הבהרה לפני שמתחילים: את "חולית" ראיתי כמעט בלי ידע מוקדם או רגשות מגובשים מראש על הסיפור, הדמויות והעולם. לא קראתי את ספרי "חולית" ואפילו את הגרסה של לינץ' עוד לא ראיתי. את כל המידע שיש לי בנושא קיבלתי מהסרט הדוקומנטרי (הנהדר) "חולית של חודורובסקי". אם ראיתם וקראתם את הגרסאות האחרות יכול לראות שתראו את הדברים אחרת וזה בסדר, רק קחו בחשבון שזאת נקודת המוצא שלי. אחרי שפינינו את המכשול הזה מהדרך, בואו נדבר על "חולית", גרסת דני וילנב.
אחרי שביסס את עצמו כאשף סרטי מד"ב אפיים ועצומי מימדים עם "המפגש" ו"בלייד ראנר 2049", וילנב קיבל משימה שבמשך שנים נחשבה בלתי אפשרית. "חולית" נחשבת לסדרת ספרים קשה לעיבוד: יש הרבה דמויות, עלילות שמתרחשות על כוכבים שונים והספרים, כמו ספרים, קופצים מנושא לנושא בקלי קלות. גם היום, כשיש את כל האפקטים המשוכללים הדרושים וכל אולפן רוצה יקום קולנועי משלו, "חולית" הוא הימור – כי חוץ מעולם עשיר בפרטים יש שם גם רעיונות פילוסופיים ורוחניים, מלא אלימות וכל מיני דברים שהם לא בדיוק חומרי הגלם של שובר קופות קליל וקצבי.
בעיה נוספת בעיבוד של "חולית" היא שסדרת הספרים הייתה כל כך משפיעה שהיא מרגישה מוכרת קצת למי שראה דברים כמו "משחקי הכס" ו"מלחמת הכוכבים". אפילו על הפוסטר נכתב "שילוב של משחקי הכס ומלחמת הכוכבים", וזה קצת לא חוכמה, כי "חולית" היה קודם. זה קצת כמו לכתוב על "שר הטבעות" שהוא "שילוב של רומח הדרקון והארי פוטר". אבל, כן: כמו ב"משחקי הכס", זה סרט עם מערכת כוחות פוליטית סבוכה שבה בתי אצולה נאבקים על כוח ושליטה. כמו ב"מלחמת הכוכבים", העולם הוא פנטסטי-חללי, מוכתם באבק, כשבמרכז הסיפור נער צעיר עם כוחות קסם מסתוריים ומפתיעים.
כאן מתגלה הכוח של "חולית": גם אחרי כל ההשפעות וההתפתחויות בז'אנר, זה נשאר סיפור מעניין ועמוק. אם המלחמות של "מלחמת הכוכבים" הם יותר מאבק גרילה מאשר ממש מלחמה, ב"חולית" יש דם ואש וגועל נפש, אסטרטגיה, תהליכים ארוכי טווח, בגידות, בריתות ועוד. זה כיף, זה מותח ועם הטכנולוגיה של ימינו והבמאי הנכון זה גם נראה מדהים. זה סרט שכדאי לראות על המסך הכי איכותי שתמצאו (האיימקס ביס פלאנט ראשון מתאים), וכדאי מאוד לראות אותו בריכוז. זה לא הסרט הכי מהיר או קצבי, אבל קורים בו הרבה דברים, נזרקים בו הרבה שמות ויש גם בניית עולם חשובה.
את פול, אותו נער צעיר עם כוחות מסתוריים, מגלם טימותי שלמיי. גם מי ששלמיי הוא לא פחית הקולה זירו שלהם כנראה יסכימו שפול הוא דמות מתאימה עבורו – סקרן, נלהב, מבוהל ומורכב ממשהו כמו 95 אחוז תסמונת מתחזה. פול הוא בנו של לטו אטריידיס (אוסקר אייזק), ראש בית אטריידיס שמקבל לידיו את כוכב אראקיס המדברי ומלא האתגרים. אראקיס הוא כוכב קריטי כי יש בו "תבלין" – גם סם פסיכואקטיבי לטקסים דתיים וגם דלק ששווה מלא כסף, אותו הרוויח במשך שנים בית הארקונן המתחרה. אך אנשי הארקונן האכזריים לא יוותרו על אפיק ההכנסה הזה בקלות.
אם עומס הציפיות מפול כיורש של אביו החזק לא מספיקות, אמא שלו, ג'סיקה (רבקה פרגוסון), הורישה לו כוח עצום שאין לו שמץ של מושג איך להשתמש בו. אמו חברה במסדר המסתורי של בנות גשרית הקסומות ואלה חושדות שהבן הוא בעצם המשיח עליו דיברה איזו נבואה. פול המסכן לא מעוניין בכל השיט הזה: הוא רק רוצה להגיע לאראקיס ולפגוש את צ'אני, הבחורה המגניבה שמופיעה לו בחלומות (זנדאיה). הוא עוד לא יודע את זה, אבל צ'אני היא בת לעם הילידי של אראקיס, פראים-אצילים בהשראה משולבת של בדואים ובודהיזם. הם מחוברים למדבר ומשדרים חום ורוחניות, לעומת בני הארקונן הרעים שהם טיפוסים לחים, קרים ומלחיצים שרוצים את הכוכב לעצמם.
זה הרבה? זה הרבה. זה אפילו לא הכל. יש דיונים פוליטיים וסביבתיים, יש יחסים מורכבים בין האצילים למקומיים, כמובן שיש תולעים ענקיות שאוכלות הכל. בסרט הזה יש המון דמויות וזה עוד אחרי קיצוץ שהשאיר בחוץ לפחות דמות אחת משמעותית מהספרים, שלא ברור מה יעלה בגורלה בסרטי ההמשך (אם יבואו).
לוקח לסיפור קצת זמן להתרומם (כאמור, הרבה בניית עולם) אבל בשלב מסוים הסרט שואב אותך אליו. אולי זה בגלל שיש כאן המון שחקנים טובים (קצת ניימדרופינג: ג'וש ברולין, ג'ייסון מומואה, חבייר בארדם, דייב בטיסטה, שרלוט רמפלינג, סטלן סקארסגארד), אולי זה העיצוב היפה של העולמות או האקשן המרשים, אבל נראה לי שזה בעיקר בניית העולם והתחושה שיש עוד הרבה מה לחקור ולגלות פה.
הדמויות מדברות ביניהן בתמציתיות ובפאתוס שיכולים להישמע מגוחך לפעמים. לפעמים זה גם מרגיש מכוון, כמעין לגלוג על הטקסיות של האצילים, אבל זה לא אומר שהסרט מרוחק רגשית. להפך, זה סרט מאוד רגשי שבו הגיבורים עוברים דברים מטלטלים ומשני חיים, וכולם – גם הרעים המפלצתיים – מחוברים לרגשותיהם בצורה מוחלטת. לי זה איפשר להתחבר לעלילה גם כשלא היה לי מושג מה קורה לעזאזל, אבל יש גם צופים שכל הדרמה הזאת תרחיק אותם. כאילו, את כל הדברים האלה יש לנו גם ב"מלחמת הכוכבים", אבל שם גם יש את האן סולו ורובוטים מצחיקים בשביל האיזון.
יש בסיפור משהו קצת מיושן, בכל זאת נבואות ואנשים לבנים ש"מתרשמים מהילידים", אבל איכשהו דווקא בגלל זה הדמות של פול מרגישה רלוונטית. קולוניאליזם, פוליטיקת זהויות, פריווילגיות ו"אשמה לבנה" הם נושאים שהעולם מדבר עליהם נון סטופ בימינו. גם אם הסרט חוטא בעצמו בהתלהבות יתרה מהבדואים מהחלל, יש לרעיונות האלה פוטנציאל לאמירה מעניינת. וכן, ילדים עשירים ובכיינים זה לא מאוד מעורר הזדהות, אבל כולנו למדנו מ"משחקי הכס" (או מ"12 הממלכות", אם צפיתם בערוץ האנימה הישראלי זצ"ל) שילדים עשירים הופכים למאוד מעניינים כשהם שצריכים להתבגר מהר.
"חולית" הוא הרבה. הוא ארוך וקצת תובעני, הוא מלא פרטים ופוליטיקה, והכי גרוע – הוא בעצם התחלה של סיפור. יש בו דברים מעניינים ויפים אבל הוא לא לגמרי עומד בפני עצמו, כך שאם הסרט ייכשל ולא יגיעו סרטי המשך הוא בצרה רצינית. אני מקווה מאוד שההמשך אכן יגיע, כי ההתחלה הייתה מספיק טובה כדי לגרום לי להתעניין וכי תמיד יותר נחמד לאכול מנה שלמה מחצי מנה. אם זה לא יקרה, לפחות יישארו איתי השוטים של ג'ייסון מומואה בועט לאנשים בראש.
הערה ויזואלית חשובה:
אני חושב שהרבה אנשים הולכים להתבאס מראש (ואולי אני סתם מפריז בפסימיות שלי) מכך שהסרט "חשוך" ו"לא רואים בו כלום", ואני אציין שוב מראש שהסרט דווקא סבבה, וזה כנראה ההקרנה שלכם שלא החליפו לה נורה כמו שצריך.
זה ממש מבאס, כי רואים שוילנב השקיע והכל, אבל זה מה שיש.
חוץ מזה: כן, די מה שנעמה אמרה.
יש אולי טעם
להמליץ או להזהיר מאולמות ספציפיים? או שזה ממש משתנה בין הקרנה להקרנה? פעם אחרונה שהייתי בקולנוע ההקרנה הייתה חשוכה מאוד וזה היה מבאס, ממש לא בא לי שזה יקרה שוב עם הסרט הזה.
יש בהחלט טעם, אבל נראה לי שיהיה מדובר בפרויקט קבוצתי
כי אני לא בטוח איפה האולמות הסוררים ואיפה לא. אבל אם יש אולמות ספציפיים שאנשים זוכרים איכות הקרנה חשוכה מאוד בהם – זה הזמן לשתף.
לא הייתי ממליצה לראות את זה ברב חן דיזינגוף, למשל
לא שניסיתי לראות שם את חולית ספציפית, אבל זכור לי שהאולמות שם חשוכים
אני לא יודע אם זה השתנה, אבל כשבדקתי שלשום אפילו לא היה אותו ברב חן דיזינגוף
אולם 12 בהוט סינמה כפר סבא (אושילנד). חשוך הרבה מדי
נראה לי שאין אולם עם הקרנה חשוכה באמת בישראל
כשראיתי את הסרט בברלין והסצנה שאמרת הייתה כהה וברורה. הלכתי לראות שוב באיימקס בראשל"צ כמוך, וחוץ מזה שיש שתי שריטות לא קטנות באמצע המסך, הסצנה הייתה הרבה יותר אפורה ומטושטשת. בדקתי שוב בבית עם HBOMax והסצנה הזאת נראית מעולה.
לדעתי זה לא רק עניין של עדשה ומקרן גם האור באולם. באולמות בחו"ל שהייתי בהם יש חושך מוחלט, ובארץ תמיד יש שלטים של "יציאה" או "לא לעשן" שמאירים קצת, אור מהמדרגות, השתקפויות מכל מיני מקומות (התקרה בסינמטק, התמונות על הקירות בסינמה סיטי)… לא זוכר אולם בישראל שבאמת חשוך כמו שצריך.
סינמטק תל אביב
ראיתי אתמול בסינמטק תל אביב והיה הרבה יותר מדי חשוך וזה ביאס :(
היינו בסינמה סיטי גלילות - חשוך מדי עד שקשה לראות משהו
זה היה עד כדי כך חשוך, שניתן היה לזהות שהחצי העליון של המסך קצת בהיר יותר מהתחתון. ממש היה קו ברור שממנו התמונה הייתה קצת בהירה יותר.
עכשיו ראיתי בסינמה סיטי גלילות
והיה לגמרי בסדר, גם הסצינה שהוזכרה למעלה היתה ברורה מספיק.
אולמות שונים, אני מניח
(ל"ת)
"תמיד יותר נחמד לאכול מנה שאלאמה..."
ככה קראתי בהתחלה את המשפט הזה לקראת סוף הביקורת. שאלאמה, שאלאמה בכל מקום 😦
היות והנושא הוזכר בביקורת, אני אסרסר פה שוב את ההרצאה שלי על ההשפעה האדירה שהיתה לחולית על יצירות ז'אנר מובילות בקולנוע ובטלוויזיה
כולל "מלחמת הכוכבים" ו-"משחקי הכס":
http://www.vod.sf-f.org.il/vod/video/%D7%91%D7%95%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97-%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%95%D7%91%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%96/
אוי לא, התרגום...
הם הסתמכו על התרגום של עמנואל לוטם? כי "בנות גשרית" זה יציאה שלו, וזה גרוע. במקור bene gesserit, וזה ביטוי מלטינית, שמשמעותו "התנהגות טובה". עם לזה שום קשר עם "בני" ובטח לא "בנות".
באחד התרגומים לרוסית הן נקראות "בנות גסר"
גסר – אדם הראשון במיתולוגיה המונגולית, שירד מהשמים להילחם בשדים…
והמתרגם סמך על זה שהמיתולוגיה המונגולית תהיה ידועה לקוראים, או שזה כמו קריצה ליודעי דבר?
המתרגם חמור, זה מה שאני חושב.
(ל"ת)
חובת צפייה ב-IMAX
מהמוצדקים וגם ימנע את החשש שלכם ממסך חשוך
מרקוח, לא תבלין
עמנואל לוטם בדרך אלייך.
חוץ מזה, כיף לקרוא כזו ביקורת חיובית, היו לי חששות לגבי הסרט אבל נראה שוינלב מצליח שוב.
בתרגום של הסרט כתבו תבלין (וגם תולעת ולא עקלתון)
מאוד מעריך את עמנואל לוטם אבל חושב שהתרגום של הספר הזה התיישן מאוד רע.
בגלל הסרט אני עכשיו בקריאה שנייה של הספר, הפעם באנגלית, והשפה שלו די זורמת וקלילה. בעברית השפה הייתה הרבה יותר גבוהה על גבול המעיקה.
חווה דבר דומה עם שרה"ט כרגע.
(ל"ת)
כן, אבל שרה"ט לא פשוט לקריאה גם באנגלית
לא סתם הוא תמיד מקבל מקום גבוה ברשימות מסוג "הספרים הקשים ביותר לקריאה של כל הזמנים". כך שבמקרה זה אי אפשר להפנות את כל האשמה אל לוטם (אם כי אפשר ובהחלט צריך להאשים אותו בשיקוצים כגון גמדאים ועלפים).
דווקא לדעתי
עלפים\עלף אחת ההברקות. כשקראתי את המילה הזו לראשונה והבנתי שהכוונה לאלפים "התפוצץ לי המח". זה שיפור משמעותי לעומת אלף כי אי אפשר להתבלבל עם מספר.
גם ׳עליסה׳ מוצא חן בעיני אז אולי אני בדעת מיעוט.
ברור לי שזה התרגום של הסרט
אבל היה אפשר לשמור על חלק מהתרגום של לוטם. מה עם קפיצת הדרך?
אם כי אני די מסכים, לדעתי כל התרגומים של עם עובד מיושנים מדי.
דווקא בשר הטבעות ידוע שזה לא תרגום של לוטם אלא רק שכתוב התרגום של רות לבנית אם כי לדעתי הוא רענן אותה טוב.
ככלל, זה לא קשור ללוטם ספציפית
אלא לרוח התקופה. כך תרגמו ספרים פעם. תשווה את תרגומי אגת'ה כריסטי של הוצאת מזרחי לאלו של ההוצאה החדשה יותר (דווקא עם עובד, אגב).
לוטם עצמו, למשל, תרגם את 'שם הרוח' בצורה הרבה יותר מודרנית מעבודותיו המוקדמות.
התכוונתי לסדרת המד״ב הישנה של עם עובד
אולי חוץ מ„הנדחים” המופתי שלא התיישן ביום.
עם התרגום של שם הרוח בכלל היה בלגן, הסדרה עברה לאופוס והיום המתרגם הוא צפריר גרוסמן, בתקווה שהספר השלישי ייצא סוף־סוף.
אני חושב שבעיית התרגומים המצהיבים (או "תרגומים אקדמיים") נפוצה בעיקר בפנטזיה ובמד"ב
אני יכול להגיד שזה אחד המכשולים שהפריעו לי בגיל צעיר לצלוח את שר הטבעות ואת חולית. העשרה ללא צורך של מילים למילות פסיכומטרי ("מרקוח" במקום "תבלין" השגור יותר) בנוסף לתרגום מילים "ממוצאות" מד"ביות בצורה מסורבלת ("עקלתון" שמריח כמו משהו שיצא מספר גיאומטריה במקום "תולעת"). אלו לדעתי אחד הדברים שסגרו את תחום המד"ב והפנטזיה לקהילת מאוד ספציפית שהסדרה (שלא לומר אהבה את זה) אבל גם קהילה שהיא מאוד מצומצמת וחבל. כי הסיפור עצמו בבסיס היה יכול להיות נגיש ולדבר לכל אחד, בתלבושת המתאימה.
המילה ״מרקוח״ גם מופיעה בתרגום של מלחמת הכוכבים עלייתו של סקייוקר
מה שאומר שיש גם מתרגמים מודרניים שמתמשים במילה המוזרה הזאת (שאגב, בהתחשב בכך שהרבה יותר שגור השם ״בית מרקחת״ למקום שבו קונים תרופות, המילה הזאת מרגישה קשורה יותר לתרופות מאשר לתבלינים).
עקלתון מופיע כבר בתנ"ך בישעיהו כעוד כינוי לליוויתן הענק מהתורה אז זה דווקא מאוד מתאים וגם נשמע יותר מיתי מאשר תולעת
אוקיי, אבל זה מוסיף נופך למילה שאין באנגלית
לדעתי מתרגם טוב הוא מתרגם שלא מרגישים אותו ובתרגום הזה מאוד הרגישו את המתרגם (לדעתי לרעה אבל מסכים שזה עניין של טעם).
לדעתי תרגום אמור להנגיש אותו, לא להעשיר אותו עם מילות תנכיות שגם ככה מרחיקות את הקורא.
המילה worm מתרגמת בעברית פשוטה לתולעת. אפשר להתווכח האם המילה באנגלית באנגלית מכילה עוד משמעויות או לא. אבל בחייאת' ראבק. דיון הוא גם ככה ספר מדע בדיוני עמוס מונחים ומושגים ממוצאים. לא צריך לסבך את המסובך.
תהיה
על מה יש להתווכח בתרגום לworm?
Worm היא מילה עתיקה ל"נחש" (במשמעות המיתית?) או "דרקון".
ספרי פנטזיה לפעמים משתמשים ב-worm בהתייחס לדרקונים.
מכיוון שתולעי החולות הן כל דבר חוץ מתולעת קטנה,
דו המשמעות שיש באנגלית – גם תולעת וגם דרקון – היא עניין די משמעותי. היצורים הענקיים האלו הם הרבה יותר דרקוניים ועקלתוניים מאשר תולעיים.
מצד שני, אולי הניגוד הזה בין היצור הכי מעפאן בכדה"א לבין יצור שהוא סוג של כוח טבע באראקיס נועד לשרת איזה מטרה.
מה שכן עקלתון זה נחמד.
חולית היא יצירה עם המון פאתוס
אני חושבת שדווקא השימוש במילים "גבוהות" תורם להעברת רוח היצירה. המרקוח הוא הרי לא "סתם" תבלין והעקלתונים אינם "סתם" תולעים.
קפיצת הדרך, בנות גשרית ודררים נשארו ככה
עם קפיצת הדרך ובנות גשרית אני מסכים, די קשה לחשוב על תרגום אחר, אבל דררים עדיין קצת צורם לי.
לגבי קפיצת הדרך
בהתחשב בכך שהרברט לקח את המונח מהקבלה ורק ניסה לעשות לו תעתיק אנגלי, זה היה ממש עצוב אם מישהו היה מנסה לשנות את המושג
"בנות גשרית" זו שגיאה
פשוט "בנה גסריט". כמו שלא מתרגמים "הרקונן". זה שם. בעצם זה ביטוי בלטינית, אז התרגום הוא עוד יותר גרוע, פשוט טעות.
ההיגוי של השם באנגלית הוא "ג'זריט"
משערים שהשם נבחר בשל הדימיון למלה Jesuit (אמו של הרברט היתה ישועית, ולעיתים קרובות קיימה טקסים בחברת אחיותיה – מה שיתכן שנתן לו את הרעיון למסדר דתי-מטריארכלי בעל שם דומה). מכל מקום, "בנה ג'זריט" נראה רע בתעתיק עברי ונשמע רע גם כן. הצמדות למקור פה היתה לטעמי טעות. "בנות גשרית" גם מספיק קרוב לתעתיק המקורי, גם נראה ונשמע טוב יותר בעברית, וגם מאותת לארגון/אחווה עם שם מוכר מהמציאות שלנו ("בני ברית").
הפוך!
דווקא התרגום של לוטם העלה את ספרי חולית לפחות בשתי דרגות מעל המקור (באנגלית).
מסכים לחלוטין
עמנואל לוטם ניצל את ההבנה שלו של השפות השמיות מהן חלק מהמונחים נבעו על מנת "לתקן" את הכתיבה של הרברט.
אני לא יודע אם Gesserit אמור היה להיות ממקור לטיני או עברי אבל Bene הוא ממקור עברי וכנ"ל ה Kwisatz Haderach.
רק נשמע סביר שהאגודה הנשים שמקדמת את כל העניין הזה תתבסס על שם עברי. (גישרית מתקשר למה שניסו לעשות – להיות "גשר" למשהו).
אבל זאת בדיוק הבעיה. מתרגם לא אמור "לתקן" שום דבר.
הוא לא אמור להוסיף שום דבר. תרגום לא צריך לנסות "להתעלות" על המקור. עם כל הכבוד ללוטם, ויש כבוד, אף אחד לא קנה את הספר כדי לשמוע מה יש לו להגיד אלא להרברט. תרגום שמנסה להעביר אמירה או נוקט באג'נדה שאין במקור חוטא חטא כבד למקור במקום לרכוש לו כבוד.
מתרגם לא "אמור" לעשות או לא לעשות שום דבר.
תרגום הוא תמיד פרשנות, בוודאי כשאתה מתרגם מאנגלית לעברית – שתי שפות שאין בינן שום מכנה משותף. אי אפשר לתרגם מלה במלה (אוקי, אפשר – אבל זה יראה וישמע נורא), תרגום צריך גם להתבסס על עולם המושגים הלשוני של הקוראים שהוא, מה לעשות, שונה מזה של אלה בשפת המקור. כל עוד זו המטרה, כל האמצעים כשרים, בהנחה שהתוצאה מספיק טובה.
* כותב שורות אלה עבד בעברו כמתרגם, ושני ספרים שתרגם זכו בפרס, למען מתן הקונטקסט.
אני מבין את הטענה ועדיין לא חושב שזה תרגום טוב
ברור שתרגום צריך להיות יותר לכיוון "איך פרנק הרברט היה כותב את 'חולית' אם היה דובר עברית" ולא תרגום מילה במילה, אבל תיקונים זה כבר משהו אחר. גם אם הוא "טעה" או היה חסר לו ידע כשבחר לקרוא להן Bene Gesserit, זה מאוד מוזר לשנות ל"בנות גשרית", כנ"ל לגבי עוד הרבה בחירות במושגים ובניסוחים של התרגום לעומת האנגלית.
נגיד, אם הייתה איזושהי שגיאה מתמטית בספר, לא סתם 1+1=3 אלא איזו הוכחה מתמטית מורכבת ולא נכונה, והמתרגם למד מתמטיקה אז בחר לתקן, זה יהיה נכון?
זה, למעשה, בדיוק מה שקרה בתרגום של "חולית"
(כמו שנאמר בראיון שלי עם לוטם שרם קישר אליו באחד הדיונים פה בעמוד)
בזמן העבודה על התרגום, לוטם התייעץ עם מומחה לערבית קלאסית, וגילה שהערבית של הרברט לא היתה משהו. דוגמא בולטת – קריאת ההתפעלות "כול וואחד!" של האם הנערצה בתגובה למעבר המבחן של פול אטריידיס, שגם דוברי עברית יבינו את המשמעות שלה (השגויה, בהקשר הזה). לוטם שינה לקריאת התפעלות תקינה בערבית. לגיטימי לחלוטין, ואגב פרקטיקה מקובלת גם בתרגומים אחרים – ב-"הכרונוליתים" של רוברט צ'ארלס וילסון (אחלה ספר, אגב) ישנו פרק המתרחש בישראל, שבו מתואר שר הבטחון של המדינה כלובש מדים. המתרגם, דידי חנוך, השמיט את הפרט הזה בתרגום, כי קוראים בישראל כנראה היו חושבים "מה לעזאזל".
נשמע ממש מוזר העניין עם כרונוליתים
כי בכל דבר אחר היה שם ירידה לפרטים שהתחלתי לתהות אם המחבר שהה בישראל זמן מסויים או לפחות מכיר ישראלי
כנראה שהמתרגם שהה בישראל
(ל"ת)
קשה לי להאמין לזה
יש הבדל בין השמטה להמצאת סצנות שלמות.
מצד שני, אחרי האנקדוטה שסיפר ניל גיימן, על המלצה למוצר מסחרי "שהופיעה" לה בספרו שתורגם לגרמנית, הכל אפשרי
ניל גיימן? אני שמעתי את זה מטים פאוורס
(ל"ת)
אולי התבלבלתי
זכרתי שזה היה בהרצאה באייקון
המתרגם לערבית נקט בגישה אחרת – הוא השאיר את העיוותים, כשהוא מצדיק אותם ע"י הרשיון האמנותי של פרנק הרברט ומפרש אותם כשינויים שהשפה הערבית עברה במהלך אלפי שנים.
יש ביטוי נהדר באיטלקית
"מתרגם, בוגד" (Traduttore, traditore)
כל תרגום חייב לגרוע משהו מהמקור ואולי אף להוסיף
גם לגישה הזו אני לא מסכים, אגב
או ליתר דיוק שמתרגם "חייב" לנקוט בגישה כזו או אחרת. המטרה של מתרגם היא להביא את הספר לקוראים בשפה שאליה הוא מתרגם. לא כל ספר מצריך את אותה גישה.
אני אנסח מחדש את הטיעון של רז:
התפקיד של מתרגם הוא להביא לקוראים את הספר שהסופר היה כותב לו היה כותב בשפת אמם.
ברמה הכי פשוטה, הוא צריך לתרגם את המילים – אבל אז, למשל, השורה של לנון "beautiful' beautiful, beautiful boy" תתורגם "יפה, יפה, יפה ילד". אז המתרגם צריך לכתוב מחדש את המשפטים – כי הרי הדקדוק שונה משפה לשפה.
אז מתרגם יכול לשכתב מחדש את הטקסט בשפה. אבל שפה היא יותר מהטקסט, יש גם סאבטקסט. המטאפורות שונות. אופן המחשבה בשפות שונות הוא שונה (באנגלית אתה לוקח החלטה, בעברית אתה מקבל אותה). ולכן מתרגם לא צריך רק לתרגם את מה שהסופר כתב, אלא גם את מה שהוא רצה לומר. אם הרברט קרא ליצורי הענק על אראקיס sand worms, האם הוא התכוון אליהן כתולעים או כדרקונים?
המתרגם יכול לקלוע לדעתו של הסופר (ויש מתרגמים שאפילו שואלים את הסופר, למה התכוון) והוא יכול לפספס. אבל תרגום הוא יותר מעניין טכני של הפיכת הטקסט לקריא למי שלא מכיר את השפה המקורית, תרגום אידיאלי הוא תרגום שבו היצירה המתורגמת היא היצירה שהסופר היה כותב אם היה מכיר את השפה.
וכן, אם המתרגם מזהה מקום שבו הסופר טעה – הוא צריך לשקול לתקן. זה קו דק, בין טעות שנובעת מחוסר ידע או הבנה, ובין טעות מכוונת, אבל מתרגם צריך לפחות לשאוף לתקן.
איבדת אותי בשורה האחרונה
סורי אבל יש הבדל בין לתרגם בצורה שונה כי המציאות הלשונית מכופפת לך את היד או לתרגם (בעצם המילה הנכונה היא לא לתרגם אלא *לתקן*) בצורה שונה כי הבחנת בטעות שנובעת מבורות או מחוסר הבנה של הסופר בכללי שפה או מנהגי המקום (כפי שהוזכרה למעלה הדוגמה עם המדים של שר הביטחון).
זה אכן קו דק כפי שכתבת, ודווקא בגלל זה אסור לדעתי למתרגם לנקוט יד חופשית בתרגום. כי ברגע שהסכר נפרץ הוא נפרץ. והמתרגם הבא לא יתרגם את worm בתור עקלתון אלא יהפוך אותו לגמל כי גמל היא חיה יותר מתאימה למדבר וההרברט הזה כנראה היה סופר עם דמיון פורה אבל במדברים ההבנה שלו כנראה הייתה אפפסס.. לא משהו. אחרי זמן קצר נקבל ספרים מתורגמים לדיון עם קשר קלוש בין המקור לתרגום.
למי שחושב שאני מגזים אז אולי. אבל בעבר גם תרגמו את מצעד הפזמונים הלועזי לעברית. היו שמות כמו "ילדי חנות חיות המחמד", ו"נערי הסימטה האחורית". זה היה מאוד נחמד ומצחיק אבל גם קצת מגוחך. חלק גדול מהקסם של שם נובע מהצליל שלו. "רדיוהד" הקליט לעומת "ראש מקלט".
ולמי שאומר שהכל מותר בתרגום והחוק היחידי הוא שאין חוקים – טכנית זה נכון. אף אחד לא יאסור מישהו שיתרגם בצורה חופשית מדי ספר. אבל במקרה של חולית וספרים אחרים שתורגמו בצורה זו, התרגום "הרס" לי ספר טוב. וזה לא חייב להיות המצב.
כדי שלא יצא מצב בו אני רק משמיץ אציין לטובה מתרגמת אחרת. גיל בר הילל היא דוגמה מופלאה למתרגמת מהצד השני. כזו שעשתה חסד עם ספרי הארי פוטר. היא יכלה לתרגם מוגלגים לאיזשהי חלופה תנכית אבל בחרה להשאיר את זה (ולתרגם לעברית דברים רבים אחרים שהצריכו את זה). בשום שלב לא הרגשתי בתרגומים שלה שאני קורא ספר שעבר תרגום משפה אחרת, וכשעברתי לקרוא חלק מהספרים בשפת המקור – המעבר היה חלק.
לא נכנס לדיון, אבל גילי בר הלל היא דווקא לא דוגמה טובה
כמה דוגמאות למושגים שהיא המציאה: סוהרסנים, חיזלים, פגעסוס, קסמהדרין, כשפומטרי.
היא גם כתבה על חלק מהם בבלוג שלה.
וגם מוגלגים זה... לא תרגום ישיר.
(ל"ת)
שום סכר לא נפרץ, כי התרגום של חולית לא המציא שום גלגל
הבחירה במונחים ושמות שמשקפים את המשמעות, להבדיל מתרגום מילולי, של שפת המקור היא שיטה שבה נקטו המון מתרגמים לפני התרגום של חולית (ואחריו). זה נפוץ מאוד בתרגומי ספרי ילדים, אגב (כמו שהעירו לך על הדוגמה של הארי פוטר). זה לא צריך להיות הקו המנחה של *כל* תרגום או לשמש מתרגם לאורך כל התרגום שהוא עושה – מה שאתה קורא לו "הכל מותר" הוא בעצם שימוש באסטרטגיה תרגומית נכונה לכל מקרה לגופו (ושוב, הארי פוטר זו דוגמה טובה: "פולטרגייסט" זכה שם לשם עברי, "מפחידון", אבל שם בית הספר הוגוורטס לא).
הדוגמה שהבאת לגבי מצעד הפזמונים, מעבר לזה שהיא דווקא די ממחישה עד כמה לא צריך להתעקש על הצמדות למקור, לא יותר מדי רלבנטית. ראשית, תרגום של רשימת שירים אינו תרגום פרוזה, והבחירות התרגומיות שנדרשות עבורו הן שונות (הדין זהה, כמובן, לז'אנרים אחרים של תרגום כמו מסמכים משפטיים, למשל). שנית, זה אכן מגוחך לתרגם את השם "פט שופ בויס", פשוט משום שבשם הזה הם מוכרים גם בישראל. אם "בנה ג'זריט" היה שם של מוסד קיים מההיסטוריה, המיתולוגיה או ווטאבר בעולם האמיתי, וודאי שהיה הגיון להשאיר אותו כפי שהוא, בהנחה שההתייחסות הזו היתה מספיק מוכרת גם לקורא המקומי.
אם הטענה שלך היא שהבחירות בתרגום חולית לא היו מוצלחות – סבבה, לא תתקשה למצוא אנשים שמסכימים אתך בעמוד זה ממש. אבל הטענה הגורפת לפיה אסור למתרגם להחליף מונחים מהמקור פשוט מבטלת את עבודתם של כמעט כל המתרגמים (הטובים) שעבדו מאז ומעולם.
זה טוב ויפה רק שלא טענתי זאת
לא טענתי את "הטענה הגורפת לפיה אסור למתרגם להחליף מונחים מהמקור". כפי שכתבתי " יש הבדל בין לתרגם בצורה שונה כי המציאות הלשונית מכופפת לך את היד או לתרגם (בעצם המילה הנכונה היא לא לתרגם אלא *לתקן*) בצורה שונה כי הבחנת בטעות" – החלק הראשון לגיטימי בעיניי. אם אין מילה מקבילה למילה מסוימת זה בסדר לפרשן מילה אחרת שלדעתך תתאים (אבל קח בחשבון שברגע שאתה עושה את זה אתה צפוי להתרחק מכוונת המחבר).
הבעיה שציינתי היא תיקונים שנעשים כאשר המתרגם מוצא טעויות אצל המחבר. הפתרון לבעיה זו, לדעתי כמובן, הוא הכוכבית. תרגום הטקסט כמו שהוא מופיע עם הערת כוכבית למטה שאומרת [הערת המתרגם] – השגיאה במקור.
שני הפני שלי
אינני מתרגמת במקצועי (אם כי בלימודי ההוראה לקחתי קורס בתרגום), לכן הדעה שאני מביעה היא כקוראת בלבד. אם יש משמעות לטעות במקור, דהיינו משמעות שחיונית לעלילה או לאפיון של דמות או של תרבות – כמובן שאין לתקנה וחשוב להוסיף הערת מתרגם על כך שהטעות היא במקור. מקרה נוסף שבו כדאי, ושוב לדעתי בלבד, לשמור טעויות באופן זה, הוא כאשר הדבר שופך אור על הסופר עצמו ו/מלמד אותנו משהו עליו.
אם הטעות איננה עונה על אף אחד מן התנאים הללו, אינני רואה סיבה שלא לתקנה (וסליחה על השלילה המשולשת), במיוחד אם היא כל כך בוטה עד שלהיתקל בה שוב ושוב יסיח את הדעת מן העלילה.
זה מזכיר לי את פרק 12, "מוחות ומחשבות" ב"גדל, אשר, באך", שמשתמש במלאכת התרגום של ספרות כמטאפורה לתרגום של סמלים בין מוחות. בין היתר, יש שם תת-פרק שמשווה דרכים אפשריות שונות לתרגם את "החטא ועונשו" מרוסית לאנגלית. מצד אחד, תרגום קרוב מדי עשוי לגרום לספר להישמע זר באופן שקוראי המקור לא הרגישו. מצד שני, גם גישת "הספר שהסופר היה כותב לו כתב בשפה אחרת" עלולה ללכת רחוק מדי. התרגום של "היא אכלה קערת בורשט" יהיה אז "היא אכלה מנת מרק קמפבל" (לטובת אמריקאים שלא יודעים מה זה בורשט), ואם המקבילה האמיתית של החוויה של לקרוא את דוסטוייבסקי ברוסית היא לקרוא את דיקנס באנגלית, אז התרגום האידיאלי לספר של דוסטוייבסקי לאנגלית הוא בכלל ספר של דיקנס.
התרגום של טל כהן וירדן ניר-בוכבינדר מוסיף שכבה נוספת של מטא. אצלם, במקום מרק קמפבל יש מנת פלאפל, ואת דיקנס מחליף ש"י עגנון.
טוב, יש מצב שאני ממש נכנס למחוזות האוף טופיק פה,
אבל התגובה שלך הזכירה לי סגמנט מפרק של הפודקאסט רדיולאב בשם "100 Flowers", שהוא שיחה עם אותו דגלאס הופשטאטר מ'גדל, אשר, באך'", שמספר על הנסיונות שלו לתרגם לאנגלית שיר צרפתי מהמאה ה-16, כולל כל הקשיים, השאלות והגילויים שעבר בדרך.
https://www.wnycstudios.org/podcasts/radiolab/segments/1000-flowers
תרגומים לא מתיישנים. אנחנו מתנוונים, ועוד באים בטענות לעבר כי הוא מתוחכם מדי.
(ל"ת)
בדקתי ומסתבר שהספר תורגם לראשונה בשנות ה70. אותי מעניין אם זאת הייתה תקופה שבה כולם באמת דיברו במשלב גבוה יותר, ואז המשלב של הספר הרגיש להם טבעי, או שהמוסכמה לגבימה ראוי לדפוס הייתה אחרת, ואנשים פשוט היו מוכנים להתאמץ יותר בשביל לקרוא.
היה הבדל גדול יותר בין השפה הכתובה למדוברת
כשאתה רגיל לקרוא ספרים שבגדול כתובים בשפה אחרת, זה לא מאמץ. מה שכן, דרושה למידה נכונה של השפה הספרותית כדי שתישמר. מערכת החינוך, לפחות כשאני למדתי בשנות התשעים והאלפיים, כשלה בזה לחלוטין. כשאפילו בביה"ס מדברים בשפת השוק, לא מלמדים כתיבת חיבור עד כיתה י"ב ואין רשימת קריאה שנתית החל מכיתה ב'-ג', זה מה שמקבלים. אנשים שמתלוננים על "העשרת אוצר מילים לפסיכומטרי". זה לא אשמתם, זה בגידה של המערכת בתלמידים.
כמו ששלדי כתב, הספרות העברית כולה, עד שלב מאוחר להפתיע, עשתה שימוש בשפה גבוהה
ומה שבאמת מרתק בכל הסיפור שזו היתה תופעה די גורפת – אפילו ברומנים בפרוטה שהתפרסמו בעברית היית מוצא לעיתים קרובות שפה "חגיגית" למדי. כשאתגר קרת התחיל לפרסם סיפורים שעשו שימוש בשפה יומיומית וסלנג מבקרים השתוללו, ואנחנו מדברים פה על שנות ה-90. לאורך הכמעט חמישים שנים הראשונות של המדינה (ויותר, אם זוכרים שספרות עברית היתה פה לפני הכרזת העצמאות) היתה לך עברית מדוברת ועברית ספרותית – לא שתי ישויות נפרדות לגמרי, כי הקורא הממוצע יכול היה להבין את שני הסגנונות, אבל היתה בינן הבחנה די ברורה.
אה, מבאס לשמוע
לפחות זה ענה על השאלה מסוף הראיון (המרתק) של רז גרינברג מיודענו עם עמנואל לוטם, באיזה תרגום הסרט החדש ישתמש.
מעניין כמה כסף הסרט יצטרך להכניס על מנת להבטיח את פרק הסיום
(ל"ת)
ממש לא אכפת לי מה אומרים על הסרט הזה
אם יש פה את אוסקר אייזק זה סרט טוב נקודה.
אקס-מן אפוקליפסה רוצה להחליף איתך מילה
אחרי שהוא מסיים, גם ל"עלייתו של סקייווקר" יש משהו שהוא רוצה למסור לך.
לפחות לאוסקר אייזיק עצמו לא היו רגעים מביכים במיוחד בעלייתו של סקייווקר
זה לעומת השחקן המועמד לאוסקר אדם דרייבר שהיו לא כמה וכמה רגעים מביכים בטירוף בסרט הזה (בראשם כמובן הנשיקה הקריפית ביותר בכל סרטי מלחמת הכוכבים) שאני מתפלא שזה לא ריסק לו את הקריירה.
הבעיה בסיקוול מעולם לא הייתה השחקנים, אלא התסריטאים
אין לי מושג למה הנשיקה הרגישה לך "קריפית", אבל אני לא חושב שלדרייבר יש רגע מביך אחד בכל הסדרה האומללה הזאת. הוא סובל מהכתיבה הירודה, ומרים על הגב סדרה נוראית כך שיהיו בה רגעים סבירים.
יוצא מן הכלל
קודם כל, כן, מסך קולנוע זו דרישת בסיס בסרט הזה. הרבה זמן לא ראיתי סרט שממש אפשר לתאר בעזרת הקלישאה "חוויה קולנועית".
אבל, וזה באמת סרט נהדר שהשאיר אותי בפה בפעור לכל אורכו, (לא הפסקתי להתרשם מהשוטים הנפלאים והמוזיקה ,בדרך כלל, היא אולי קצת יותר מדי…). אם נשפוט את הסרט הזה בעוד חצי עשור מבלי שיצא ההמשך שלו… זה יהיה בעייתי.
כי הסרט כן נגמר באמצע. ולא רק בצורה שבה כל אחד מסרטי 'שר הטבעות' או 'מלחמת הכוכבים' או 'הארי פוטר' נגמרו ב"המשך יבוא", אלא ממש אשכרה נגמר באמצע.
אין פה תחושה של סרט שלם שכל אחד מהנ"ל הצליחו לייצר, יש פה לגמרי תחושה שאחרי הסרט הזה צריך לצאת להתאוורר רבע שעה ואז לחזור לחלק 2 כדי להשלים את החוויה. קצת כמו 'הארי פוטר' 7 חלק 1 יותר מהכל, אם כבר זה דומה למשהו.
אז *מאוד* אהבתי את הסרט, ממש יצירה נפלאה, אבל אני שופט אותו כרגע מתוך נקודת הנחה שהמשך כן יקרה, ושאני שופט כרגע רק את החלק הראשון מיצירה קולנועית באמת גדולה.
אם הזמן יבהיר שלא זה המצב, כמובן שזה לא יפגע בכל בשוטים היפים ובעיצוב המשגע, אבל כסיפור זה ישאיר את הסרט הזה כאחד מאוד בעייתי.
לא יודע, יצאתי נורא אמביוולנטי
הסרט הזה הוא באמת הרבה לעכל, ואני שונא שצועקים עליי, ועוד יותר כשעושים את זה ל-א-ט כדי שאספיק לכתוב. הפומפוזיות היתה יותר מדי, האקשן (המועט, שלא יבלבלו אתכם) יפה אבל לא סוחף לרגע, ואם ניסיתי להתרכז ולשים לב אם השחקנים עושים עבודה טובה, לא הצלחתי כי האנס זימר צרח עליי מהרמקולים "אני אפייייייי!!!!!!!!!!!! וענק!!!!! ואין כמוני כאופרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
לא יודע. אני ממש יודע טכנית שיש לסרט הרבה מעלות, אבל הוא פשוט עורר בי ריאקציה. יש חשיבות לקלילות פה ושם, דני היקר.
לא מסכים.
נכון, הסאונדטראק צורח "אני אפיייייי!!!!! וענקקקקק וכו'!!!!!!!!!!!!!", אבל לפי דעתי, זה מושלם בשביל הסרט הזה, כי מה לעשות, הסרט הוא בדיוק כזה. הוא באמת אפי וענק ועם כמות מטורפת של סימני קריאה. הסיפור עצמו הוא אפי בטירוף והוא מבוצע בצורה אפית בטירוף עם המון סצינות מרהיבות שגרמו לי להיות על פה פעור. בין אם זה סצינת קרב או כל סצינה עם התולעת או סתם דיבורים על העתיד ומה הולך לקרות בין כל בתי האצולה, הכל נעשה בקנה מידה עצום ואפי – בדיוק כמו זה צריך להיות. הסרט הזה מרגיש גדול מהחיים במובן הכי חיובי של המילה, והscore של האנס זימר מתאים לזה כמו כפפה ליד.
לא התחברתי, בלשון המעטה
אחד ה snooze fests הגדולים של השנה, רק שאי אפשר אפילו להירדם, כי – כמו שיצחק אמר – האנס זימר מנסה לשכנע אותי שגם מישהו שדופק את הבוהן בפינה של המיטה זה הדבר הכי אפי שקרה אי פעם.
לטובתו עובדים האספקטים הטכניים שהם לא הפסקול. לרעתו – כל השאר, בערך. נמשך שעתיים וחצי ומרגיש פי שניים מזה. וזה עוד רק חלק 1. יותר כמו "החלקים המשעממים של משחקי הכס פוגשים את החלקים המרדימים של סטאר וורס". די בטוח שאשכח אותו לחלוטין לפני שהשנה תסתיים.
פיילוט
כסרט הוא די כישלון כי הוא לא מספר סיפור שלם. כפרק ראשון של סדרה זה מוצלח לאללה אבל גם תלוי בפרקים הבאים. בתכלס זה סרט ולכן הוא יותר כישלון מהצלחה בעיני. על אף כמה שהוא מרשים ויפה ויזואלית.
מבהיר
זו לא היתה אמורה להיות תגובה אליך אלא תגובה בפני עצמה.
איזו דמות מהספר הושמטה בסרט?
בא לי לנחש שקיינס ושתגידו לי אם צדקתי
(ל"ת)
טעית
ד"ר קיינס מופיע (ספציפית הדור השני במשפחה, הראשון שהופיע בהקדמה לספר הושמט בצדק).
אוקי, המממ...
נחמד?
כמו שאמרו קודם, קצת נפוח מחשיבות עצמית, והניסיון היחידה לבדיחה (סצנת היריקות) הרגיש מאולץ מאוד. מעבר לכך, לקראת הסוף מתחילים להרגיש גרירת רגליים (תרתי משמע, כי חצי שעה רואים את פול ואימא שלו גוררים את עצמם במדבר). לדעתי אם היו קצת חותכים את החלקים האיטיים ומוסיפים לסרט עוד שעה – וואלה, אפשר היה לספר את כל הספר בסרט אחד.
אבל נהניתי. אם לא מהסיפור הנהדר אז מהמשחק של הדמויות. שאלאמה כהרגלו מוצלח אבל רבקה פרגוסון ראויה להערכה רבה יותר על התפקיד שלה. שחקנית יוצאת מן הכלל. וג'ייסון מומואה בלי זקן זה מוזר, בבקשה שלא יחזור על זה שוב.
סצינת היריקות לא הייתה ניסיון קומי כמו באייס ונטורה 2 :-) זו סצינה שקיימת בספר והיא די משמעותית להבנה של העולם ושל תרבות הדררים – חבל שלא מינפו את זה מספיק בסרט.
אמנם אני מעדיף בהרבה סרטים על סדרות, אבל 'חולית' יכול להיות החריג
(דיסקליימר – לא ראיתי את הסרט, יכול להיות שהוא מגשים ויגשים את כל משאלותי).
אמנם עברו כמה כמה שנים מאז שקראתי את 'חולית', אבל אני זוכר אותו כספר *מאוד* קשה לקריאה. הוא לא משעמם, קלישאתי או כתוב רע (ההיפך הוא הנכון), אבל הוא מעביד את הקורא בפרך. לא רק שהרברט לא כותב אקספוזיציה, הוא גם לא טורח להסביר לך את ההיסטוריה, ההיגיון והמונחים שמרכיבים את העולם שלו, ומותיר לך להבין כמעט הכל לבד. במידה מסוימת, הקורא לעתים מרגיש כאילו הוא התחיל לקרוא באמצע. זה מתסכל לעתים, אבל בהחלט יוצר חווייה חזקה מאוד.
השורה התחתונה היא שקשה לי לראות איך סרט (או אפילו סדרת סרטים) מעביר את המורכבות הזו. אני אפילו לא מדבר על אורך היריעה, או כמות הפרטים העצומה. הטירונות המפרכת שהספר מעביר את הקורא יוצרת אפקט אמינות שלא נתקלתי כמוהו בשום ספר אחר. טולקין (כפרה!) אולי כתב תנ"ך והמציא שפות שלמות עבור העולם שלו, אבל 'שר הטבעות' לא מרגיש בשום נקודה כמו רומן היסטורי – 'חולית' כן.
לכן, אני חושב שהייתי שמח דווקא לקבל סדרה על 'חולית'. סדרה שיהיו בה גם פרקים 'משעממים' ו-'רגעים מתים', סדרה עם הרבה בירוקרטיה ודיבורים, שהמחויבות שלה לסצנות שיא ויזואליות תהיה נמוכה יותר. לדעתי, זה עיבוד שתפור על 'חולית' כמו כפפה.
זה מטורף ממש
מישהו יודע כמה זמן זה היה ב"פלא" ודומיו?
התשובה לכל השאלות האלה היא הספר
ובארוכה:
* בספר כל הפרקים נפתחים בציטוט של אירולן (הקריינית מהסרט של לינץ'), וכבר בפרק הראשון ד"ר יואה מוכתר בתואר "הבוגד" באופן מפורש.
* גם בספר הברון מופיע בפעם הראשונה מתוך הצללים, בסצנה ש- אני עוד לא ראיתי את הסרט, אבל אם אני צודק, הוא מסביר לפרטי פרטים את התוכנית שלו לאלו לאחיינו ולמנטאט שלו; לעומת זאת, הסצנה של המקצרה יכולה מבחינתי לקחת גם 50 דקות אם צריך, זה חולית.
* הגילדה לא משחקת תפקיד משמעותי בספר עד הסצנה האחרונה ממש; עד כמה שהבנתי, הסצנה המדוברת הגיעה מתוך ספר מאוחר יותר בסדרה.
הקיסר ופייד ראותה גם לא משמעותיים עד החלק השני של הספר; אז אני רוצה לראות גם ליהוק שלהם וגם של עאליה, אחותו של פול.
אני לא מסכים עם כל ההחלטות של הרברט, אבל כשמגיעים לעשות רימייק לספר בעל מעמד כה גבוה נחמד לראות את הסצנות המוכרות בלי שהן פוגעות באיכות של הסרט…
לא הבנתי איך זה קשור למה ששאלתי
אני מן הסתם קראתי את הספרים וראיתי את הסרט של לינץ', בגלל זה יש לי פרופורציות שונות.
אני פשוט תהיתי למה ? האקדח של צ'כוב מחייב אותך להכין דברים מראש ולא להציג אותם בדיעבד, דמויות, קווי עלילה וגורמי השפעה, לא יכולים לפרוץ פתאום לבמה וכולם יעמידו פנים שהם תמיד היו שם
חווייתי ונפלא אם כי לא ציפיתי לכל כך הרבה ערבית בסרט
אכן זיהיתי הרבה אלמנטים מסרטי פנטזיה ומד"ב אחרים ב-"חולית" רק שהדבר לא הפריע בכלל. אפילו לא הייתי צריך לתרץ את זה בתור 'הוא מבוסס על ספר שנכתב לפני כל הספרים/סרטים האלה אז זה בסדר' כי את כל האלמנטים האלה שכבר הכרתי וראיתי הוא משלב לכדי סיפור מעניין שלא מרגיש כמו חיקוי חסר השראה או חסר השקעה. העולם בו מתרחש הסרט הוא אכן מסקרן, גם אם מבלבל (עד שלא קראתי את הביקורת לא הבנתי שהסרט מדבר על כוכבים שונים. הייתי משוכנע שמדובר בארצות שונות על אותו כוכב), והסיפור מעניין בזכות דמויות מעניינות המשוחקות נהדר (חוץ אולי מהנבל שמגלם סקארסגרד. ההופעה שלו פנטסטית רק שהדמות נבל נוסחתית הזאת קצת מאוסה).
הגדולה האמיתית של הסרט היא כלל לא בסיפור (ששומר על עניין רב אבל לא הרבה מעבר. אין פה ריגוש עלילתי של ממש) אלא בבימוי ובאווירה שדניס וילנב בונה. התפאורה היפהפיה, התאורה והצילום המאוד מרשימים אך בעיקר עבודת הסאונד והפסקול הבומבסטי של זימר (שאני מבין שיכול להיות יותר מדי לחלק מהאנשים. עבורי הוא הכתיב את האווירה יותר מהכל) והקצב האיטי, מלא חשיבות עצמית אך לא מוגזם או מגוחך, בונים אווירה ייחודית שהיא מאוד קולנועית, מאוד חווייתית ומאוד מהנה.
מה שכן הוציא אותי מדי פעם מהאווירה הנפלאה של הסרט זה השימוש הרב של פרנק הרברט במילים בערבית בשביל לתת שמות אקזוטיים לדברים. וזה לא חדש לי העניין הזה של להסתמך על שפה קיימת בשביל ליצור שפה חדשה אבל בדרך כלל לוקחים מילים קיימות ומעוותים אותן כך שיהיה קצת קשה לעלות על הקשר. פה הרברט לקח מילים ומשפטים בערבית ופשוט השתמש בהם כפי שהם. העניין הוא שזה לא קרה פעמיים-שלוש. אלה *בכל* פעם שהוצג שם של משהו ביקום הבדיוני של הסרט. ובתור דובר ערבית במקום שהדבר יישמע לי כמו מילות ג'יבריש אקזוטיות זה פשוט הוציא אותי מעט מריכוז ובעיקר הצחיק אותי המבטא האמריקאי בו הם אומרים את המלים.
זה לא מאוד הציק לי, אבל זה כן היה תמוה במקצת.
דבר אחד שאולי קצת הפריע לי בעלילה הוא החזיונות של פול. זה אחלה כלי עלילתי והשימוש בו עשוי בצורה נהדרת אבל הפריע לי שאנחנו לא ממש מבינים איך פול מתייחס לאותם חלומות. בתחילת הסרט, כשנשאל אם החלומות האלה מתגשמים במציאות הוא טוען ש-"לא בדיוק באותו אופן". רק שבמהלך הסרט אנחנו רואים שוב ושוב את החלומות האלה מתרחשים בדיוק כמו שחלם אותם. אז זה לפעמים ככה ולפעמים ככה? ומה זה "לא בדיוק באותו אופן"? אבל הבעיה העיקרית שלי עם אותם חזיונות הוא שהם נראו כמו טריילר משעמם במיוחד ל-'חולית 2'. כי לא באלי שהסרט עם האווירה הכה ייחודית ואיטית יהפוך לסרט מלחמה נוסחתי.
ואני לא שותף בכלל לתלונה על כך שהסיפור לא נגמר. אני תמיד אהבתי סופים פתוחים. כמובן שיש סופים פתוחים שנועדו להישאר פתוחים ויש כאלה שרק מחכים שסרט ההמשך ייצא, במקרה הראשון זה נורא תלוי בסיפור ואם אכן מדובר בגימיק מיותר או בבחירה נכונה לסוף. במקרה השני פשוט צריך לחכות לסרט ההמשך. סוף פתוח רק מעצים את הציפייה, בעיניי, ומשאיר טעם של עוד. כך שאיני רואה בו חיסרון.
השימוש בערבית
לשימוש במילים בערבית (ובעברית מדי פעם) יש סיבה מוצדקת עלילתית בעקרון כי הסרט מתרחש בעתיד הרחוק של כדור הארץ. בספר אפשר לשים לב לזה בגלל שהרבה מהשמות של אנשים, והמושגים בהם משתמשים הם ארציים במפורש – ולדימיר, הולצמן, וולינגטון, ודאנקן איידהו אלה לא שמות פנטסטיים.
זה לא מאוד אמין כי הסיפור מתרחש 10,000 שנה בעתיד, אבל בעבר הרחוק יש אירוע שנקרא ג'יהאד, ויש ברקע איזו דת שמושפעת מהדתות השמיות ,אז איכשהו יש נוכחות מרכזית לשפות האלה בציויליזציה של חולית.
הסיבה החוץ סיפורית זה שיש על חולית השפעה חזקה של הספר "The sabres of paradise" שמספר על מלחמתו של האימאם שאמיל מדגסטן בצאר הרוסי.
ממש לא כמו שחלם אותם
כל הקטע עם החזיונות זה בעצם מכוון לשיא של הסרט
ספוילר
שהוא כל הזמן ראה את עצמו מפסיד בקרב ו״מת״ ועוד חיזיון של האיש שנלחם נגדו כאילו הוא ״ילמד אותו את דרכי המדבר״ כאילו הוא ילמד לקבל אותו והם יהיו חברים.
זה כל היופי הטוויסט שלמעשה המשמעות היא שפול דווקא ינצח אותו בקרב (ודי בקלות) וזו תהיה הפעם הראשונה שהוא יהרוג אדם ולכן ״ימות״ קצת מטאפורית בעצמו. וכך גם ילמד ממנו את דרכי המדבר
אז הם לא מתגשמים בדיןק כמו שהוא רואה
אלא באופן סמלי שהוא צריך לפענח
הסרט נחמד. נאמן לספר ,אבל אולי קצת יותר מדי. ממה שאני זוכר הספר לא מתאר בפרוטרות את ההפיכה וכל הרג הצבא של אטראדיס יותר מדי, אבל אולי היה צריך . אם אני משווה לשר הטבעות , קטעי המלחמה גם עושים את הסרט והם חשובים כדי למשוך את הצופים שלא קראו את הספר . הרגיש לי שהפתיחה של הסרט ניסתה לבסס אווירה ואת הקשרים בין הדמויות אבל זה די שיעמם . אני מאמין שיכלו לבסס את כל זה בצורה יותר טובה ותמציתית. הדיאלוגים יכלו להיות יותר טובים.וכמובן יכלו להראות את ד"ר יואה יותר ולתת לו עלילה כדי שהבגידה שלו תהיה מורגשת יותר .
הבעיה של הבמאי הזה היא שהוא טכני מדי בבימוי שלו . הסרט מעוקר רגשית וחסר נשמה . גם arrival למרות שהרעיון שלו מעניין , די שיעמם . אולי ביחס לסרטי עבר ומה שניתן לעשות עם הספר זה בסדר .
הפסקול לא היה טוב . הבנו שהאנס זימר כיוון למוזיקה ערבית אבל זה היה משעמם לאוזן .
מי שמחפש יצירה יוצאת דופן ופורצת דרך לא ימצא אותה כאן .
שאלה
בתור מי שעדיין לא קראה את הספר, שווה ללכת לסרט? אני אבין משהו ממנו אם לא קראתי?
חד משמעית כן
לא קראתי את הספר והייתי בקולנוע אתמול. בהתחלה לוקח זמן להתרגל ולהבין מי נגד מי, אבל בהמשך הכל מתבהר. והסרט עצמו מצוין.
וילנב גאון ויזואלי מבריק.
הרעיונות בראש של הבן אדם הזה לגמרי מצדיקים שעתיים וחצי.
לצערי, הדמויות היו שטוחות לחלוטין. זה ככה גם בספר? מודה שהסרט עשה חשק לקרוא אותו קצת.
שאלה
אפשר לראות את הסרט מבלי לקרוא את הספר? ניתן להבין אותו?
כן
אני לא קראתי את הספר ולא הייתה שום בעיה להסתדר עם הסיפור.
כמובן שיש פרטים על העולם וההיסטוריה שהסרט לא מנסה בכלל להגיד, ולמדתי אותם רק אחר כך באינטרנט, או דברים כמו עד כמה חשובים דברים מסוימים וכו'.
אבל ברמת הלהבין את הסיפור, לאן הוא הולך ומה קורה כל הזמן, שום בעיה.
סבלנו, ממש לא מומלץ. אחרי שעתיים וחצי איטי, מעייף, והסתיים באכזבה.
בנוסף הסאונד היה כל כך גבוה,
החריש אוזניים.
אולי הדבר נעשה כדי שאף אחד מהמשתעממים לא ירדם באמצע?
הוואו היחידי שעשיתי היה כששמעתי שהסרט הזה עלה 165 מיליון דולר
פסקול מדויק להפליא
במובן זה שהוא פומפוזי בדיוק כמו הבימוי, המשחק והעיצוב.
האם זה עובד? עלי, לא*. זה לא היה גרוע וגם לא משעמם, אבל רוב הדמויות הן קריקטורה והסיפור חלקי מאוד, מה שמייצר מצב שבו לא מאוד אכפת לי איך זה ימשיך. הבחירה להשאיר את רוב היקום הסיפורי מרומז ברקע היא דווקא נבונה בהקשר הזה, אבל, אולי בגלל שקראתי את הספר, לא מספיקה.
