במקור: Eastern Promises
במאי: דייויד קרוננברג
תסריט: סטיבן נייט
שחקנים: נעמי וואטס, ויגו מורטנסן, וינסנט קאסל, ארמין מילר-שטאל
לונדון. לילה. ספר ולקוח משוחחים ביניהם ברוסית במספרה. מן השיחה עולה שהלקוח מעורב בעסקים לא חוקיים, מה שנקרא מאפיה (ולא כזו של לחם). הספר מספר על אחיינו המפגר קלות, שנכנס לפתע. "סיים את המלאכה", מורה הספר, והאחיין אוחז בתער ומשסף את גרונו של הלקוח. המצלמה מתמקדת בתנועות הניסור הגסות ובקיתונות הדם המשפריצים לכל עבר. כן, אנחנו בסרט של דיוויד קרוננברג.
זה הפרט החשוב ביותר שכדאי לדעת לפני הצפיה. קרוננברג לא עושה סרטים רק בשביל לספר סיפור, או להעביר מסר – הוא עושה סרטים שחלק ממטרתם לזעזע. לכן, המשך ביקורת זו אינו רלוונטי לכל מי שמראה של דם, איברים קטועים ומיני מיתות עושה לו רע. זה חבל, כי יש ב'סימנים של כבוד' הרבה יותר מזה, אבל לא הייתי רוצה שתהיו מאלה שקמים באמצע ההקרנה בעקבות רגע קשה במיוחד לצפיה ולא שבים עוד.
עכשיו כשהורדנו את הסיכוי לתביעות משפטיות, אפשר להתמקד בעלילה. אנה (נעמי ווטס) היא מיילדת לונדונית ממוצא רוסי המוציאה תינוקת חיה מגופה של נערה גוססת. בעקבות מותה של האם עתידה התינוקת להימסר לרשויות, אבל אנה, שבעצמה חוותה הריון לא מוצלח, חשה צורך – על סף האובססיה – לאתר את משפחתה של הנערה בתקווה לספק לילודה עתיד טוב יותר. לשם כך, היא מבקשת מדודה סטפן שיתרגם עבורה מרוסית יומן שנמצא אצל הנערה. כאשר סטפן מסרב לעשות זאת בתוקף, אנה פונה למסעדה שאת כרטיס הביקור שלה מצאה ביומן ומבקשת מבעל העסק המזדקן, סמיון (ארמין מילר-שטאל הגרמני) שיעזור בתרגום.
אנה לא יודעת, וחבל שכך, שסמיון החביב והאבהי הוא ראש סניף של ארגון פשע רוסי ששמו משהו כמו "וורי פ זאקוני", וחשיפת סודות היומן לעיניו עלולה להוביל לעתיד של אלימות. ארגון זה מייחס חשיבות רבה לקעקועים, ומי שנושא את קעקועי הכוכבים של הוורי על ברכיו עשה דברים מאוד מסוכנים בכדי להרוויחם. אם נניח שטיגריס סיבירי מורעב נחשב מסוכן ברמה 16, חבר בוורי הוא בערך רמה 3485.
פוקוס על משפחת הפשע מציג בפנינו גם את קיריל (וינסנט קאסל, דווקא צרפתי), בנו ההולל וקצר הרוח של סמיון ואת נהגו האישי, ניקולאי (ויגו מורטנסן, הפעם אמריקאי). בעוד קיריל מרבה להסתכסך עם אביו ולאיים על כל מי שרק אפשר, ניקולאי מתנהל בג'נטלמניות ורוגע שנובעים מעוצמה, שואף להוכיח עצמו בעיני מעסיקיו ולהצטרף לארגון כחבר מן המניין. לשם כך הוא מוכן להשפיל את עצמו בפני הקריזות של קיריל, הקפטן שלו, עד כדי הוכחה בפניו שאינו הומו. ניקולאי, אדם שקול וחכם בהרבה מהמצופה מנהג פשוט, מצליח להשיג עמדת כח בין האב והבן. הוא תמיד יודע מה מידת הצניעות הראויה מול אדם כמו סמיון וכמה כריזמה דרושה בכדי להרגיע את קיריל חסר האחריות.
אין לי את היכולת לשפוט עד כמה נכון המבטא של חברי הקאסט הרב-לאומי, אבל המשחק שלהם נהדר – במיוחד של ויגו מורטנסן. ניקולאי עובר כמה דברים מאוד כואבים בסרט, ממכות ועד חיזור כושל והתעללות נפשית מצד קיריל, ומורטנסן מפגין את הקשיים העוברים על ניקולאי, מבלי לסטות מהאיפוק אפוף המסתורין שמאפיין אותו.
אין בסרט דמות ראשית יחידה. העלילה מתנהלת מצד אחד סביב אנה ומשפחתה, המפצירה בה להניח ליומן ולשמוח שאף אחד לא שם לה ראש של סוס במיטה. מצד שני, ישנה מערכת היחסים המתוחה בין סמיון, קיריל וניקולאי, בני שלושה מעמדות בתת-תרבות דחוסה בה אסור לחצות קווים. היומן מחבר את שני הצדדים ומציב את העקרונות של אנה מול הכבוד של המאפיה. הציפיה לרגע בו יוסרו הכפפות וסריון יעשה את הצעד הבא לקראת שבירת הכלים, או שאנה תגלה את הסוד, יוצרת אוירה מותחת המחזיקה לכל אורך הסרט.
