מבוכים ודרקונים

מאת
גל (מייפל)
– פורסם ב 26 במאי 2001Posted in: ביקורות

במקור: Dungeons
nsסand Drag
במאי: קורטני סולומון
תסריט: טופר ליליין, קארול
קארטייט
שחקנים: ג'רמי איירונס,
ג'אסטין וויילין, מרלון
וויאנס, ת'ורה בירץ'

קחו שה"ם סדיסטי, חבורת שחקנים טובים יותר או פחות, והרבה במבה – או בקיצור: משחק 'מבוכים ודרקונים' ממוצע – וצלמו הכל. קיבלתם סרט. ככה בדיוק נראה הסרט 'D&D'.

קיסרית צעירה ופוליטיקלי קורקטית (ת'ורה בירץ', הבת של קווין ספייסי ב'אמריקן ביוטי') מנסה להביא שוויון זכויות לעולם הנורא-לא-שוויוני הטיפוסי של משחקי 'מבוכים ודרקונים'.

שני גנבים – אחד עשוי ללא חת, חכם, נבון ובעל חיוך הורס, והשני פחות אמיץ, בעל קלפטומניה וחוש הומור שלא יבישו אף קנדר, מתגנבים אל אוניברסיטת הקסם כדי לגנוב קצת, ומוצאים את עצמם מסובכים בתוך מאבקי הכוחות הפוליטיים, יחד עם קוסמת מתלמדת שברשותה יש מפה המובילה אל המטה שאותו כולם רוצים למצוא.

אז יש גם קוסם רשע אחד (ג'רמי איירונס, שחקן גדול, בדרך כלל), שמנסה למצוא מטה-שליטה-בדרקונים-אדומים, והוא שולח את העוזר שלו (תזהו אותו לפי הליפ-גלוס הכחול בוהק, והאוזניים האדומות) לתפוס את השלושה ולקחת מהם את המפה. העוזר, כמו אדונו, סובל מאובר-אקטינג. בשביל להוכיח שהוא רשע, הוא פשוט מדבר נורא לאט. במהלך הנסיונות שלו להשיג את המפה, הוא יורה חץ בקסדה של גמד. מה, הוא מטומטם? הוא מתאבד? הרי כל שחקן מתחיל יכול לזהות כזו טעות עוד לפני שהיא מתרחשת! מצד שני, גם לצופים קשה לזהות שמדובר בגמד. אחרי הכל, הוא כמעט בגובה של עוזר הקוסם, והזקן שלו מגיע רק עד חזו. גם כן גמד…

אז הגמד מצטרף אל החבורה, והם מצרפים אליהם גם אלפית, לוחמת בשירות הקיסרית הצעירה, שההסבר היחיד שאני יכולה למצוא לליהוק המוזר של הדמות שלה, הוא שהמלהק מעולם לא שמע על אלפים (או עלפים, או בני לילית) – כי אחרת ממש אין לי מושג למה לא בחרו שחקנית גבוהה ודקה אלא דווקא נמוכה ואפילו טיפה שמנמונת.

במילים אחרות: חבורה טיפוסית מתאחדת בדרך טיפוסית ומתחילה לשחק במשחק טיפוסי עם אתגרים טיפוסיים, אויבים טיפוסיים ומבוכים שמהווים עלבון לאינטליגנציה.

הטובים נאבקים למען הצדק. הרעים נאבקים כדי להרוג את הטובים. יש אפילו קרב חרבות קסומות, שמזכירות באופן מפתיע חרבות אור, והכל נראה כמו סלט של דרמה, הומור, מתח ורומנטיקה, מתובלים בנאומים חוצבי להבות על שוויון, אחווה, ובלה בלה בלה.
רוב התפניות המפתיעות-לכאורה ידועות מראש וכל הסצנות נראות נפלא.

בכמה קטעים כמעט אפשר לשמוע את הקוביות מתגלגלות להן, ובאחרים ממש מצפים לשמוע חלק מהדמויות צועקות על השה"ם ומתלוננות על כך שירדו לה יותר מדי נקודות חיים, או שנשפכה לה קולה על דף הדמות.