בקיצור, הסרט לא הצליח למשוך אותי מספיק אל תוך העולם, הדמויות והסיפור. יאמר לשבחו שהוא בהחלט מנסה, אבל זה לא עובד.
* על הבן שלי, שלא קרא את הספרים, זה עבד יותר.
בשביל סרטים כאלה נועד הקולנוע
חוויה. מאוד מקוה שהסרט יצליח ונזכה לסרט המשך.
בלי ספויילרים:
סרט מאד טכני, אבל קצת חסר לו לב ונשמה. מאד ארוך אבל רוב הדמויות עדיין מאד שטוחות ולא מענייניות. חובה לצפות באיימאקס, לפחות החוויה נהיית בומבסטית.
סרט בסקאלה מטורפת, סטים מפלצתיים שלא נגמרים.
לא סרט מביך, אבל בהחלט לא יצירת פאר.
זה לא מוסבר בסרט
(ל"ת)
הוסבר בסרט
שהתבלין משמש לניווט ולמציאת נתיבים ושאי אפשר לטוס בין כוכבים בלעדיו.
זה כן
התכוונתי שבסרט לא אמרו כלום על זה שמשתמשים בו לחיזוי עתיד של מסלולים. שאומרים שהוא משתמש לניווט גם אני הבנתי דלק מסוג כלשהוא כי לא הייתי צריכה להתעמק בפרטים
נכון, לא הוסבר
איך התבלין מאפשר למצוא נתיבים, אבל היה ברור שזה חומר לאדם ולא למכונה.
הנווטים נוטלים אותו בעצמם כמו הפרמנים (שאצלם הוא סם הזיה דתי).
בום באבאבום באם באם בוםםם!
הסרט כשלעצמו סבבה. קצת איטי, לא יצירת מופת, אבל מרשים בהחלט ושווה צפיה בקולנוע.
אבל הפסקול – אללה ירחמו*. שום עדינות, שום רמז, שום זמן למנוחה. כל הזמן הפסקול עומד וצורח על הצופה, כאילו האנס זימר החליט לא לתת לאף אחד לשכוח לרגע שיש פה סרט! והוא חשוב! באמת חשוב! שימו לב! כל דבר חשוב! אל תחמיצו! זה חשוב! חשוב! חשוב!
או זה, או שפשוט הוא השאיר את הקלידים מחוברים לחשמל, הלך לאכול ושכח לנתק אותם כשהחתול שלו החליט לעשות זומממממים על הקלידים.
*בשפת הדררים: קסטרופה שלא ראיתם דבר כזה מאז פלישת בני הארקונן.
חולית: חלק 2 - נקמת העקלתון אושר להפצה באוקט' 2023. הידד!
זמן להתחיל לנחש מי ישחק את הקיסר, את הנסיכה אירולן ואת סטינג
חולית 2 באטיסטה מכה שני
(ל"ת)
חשבתי שדראקס שיחק את סטינג, לא?
(ל"ת)
דראקס שיחק את אח של סטינג, גלוסו רבאן.
(ל"ת)
Dune part II: the spicening
(ל"ת)
Spiceballs
(ל"ת)
אהבתי מאוד.
אני כנראה בדעת מיעוט, אבל הפסקול התאים כמו כפפה לסרט בעיניי – בומבסטי, עתידני, מפעים, מחריש אוזניים. לגמרי התאהבתי בו. מבחינה ויזואלית הוא לא סתם ממתק עיניים, הוא פיניאטה שלמה – החלליות, המקצרות, האורניטופטרים, ותולעת החול כשהיא מגיחה במלוא הדרה (או זוועתה. אבל דווקא שם המסך היה קצת חשוך והיה קשה להתפעל ממנה כהלכה). את חוויאר בארדם לא זיהיתי עד לרגע שבו הוא פתח את פיו. הברון היה מבעית בכל שנייה שלו על המסך, "הקול" הוא בעצם "הכח" של מלחמת הכוכבים (אבל הרבה יותר מרשים), וממש הפתיע אותי לגלות שעד סוף הסרט כמעט[hiddentext] כל הדמויות שהכרנו כבר מתות.[/hiddentext]. חוץ מגורני, שהסרט לא מראה אותו מת במפורש, אז אולי הוא יגיח בסרט ההמשך. .
תוך חצי שעה לתוך הסרט היה ברור לי פחות או יותר מי נגד מי ולמה, אבל את הבגידה של בנות גשרית בפול ובאימו לא הבנתי, בסצינה הראשונה עם הברון. אולי בגלל שהן פיללו לבת ולא לבן מג'סיקה?
מה שכן, היה אפשר למצוא משפט פחות בנאלי לסיים איתו את המסע המרתק הזה. "זו רק ההתחלה"? חלש, מאוד חלש.
ואני שמח לציין – הקהל בהקרנה היה שקט ומרותק למסך ממש כמוני. תבורכו, חובבי מד"ב ו/או דניס וילנב.
אין שום הוכחה שהקהל היה שקט
ייתכן מאד שהוא היה רועש, אבל לא שמעת אותו כי הרמקולים היו רועשים יותר.
כמו כן, גם לי הציק שוילנב בחר להראות את העקלתון האימתני בתאורה חשוכה למדי. זכרתי שבטריילר היה יותר אור – למה לשנות דבר כזה בעריכה? תן להתרשם, בנאדם.
אני משוכנע שהקהל היה שקט כי גם
בסצינות השקטות יחסית לא שמעתי אותו וגם בגלל שכשאשר יצאתי מהסרט שמעתי כמה צופים דנים בו בהתרגשות ומציינים הבדלים בינו לבין הספר. אני מאוד רגיש לרחש של דיבורים בהקרנות (שלא לדבר על הבזקי מצלמות מטלפונים), כך שבסרט הזה ספציפית נראה לי שאנשים באמת היו מרותקים, אז הח"ח הזה בהחלט במקומו, לדעתי.
אה, זאת היתה תגובה הומוריסטית
אבל זאת אשמתי אם לא הבנת, לא התנסחתי בצורה שהבהירה את זה.
יכול להיות שהמרקן היה עם נורה חלשה?
אני לפחות התרשמתי מה עקלתון והרגשתי שראיתי מספיק ממנו
אממממ…. וואו
בהמלצת לא מעט אנשים הלכתי לראות את חולית באיימקס בראשון לציון. אמנם יש לסרט את הבעיות שלו שאגע בהן מיד, אבל קודם כל צריך לעמוד ולהגיד – וואו. חולית הוא בראש ובראשונה חוויה ויזואלית. זה סרט שהחליט לקחת על עצמו לנסות לתת משמעות חדשה למילים ״אפי״, ״בומבסטי״ ו״גדול מהחיים״, ורוב הזמן הוא גם מצליח. דניס וילנב כבר הראה בבלייד ראנר 2049 את היכולות שלו להוציא פריימים מדהימים ותמונות עוצרות נשימה, וכאן לא רק שהוא מתעלה על עצמו, אלא יש לו את הפסקול של האנס זימר שמשלים תנועת מלקחיים שתופסת אותך ולא מרפה. כל כלי מהארסנל הקולנועי נשלף פה. כל סצנה היא תאווה לעיניים, כל שוט הוא פוסטר פוטנציאלי. למרות שזה לא סרט קצר, העולם שהוא מתקיים בו בעיקר עושה חשק לגלות עוד, לחקור לעומק, לבקר בעוד כמה כוכבים ולפגוש עמים נוספים בקיסרות הבין כוכבית. אפי כבר אמרנו?
וחוץ מזה, איך הסרט עצמו? אז זהו, שכאן ההתלהבות שלי מגיעה עם כמה כוכביות שראוי להתייחס אליהן:
1. הסיום. הסרט הוא בסופו של דבר רק חצי מהסיפור, וככזה, להגיד שהוא נגמר באנטיקליימקס תהיה אמירה עדינה, כי הוא אפילו לא באמת נגמר. הסרט פשוט נקטע באמצע הסיפור, ועוד לא בדיוק בנקודה שהרגישה לי כמו קליפהאנגר שמשאיר אותך על קצה המושב. היו לא מעט סרטים בשנים האחרונות שפוצלו ל-2 חלקים וידעו לסיים את החלק הראשון בצורה הרבה יותר אפקטיבית. במידה רבה, הדעה הסופית שלי על הסרט הזה תלויה באיך יהיה החלק השני שישלים אותו בעוד שנתיים.
2. האורך. עם כמה שחולית הוא מצוין, יש ממנו קצת יותר מדי. אני מניח שהסעיף הזה הוא די סובייקטיבי, אבל כשלקראת הסוף אני מתחיל להרגיש עקצוץ של ״יאללה חבר׳ה, הבנו, זמן לחתוך״ זו נקודה ששווה לציין, בטח כשמוסיפים אותה לסעיף הקודם וההבנה שבמילא אנחנו רואים רק את תחילת הסיפור ולא נקבל כאן סגירה אמיתית לשום דבר.
3. הקצב. יש אקשן, והוא נהדר, אבל הוא מגיע במינונים יחסית נמוכים והסרט לוקח את הזמן שלו בין לבין בשביל לבנות את העולם ולהכיר לנו את הדמויות השונות. זה לא לגמרי נכתב כביקורת שלילית כי ידעתי מראש למה אני נכנס, אבל בחיבור לסעיף הקודם, היה אפשר לדעתי בקלות לקצץ בעריכה איזה 15 דקות של מבטים מהורהרים אל עבר האופק או חזיונות בסלואו מושן עם מוזיקה דרמטית ברקע, והסרט היה רק מרוויח מזה.
4. הפסקול. גם כאן אני בדעה חצויה, כי מצד אחד הסאונדטרק של זימר הוא אולי האחראי הראשי לאווריה המיוחדת והסוחפת של הסרט ויש כאן כמה קטעים שרצתי לחפש ביוטיוב ברגע שחזרתי הביתה, אבל גם באספקט הזה הרגיש לי שהסרט הגיע קצת למחוזות האוברקיל. כשבמשך שעתיים וחצי זימר צועק עלי בכל סצנה – תראה! זה! חשוב! זה! ענק! הבנת?!! תראה כמה זה גדול! וחשוב! – באיזשהו שלב זה נהיה טו מאץ׳. אם הכל חשוב וגדול, שום דבר לא חשוב וגדול. ועוד נקודה חשובה שקשורה ספציתית להקרנה באיימקס – הווליום של הפסקול היה פשוט מוגזם וחזק *מדי*, ואני אומר את זה בתור אחד שסוחב שמיעה שסבלה 3 שנים של ירי טנקים. זה לא הרס לי את הסרט ואני כן רוצה להמליץ על האיימקס, כי אם איכשהו זה לא היה ברור עד עכשיו, הסרט הזה מצדיק כל מסך גדול שתוכלו למצוא, רק בחייאת, אפשר להנמיך טיפה.
שורה תחתונה – על אף המגרעות, חולית הוא חוויה קולנועית של ממש, סרט שעשוי ביד אומן עם צילום מהפנט ואוסף שחקנים מעולים. אני אהיה שם עוד שנתיים לראות את החלק השני. תתכונן וילנב, הציפיות יהיו גבוהות.
התחלתי לקרוא את הספר ואני בשוק מכל מה שוילנב חתך.
מצד אחד הסרט מרהיב, מצד שני – הדלות בפיתוח דמויות בלתי נסלח בעיקר בהתחשב בזה שהספר מפוצץ בפיתוח דמויות מהעמודים הראשונים שלו.
בגדול זה מה שחשבתי שיצאתי מהסרט
אהבתי את הסרט, אבל קצת התאכזבתי כיוון שבעצם כל הסיפור נשאר בחוץ. טוב, לא יודע אם כל הסיפור, אבל הספר כל כך טוב בשזירת העלילה ובאפיון הדמויות, שאין שום סיכוי שבסרט (גם אם הוא ארוך וטוב) אפשר לעשות את זה.
DUNE יושב בול על סדרה. חשבתי אותו דבר גם על שר הטבעות, אגב.
נכון, פורמט הסדרה היה עדיף.
ועדיין – שני סרטים של שעתיים וחצי זה מאד סביר עבור ספר של 600 עמודים. הבעיה שוילנב והצוות אפילו לא מנסים, שזה מה שממש מוזר.
אני מוכן לממן את מי שיעשה השתלת פס קול מהגרסה של 1984 לתוך 2021. האנס זימר פישל בצורה לא אופיינית אבל לא פעם ראשונה שלו. היה צריך להתכתב עם המקור כמו שעשה בבלייד ראנר 2049. במקום זה כתב פס קול לפרק בהישרדות עם הבלחות טובות פה ושם שקשה לזכור אותן. תגידו מה שתגידו על גרסת 1984, טוטו ובריאן אנו הבריקו.
אין לי שום כוונה להגן על זימר (אני חושב שהוא עשה נזק עצום לעולם הפסקולים),
אבל באמת שלא רואה סיבה שהוא ישתמש במוזיקה מ"חולית" 1984.
בניגוד לבלייד ראנר 2049, הסרט הזה הוא לא המשך של שום יצירה קיימת, אלא פשוט עיבוד נוסף של ספר. כמו שלא הייתי מצפה שהעיצוב הוויזואלי ישאב אלמנטים מהעיצוב של הסרט של לינץ', כי אלה שני עיבודים שלא קשורים זה לזה, ככה גם אין צורך שהפסקול יתכתב עם גרסה קודמת (זו של לינץ', או של המיני-סדרה מ-2000).
נזק עצום? הרחב.
(ל"ת)
האמת שלא הכי בא לי.
אבל, בגדול – באיזושהי נקודה בחיים נראה שהוא החליט שלא בא לו יותר על מלודיות והוא מלחין בעיקר מוזיקה קצבית או "אווירתית". יש לו נוסחה שהוא עובד איתה שנים, והוא השתמש במעמד שלו בהוליווד בשביל להפוך את חברת ההפקות שלו (גגל Remote Control Productions) והגישה שלו לכתיבת מוזיקה לסוג של מונופול בעולם הפסקולים.
קח כל שובר קופות מהשנים האחרונות, ויש סיכוי לא רע שהמוזיקה שלו נכתבה ע"י זימר, מישהו שעובד תחתיו, או שעבד תחתיו בעבר ולמד ממנו איך להלחין.
הגזמה פראית
זימר הוא מלחין מפורסם עם השפעה לא מבוטלת אבל יש אינסוף מלחינים אחרים שהסגנון שלהם שונה ממנו והפסקולים שלהם נמצאים בשוברי קופות. חוץ מזה שאם מישהו עשה נזק במובן של הכנסת אותה מוזיקה קצבית ובוםבומית לסרטים זה הקהל לא זימר (ואגב אותו נזק הוא לא יותר מאופנה שתתחלף מתישהו).
לא מגן על זימר (מסכים שהוא הזנה את עצמו עם פומפוזיות מיותרת על חשבון מלודיות).
אני לא כזה מבין את הטענה שהוא זנח כתיבת מלודיות לטובת מוזיקה בומבסטית
אפשר לטעון שהוא מבצע את המלודיות שהוא מלחין באופן בומבסטי ומוגזם ואז אני אבין אבל זה לא שהמוזיקה שלו היא אוסף של צלילים ורעשים אקראיים בווליום גבוה ולא כלי נגינה שמנגנים תווים מוזיקליים רנדומליים. יש פה מוזיקה "אווירתית", נכון (שלרוב גם אפקטיבית ועשויה במקצוענות אבל לא זה נושא השיחה), שבתוכן שזורות לא מעט מלודיות ותמות שחוזרות על עצמן בחלק גדול מהעבודות שלו (את נעימת הנושא של 'חולית' למשל אני יכול ואף מזמזם לי לעיתים קרובות גם בלי להקשיב למוזיקה תוך כדי).
מצד שני, אני אציין שלא שמעתי אפילו חצי מהעבודות שלו (מלחיני סרטים מוציאים הרבה אלבומים בשנה) אז אולי מרביתן באמת נטולות מלודיה אך באלה שהקשבתי להם (גם מהשנים האחרונות) בהחלט היה.
בסדר, אם אתה רוצה לטעון שבאופן טכני יש במוזיקה שלו מלודיה ולכן הטענה שלי שגויה, תיהנה.
אבל כשאני אומר שהוא זנח כתיבת מלודיות אני מתכוון לזה שהוא הפסיק לכתוב מלודיות מורכבות או אפילו מעניינות, והוא כמעט ולא משתמש במרכיב הזה של המוזיקה בצורה אקספרסיבית.
קח לדוגמא את הרצועה הזו, שהיא הרצועה הכי מושמעת מהפסקול של דנקירק לפי ספוטיפיי:
https://www.youtube.com/watch?v=n1VJ39nVIBk
יכול להיות שמבחינת תיאוריה מוזיקלית טהורה יש כאן מלודיה מסויימת, אבל אני לא יכול לזהות או לזמזם אותה. המלודיה שם רק בשביל לתמוך בקצב של המוזיקה ובאווירה שזימר רוצה לייצר.
לא באתי לטעון שאתה טועה או שאני צודק
אני רק מנסה להבין קצת יותר לעומק נושא שאני לא הכי מבין בו, בסופו של דבר. ואני מבין שכבר ציינת שלא באלך להיכנס לנושא כך שגם אם לא תענה/תפרט אז הכל בסדר :)
יכול מאוד להיות שהוא הפסיק לכתוב מלודיות מורכבות. אני בהחלט לא מצליח לחשוב על כאלו מהזמן האחרון (אם כי יכול להיות שיש, פשוט לא בדקתי) אבל זה לא שהוא עבר ליצירת מוזיקה אמביינטית ונטולת מלודיות כלל כמו שזה השתמע מההודעה הראשונה שלך. המלודיות שלו בהחלט נהיו פשוטות יותר, עם זה אני מסכים (אם כי לא בהכרח מסכים שזה רע).
אם כי מה שהוא מגיש ברצועה הספיציפית ששלחת הוא משהו שהוא מאוד האנס זימר-י עוד משנות התשעים. נעימה פשוטה המורכבת מארבעה-חמישה תווים שרק הולכת ומתעצמת עד לסיום בומבסטי. הוא כתב מוזיקה כזאת ל-'הקו האדום' (Journey to the Line), 'צופן דה וינצ'י', 'התחלה' (Time) ועוד. אגב, למרות פשטותה אני בהחלט מזהה את המלודיה ברצעוה ששלחת (בחצי השנה שלה, לפחות. כאמור, יש מספר תווים מוזיקליים שפשוט חוזרים על עצמם) ואף יכול לזמזם אותה (אם כי היא לא מהנה בפני עצמה בלי הביצוע הבומבסטי. אבל דווקא בגלל פשטותה קל לזהות ולזכור אותה).
אבל אני מקבל את הטענה שלך. הוא מתעסק במוזיקת אווירה והנעימות שהוא כן כותב פשוטות מאוד (לטוב ולרע). קצת פחות מסכים עם זה שכל מי שבא מ-Remote Control עובד על אותה שיטה (הארי גריגסון-ויליאמס, ג'ון פאוול וראמין ג'וואדי הם מלחינים נורא מלודיים, למשל) אבל בהחלט יכול להבחין בשהשפעה שלו על חלק גדול מהם.
די מאכזב
דני וילנב עשה כמה סרטים שמאוד אהבתי – אסירים, סיקאריו והמפגש. ציפיתי להברקה, והתאכזבתי.
סרט נפוח, נטול עניין רוב הזמן. אין אף דמות שאפשר להיקשר אליה או להתעניין בגורלה. כל דיאלוג הוא פומפוזי וקלישאתי. על הפסקול כבר אמרו לפני, צריך להוסיף שאמנם זימר הוא המלחין אבל הבמאי הוא שהחליט להפגיז עם המוזיקה בצורה מוגזמת בכל סצינה כמעט.
בתסריט: התככים הפוליטיים מאוד שקופים וברורים ללא שום תחכום. הדמויות פשוט מתארות אחד לאחד מה הן מתכננות וזה אכן מה שקורה בדיוק. הבגידה של הדוקטור לא מפתיעה שכן לא הכרנו אותו קודם ליותר משלוש שניות. כל הטובים ממש טובים ונפלאים, כל הרעים ממש מגעילים (למיטב זכרוני זה כך גם בספר, אבל אפשר לנסות לייצר איזושהי מורכבות, אנחנו בעולם שכבר ראה את משחקי הכס).
והכי מאכזב בעיני הפן הויזואלי. נכון, יש סטים עצומים ושוטים יפהפיים של חלליות ממריאות, נוחתות, פורסות רגליים ועולות מהמים בליווי מוזיקה בומבסטית. וואלה, את זה כבר עשו יותר טוב ב ״2001 אודיסאה בחלל״ ועם מוזיקה יותר יפה. חוץ מזה הכל משעמם. האקשן קורה בחושך, רובו נראה כמו סדרה של הבלחות אדומות וכחולות של המגנים האנרגטיים. לא רואים כלום ושום דבר לא מרגש.
בסיום הסרט בעיקר הרגשתי הערכה עצומה לצוות של ״שר הטבעות״ שהצליח לעבד סיפור עצום, שיכל ליפול לאותם בורות בדיוק, בצורה כל כך טובה.
סרט משעמם ומעיק יצאתי באמצע לפני שארדם, כל מילה שנייה זה קלישאה, היה בלתי נסבל
האיכות של זה מאוד תלויה בסרט השני
בגדול הרגשתי כאן כמו שהרגשתי באחוות הטבעת (למרות שבגדול הוא יותר טוב) יש כאן בנייה של עולם ודמויות (גם אם בצורה קצת שטוחה) שבעיקר מכינה אותנו לסרט הבא ולא מאוד עומדת בפני עצמה
נהניתי מאוד מהויזואליה. הפסקול של זימר היה סתמי בצורה מפתיעה וקצת חבל . הדמויות בסדר כזה והאקשן מועט מאוד. עם כל זהבכל זאת החוויה הכללית הייתה מהנה מאוד אהבתי את העולם הזה. אהבתי להיכנס אליו .
אם הסרט השני יהיה טוב אז כיצירה שלמה ייתכן מאוד שזה יהיה משהו ממש טוב. בינתיים לא עפתי
הסרט מתאים לדעתכם לבני 14?
(נמחקה לי התגובה, מקווה שזה לא יצא כפול)
האלימות לא גרפית או מפורשת במיוחד(וגם אין הרבה ממנה)
אז מבחינה הזו לא חושב שיש בעייה.
אבל לדעתי הסרט לא מתאים לשום גיל, כי הוא מאוד גרוע.
תודה!
(ל"ת)
סוף סוף ראיתי.
סרט יפה מאוד. התרשמתי מהויזואליות שלו, מהאווירה שהייתה מעניינת ומותחת. גם אם היו פה ושם דברים שלא הצלחתי לרדת לעומקם מבחינת ההבנה, הרגשתי צורך להישאר על הכיסא ולא לעזוב. סך הכול החוויה מהסרט טובה ולאחר שאת הסרט הקודם פשוט נטשתי, זו הייתה חוויה מתקנת.
עשה חשק לקרוא את הספר ולצפות בסרטי ההמשך כשיבואו.
מה הבעיה בזה שאי אפשר לזכור את המוזיקה?
מה הבעיה במוזיקה שנועדה כדי לייצר אווירה שתתאים למה שקורה על המסך? אולי כשאתה מאזין למוזיקה מחוץ לסרט זה פחות מהנה, אבל בתוך הסרט, אם המוזיקה תואמת את מה שקורה על המסך, זה משנה עם היא זכירה או לא?
אולי בכלל ההסתכלות היא הפוכה?
סרט – או סדרת טלוויזיה – הוא גשטאלט. הוא שילוב של תסריט וצילום ומשחק ומוזיקה ועריכה וכל מה שמקבלים עליו אוסקר שנארזים ביחד על ידי ביום. כל אחד מהם נועד לתמוך בסרט, וכאשר – לפחות במהלך הצפייה, לא בניתוח שאחרי – מרגישים באחד מהם בנפרד, זה פוגע בסרט כסרט.
אוקיי... אני די מסכים איתך, אבל מה זה קשור למה שאני אמרתי?
רצוץ ומצוץ אמר שמה שהפריע לו במוזיקה זה שהמוזיקה בסרט היא רק מרבדים של טקסטורה ואפקטים ואין בה מלודיה כלשהי שנשארת איתך אחרי הצפייה, לעומת סרטים כמו הארי פוטר, מלחמת הכוכבים וכו'. אני אומר, אז מה? מה זה משנה אם אי אפשר לזכור את המוזיקה מהסרט אם היא תומכת לגמרי במה שקורה על המסך? מה הבעיה באפקטים וטקסטורה אם הם תואמים לאווירה ומוסיפים ערך מסויים לסצינה? אחרי הכל, זה מה שמוזיקה בסרטים אמורה לעשות, מה שקורה עם המוזיקה הזו אחרי הסרט לא כל כך משנה.
אני יודע שרצוץ גם דיבר על זה שהמוזיקה כן בומבסטית מדי (ולכן, לדעתו, לא תואמת את מה שקורה על המסך), אבל אני התייחסתי ספציפית לאמירה שלו על העובדה שאי אפשר לזמזם את המוזיקה בסרט, ולמה אני חושב שזה לא משנה.
מה שהתכוונתי לומר
מה שהתכוונתי לומר הוא שהמוזיקה בסרט מתנהגת כמו הסרט עצמו.
המוזיקה מסתמכת על אפקטים של רקע – קצב, טקסטורה וכו', אבל הם אינם תומכים במלודיה. הם נותרים לבדם. מהבחינה הזו, המוזיקה מתנהגת כמו הסרט כולו. היא במידה רבה אלגוריה לסרט.
מדוע? כי גם הסרט מסתמך על רכיבים טכניים כמו צילום ומוזיקה, אבל הרכיבים האלה אמורים לתמוך בסיפור, ולא לעמוד לבדם. הם המשרת, לא האדון.
הנקודה שלי אינה שהמוזיקה-עצמה טובה או רעה, אלא שהמבנה שלה דומה למבנה החלול של הסרט.
(מעבר לצורך, באופן אישי, אני גם חושב שמוזיקה שמסתפקת באווירה בלי מלודיה עושה עבודה פחות טובה בלספר סיפור. סיפור מוזיקלי שכולל מלודיה ומוטיבים מספר סיפור ברור יותר באופן תת-הכרתי. אתה "מבין" טוב יותר מה המוזיקה מספרת לך, אבל אני יודע שלא כולם מרגישים כך).
אז ראיתי
דמויות קרטון, טקסט פשוט, ויזואלי נחמדה. שום דבר לעוף עליו. לא מובן לאן הלך התקציב (זאת אומרת, אני מבין איך אפשר לעשות את זה בהכי יקר, אבל ללא תמורה ממשית).
נחמד: שלא נותנים יותר מדי אקספוזיציה (אבל כן דמויות מסבירות דברים שברורים לדמות השומעת). העלילה (בסרט, כן?) לא סבוכה ולא נעליים, מובנת לצופה המזדמן.
לא נחמד: שאין לאף דמות אופי. צילום וכוריאוגרפיית הקרבות על הפנים. היו צריכים להביא במאי טוב ליחידה השנייה. הקרבות בשר הטבעות לפני 20 שנה נראים יותר טוב (היה טריילר שלו לפני הסרט הזה משום מה). הקרבות גם מציגים את הצבא של הצד של הגיבור כמטומטמים. כאילו, כזה תקציב ואין יועץ צבאי, נגיד של חיל הים (הדבר הכי קרוב למלחמות כאלו)?
אפשר היה בשמחה לחתוך 20 דקות של חלליות ממריאות ונוחתות, וקלוזאפים על החברה של ספיידרמן שלא עושה כלום בסרט (היא בכל מקום היום). האמא של הגיבור היא הדמות הכי שלמה בסרט.
החלק המפריע ביותר היה הפרוז'קטור על המסך מהשלט "יציאה".
סך הכל זה היה חצי ראשון של סרט סבבה כזה. אצפה בחצי בשני, אבל בבית.
מזל שעושים עדיין סרטים שמבוססים על ספרים משנות השישים
אם היו כותבים את זה היום ברור שהגיבור לא היה זכר לבן. אבל כך נשמר האיזון
"איזון" היא אולי המילה הכי פחות מתאימה כאן
במיוחד כשהכוונה היא לא שיהיה איזון בייצוג מוצאים, נטיות מיניות או מגדרים מגוונים, אלא הקפדה על כך שעדיין יהיה במובהק מספר מספיק גדול של סרטים עם גיבור זכר לבן, רק כדי שלא נטעה לחשוב שהעולם המוכר לנו השתנה יותר מדי. זה בדיוק ההפך מאיזון.
לדעתי,
אני תמיד חשבתי שאם פרנק הרברט היה חי היום, היו שואלים אותו למה פול הוא לא טראנסית – שילוב של זכר בגוף של נקבה. על כל פנים, בהקשר של הסיפור, זה הולם שפול הוא אדם לבן שכן מי הכי פחות מתאים לעולם יוקד כמו חולית מאדם לבן וכל מטרת המסע שלו היא לעשות אותו ליליד. לגבי ייצוג, הדדרים היו כהים בהרבה מאיך שדמיינתי אותם אף על פי שיצא לי לראות פעם באוטובוס מישהו שהם יותר בהירים לעומתו.
אוקיי אז אני לא היחיד שרואה את זה.
(ל"ת)
פול אטריידיס הוא בן 15 בסרט, בזמן שבסרט משחק אותו שחקן בן 25
לדעתי, בגיל הזה, גיל הוא מרכיב זהות יותר משמעותי מצבע עור (בעיקר שבכל עיבוד, הוא היה צריך להיות בן אצולה פריווילגי, ואין סיבה לחשוב שהעולם שבו הוא חי הוא כזה שבו אנשים לבנים הם האצולה). הליהוק של שלמיי מצויין, ולא הייתה סיבה לעשות בחירות אחרות, אבל זאת דווקא יצירה שבה יכלו בעיבוד לעשות ליהוק שונה בלי לעשות שינויים משמעותיים.
בספר הדוכס לטו מתואר כבעל גוון עור בצבע זית.
לגבי ג'סיקה – מי שקרא את הספר יודע צאצאית של מי היא.
אז לא מבין את התסבוכת לגבי צבע העור של פול. לכאורה אין.
צפיתי בסרט באולם IMAX ״אמיתי״ ביוניברסל הוליווד. זו היתה חוויה קולנועית מדהימה!