את הבימוי של דיוויד קרוננברג הייתי מגדיר כיעיל. אין פה צילומים מרהיבים או אלפי סימבולים חזותיים בכל תמונה. מצד שני, יש הפרדה ברורה בין החיים הפרטיים של אנה לבין עולם הפשע. רגעים של שלוה בצבעים נעימים, כמו אנה הלבושה תכלת ורוכנת מעל התינוקת הלבושה ורוד, מנוגדים לכיעור והזוהמה הסובבים את רחובות לונדון בשכונת המהגרים. בזכות עריכה דייקנית, הסרט מכיל רצף של סצינות שכל אחת מראה בדיוק את המידע הנחוץ לאותו רגע – ולא יותר. אף דמות לא מפרטת את פעולותיה בעתיד, או מביטה לעבר משהו שאמור לפתור בעיה בסצינה הבאה. אנשים נפגשים, אנשים מדברים, אנשים מתים והסרט עובר, כאילו עם סטופר, לקטע הבא.
מעריצי קרוננברג הוותיקים עשויים להתאכזב מכך שהבמאי נטש לחלוטין את הנושאים המטרידים בהם עסקו סרטיו הישנים ('וידאודרום', 'קראש' ו'ארוחה עירומה', כדוגמאות מהירות) ועבר ליצור סרטים בעלי מבנה עלילתי מקובל ו(כמעט) נטולי סטיות, הזיות ומציאויות חלופיות. הטיפול שלו בסיפור עדיין גרפי ועוכר שלוה יותר מזה של רוב הבמאים בהוליווד. היכן שרבים יסיטו את המצלמה או יעבירו את ההתרחשות לבין צללים חשוכים, קרוננברג ישתמש בקלוז אפ ובאיפור מציאותי ככל הניתן. עם זאת, אין טעם לחפש פה ביזאר ברמה של ג'וקים ענקיים שהם גם מכונת כתיבה.
כבר נתקלנו בעבר באנשים טובים שהסתבכו עם אנשים רעים מפני שדחפו את האף עמוק מדי. העלילה של 'סימנים של כבוד' אולי לא מקורית במיוחד, אבל הסרט מבוים, משוחק, ערוך ומצולם ברמה גבוהה שמצליחה להשאיר אותו מותח ולא צפוי, והוא אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.
זה הסרט שהכי ציפיתי לו השנה.
אבל הוא לא מוקרן בעיר שלי אז אני לא יודע מתי אני אצליח לתפוס אותו.
מזל שיהיה די וי די מתישהו…
בכל אופן, זה לא אמור להיות "וורי ב זאקוני"?
אני מתפלא
שאפילו פעם אחת לא הזכרתם את "היסטוריה של אלימות" המצויין. מקווה שגם הסרט החדש ייתן לנו את קרוננברג במיטבו,
כי באמת שאין הרבה במאים יחודיים כמוהו בנוף ההוליוודי.
לגבי היסטוריה של אלימות
קודם כל, יש רמיזה לגביו בפסקה הרביעית. חוץ מזה, בכוונה לא רציתי להשוות דווקא אליו מאחר ו"סימנים של כבוד" ראוי בעיני לביקורת שאינה מציבה אותו על מאזניים מול סרט פופולארי יחסית. בנוסף ואני מנחש שהעורכים יסכימו איתי, זו לא ביקורת על היסטוריה של אלימות, כך שאזכורו במקום המוגבל כאן יהיה הסחת דעת לא נחוצה.
כן הרגשתי צורך, לעומת זאת, להעמיד עובדה בפני מי שאוהב את הסרטים הישנים יותר של קרוננברג. מי שמצפה לעוד ארוחה עירומה, יצטרך לחפש במקום אחר. קרוננברג עבר לקהל רחב יותר (ואין בזה שום רע, מגיע לו).
לגבי היסטוריה של אלימות
מה התפקיד של מוני מושונוב בסרט לא הזכרתם…
עד ששחקן משלנו מעורב בפרוייקט כזה אפילו אם זה לכמה שניות, אז לפי דעתי זה דורש איזכור..בכאל זאת זה אתר ישראלי
טעות בסרט
מוני מושונוב משחק ב-We own the night שעוד לא הגיע לארץ.
טעות בסרט
כן טעיתי חח..היתבלבלתי בסרט
אני מבקש את סליחת המערכת
ראיתי את הסרט לפני כמה ימים
סרט נפלא. מסכימה עם כל מה שנאמר בביקורת. משחק יפיפה ובימוי מצוין.בהחלט הסרט הכי טוב שראיתי השנה.
סרט שעושה רושם מינימלי אבל מעביר כל כך הרבה.
ולגבי המבטא, אני באה מבית רוסי והייתי בהלם עד כמה הם הצליחו לחקות לא רק את המבטא אלא גם את הצורה שרוסים מדברים באנגלית כשהם לא לגמרי שולטים בשפה. כל הטעויות שנובעות מתרגום חופשי של השפה הן בדיוק כמו שההורים שלי נשמעים כשהם מנסים לדבר אנגלית. מושלם.
ממליצה בחום לרוץ לקולנוע, מהר ככל האפשר.
האם ה''מבטא המושלם'' הוסיף לסרט?
היה הכרחי? או שאולי אפילו הסיט מעט את הדעת מהעלילה.