לכל השה"מים שבנינו (DMים, שליטי מבוך, המדריכים במשחקי התפקידים. אלו הם ברי המזל שמתכננים משחק במשך שעות, עובדים על סצנות ומפרטים אותן לפרטי-פרטים, משתדלים ליצור סיטואציות שיעניינו את השחקנים ואתגרים מסעירים, וכתמורה לכל ההשקעה זוכים לקבל הערות דביליות, וויכוחים, היעלבויות וצחוק מפגר בקטעים מרגשים): נכון שאין דבר יותר מבעס משחקנים שפשוט עושים את המובן מאליו, ומכריזים דברים כמו "אני תוקף" כשהם גוססים, עיוורים ובקושי מסוגלים לזוז, או "אז מה אם יש 100 אורקים מולי ואני אמור להיות גנב פחדן? אם אני לא אתקיף, איך אני אצבור נק"נ?". נכון? לא נכון. הדבר הכי מעצבן זה שחקנים שפשוט מסרבים להבין את החוקים הבסיסים של המשחק ושל הדמות שלהם. וזה בדיוק מה שאתם עומדים לראות בסרט הזה.

רוצים דוגמאות? בבקשה, לא צריך להתאמץ:
הקוסם הרשע מתעקש ללבוש גלימות לבנות. ולא רק לו יש בחירה משונה של הלבוש: הקיסרית הצעירה יוצאת משום מה לקרבות, כשהיא עטופה בשריון זהב, וזאת למרות שזהב הוא מתכת רכה מאוד ומן הסתם אפשר לחתוך את השריון שלה עם סכין מטבח. נו טוב, שיהיה.
הקוסמת המתלמדת, לעומתה, משליכה אבקת קסם – כן, סתם ככה, אפילו בלי למלמל שום מילים מוזרות – ומפילה המון אנשים שמייד מתפתלים על הרצפה מכאב. כשעוזר הקוסם (אדון ליפ-גלוס, בשבילכם) מוצץ את מוחה של אותה קוסמת מתלמדת דרך אזניה, היא בכל זאת ממשיכה לרוץ, להלחם ולנאום נאומים חוצבי להבות.

פרט לשחקנים שלא מבינים את הדמות שלהם, הסרט סובל גם מכמה קטעים בלתי סבירים בעליל: הגנב האמיץ ובעל התושייה צריך לחצות מבוך ש"אף אחד עוד לא הצליח לעבור", אבל המבוך נראה כמו מסלול מכשולים שכל גנב ברמה שמונה יכול לעבור עם טיפה מזל וקוביות אוהדות. למעשה, הוא אפילו לא מזיע כשהוא מסיים אותו.

אל תתפלאו אם במהלך הסרט תהיו עסוקים בלצחוק בקטעים מרגשים-לכאורה, לצעוק על השחקנים שיבינו סוף סוף את הדמות שלהם או לרחם על השה"מ המסכן שהסרט מבוסס על משחק שהוא העביר.
מצד שני, זה פשוט תענוג לראות כל מהלך מתבצע. הסאונד נהדר, התפאורה מושקעת והתלבושות מקסימות. ובין לבין המצלמה משקיפה על טירות ממוחשבות מדהימות מלמעלה למטה, מצד לצד, וגם בסיבובים ובמעגלים, סתם בשביל הקטע.

העלילה, כאמור, שבלונית וצפויה מראש. כל אחד שראה יותר משניים-שלושה סרטים, קרא שניים-שלושה ספרי פנטזיה בסגנון "רומח הדרקון" ובעיקר שיחק או שיה"מ משחק תפקידים אופייני, יוכל לנחש כל מהלך בסרט חצי שעה לפני שהוא מתרחש. למעשה, סביר מאוד להניח שגם כל השאר יוכלו.

ולמרות הכל, נהניתי מהסרט. ואני עוד אומרת את זה למרות שאני יודעת שהסרט הוא לא-משהו. אולי אפילו גרוע. אבל מצד שני, הוא לא אמור להיות ממש סרט: הוא אמור להיות התגשמות של משחק 'מבוכים ודרקונים', ובתור כזה הוא עושה עבודה מצוינת. גם בלי לדעת את שם הסרט, הייתם מזהים בדיוק על מה הוא מתבסס ומה הוא אמור להיות אחרי עשר הדקות הראשונות בערך, ואני מניחה שזה אומר שהוא הגשים את מטרתו.

אבל, וזו ההסתייגות הכי אבלית שיש – הסרט לא מומלץ לשה"מים שסובלים מקבוצה בעייתית: זה יהיה כמו זרית מלח על פצע פתוח. חראם.

תגיות: