בעיקרון אני בעד "הצילו! כדור הארץ השתגע" (שיקרא מעכשיו בקיצור "כדור הארץ השתגע"). דבר ראשון – זהו סרט באנימציה ידנית. אני בעד אנימציה ידנית, בעולם הזה שבו CGI הוא חזות הכל בסרטי ילדים הדבר הכל כך מיושן הזה נראה פתאום כמו שיא החדשנות. נוסף על כך, זהו סרט מצויר עם אפס (!) סלבריטאים. אף אחד לא שילם מיליון דולר לבראד פיט כדי שיפלוט כמה שורות אחרי הקפה של הבוקר, כל המדבבים הם אנשים שזו העבודה הקבועה שלהם. את שתי הדמויות הראשיות מגלם אותו שחקן ואתם לא תדעו מזה אם לא תבדקו, כי הוא מקצוען. יש בו מעט התייחסויות לתרבות פופ – למעשה הוא יכול היה לצאת בשנות התשעים או השמונים של המאה הקודמת ושום דבר לא היה משתנה. אה כן, וזה סרט של הלוני טונס.
אני אוהב את הלוני טונס. אנשים מדברים על פיקסאר או על ג'יבלי אבל אם אתם שואלים אותי הרצף הכי חזק בתחום האנימציה הגיע אלינו ממחלקת האנימציה של האחים וורנר בשנות השלושים והארבעים. צ'אק ג'ונס, בוב קלמפט, פריץ פרלנג, טקס אייברי… כולם היו ענקים של אנימציה ושל הומור. הבדיחות שהם כתבו ואיירו לפני (כמעט) מאה שנים שורדות עד היום (חוץ מהקטעים הממש גזעניים), הילדים אפילו לא צריכים לדעת אנגלית כדי ליהנות מהמאבק החוזר ונשנה של Rabbit season – Duck season. ומה שיש לנו פה זה סרט אמיתי של הלוני טונס, לא סרט עם הלוני טונס, כמו "ספייס ג'אם" או "לוני טונס: חוזרים לאקשן". זה סרט מצויר באורך מלא בלי דמויות אנושיות מצולמות לגנוב את תשומת הלב.
זו הפעם הראשונה שהיה לנו דבר כזה מאז… טוב, בעצם מאז ומעולם. היו סרטים קולנועיים של הדמויות בימים עברו, אבל אלו היו בעיקר אוספים של סרטים קצרים ישנים יותר עם כמה קטעי מסגרת מסביב בתור תירוץ. רובם נוצרו בימים לפני שהיה אפשר לראות את הסרטונים הקלאסיים והיו פשוט תירוץ להציג את המיטב בצורה כלשהי לקהל חדש. וברגע שאני חושב על כך שזה סרט הלוני טונס הראשון באורך מלא אני מבין את הבעיה: הלוני טונס לא נוצרו כדי לשרת סיפור של תשעים דקות עם גב דרמטי, קשת עלילתית מלאה והתפתחות ביחסי הדמויות. זה כמו לנסות להכניס מרובע לצורת משולש, או להפוך את יוליסס של ג'יימס ג'ויס לתוכנית מערכונים. אפשר לעשות את זה, אם יש לך מספיק כישרון, אבל זה די הולך נגד המהות.
לגבי כישרון – יש די הרבה ממנו. אוקיי, אף אחד פה הוא לא צ'אק ג'ונס. אבל זה בסדר (מר ג'ונס, אם אתה קורא את זה בעולם הבא, אני מתנצל). אף אחד מהאנשים פה לא יצר סרט אנימציה באורך מלא אבל הם היו מעורבים בתוכניות אנימציה לא רעות בכלל. פיטר בראונגארד, הבמאי, עבד על "הרפתקאות פין וג'ייק" (Adventure Time) ועל "וונצ'ר ברוס". יש לך את דריק באכמן שעבד על הסדרות של גנדי טרטקובסקי, אנדרו דיקמן מ"כוח הטיטאנים" המשעשעת וג'וני ראיין מ… הרבה קומיקסים די נוראים, האמת. אל תתנו לילדים שלכם לקרוא אותם. ובניגוד לסרטים 'רציניים' בהם ריבוי כותבים מראה על החלפת כיוון חוזרת ונשנית פה זה כנראה היה הרבה אנשים שתרמו כל מיני בדיחות. אני בעד. בתיאוריה.