כולנו יודעים שאלה שחקנים. זה לא קורה באמת. הם יכולים להיות מכל מקום בעולם, ולשחק צרפתים. אך השאלה היא עד כמה האמינות היא קריטית – כאשר היא מדברת על המגזר שלך? (לא מאפיה, חס חלילה, אלא רוסים מדברים אנגלית…)
אני במקור בא מבית דתי. כבר שנים שאני לא שם. אבל כל פעם שאני רואה סרט שעוסק ב"מגזר" – הסדר, מדורת השבט ואפילו סרטים על חרדים, אני חצי מהסרט עסוק בלראות איפה הם דייקו, איפה הם פישלו ואיפה אני רואה את עצמי בפריים. לי זה מפריע. את מדורת השבט "ראיתי" רק בפעם השלישית שראיתי אותו…
האם ה''מבטא המושלם'' הוסיף לסרט?
בשבילי לפחות, כן, האמינות מאוד חשובה. כשאני מרגיש שסרט הוא אמין, אני מתעלם מן הפרטים הטכניים לחלוטין ומתמסר לעלילה. כשאני מוצא ולו פרט אחד מופרך, אני מיד מתחיל לחפש אחר חוסר אמינות, ואינני מרוכז יותר בעלילה או בכל פרט אחד בסרט, פרט לחוסר האמינות.
אני רק לחזק
כל-כך נכון. לצערי אני אף פעם לא מצליחה להתנתק מהניטפוקים הקטנוניים בנוגע לאמינות, במיוחד כשזה מגיע לשימוש בשפת האם שלי. נתתי את הדוגמא הזו בעבר, ואתן אותה שוב – ניקול קידמן ווינסנט קאסל ב"משחקים מפתים". הם אמנם משתדלים מאוד, אבל רק בצפייה השנייה הצלחתי להתרכז בעלילה ולא בהגייה.
*לי ולזוגי יש מנהג לעקוב גם אחרי התרגום לעברית ולחפש אי-התאמות. הדילוגים האלו בין 3 שפות, לרוב מוציאים אותנו מהריכוז לגמרי, אבל הם משעשעים מאוד.
לגופו של עניין – בסוגיית האמינות בנוגע ל"סימנים של כבוד" נדון אחרי שאראה אותו, בתקווה עוד השבוע.
ועכשיו, אחרי הצפייה:
התגובה הנ"ל תחולק לשלושה חלקים, ובעוד ששני הראשונים ידונו בסרט עצמו, החלק האחרון יוקדש לסוגיית תנאי הצפייה.
אם כך:
1. הסרט: נהדר. הבימוי אכזרי למדי, לא חוסך דבר מהצופים, וגורם למתרחש להראות ריאליסטי ומחריד. השחקנים נפלאים, ויגו מורטנסן מפעים ממש (לא שציפיתי לפחות, אגב, אחרי "היסטוריה של אלימות"), וינסנט קאסל מעצב את דמותו כמעט בשלמות, כשהבעיה היחידה היא סובייקטיבית שלי כצופה, ועל כך פירוט בחלק השני. נעמי ווטס טובה, אבל קצת פחות, וגם זה רק כי כבר ראיתי אותה בתפקידים דומים של בחורה מרוטה וכבויה בעבר. השחקן היחיד שהוריד מעט את הטון היה ראש המאפיה דווקא – הוא פשוט לא היה בעל נוכחות אפקטיבית מספיק, כפי שהייתי מצפה מאיש במעמדו.
לסיכום – אין ספק שזה אחד הסרטים הטובים שראיתי בתקופה האחרונה. יש שילינו על מחסור בעלילה ראשית חזקה יותר (שמעתי אותם ביציאה מהאולם), אבל לדעתי זהו סרט אווירה יותר מכל דבר אחר. הוא מצייר תמונה מצמררת של עולם ה~גנבים בחוק~ בגולה, על הנפשות הפועלות בו, ההיררכיה הפנימית וההשפעה על אנשים רגילים שמתנגשים בו.
2. חלק זה יעסוק בנקודה בה נגעו כאן מעליי, והיא כמובן השפה והתרבות הרוסית. יותר מכך, זהו היחס הספציפי שלי כצופה לא רק דוברת רוסית, אלא גם בעלת ידע מוטבע כלשהו על התרבות והמנהגים המדוברים.
קודם כל – הסרט אמין ביותר. גם אני וגם זוגי, קנינו ללא סייג את מה שניסו למכור לנו, וההתעכבויות היחידות שנרשמו במהלך הצפייה על העניין הטכני של מבטא וכו', היו בעיקר תשבוחות על ה-אותנטיות- שנשמרה, כגון ביטויים ברוסית שלא נשמעים כמו תרגום מאולץ מאנגלית.
מורטנסן מפליא כאן לא רק במשחק, אלא גם בשליטה בהגייה הייחודית הנדרשת, ואולי על הרקע שלו קאסל (קיריל) מחוויר מעט ומרשים פחות.
3. ולחלק הכי פחות נעים – תנאי הצפייה.
לצערי אמש החלטנו להסתכן ולבדוק את הקולנוע החדש של גלובוס בנתניה (גלובוס מקס באזוה"ת החדש). לצערי כי המקום נראה שכוח אל, לא מזמין, לא נעים לשהות, האולם מחניק, התמונה רועדת קלות ויש צפצוף מוזר באזניים.
חשוב להבהיר – לא היו תקלות מיוחדות או אי-סדרים בהקרנה, פשוט בסך הכל החוויה לא שווה 37 ש"ח (אומרים שבהקרנות בוקר המחיר הוא 35. שיהיה, אני לא מתכוונת לבדוק). עדיף לנסוע עוד רבע שעה עד סינמה סיטי.
אה, וגם אין מקום לפופקורן ושתייה על הידיות.