גם ההמחשה של חיים במדבר היתה מצויינת. כמו כן, הביצוע של הברון ושל העולמות השונים היה מיוחד ומפתיע.
לגבי העלילה, כמי שקרא את הספרים לאחרונה, קשה לי לחרוץ את גורלו של הסרט לחיוב או שלילה משתי סיבות:
הראשונה היא שקצב העלילה כאוטי ולא ברור לי איך מישהו שלא מכיר את הסיפור מראש יכול לעקוב אחרי כל מה שקורה. יש לי הרגשה שזה בכוונה, כדי שיהיו דברים שיצופו לצופה רק בחלק השני.
דבר נוסף, הסרט שונה מאוד מהספר. כלומר, הכל שם, אבל במינונים ככ שונים מהספר. חלקים נרחבים מהספר עוברים כהרף עין.
כמו כן האדפטציה בהחלט חופשית ביותר, למעט קו העלילה הכללי שלוקח אותנו מנקודת ההתחלה ומסתיים באותו הסוף. לא שכתוב מחדש כמו סדרת ״המוסד״ אבל עדיין מרגיש שונה מאוד מהספר ועם זאת זהה במובנים אחרים.
אהבתי את הסרט כחוויה קולנועית אבל העלילה קשה לעיכול (לפחות לא משעממת).
שאלה קצת משונה
אבל התחלתי לקרוא את הספר לאחר הצפייה בסרט אבל אני לא רוצה לסיים אותו כי אני מעדיף להגיע נקי לחלק השני של וילנב. השאלה שלי היכן לעצור כדי שאקרא רק את האירועים שמקיפים את הסרט הנוכחי. ואשמח לתשובה במספר הפרק משום שאני קורא באנגלית בקינדל כך שלמספר העמוד אין חשיבות.
עמוד 380 בגרסא העברית.
אבל אתה בכל מקרה הולך להיתקל בכמה דברים שנכתחו, וכנראה כן יופיעו בסרט הבא.
ספויילר! אני מתנצל, שכחתי לסמן
(ל"ת)
ימין ושמאל, רק חול וחול
ציינו פה לפני שהעיצוב הוא אחד הדברים החזקים בסרט, ואני מסכים בהחלט – בעיקר בגלל האופן שבו הוא אנטי-תזה למה שאנחנו רגילים לראות לסרטים מהז'אנר. להבדיל מהאופי האפי-עד-בומבסטי של הסיפור (ככה היה גם במקור), יש בעיצוב איזשהו מינימליזם שהופך אותו לריאליסטי: מקום מושבה של משפחת אטריידיס הוא לא ארמון מפואר אלא מבנה שעשוי אבן גסה, עם חרכים צרים במקום חלונות ודלתות גדולות – כי ככה באמת בנויים מבנים מדבריים (טוב, ככה לפחות צריך לבנות אותם – אנחנו בישראל התעקשנו להביא לפה מאירופה את החלונות הגדולים והפתוחים לרווחה מאירופהף בניגוד לכל היגיון אקלימי מקומי). המדבר עצמו הוא לא מקום יפה או מושך – הוא מקום של אבק ולכלוך. זה לא האבק על כלי הרכב הסקסיים של "מקס הוזעם" או ה-"עתיד המשומש" הרומנטי של טטואין בסרטי "מלחמת הכוכבים" – המדבר אצל וילנב הוא מקום מחניק, מזוהם ומסוכן.
וכשכלי הרכב המעופפים למיניהם (וילנב אוהב מאוד גם כלי רכב כאלה, ובמיוחד לצלם אותם ממריאים ונוחתים – היו רמזים לאובססיה הזאת שלו עוד קודם, כמדומני) משתלבים בסביבה הזו, הם מרגישים לא שייכים. צעצועי היי-טק מתקדמים בסביבה לא היי-טקית. בדיוק האפקט, אני חושב, שוילנב ניסה ליצור.
איפה לקצר ואיפה להאריך
אני מאוד אוהב את "חולית", אבל אין לי סנטימנטים אליו ברמה שאני לא רוצה שישנו בו שום דבר בדרך למסך. לספר יש את הבעיות שלו גם בתחום הפוליטי (ראו פוסט נפרד) וגם בתחום העלילתי. אני חושב שההפיכה של לייט קיינס בסרט לאשה (בספר הוא גבר) היא הברקה שמתחברת לאמירה שוילנב ניסה לנסח, אולי, על יחסי מגדר בסרט הזה. אבל במקומות אחרים השינויים פשוט תמוהים, במיוחד בחלק הראשון של הסרט, שבו התסריטאים נצמדו להתרחשויות והזניחו את הדמויות. כבר צוין פה באחת ההודעות שההפיכה של הבגידה של דוקטור יואה ממשהו שקוראי הספר יודעים משלב מוקדם למשהו שצופי הסרט מקבלים בתור סוג של טוויסט היא שגיאה – בספר זה יוצר דרמה ומתח, שנעדרים מהחלק הזה של הסרט. גם היחסים בין לטו אטריידיס לג'סיקה (וזה פספוס גדול עוד יותר) מתמצים בסרט באיזו סצנה אחת קצרה, כשבספר האהבה הגדולה שלהם זה אל זו נותנת מסגרת טרגית הולמת למפלת בית אטריידיס. ואגב – מה לעזאזל קרה בסרט עם אוסקר אייזק? זה לא רק הזקן המדובלל שהכריחו אותו לגדל וגורם לו להיראות כמו איזה תמהוני ששב זה עתה מהתבודדות במנזר, זו גם העובדה שמישהו בצוות ההפקה אמר לו "תשחק גרוע" (לא מאמין שהוא מסוגל לזה מרצונו החופשי).
כאמור, לא כל השינויים פסולים בעיני, והמנוסה של פול וג'סיקה לאורך חציו השני של הסרט מטעינה אותו בהמון אנרגיה שבקטעים המקבילים בספר די נעדרת. חבל שבחלק הראשון קצת פחות הבינו מה גרם לספר לעבוד.
גברים ונשים בחלל
אוקי, אז בואו נדבר קצת על פוליטיקה. עם כל הרלבנטיות שלו בהיבטים המדעיים/אקולוגיים עד ימינו, מבחינה פוליטית יש ב-"חולית" לא מעט דברים מעוררי קבס. זה נכון לגבי הרבה ספרי ז'אנר מתקופתו ולפניה ועדיין – זה צורם. יש ב-"חולית" לא מעט שוביניזם – דמויות נשיות חיוביות הן במובהק כאלה שנצמדות לגבר שלהן, ודמויות נשיות שליליות מוצגות כאלה כי הן – ישמרנו קפיצת הדרך – מעיזות להתאגד כדי שתהיה להן השפעה פוליטית. מה שעוד יותר רע: הספר הוא גם הומופובי, ודי מבטא את גישתו האישית של הרברט לנושא. אחד מילדיו של הרברט, ברוס, היה הומוסקסואל, והילדות והבגרות שלו היו רצופות בהתעללויות רגשיות ולפעמים גם פיסיות מצד אביו*. לא קשה לבצע את הקפיצה מהמידע העגום הזה לאופן הדוחה והמפלצתי שבו הרברט הציג את ההומוסקסואליות של הברון הארקונן בספר.
להומוסקסואליות הזו אין זכר בסרט (אולי יהיה משהו בסרט הבא), אבל הליהוק של הסרט נראה כאילו הוא מנסה לתת קונטרה לגישה של הרברט הן כלפי נשים והן כלפי להט"בים. זה מתחיל עם טימותי שאלמיי – שלא רק כיכב ב-"קרא לי בשמך", אלא גם מציג דמות שברירית, עדינה, עם מראה כמעט "נשי" – והסרט מנגיד את הדמות הזו עם שחקנים גברתניים כמו ג'ייסון מומואה וג'וש ברולין (שהדמות שהוא משחק נוזפת בזו של שלמיי על חוסר יכולותיו כלוחם – בעצם, על אי היותו מספיק "גבר"). בסרט אנחנו רואים כיצד פול אטריידיס לומד את המיומנויות של בנות גשרית (מסדר נשי) מאמו, ואחר-כך מאשים את אמו בכך שהיא הפכה אותו לסוג של אנומליה – הוא מפחד מהכוחות שהוא קיבל, אבל באותה מידה אפשר לפרש את הסיפור כדמות שמבוהלת מהבלבול המגדר כתוצאה מהאימונים שהיא עבר.
פול אטריידיס אינו הומוסקסואל בסרט, אבל הוא כן מציג בו סוג אחר של גבריות מזה של גיבור הספר (ושל מרבית המד"ב הספרותי בתקופה בה "חולית" התפרסם).
* על פי בנו המפורסם יותר של הרברט, בראיין, *כל* ילדיו ספגו התעללות כזו – הרברט לא בדיוק היה הורה למופת – אבל ברוס ספג יותר מכולם.
עלתה לי תהייה לגבי פרט כלשהו בסרט.
אחד המגיבים הסביר כאן את העובדה שהם נלחמים בחרבות במקום ברובים בכך שיש עליהם איזשהו איסור טכנולוגי קדמון. אבל אם כן, איך הם מטיסים את ספינות החלל שלהם? בטח לא בעזרת מפרשים ומשוטים… חוץ מזה, טכנולוגיה נוכחת בהרבה מקומות – מגיני-הגוף, האורניתופטרים, הולוגרמות. ויש להם גם טילים רבי עוצמה, כמו שראינו בסצינה משמעותית אחת. איך זה מסתדר עם אותו איסור?
ממה שהבנתי מהספר והסרט
זה כי המגינים שלהם הם חסיני מפני רובים אבל מטווח קרוב אפשר לחדור אותם עם להב. כמו כן יש סוג מסויים של רובי לייזר שבמגע מגן גורם לפיצוץ בקנה מידה גדול שהורג גם את האדם שירה.
באופן כללי אין איסור על טכנולוגיה אלא על שימוש במחשבים ובינה מלאכותית. לכן גילדת נווטי החלל היא אחד הכוחות החזקים ביקום.
שאלאמה הוא הרוב מרשל של השחקנים
פעם אחת זה עבד לו ביג טיים ("קרא לי בשמך", ואולי גם "ילד יפה") ומאז, איך לומר… פחות
לא מסכים
השנה הוא הציג צד יותר משוחרר וקומי שהוא הציג ב"כרוניקה הצרפתית" ו"אל תסכלו למעלה" ובנוסף יש את הופעות הדוש הנהדרות שלו ב"ליידי בירד" ו"נשים קטנות". ולדעתי הוא די קלע לפול בסרט. הוא מלכתחילה בן אדם מאד מופנם שלא מסגיר מרגשותיו כלפי חוץ ויותר עסוק בלחשוב ולחשב. אין ספק ששאלמה מושלם לתפקידים מהורהרים שדורשים מינימליזם. אני מבין למה אפשר לחשוב שהמבט שלו היה קפוא בסרט אבל לדעתי הוא הצליח יפה להביע רגשות ולהסתיר אותם בו זמנית, שזו מלאכה הרבה יותר עדינה ומורכבת מאשר לצעוק את הרגשות שלך על המסך, כפי שהבוחרים באוסקר נוטים לאהוב (גסיקה צסטיין מועמדת על הזוועה הזאת? פויה).
בכל מקרה הסצנת סיום של קרא לי בשמך הייתה אחת מתצוגות המשחק המרגשות שראיתי ורק על זה הגיע לו אוסקר. זה לא קורה באופן תדיר שאני מרגיש שאני נסחף במערבולת רגשית שהדמות עוברת ושאני מרגיש כאילו אני חווה אותה ביחד איתו.
חולית היה צריך להיות סדרה
עם כל הכבוד לתקציב הענק של חלליות ממריאות, אפשר לוותר עליו ולהשקיע בדיוני פוליטיקה סטייל משחקי הכס. יש פה תככים טרנס גלקטיים בין בתי אצולה ותוכניות-על של מאות שנים וכוכבים: שיציגו תסריט חכם ולא רק יומרה לכזה.
קצת נמאס לי שעל כל דבר לא אפוי בסרט עונים לי שיש רקע מאחור וכו. על המסך לא היה שום תחכום תסריטאי.
יש פוליטיקה בחולית אבל לא בכמויות (מכיר ומדבר רק על את הספר הראשון) וגם לא תמיד שיא התחכום.
דווקא אותי פחות עניין הפוליטיקה בין בתי אצולה ויותר איך הכלכלה, הדת והטכנולוגיה עובדים ביקום הזה. נגיד לדעתי הרבה יותר חשוב שוילנב השאיר את הסצנה שפול ולטו מבקרים באתר כריית הספייס למרות שהוריד את סצנת ארוחת הערב שבה היו הכי הרבה אינטריגות פוליטיות והמון דמויות שנחתכו מהסרט (מבריחי ספייס ומרגלים לבית הארקונן למיניהם). קשה מאד לעבד את חולית למסך ולהביא לידי ביטוי את כל האספקטים בסרט, באופן טבעי וילנב העדיף להתמקד במסע של פול וגסיקה , דבר שמתרגם יותר טוב לסרט קולנוע. בסדרת טלוויזיה היינו מקבלים יותר אבל לא את החוויה האודיו ויזואלית שוילנב סיפק, שבעיניי הייתה הסרט הארט האוס עם התקציב הגבוה ביותר שנעשה. סדרות תככים ופוליטיקה יש הרבה, חוויות קולנעיות כמו חולית הם מצרך יותר נדיר. החוסר בתחכום תסריטאי (שאני מניח שכוונתך לעומס ומורכבות עלילתית) היא לא באג בסרט אלא פיצר שלו, אני בעד אבל מבין למה אחרים עלולים פחות להתחבר.
כן אלה בדיוק הדברים שעניינו אותי, לא הפוליטיקות הקטנות.
לא מאוחר מדי להכניס חלק מהרעיונות האלה לסרט השני מאחר והם לא אירועים עלילתיים אלא ממש רכיבים ביקום. אני חושב שוילנב לא רצה לצלול הארד קור לחלק מהדברים כי הוא רצה סרט שקודם כל יסחוף צופים ליקום באופן רגשי. CHOAM זה לא הנושא הכי סקסי להתחיל איתו את חולית. אני זוכר שהוא אמר איפשהו שעכשיו שיש לו את האור הירוק לסרט השני והוא עושה אותו בחופשיות בלי מחשבה על האם הוא יקבל אור ירוק או לא אז הוא יצלול להרבה נושאים שהסרט הראשון בקושי נגע בהם. אני חושב שרק שנצפה בסרט הראשון נוכל להביע ביקורת לגבי במה הוא נגע ומה לא כי זה בבירור לא היצירה השלמה. אז נדבר ב2023? (אני אופטימי מדי אבל וילנב יודע לעבוד בקצב, הוא לא קמרון)
אני בהחלט מקווה
הסרט הראשון בגדול אחלה ויש עוד הרבה פוטנציאל להכניס דברים בסרט השני, המודל הזה נשמע כמו קדנציה שניה של נשיא ארה"ב :)
חולית כבר הייתה סדרה
ולכן "הסרט היה צריך להיות סדרה" זה לא טיעון מוצלח.
חולית גם היה כבר סרט, אז מה?
כפי הנראה הלכו הפעם על "סרט באורך של סדרה"…
לי אישית זה חבל. היו יכולים לעשות משחקי הכס בחלל.