העלילה של הסרט, וכן יש לו אחת, עוסקת בפורקי פיג ודאפי דאק שגדלו ביחד בתור ילדים מאומצים של האיכר ג'ים (דמות שעצם סגנון האיור שלה היא אחת הבדיחות היותר טובות בסרט). עכשיו הם מבוגרים וחולקים בית ישן ומתפרק – בית שנפגע יום אחד מעצם בלתי מזוהה. אבל פלישת חייזרים היא הדבר האחרון שמעניין אותם, הם צריכים להרוויח מספיק כסף לתקן את הגג לפני שהבניין יוכרז כראוי להשמדה, ופורקי מצידו מתחיל להתרחק מהחבר-הכי-טוב / אח / שותף-נצחי-לדירה (הסרט לא באמת סגור על איך לאפיין את היחסים בין הדמויות הראשיות) לטובת תחילת ניצנים רומנטיים עם חזירה אורחת שעובדת במפעל המסטיקים המקומי.
זו רק תחילת העלילה שתכלול, כמובן, פלישה חייזרית, זומבים, אסטרואידים ותה. יש די הרבה עלילה בסרט – ולא מספיק בדיחות. מכל הדברים שציפיתי לראות בסרט של לוני טונס לא ציפיתי לקלישאה הישנה של "אתה יכול להלחם בשליטה המוחות, אל תכנע!" מוצגת באופן הכי ישיר שבעולם, או מניסיון באמת לסחוט דרמה ופאתוס מההתרחקות הרגשית של דאפי ופורקי. הבדיחות שכן יש הן משעשעות, הקהל באולם צחק ברובן ואפילו הפנים העבשות שלי הצליחו לעלות קצה של חיוך מדי פעם, אבל הן פשוט לא באות בקצב מספיק. זה מזכיר את הסרטונים של לוני טונס שיצאו לפני כמה שנים בניסיון להחיות את המותג (ונעלמו עם אפס פרסום, בערך כמו הסרט הזה) – יש בהם איטיות מסוימת, חזרה על בדיחות באופן שמעורר חשש שהיוצרים לא בטוחים שהבנת את הנקודה בפעם הראשונה. הבדיחות ב-"כדור הארץ השתגע" אמנם לא חוצות את הקו שבין 'ארוך מדי' ל'בלתי נסבל לחלוטין' (המוכר גם בתור "קו SNL"), אבל כן יש תחושה שאפשר היה להדק אותן יותר. מה שהיה מוריד את הסרט מתחת לקו תשעים הדקות, או מכריח את היוצרים לחשוב על בדיחות חדשות.
אבל אני חושב שהבעיה הכי גדולה של הסרט היא בבחירה שלהם לגבי דאפי דאק. זו בחירה מאוד ספציפית, ודי נועזת במידה, אבל היא פשוט לא משתלמת. דאפי דאק מוכר בימינו בעיקר מהאינטראקציות שלו עם באגס באני, מה שאומר שהוא מוצא עצמו משחק כינור שני לארנב שתמיד מנצח – לאורך השנים הדמות שלו נבנתה לאיזה רעיון של לוזריות נקמנית. זה קו עדין, מצד אחד אנחנו נהנים לראות אותו סובל כי הוא שמוק לא קטן, אבל מצד שני אנחנו לא רוצים לראות אותו סובל כל כך. אנחנו מתפללים לאיזה ניצחון שלא יכול להגיע. אבל בגרסה הקולנועית הם הולכים אחורה לגרסה יותר מוקדמת של דאפי דאק, כזה שהוא פשוט מופרע חסר שליטה. מאחר והסרט מודרני כמעט מתבקש לנתח אותו כסובל מגרסה מוגזמת של טורט – יש לו פשוט טיק שהוא לא יכול לעצור (להרביץ לדברים עם פטיש).
וברגע שאני מתחיל לחשוב דברים כאלו הסרט מאבד אותי. אני לא צוחק מספיק מהבדיחות, אני חושב על האבחון של הדמויות. אני חושב על הדרמה. והדרמה, כאמור, לא מספקת: הדמויות לא בנויות לזה. לא אכפת לי מהרומן של פורקי והחזירה החדשה (שם המשפחה של שניהם הוא פיג, אף אחד לא מעיר על זה), לא אכפת לי אם פורקי ודאפי ינצחו את ועד השכונה, ובטח שאני לא חושב על השאלה האם דאפי דאק יכול להפסיק להיות דאפי (Daffy – פרוע). זה מופיע בשם שלו. חבל שהיוצרים לא הסתכלו עליו, כי זה בהחלט סרט שהיה צריך להיות הרבה יותר פרוע.
אני פשוט התענגתי על הסרט
אני חושב שזה סרט האנימציה שהכי נהנתי ממנו ב-2024.
האנימציה הידנית המתפרעת היא פשוט תענוג לעיניים, כך שגם כשהסרט לא הצחיק (ואני חייב לציין שהוא הצחיק חלק ניכר מהזמן, זאת אחל׳ה קומדיה) אני עדיין נהניתי בטירוף רק מלראות את האומנות המדהימה של האנימציה הידנית הקרטונית, אמנות שדי נעלמה בשנים האחרונות (כשסרטי האנימציה הידניים היחידים הם סרטי אנימה, שהם לא בדיוק סרטים שמונפשים בסגנון הקרטוני).
מסכים שכל הקטע עם האיכר ג׳ים זה אחת הבדיחות המוצלחות בסרט. למעשה, אני חושב אפילו להצביע לדמות הזאת בהופעת השנה (ולידיעת העורכים: במידה ואני אצביע לדמות הזאת, כוונתי לא תהיה לשחקן הקולי של הדמות, שבינינו לא עשה הרבה, אלא לאנימציה של הדמות. ההופעה שלו היא הופעה חזותית נטו).
לסיכום, סרט מצויין וצפיית חובה למי שאוהב אנימציה ידנית בסגנון האמריקאי הקרטוני.
ואגב, זה לא נכון להגיד שאף אחד מהמעורבים בהפקה לא התנסה בסרטים באורך מלא.
המפיקה של הסרט היא לא אחרת מבוני ארנולד – מפיקה בכירה בתעשיית האנימציה שהפיקה לא מעט סרטים גדולים ומצליחים (צעצוע של סיפור הראשון, טרזן של דיסני מ-1999, טרילוגיית הדרקון הראשון שלי ומעבר ליער).
למעשה, המעורבות שלה היא אחת הסיבות שהאמנתי בפרוייקט טרם ראיתי אותו.
היא מפיקה טובה וכשהיא מעורבת זה בדרך כלל ערובה לסרט טוב.
אבחון דמויות בדיוניות בהפרעות נוירולוגיות אמיתיות על ידי הצופים הוא לא בעיה מסרסת אמנות מכל סוג? אתה מתכוון שהיוצרים היו אמורים לצפות את זה כי זאת האופנה עכשיו?
עדיין לא ראיתי את הסרט
אבל-סרט אנימציה! בדו-מימד! סוף-סוף! האם תהיה התפכחות של כל הסטודיויואים הגדולים וחזרה לשורשים? הייתי הולכת רק כדי לתמוך, אילולא זה לא היה קצת מוזר לראות אישה בוגרת הולכת לסרט ילדים.
אירופה הבינה, הקנדים לוקחים השראה, ארה"ב?
לא בטוח. זה לא שאני רוצה חזרה מלאה לדו מימד אלא יותר בכיוון של מגוון. ואם בארה"ב לא יחזרו לדו מימד תמיד יש את כל מדינה אחרת בכדור הארץ שתוכל לעשות את זה.
הבעייה היא שארה״ב היא די היחידה שיכולה להוציא סרט אנימציה ידני מהסוג הקרטוני כמו הסרט הזה
אם ארה״ב לא תוציא סרטי אנימציה ידנית, אז עדיין יהיו ארצות אחרות בהם יצאו סרטי אנימציה ידניים, אבל כנראה שלא כאלה מהסוג הקרטוני, כי זה משהו שדי אופייני ויחודי לארה”ב.
כך שכולי תקווה שמתישהו גם בארה״ב יחזרו להוציא סרטי אנימציה ידניים, כי אנחנו צריכים את הטאצ׳ הידני שלהם.
אני אומר, אגב, “מתישהו” כי זה עדיין לא קרה.
הסרט הזה הופק כסרט לסטרימינג ורק בשלב מאוחר החליטו להוציא אותו לקולנוע, כך שלא מדובר בסרט באנימציה ידנית שנעשה מראש לקולנוע.
תלכי, כדאי לך
מה מוזר באישה בוגרת הולכת לסרט אנימציה טוב?
כלומר, זה יכול להיות מביך אם מבוגר שלא מלווה בילד ילך לסרט ג׳אנקנימציה עלוב, אבל לסרט כזה שנראה כרגע שכל מי שראה את הסרט אהב אותו (מניח שכשיהיו מספיק ביקורות בעגבניות, הציון יהיה מאוד חיובי) אין שום בעייה ללכת בלי ילד.
מה גם שיש לסרט הקרנות באנגלית, מה שאומר שמראש יעדו את הסרט גם למבוגרים, אחרת היו מקרינים את הסרט בדיבוב בלבד.
אני הלכתי לסרט והייתי היחיד באולם, אבל לא היה אכפת לי, זה פשוט סרט מצוין.
למעשה אני אפילו חושב ללכת לסרט פעם שנייה מרוב שהוא טוב.
חבל לפספס דבר כזה רק בגלל שזה סרט שכביכול מיועד לילדים.
מאוווווד אהבתי את הסרט
אל"ף, הוא אמנם באורך מלא אבל הוא בקצה הנמוך של סרטים באורך מלא – 91 דקות.
ובי"ת, יש לו סיפור די מהודק שלדעתי מצליח להחזיק עצמו היטב מבלי לקרוס. העלילה צפויה אמנם (כמה פעמים כבר ראינו בקולנוע את סיפור האחים / חברי ילדוּת בהם אחד מסרב להתבגר והשני מתאהב במישהי?) אבל היא לא העיקר פה; באתי בשביל בדיחות לוני טונס וקיבלתי בדיחות לוני טונס, כולל כמה שלא ציפיתי לשמוע או לראות ב-2024 (ואפרופו עניין העלילה שהייתה עובדת גם בשנות ה-80 מהביקורת, כן יש בסרט רפרנס לתרבות הטיק טוק ובדיחת קינסול אחת, וזה לפני שהזכרתי שלדאפי ולפורקי טלפונים ניידים. אה, ובאבל טי).
סרט טפשי במובן החיובי של המילה. מקווה שהוא יצליח דיו בארה"ב לכשייצא ב-2025 כדי להצדיק עוד כאלה.
"חברי ילדוְת בהם אחד מסרב להתבגר והשני מתאהב במישהי"
אז זאת בעצם גרסת הלוני טונס ה"נקייה" ללרדוף אחרי איימי?
נוטה להסכים שמשהו בפורמט הארוך לרגעים קצת מעמיס על הסרט
ועדיין, בסופו של דבר – כיף גדול.