ואי אפשר בלי לשבח את הבקורת (התאפקתי עד אחרי הצפייה הפעם), בייחוד על ההשוואה לטיגריס הסיבירי
ועכשיו, אחרי הצפייה:
גם אני ראיתי את זה בגלובוס מקס ואכן היו רעידות, שחשבתי שהן של המצלמה ולא של המקרן. זמזום לא שמעתי.
פינגווין, אתה על הכיפאק!
אכן סרט נהדר
שלצערי רוב האנשים יפספסו…
נתחיל בזה שהסרט לא מוקרן בעיר השלישית בגודלה בישראל הלא היא חיפה.
אין מה לעשות ונסעתי לגלובוס בקריון.
יום חמישי – יום הבכורה, ההצגה של 22:00 ובעך 10 אנשים באולם.
חבל.
*ובערך
הביקורת הזאת הזניחה את השאלה החשובה ביותר
מי ינצח בקרב- ג'ואי או ניקולאי?
אף אחד לא ינצח את ניקולאי.
ניקולאי הוא הצ'אק נוריס החדש.
איזו בחורה?
זאת שמתה בדקה השלישית של הסרט?
לאד'ע
סה"כ חיכיתי ממש לסרט עקב צוות הקרוננברג-ויגו שהיה לדעתי מעולה ב"היסטוריה". וכן, האנלוגיה ל"היסטוריה" בלתי נמנעת לדעתי ומכיוון שזו לא ביקורת רשמית אני ארשה לעצמי.
מה שאהבתי בהיסטוריה ואהבתי בסימנים, הוא הארט דירקטינג. כלומר, אני חושב שאת הארט דירקטינג. את כל האווירה האפלה שנראה שתוי פניו של ויגו פשוט מתחברים אליה.
ובסימנים, כמו בהיסטוריה, קטעי האקשן מעטים, קצרים – אבל מדהימים. ההבדל הוא שבעוד ב"היסטוריה" מדובר בקטעי אקשן, ב"סימנים" מדובר בקטעי אלימות. כלומר, לא סצינה שגורמת לך להתפתל-בקטע-של "כן, תכניס לו! יו!" (כמו ב"היסטוריה") אלא להתפתל-בקטע-של "אוי…אחחח…בעע…" (או כמו שאמר הזקן מאחורינו: "סצינה מחרידה")
בסופו של דבר, בסוף הסרט הרגשתי פספוס. הסרט מסוגנן, אבל איטי מאוד ובכל זאת קצר. קרי, לא קורה בו מספיק. הרגשתי כאילו חסרה פואנטה. לא היה לי closer בסוף הסרט. אם היה המשך, הייתי מרוצה – אבל אני בספק.
לא צפיתי בסרט, אבל פרט אחד בביקורת מבקש שאתקנו:
"וורי וו זאקוניה" אינו ארגון פשע. וור וו זאקוניה הוא המקבילה הרוסית לדון במאפיה האיטלקית. התרגום המילולי לעברית, אם אינני מפספס משמעות נסתרת, הוא "גנב בחוק", והכוונה היא לגנב שהוא החוק.
תלונות יש לשלוח לסטיבן נייט
בסרט, מתרגמים את הביטוי לאנגלית כ-Thiefs in Law ומתייחסים אליו כשם של ארגון.
למען האמת
"וורי" זו צורת הרבים, ולכן מדובר בגנבים. אמנם לא מדובר בשם ספציפי של ארגון (כמו שמאפיה היא לא ארגון, אלא מספר גדול של ארגונים ומשפחות שפועלים תחת מטריה משותפת), אלא ב"קוד גנבים", סט של חוקים וכללים בין פושעים שראשיתו ברוסיה הפיאודלית ולאחר מכן בגולאגים של לנין וסטאלין.כמו שמישהו כתב למטה, ישנם ארגונים רבים שפועלים תחת המונח "וורי" ובסרט משתמשים במונח בהקשר הנכון.
אם כבר, "וור" הוא המקבילה הרוסית של ה-Made Man במאפיה האיטלקית. משמעו שהפושע התקבל לאחוות הגנבים.
אינני מתמצא בעניין,
אבל עד כמה שידוע לי, "וור וו זאקוניה" הוא כן תוארו של אדם מן המעמד הגבוה בעולם הפשע הרוסי[*], וכשאנשי העולם התחתון הרוסי אומרים "וור", הם בדרך כלל מתכוונים לוור וו זאקוניה, ולא לפושע מן השורה.
[*] אכן, זו אינה מקבילה מדויקת לדון, מעדתי בלשוני. ה"וורי וו זאקוניה" כנראה יותר דומים למשפחה במאפיה האיטלקית, פרט לכך שבין הגנבים הרוסים אין קשרי משפחה. אין להם משפחה בכלל. אחד החוקים שלפיהם חי וור וו זאקוניה, הוא שמרגע שהוא הופך לוור, הוא חייב להתנכר למשפחתו. גם אסור לו להתחתן, ואסור שיהיו לו ילדים.
כנראה, אתה בכל זאת צודק.
נכון ולא נכון
"וור" אכן משמש כשם תואר, בעוד ש"ןןרי" היא צורת הרבים, ומתייחסת בהתאם לכל אלו שהתקבלו לאחוות הגנבים, ולא לסתם פושעים מן השורה. בגלל זה השוויתי את זה ל-made man במאפיה האיטלקית, שמבדילה את החברים בה מפושעים אחרים.
וכן, מרגע שהוור הופך לוור הוא חייב להתנכר למשפחתו. כמה שאני יודע מותר גם מותר לו להתחתן ולהוליד ילדים, אבל המשפחה האמיתית שלו היא הוורי האחרים.
