקרה הטוב), משכילים ומתוחכמים שמו בפי נערים ונערות בני 15, כן יכולתי להאמין שמדובר ברגשות ותחושות אמתיים ואותנטיים. במיוחד סביב העיסוק בג'ן – וג'ואי, אגב (לא דוסון, שהיה בלתי נסבל כבר מהפרק הראשון).
כל זה נכון גם בעונה השנייה והשלישית, למרות שיש הידרדרות. לאחר מכן, צפיתי מכוח האינרציה. אז באמת הרסו לא רק את ג'ן, אלא הסדרה עצמה קרסה.
אם אהיה כן, לא מזיק שהייתי באותו גיל אז, ודווקא הזדהיתי עם ניסיון היתר לפרק את המציאות והנטייה לחשוב יותר מדי כמו הדמויות. בדיעבד אני מבין כמה הייתי רחוק מהם במציאות. אולי זה כן מערפל את השיפוט שלי. ועדיין, כשאני משווה בין ההורים המגניבים של דוסון בעונה הראשונה לבין ההורים המגניבים של אוליב, אני רואה הבדל ברור ברמת הכתיבה, האותנטיות, וגם המציאותיות.
אני אישית לא מצליח למצוא אותנטיות בדמויות בסרט הזה. אני מבין מה רצו להשיג, ועדיין אני לא סובל את ריאנון, ובטח לא רוצה לחבק אותה. לא כי זה מה שהיוצרים כיוונו אליו, אלא כי הדמות כתובה נורא בעיני, ואני לא מאמין למילה שיוצאת לה מהפה. עם אוליב זה דומה. אני אוהב את הדמות אבל לא כי אני מזדהה איתה, או מוצא בה אותנטיות גדולה. היא נבנתה כדמות מגניבה ואאוטסיידרית, כזו שילדים שנמצאים מחוץ למערכת החברתית ידמיינו שהם כמוה. שיגידו לעצמם: לא מנדים אותנו. אנחנו בחרנו להיות בחוץ, כדי שלא נהיה כמו כל הבינוניים האלה. מהבחינה הזו, אני יכול להבין את כוח המשיכה שלה.
בתגובה לאסתטיקה של החבובות
(ל"ת)
עזוב נו, זה סתם כי אני אוהב את אלי ואיי ג'יי וכי הן היו נחמדות אליי בטוויטר.
אבל זה רק כי ריאנון ומריאן (אמנדה ביינס) נכתבו כנקודות קיצון שנועדו לקשט את המגניבות הכללית של אוליב; ריאנון בוטה מדי ומריאן שמרנית מדי. וכן ריאנון מקוממת בדרכה שלה, אבל לפחות היא לא מתעללת רגשית באף אחת מהדמויות האחרות לאורך כל הסרט כמו שג'ואי עשתה לג'ניפר במהלך רוב רובה של העונה הראשונה; באחת הפעמים היא אפילו כועסת על ג'ן כי היא נחמדה מדי, ושההיגיון יירד באסלה. צפיתי ברוב העונה הראשונה רק בגלל ג'ניפר כי זה השם האהוב עליי ובכלל כל קו עלילה שלא נוגע ישירות בג'ן באותה עונה מופרך, מקומם, קלישאי ולא אמין – פייסי ותמרה, ג'ואי שיודעת שאימא של דוסון בוגדת באבא שלו עם מגיש החדשות השני על סמך כלום, הרומן עצמו שגייל יזמה כי עם מיץ' היה לה "טוב מדי" (וכאן האסלה כבר קורסת תחת הנטל.) לכן אני לא חושב שדוסון קריק היא נקודת השקה מתאימה כאן, כי אני לא מצליח לדמיין את מה שקורה בה מתרחש במציאות; באה בקלות לעומת זאת הוא הקצנה של מצבים קיימים מהחיים האמיתיים שאת חלקם חוויתי, גם אם לא מילה במילה ומשפט במשפט. וכן, יש הרבה אנשים – לא רק בנות ולא רק בנות שנראות כמו אמה סטון, אלא אנשים בכלל – שמנותקים בכוונה מהמשחקים החברתיים כי הם נראים להם חלולים ומזויפים, ולא רק בתיכון. איך שר אליוט סמית'? "If you're alone it must be you that wants to be apart".
מהומה רבה על לא דבר
אמה סטון שחקנית חמודה ונשכחת, וכך גם שאר הסרט, נשכח אחרי הצפייה.
לא האמנתי למה שקורה, לא האמנתי שזה באמת קורה במציאות של הסרט. כלומר, ברור שזה קורה כי הדמויות משחקות את זה, אבל קשה לי להאמין לזה (שככה זה יקרה בתיכון אמיתי). בעיקר הפריע לי שאין אף דמות או התנהגות ריאליסטיים ומעוררי הזדהות. ועצם זה שהדמויות כל כך מוקצנות ולא דומות לשום אדם אמיתי שפגשתי בחיים (במיוחד של המבוגרים) קצת מעורר גועל אפילו.
אולי מצחיק לכתוב את זה בתיאור של סרט-קומדיה-תיכון, וזה לא היה מפריע לי אלמלא הביקורת המפארת והמהללת כאילו זה סרט נהדר ומלא עומק ומסרים. איך שאני ראיתי את זה, זה פשוט עוד סרט תיכון אמריקאי.
צלחתי צפייה נוספת, למרות הטריגרים האישיים עבורי,
ומה שבאמת פספסתי בצפייה ראשונה (וגם בכל הצפיות החוזרות עד היום) זה ש… פרד ארמיסן משתתף גם בסרט הזה! אין, האיש גאון, וכנראה שהוא פשוט גיבור על שהכוח שלו הוא לשדרג סרטים גרועים ולשפר עוד יותר סרטים טובים. (ובצפייה כפולה בבאה בקלות ומיד אחריו בילדות רעות, הפער ביניהם תהומי.)
השלמה מאוחרת
מכירים את זה שלוקחים שחקן שממש אוהבים ואומרים "אני מוכן לראות אותו מקריא ספר טלפונים" (כן כן, זה בדרך כלל נאמר על קומיקאים, תזרמו). אז ככה אני עם אמה סטון – אני ממש אוהבת אותה ומוכנה לראות אותה מקריאה ספר טלפונים. וככה הרגיש הסרט הזה, כמו לראות אותה מקריאה סרט טלפונים.
זה היה קשה. כן ראיתי את הכל כי אני מתה עליה, אז זו היתה סיבה מספיק טובה כדי להתמיד. אבל באמת שזו היתה הסיבה היחידה…
שזה מצחיק, כי זה סרט הפריצה שלה.
את כל התפקידים היותר גדולים ונחשבים שלה היא חייבת להשתתפות בסרט הזה, ולמעשה כל השחקניות המפורסמות האחרות שכיכבו לצידה (אלי מישלקה, אמנדה ביינס, ליסה קודרו) רק דעכו מאז בקולנוע.
כי כשלוקחים משהו ממש טוב
ומקיפים אותו בדברים ממש רעים (ואני לא מדברת על השחקניות עצמן אלא על המסביב – עלילה, דיאלוגים, בימוי וכו..) אז זה גורם לו עוד יותר לבלוט.
זה סרט שאין שום סיכוי שהייתי ממשיכה מעבר לעשר דקות הראשונות עם כמעט כל שחקנית אחרת.
אם הסרט היה נעשה ביום היו מצניחים אותו לנטפליקס בלי פרסום וכנראה גואי קינג הייתה במקום אמה סטון.
(ל"ת)