אני דווקא זוכר
שמותר לוור שיהיו לו רק מאהב או מאהבת, כיוון שעליו להתמסר לחלוטין לחייו כוור, ומשפחה וילדים יפריעו לו.
מסכים
טוב, אני יודע שמדובר בשאלה רטורית אבל זה קצת מוגזם.
בכל אופן, "הבטחות מהמזרח" אינו יצירת מופת אבל סרט קטן, חכם, עשוי מצוין ומשוחק נפלא. תנו לי עוד.
מעניין...
שקראת לסרט "הבטחות מהמזרח". זהו אומנם שמו המקורי, ובהתחלה חשבתי שיהיה מדובר בסרט על כפל משמעות- המזרח הגיאוגרפי ו"איסטרן"- חג הפסחא. בכל אופן, ה"תרגום" לא גרוע, אך אפשר היה להישאר עם המקור.
באמת קצת מוגזם לצפות ליצירת מופת, ובכל זאת, אני לא מתייאש. לא הייתי קורא לסרט "קטן", אבל הוא מאוד ריגש אותי, בנוסף למתח.
מוטיבים דתיים אכן יש,
אבל אני לא חושב ששם הסרט הוא אחד מהם, ולו משום שלחג קוראים Easter, לא Eastern. חוץ מזה, הסרט מתרחש במשך חג המולד, וה"מחוות" כולן לקוחות מתוך סיפור לידת ישו, ולא התחייה שלו (שהתרחשה כביכול בפסחא).
חג המולד הוא הבטחה לפסחא (נניח) והכותרו יכולה להיות משחק מילים
וזה שהצגתי את התיאוריה לא אומר שאני מאמין בה.
יוצא מן הכלל
הלכתי לראות את הסרט אתמול, יחד עם חבר אחר. הוא מכיר את קרוננברג דרך "ארוחה עירומה" ותו לא, ואילו אני גם ראיתי את "היסטוריה של אלימות". בעוד שלא בהכרח הבנתי את ההתלהבות הרמה סביב אותו סרט, נהנתי ממנו מאוד. על כן, אני חושב שבטוח לומר שכל אחד מאיתנו הכיע עם מטען שונה, ועם ציפיות שונות.
הוא לא נהנה במיוחד. אמר שהיה איטי, הדמויות לא עניינו אותו, וככל הנראה, חסרונן של אותן מכונת כתיבה/חרקים ציערה אותו. אני לעומת זאת, הופתעתי לגלות כי מדובר באחד מהסרטים הטובים ביותר של התקופה האחרונה.
אני אוהב סרטים שלוקחים את הזמן, שלא ממהרים לאף מקום. שלא מקובעים לתבניות של הקולנוע ההוליוודי. אני לא מנסה להתפלצף, לא מתנזר, ואף לא קרוב לכך, מקולנוע אמריקאי ממוצע. אני גם לא עוטף את עצמי בקולנוע אוונגרד, או אפילו דברים כגון טריפו ופליני. אולם, אני נהנה מאוד כשסרט מראה לי משהו חדש. על כן, סימנים של כבוד, וכל מה שהוא הכיל, ריתק אותי. אני לא מכיר ולא מבין דבר מהמאפיה הרוסית או מהחיים הלונדונים. על אף אלה, הייתה תחושה של אמינות יוצאת מן הכלל בסרט הזה: החל מהמשחק המשכנע להפליא, ההיבט הויזואלי הנפלא (לא שום דבר מפעים, אבל יפיפה לחלוטין), ועד לקטעי האקשן (ככה לקרוא לזה?) שהיו עשוים ללא רבב. כל הסיקוונס בסאונה היה עוצר נשימה.
לא היה פה משהו, ברמת העיקרון, מחדש או מקורי במיוחד. כפי שנאמר, העלילה בנאלית למדי. אבל הפרטים הקטנים, העשייה הטכנית, הבילו למשהו שישאר איתי לעוד הרבה מאוד זמן.
(קצת אוף)מוכר לי...
מאיפה מוכר לי ה"ג'וקים ענקיים שהם גם מכונת כתיבה"?
ארוחה עירומה
נצלש
אני די נחרד מהמחשבה שהאחראי על 'איחוד הענקים' הזה הוא לא אחר מהבאי של 88 דקות, הסרט הכי מרושל ונפשע שנעשה אי פעם.
http://bidur.hevre.co.il/news/?id=331
תודה ל''הוט פריים''
השבוע, הקדיש הערוץ את אחד הערבים לסרטים של דיוויד קרוננברג. ראיתי לראשונה את "תאומי המריבה" ו"איזור הדמדומים" וכעת אני מעריך את קרוננברג יותר מתמיד. היכולת שלו לקחת תסריט בינוני ולהפוך אותו לסרט מותח ומצמרר באורך מלא, מאוד מרשימה. שמתי לב גם שקרוננברג אוהב לסיים סרטים בתמונה שמרמזת על סיום פרק ופתיחת פרק חדש, אותו המצלמה כבר לא מספרת. אני לא זוכר איך היה בסרטים אחרים, אבל "תאומי המריבה", "היסטוריה של אלימות" ו"סימנים של כבוד" כולם מסתיימים בתמונה חזקה, כמעט דוממת, שמכילה בתוכה סיפור שלם ומשאירה טעם של עוד רגע לפני כתוביות הסיום.
ההשוואה ל''היסטוריה'' מתבקשת -
למרות ששני הסרטים שונים בהחלט. ו"סימנים" בהחלט סרט מוצלח, אבל איכשהו אהבתי את היסטוריה יותר. אולי זה בגלל שהיה הרבה יותר קל להתחבר למשפחה הכל אמריקנית, אולי זה בגלל שהסיטואציה הרבה יותר מעניינת, אולי זה כי התסרוקת של ויגו ב"סימנים" ממש עיצבנה אותי.
אבל די עם "היסטוריה".
"סימנים" סרט נהדר, ונותן כל כך הרבה עומק לכל דמות בדברים כל כך קטנים שזה מחרפן. לא ידעתי חוסר אונים בקולנוע מהו עד שלא ראיתי את קיריל עומד ליד הואן בזמן שאבא שלו מדבר עם אדם זוטר ממנו. והוא לא אמר מילה!
בקשר לנשק חם -
כשאני וחברה שלי ראינו את הסרט, היה קטע שהדוד סטפן אמר שהוא "מכיר מישהו שהיה בקג"ב, שיש לו אקדח" – מה שאוטומטית גרם לי לגיחוך קל וללחישה לחברתי "הרי הם באנגליה! חוקי הנשק כל כך מחמירים שלהשיג אקדח זה קשה עד בלתי אפשרי!".
כמובן שליבואני סמים וסוחרי נשים זה לא כזה סיפור להשיג נשק חם, אבל עצם נשיאה של נשק היא עברה חמורה בהרבה מבארה"ב.
http://en.wikipedia.org/wiki/Gun_politics_in_the_United_Kingdom#Homicide_and_firearms_crime
אני חשבתי שכל הסצנה היתה כל כך
היי, על אפשרות כזאת לא חשבנו בכלל, אבל יש בה הגיון.
אם תעשה לנו שמש
נסתנוור כולנו. אף אחד על האי כבר לא זוכר מה זה.
וכן, אני מסכימה שהאופציה השניה היא קיצונית, מה גם שאף סצנה למעט זו האחרונה עם השמלות וכו' לא היתה כ"כ מוארת, קיצית ויוצאת דופן, כך שסצנת השמלות בהחלט חשודה עלי יותר.
לדעתי עדיין סצינה תלושה לגמרי.
לא יודע אם הורס את חווית הצפייה, אבל בהחלט מאכזב.
דיסקליימר: לא ראיתי את הסרט ואני לא מכירה את הרקע התרבותי של הוורי. התשובה שלי מסתמכת על שיקולים אסטרטגיים בלבד, ובהם הסכין לוקח בקלות:
• כשכדור אקדח עובר לך בגוף, הוא כמעט לא קורע רקמות. הוא חודר נקי, יוצא מהר ומשאיר אחריו חור עגול יפה ואטום. סכין משאיר אחריו שובל הרס: הוא קורע רקמות, עושה את זה בצורה "מלוכלכת", רחבה ומתנפנפת, ולתוקף קיימת האפשרות לסובב את הסכין בגוף ובכך להגדיל את הנזק משמעותית.
• כשמדובר באקדח יכולים לקרות ניסים, וגם אם ירו למישהו ישר בראש או כיוונו ללב, הבנאדם יכול להינצל בנס – תלוי בזווית הפגיעה ובמיקום המדויק של הפגיעה. לעומת זאת, מספיק שיסוף בטן אחד כדי שהבנאדם ימות (טחול, מעי ושאר איברים קרועים – ויותר מדי הרס מכדי שהרופאים יוכלו לעשות משהו).
הרי ברור שסכין עדיף על מנת לגרום יותר נזק, זה לא העניין כאן.
קודם כל, כל הלכלוך הזה שסכין יוצר, יכול לתת עוד ראיות אם לא מדובר במקצוען, מה גם שנשק חם הרבה יותר יעיל בעניין של טווח ומהירות.
אני מניח שסכין נוכחת יותר בסכסוכים מיידים על רקע עברייני אבל שמדובר בהריגה מדרגה שלישית (מתוכננת) יותר הגיוני שיהיה מעורב נשק חם..
בגלל זה אני חושב שהאלימות בסרט מתבססת יותר (עם דגש על יותר) על שיקולים אומנותיים ולא על מחקרים נטו..
יכול להיות שזה גם לטובה, הרי רצח בסכין מצטלם יותר טוב, אם אתה לא סקורסזה..
דווקא פגיעות סכין שטחיות לא כאלה מסוכנות
כמה לולאות מעי נקרעו, כירורגים לא מתרגשים מזה. קצת קקי נשפך לחלל הבטן, בשביל זה יש אנטיביוטיקה.
טחול? מוציאים החוצה ומחסנים נגד דלקת ריאות.
כבד? עושים PACKING, זאת אומרת, לוחצים עליו עם מטליות סטריליות עד שהוא מפסיק לדמם.
באופן מפתיע, סכין לא עושה כל כך הרבה נזק לבטן, אלא אם כן היא פוגעת בכלי דם גדול (הרבה יותר שכיח בדקירות לבית החזה).
גם כשהיא פוגעת, הפגיעה לא מרטשת את הכלי, והקריש שנוצר יכול להחזיק.
לעומת זאת, נשק חם מתחלק לשניים: HIGH VELOCITY ו-LOW VELOCITY.
אקדחים עושים כוויה מקומית ופצע עמוק יחסית, אבל כדור אקדח עושה נזק יחסית ממוקם. אם הוא פוגע בכלי דם גדול הלך על הבנאדם.
רובי סער… סיפור אחר. זה הורס רקמה במסלול הקליע, וברדיוס של איזה 10-15 ס"מ. זה פשוט משאיר בטן בבלנדר.
זה בסדר
אם אני זוכר נכון, בסימנים של כבוד, לא מכוונים את הסכין לבטן.
בוא נגיד שהסיכוי לפגוש רובה סער בקרבות רחוב
לא כזה גדול.
תמיד אפשר להביא כסאות מתפוצצים.
קרבות רחוב לא
מצד שני גם בסרט אין קרבות רחוב – יש חיסולים של המאפיה הרוסית.
משום מה נראה לי שקלצ'ניקוב לא זר להם.
טעות.
"כשכדור אקדח עובר לך בגוף, הוא כמעט לא קורע רקמות. הוא חודר נקי, יוצא מהר ומשאיר אחריו חור עגול יפה ואטום."
טעות נפוצה. ידועים לכל מי שהיה בצבא וירה בנשק חוקי הבליסטיקה. כדור (של רובה, אקדח וכו') עושה מן סיבוב כאשר הוא יוצא מין הנשק וזאת בעזרת הסלילים המצויים בקנה. הסלילים נועדו על מנת שהכדור יהיה יותר מדויק, וככל שהכדור מסתובב יותר כך הוא מדויק יותר, לכן בנשקי צלפים הקנה ארוך יותר. לעומת זאת במטול הפצצה לא מספיקה לעשות מספיק סיבובים לכן הכוונת מפצה קצת לאחד הצדדים (אני כבר לא זוכר).
אם כן, הכדור מסתובב. כאשר הכדור נכנס בבן אדם, רוב הסיכויים הם שהוא לא ייצא מאותו המקום, אם בכלל. בסרטים כדור נכנס מעל ללב ויוצא מהגב, במציאות כדור נכנס מעל ללב ויכול לצאת מהבטן, מהגרון או מהגב אבל לא בקו ישר. למה זה? מפני שהכדור מסתובב. כלומר, הכדור מבצע טיול נחמד בתוך גוף האדם שנורה לפני שהוא יוצא, דבר הגורם לפגיעה ב*הרבה* מערכות בגוף ו*הרבה* שטפי דם.
ניסים בד"כ קורים עם סכינים. כדור אחד או שניים יהרגו אדם ב-90% לפחות מהמקרים. דקירה אחת או שיסוף לא במקום אסטרטגי הורגת בפחות מחצי המקרים. מה שגם, אם הקורבן לא נמצא בעמדה נחותה, קשה מאוד להגיע למיקום אסטרטגי כמו הצוואר, הלב או מאחורי האוזן.
בקיצור, הביחרה של סכינים נראית לי אסטתית בלבד, למרות שגם אנשים נורים יכולים להצטלם יפה מאוד.
יכול להיות שאתה טועה?
כדור לא מטייל בגוף. הסיבוב סך הכל נותן לו תנע זוויתי. כדור שמטייל בגוף עושה את זה רק כשהוא ניתז מעצמות. יש מספיק מקומות בגוף שכדור יצא מנקודה סימטרית בגב אחרי שהוא נכנס מאותה נקודה בבטן.מעבר דרק רקמות בדחיסות שונה יכול קצת להסיט אותו מהנתיב, אבל לפי מה שאני יודע, רוב הסיכויים הוא שכדור יתקע בעצם, ישבור עצם וישאר, ישבור ויצא, או סתם יעבור בגוף בקו ישר ואפילו ייתכן ולא יגרום נזק מלבד קצת רקמה מתה.
ראה הסבר עם דיאגרמות
פה:
http://www.firearmstactical.com/wound.htm
לא שלגמרי הבנתי מה ראיתי,
יריות של M16 מחרבשות אותך מבפנים, ואקדחים טסים ישר. ככה זה נראה בדיאגרמות. תבדוק 9 MM ואת הM16A1. בדיון דובר על אקדחים. אלא אם כן לא הבנתי ודובר על להכניס M16A1 לספא הרוסי.
בגלל שהקנה של האקדח
קצר הכדור אינו משלים מספיק סיבובים ולכן החירבוש שלו פחות חזק. לעומת זאת רוב כדורי האקדח נכנסים דרך הגוף בחור קטן נקי ונחמד, אך פצע היציאה ענק, ושלא נדבר על כדורי הולו פוינט. בקיצור, אקדחים מלכלכים יותר מסכינים אך הרבה יותר נוחם לפעולה.
הקרנות בצפון
למישהו יש מושג אם הסרט יגיע מתישהו להקרנות בבית-קולנוע נורמלי בצפון, פנורמה בחיפה הוא באמת נוראי, ונסיעה לת"א רק בשביל סרט לא באה בחשבון כל-כך.
ארורות רשתות הקולנוע.
אמן.
רק שאני לא מהצפון.
אבל ארורות הן יהיו.
הוא מוקרן בגלובוס החדש בקרית ביאליק.
לא שמתי לב, תודה רבה!!!
גרמתי למישהו ללכת לגלובוס.
אני מרגיש מלוכלך.
תעשה טובה לאנושות..
אל תשווה בין פול ווקר לויגו מורטנסן..
תעשה טובה לאנושות ותלמד לקרוא.
השוותי בין הדמויות (ברמת העלילה) ולא הזכרתי בכלל את איכות המשחק.
מה אגיד לכם..
שחקנים טובים, מבטא רוסי מזוויע, צילום הדוק ונאה והעלילה? הרבה פור פליי בלי לגמור.
או''ט קרוננברגי קטן-גדול
אני לא בטוח אם כבר דיברנו על זה כאן או לא, אבל בשנת 2000 קרוננברג ביים סרט קצרצר, "Camera" שמו, לפסטיבל טורונטו. אני נתקלתי בסרט הזה לראשונה בספיישל פיצ'רס של "וידאודרום" (די וי די מהאוסף של קרייטריון) – הסרט מופיע שם כיוון שהשחקן הראשי של הקצרצר הוא לס קרלסון שכיכב גם ב"וידאודרום". כבר אז חשבתי שהסרט נפלא, אבל לא זכרתי עד כמה. נתקלתי בו שוב עכשיו במסגרת שיטוט לילה (כבר בוקר) ביוטיוב, ואולי זאת השעה, אבל נראה לי שזה פשוט אחד הסרטים הקצרים הכי טובים שראיתי, ובהחלט ראוי למקום של כבוד בין יצירות המופת של קרוננברג (ממש ברמה של "תאומי המריבה"). פשוט בית ספר לקולנוע בשש דקות. יש הרבה מה לומר עליו, אבל כיוון שהוא לא כל כך מוכר, אולי כדאי להתחיל בלינק ליוטיוב.
http://youtube.com/watch?v=pBOMg7SSTQU
תבלו.
קרוננברג, תעשה לי סרט!
נהדר.
מה שמדכא הוא שרוב יוצרי הקולנוע בעולם מודעים רק לדקה האחרונה של הסרט הזה.
אף אחד לא התייחס לזה שניקולאי יהודי
אומנם זה לא מקבל שום ביטוי המשכי, אבל ניקולאי, המאפיונר הוהמניסטי מכל הוא "משלנו".
זוכרים את ה"לחיים" שלו כשהוא שותה לראשונה עם סמיון?
מעניין שקרוננברג שהוא גם "משלנו", יצר את הדמות החיובית הראשית מאותו מוצא.
וור ו זקוניה זה לא מאפיה ..
וור ו זקוניה זה כמו בורר שהוא כאילו מעל החוק
ראיתי את שני הקרוננברגים מהעשור הקודם בק טו בק,
(במסגרת השלמות סרטים מהעשור הראשון של המאה ה-21) ומכיוון שהדעה שלי עליהם כמעט זהה בתכלס, חשבתי פשוט לפרסם את חוות הדעת המשותפת הזאת במקום אחד, ובחרתי את זה שסביר להניח שיש ליותר אנשים במתמשכים.
בכל מקרה, ההתרשמות שלי משני הסרטים האלה היא שמדובר בשניים מהמותחנים הכי מעניינים וייחודיים שיצא לי לראות בזמן האחרון. מתיאורי עבודות אחרות של קרוננברג הבנתי שאני לא הולך להתחבר אליהן במיוחד, אבל דווקא שני הסרטים האלה עוררו בי מעט כבוד עבורו. אני חושב שהדבר שהכי הפעים אותי בשני הסרטים האלה הוא שבשני המקרים באתי ללא ידע על העלילה וציפיתי לאחת ממש גדולה ואפית (ב"היסטוריה של אלימות" הייתי בטוח שיהיה משהו על מלחמה ממש עתיקה בין משפחות פשע, ב"הבטחות של מזרחים" ציפיתי למעין משהו שמערב חצי ממשטרת בריטניה במרדף אחר המאיפה הרוסית) – אבל לא קיבלתי אחת, אלא דווקא סיפורים שבאופן יחסי הם נורא קטנים ואישיים, אבל נכתבו ובוימו בצורה כזאת שהם באמת נראו הרבה יותר גדולים ואפיים ממה שהם באמת. הזיוף המכוון הזה והמשחק בטונים של הסרטים באמת נותן להם תחושה מאוד מיוחדת ומסוגננת שלפחות לי לא יצא לראות בהרבה מאוד סרטים. כמובן שצריך לציין לחיוב את השליטה של קרוננברג בקראפט הקולנועי ובאומנות המתח, ואת התסריטים המעניינים ועיסוקם ברוטאלי בנושאים העיקריים של כל סרט.
הנקודה הרעה שלי בכל זה היא שבשני המקרים, לא מדובר בדבר היחיד שאין בסרט אבל הסרט מנסה לעשות כאילו יש. הוא מנסה לזייף גם דברים כמו עומק או משמעות (בשלב מסויים כבר איבדתי את המוטיבציה לחפש אותם), ועל אף האופי האנושי של הסיפור וההופעות המאוד טעונות רגשית של השחקנים בשני הסרטים (יש את ויגו מורטנסן המדהים כמובן, וצריך לציין גם את מריה בלו ואשטון הולמס ב"היסטוריה" ואמין מולר שטאהל ו-וינסן קאסל ב"סימנים"), גם רגש משמעותי הסרטים האלה לא הצליחו להוציא ממני אפילו שרואים שהוא ניסה. אולי חלק מהסיבה היא שמדובר גם בסופו של דבר בסרטים נורא קצרים, אין יותר מדי הרחבות על הדמויות או על ה"עולם" שנוצר פה. כן כן, אני יודע שתמיד יש את התירוץ שבא להם לעשות את הסרטים קצר ולעניין, אבל חוסר מידע תמיד מונע ממני להיסחף עם הסרט כמו שיכלתי.
אבל בסופו של דבר, גם "היסטוריה של אלימות" וגם "סימנים של כבוד" הם בהחלט צמד סרטים מאוד מרשים ומעניין שאני חייב להמליץ עליו. שניהם סובלים בערך מאותם בעיות ולשניהם יש בערך גם את אותם יתרונות (ההבדל הגדול הוא שלדעתי "היסטוריה" עשוי יותר טוב בעוד של"סימנים" יש את העלילה היותר מוצלחת), ובגלל הדמיון הזה אני חושב שגם כדאי לראות אותם ברצף כמו שאני עשיתי.