כבר נכתב פה, אין יותר מדי קשר בין חולית הספר למשחקי הכס.
אם היו מלבישים לסרט עלילה משחקי הכסית זה כבר לא היה עיבוד לחולית. כלומר, משחקי הכס בחלל נשמע כיף אבל הטענה לא צריכה להיות מופנית כלפי חולית, כי זה משהו שהסרט אף פעם לא התיימר להיות. אני לא חושב שאי פעם וילנב או מישהו אחר מהמעורבים בסרט תיאר כך את חולית.
חוץ מזה הסרט הזה לא באורך סדרה, לעזאזאל הוא ארוך מספיידרמן בדקות ספורות.
שעתיים וחצי זה ממש לא אורך של סדרה, בטח לא סדרה משחקי הכסית האורך שלו הולם את האפוס הוליוודי שהוא, ההשוואה היא יותר לאפוסים כדוגמת לורנס איש ערב ופחות לעונות של hbo
אוקיי, אבל הוא גם רק חצי סרט.
זה סרט שבבירור לא עומד בפני עצמו, ודורש המשך, שיהיה כנראה באורך דומה. אז הנה, יש לך כבר 5 שעות או יותר, ומהן אפשר להרכיב עונה מלאה של 6 פרקים.
אז לפי ההייגיון הזה שני ספיידרמנים האחרונים צריכים להיות סדרת טלוויזיה.
או שהיו צריכים להפוך את שני הנוקמים האחרונים לסדרת טלוויזיה? ולורנס איש ערב היה 216 דק', אז אולי הוא היה צריך להיות בעצם מיני סדרה?
אני לא עוקב.
שני הספיידרמנים האחרונים עמדו כל אחד בפני עצמו (מבחינת עלילה סגורה, לא מבחינת המקום שלהם ב-MCU).
שני "הנוקמים" האחרונים אמנם היו מאוד קשורים זה לזה, אבל כבר קראתי דעות ש"מלחמת האינסוף" לא זקוק להמשך והסיום שלו מתפקד יפה מאוד כסיום עלילה, ולא סתם נקודת אמצע שלה (בניגוד למה שראינו ב"חולית", או, להבדיל, "הארי פוטר" השביעי). הם גם שימשו בתור נקודת סיום לסיפור שסופר כולו על מסך הקולנוע, אז לשדר אותם בטלוויזיה תהיה בחירה… תמוהה משהו.
"לורנס איש ערב", אם היה יוצא היום, בתקופה בה טלוויזיה היא מדיום שנחשב לאיכותי ולא לבידור זול להמונים, היה יכול לעבוד מצויין כמיני-סדרה.
קח את "ליגת הצדק" של זאק סניידר, למשל – ראיתי אותו בבית במשך 3 או 4 ימים, ממש כאילו היה מיני-סדרה, ואני יודע שאני לא היחיד.
ואם ניקח את הסדרה שכן יצאה על "חולית", זו ששלמקו הזכיר למעלה – זמן הריצה שלה הוא בין 265 ל-295 דקות (תלוי על איזו גרסה אנחנו מסתכלים), מה שאומר שאחרי יציאת הסרט השני הזמן שייקח לשני הסרטים ביחד לספר סיפור יהיה דומה מאוד לזמן לקח למיני-סדרה לספר את אותו סיפור. אז כן, מה שיש כאן זה סוג של "סרט באורך של סדרה".
אווקיי מקבל.
בעיקר לגבי ספיידרמן , פחות לגבי הנוקמים שלדעתי הוא סרט אחד חצוי בדיוק כמו חולית. סרטים שעומדים בפני עצמם לא נגמרים בקליף האנגר כזה (לא ניתן כרגע לשפו לגבי חולית אבל אני מניח שמבחינה עלילתית ניתן להסתפק בסרט הראשון בלי להמשיך הלאה בגלל שהסיום שלו לא מאד קליפהאנגרי).
ומה היינו מרוויחים אם במקום לצפות באיימקס ב5 שעות האלה, שמיותר לציין שהם מאד אודיו ויזואלים, היינו צופים בהם בתור מיני סדרה של נטפליקס? כלומר, היינו מקבלים כמה סצנות שנחתכו אבל אני לא חושב שדברים מאד מהותיים שנחתכו, כבר ציינתי שלספר אין באמת אופי משחקי הכסי כמו esh טוען.
ולדעתך לא אמורים להיות יותר בקולנוע אפוסים כמו הדברים דיוויד לין היה עושה, או כמו שר הטבעות או אפילו דוגמאות מאד עדכניות כמו האביר הירוק או הדו קרב האחרון? זה שאפשר לעשות משהו בתור מיני סדרה אומר שבהכח צריך? מה אנחנו רוצים מהקולנוע שלנו בכלל ולמה הוא עדיין קיים אם היינו מעדיפים שהכל יהפוך לסדרה בסטרימינג?
ולגבי ליגת הצדק, בוא זה לא סרט ראוי לצפייה בקולנוע. בקושי לצפייה בטיסה.
אתה יודע מה?
אין לי באמת דיעה.
אני חושב שנכנסתי לדיון הזה כי ראיתי משהו שנראה לי כמו טעות עובדתית ו-I doubled down on it.
אני בטח לא אהיה אדם מאושר יותר אם יהיו פחות אפוסים בקולנוע. באופן אישי נהניתי למדי מ"חולית", עם החסרונות שלו, ואני חושב שהצפייה באיימקס בהחלט תרמה לזה.
הנוקמים 3 ו-4
הוא סרט מפוצל לכל דבר. הסוף של 3 הוא לא סוף מר, הוא סוף קטוע, או במילה אחת: אמצע.
את "ליגת הצדק" עדיף לקצץ לסרט באורך שעתיים וחצי (עדיין לא ברור למה זה לא נעשה ב-2017 במקום השכתוב הקיצוני), לא לפצל לפרקים.
יש בו סצנות שהייתי רוצה לראות שוב, אבל לא מתחשק לי לצפות שוב בסרט סולו של סייבורג + סרט מקור של הפלאש לעניים + סרט על אמזונות ואטלנטים ואלים.
דברה סניידר כבר אמרה שאם הסרט היה יוצא לקולנוע
הוא היה נחתך לאורך של שעתיים וחצי. הבעיה היתה שבשלב ההוא WB רצו את ווידון וסרט בטון אחר לחלוטין.
כשסניידר קיבל בסוף אור ירוק לסיים את הפוסט פרודקשן של הסרט שלו, הוא ניצל את זה כדי להראות כמה שיותר חומר למעריצים. בתכלס הסניידר קאט זאת מיני סדרה לכל דבר, שאפילו מחולקת לשישה פרקים ביחידות מידע לא שוויוניות אבל מחולקות בצורה חכמה. זה באמת לא מרגיש כמו סרט, ולא מומלץ לצפייה בבינג׳ (בהוראת דברה סניידר).
אם זו הייתה מיני-סדרה
שגם יוצאת פרק לשבוע, היה מעניין לקרוא את הביקורות והדירוג לכל פרק.
סייבורג משתלט על הפרק!
סייבורג משתלט על עוד פרק!
פרק לפני האחרון – שלום סופרמן, חיכינו לך 5 שנים ו-5 פרקים…
לא קראתי את חולית
פשוט הבנתי כל הזמן מאחרים שיש עוד עומק, עוד עלילות, עוד דמויות טובות וכו, שחייבים (בצדק) לחתוך בכדי להפיק סרט מעניין וטוב. עוד דברים, שאני לא חוויתי מהסרט (בשבילי הוא היה סביר, לא אצפה בהמשך בקולנוע).
איפשהו חשבתי שהעלילה של בנות גשרית יחד עם תככים של בתי אצולה + עולם עתידני עם רעיונות מעניינים יכול למלא סדרה.
בא לי סדרה עתידנית טובה.
אני מאד מקווה
שדניב וילנב יעשה את העדכון החשוב ביותר שמתבקש לעשות למקור, להפוך את פול לאנדרוגני. זה כל כך מרגיש שהרברט כיוון לשם אבל לא היה לו את האומץ ללכת עם זה עד הסוף וזה כל כך מתאים לפרשנות של וילנב.
למה לדעתך הוא כיוון לשם?
(ל"ת)
עוד משהו קטן ששמתי לב בספר, מבטיח שזה הפעם האחרונה שאני מעורר את הסרט הזה לחיים באתר.
הוא פחות או יותר מרגיש כמו מחזה ופחות ספר פנטזיה אפי. כלומר, הוא מחולק לתמונות שלרוב הם בעיקר שיחה בין כמה דמויות. בין תמונה לתמונה לעיתים יש הפרשי זמן גדולים מאד והאירועים מתגלים תוך כדי הדיאלוגים. כך הרבה אירועים לא נחווים אצל הקורא ויש מערכות יחסים רבות שנותרות באפלה. למעשה הספר הזה מרגיש קצת כמו טרגדיה שייקספירית (סופרייז, סופרייז), אפילו זרק אותי לעיתים קצת לאנטיגונה שקראתי במסגרת שיעורי ספרות בתיכון.אומנם יש כל מיני דברים פחות תיאטרוניים בספר, בעיקר הרבה מונלוגים פנימיים של פול העוסקים בנתיבי העתיד שפרושים לנגד עיניו אך צורבים לו את המוח בו זמנית, אבל בגדול זה מחזה. ומחזה זה חומר נהדר לעיבוד בקולנוע, בעיקר כי אפשר למלא את הסרט בהמון דברים שלא נמצאים במקור. ואני מרגיש שזה מה שוילנב עשה.
אגב, הברון הארקונן הוא הכי דמות בטרגדיה יוונית שיש.
איך מונולוגים פנימיים זה לא תיאטרוני?
(ל"ת)
טעות בבחירת מילים, יותר מין שטף של זרימת מחשבות בתודעה
שמלווה בהרבה ממבו ג'מבו פילוסופי רוחני דתי (קצת מדעי) . זה לא מונולוג, אם היה מחזה לא היה דרך פרוטגוניסט לא היה מדקלם את השטף הזה לקהל. לא יודע, לא יצא לי להיתקל בכאלו במחזות (המועטים) שקראתי/צפיתי.
כישלון קולוסאלי
דניס ווילנב ציין שלב בהתפתחותה של התודעה הקולנועית, להכיל ולשכלל את עצמה אל הסובייקט החווה אותה. הוא הביא לדור חדש, עולה, של המון זולל תרבות, אשר מאס בשטותניקיות, או בהיפריות המאולצת אשר בדרך כלל ליוותה סרטים מן הז'אנר הזה; אך גם בניחוח היבש והמתנגד של הסרטים שלקחו את הגישה ההפוכה, הפוכה מדי. הוא הביא לדור החדש את מה שהוא רחרח אחריו, עוקץ בעצם של האף שלו; סינתזה רעננה בין בידור לאמנות, בין שימוש ברגשות האינסטנקטיבים של מתח וחרדה לרצינות רגשית ואינלקטואלית. וכל זה לא באמצעות כתיבה של סיטואציות ואלמנטים חדשים, אלא אך ורק באמצעות האווירה, המדויקת, החדה, שהוא ביד אמן כל כך הצליח לשזור פעם אחר פעם. ואנחנו נשפכנו לרגליו, מתמוגגים פעם אחר פעם מהעדינות המושכת של המצלמה, הדפיקה החדה של הסאונד ברקע, מכושר השכנוע החלק של העולמות שהוא יצר ומהכישרון האסתטי הייחודי שלהן.
ולכן, כשהוכרז אז, במה שנדמה כלפי עידנים ועידנים, שדניס ווילנב הולך לקחת את הסיפור האלמותי של "חולית" ולביים אותו בשני חלקים ארוכים, כולנו שמחנו וחגגנו. הבמאי הנפלא הזה, והסיפור האפי הזה? כמה נפלא ונהדר זה הולך להיות! כמה מדהים! וליבנו התחממו בכל צירוף חדש לקאסט, בכל עדכון, כל תמונות אשר זרמו שוב ושוב מן הסטים הענקיים, התחממו בציפייה אדירה ומרגשת, לעוד מסע, הרפתקאה חדשה אל הבמה של מאסטר המריונטות, בעל החוטים המתוחכם, דניס ווילנב.
האמת היא, שאף אחד מאיתנו בכלל לא ציפה שזה לא הולך להיות סרט טוב. לא שיערנו, בדמיונותינו הפרועים ביותר, שזה הולך להיות סרט לא טוב. אכזבה, אולי. אכזבה גדולה, אולי. אבל לא סרט לא טוב. מילא, אם זה היה סיפור מקורי, חדש, לא מוכח. אבל יש פה סיפור מוכח בהחלט, ודניס הוכיח את עצמו כל כך הרבה פעמים, באופן כל כך מוחלט, שלנבא אחרת יהיה כמו להמר שמחר השמש לא תזרח. אולי זה לא יהיה הסרט הכי טוב בהיסטוריה, אבל בטח של השנה! הייתה מחשבתי הפסימית ביותר.
לכן, שככל שישבתי באולם הקולנוע, וסצינה רדפה סצנה, דיאלוג דיאלוג, קרב אחר קרב, ומצאתי כי בשכלי ההתלהבות הכבירה, הוחלפה אט-אט בביקורתיות, בהרמות גבה פנימיות, חוויתי משבר מסוים. הרגע שבו אחד מבין שהוא אינו אוהב את הסרט שמולו הוא רגע מאוד-מאוד חמקמק. אנחנו כולנו רוצים תמיד לאהוב הכל. אילו זה היה תלוי בנו היינו טורפים את הכל וכל הזמן. אבל לאקסטזה יכולה להיות משמעות רק כנגד החיסרון שלה, ויחסיות שולטת עליונה בכל התופעות הטבעיות, כולל שכלנו שלנו. התחושה הראשונה שמכה היא ריחוק. כמו עם בת זוג. כמו עם כל דבר, אני מניח. אתה מפסיק להאמין בסרט. מכיוון שזה לא רק סצנה אחת לא מוצלחת, או כמה אלמנטים ריקים, אלא דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב, ומסרב להראות גלימפסים של רעיון אמיתי היושב בקרקעית, בבסיס, ומחזיק הכל יחד בחוטים הדוקים. תחושתי הייתה משהו שאפילו לא ציפיתי לו. זה לא סתם סרט מאכזבה, אלא סרט גרוע.
סגנון הבימוי של דניס לא מיטיב עם הטון של הסיפור. עד חולית כל הסרטים שלו, מלבד הראשון שעשה בצרפת, היו מותחנים טהורים ללא יוצא מן הכלל. הם עקבו אחר דמויות בחיפוש אחר רמזים, במרדף אחר מקאגפנים ברורים. ובזאנר הזה, הכימיה שלו התחברה כל כך טוב, מכיוון שהיסוד האסתטי אשר מבדילו מאחרים, כישרונו הייחודי לקלוט את המהותי שבסצנה, ולחדד אותו, בצורה אסתטית חריפה ומשכרת. הוא לוקח רגעים שאמורים להיות מהירים, מופרעים, בידיו של כל במאי אחר – ומחליט להאט אותם, להפוך אותם דרמטיים, ובכך ליצוק את הריאליזם מהם, להפוך אותם מוחשיים ומורגשים מאוד על ידי הצופה. דוגמא טובה היא הקרב במנהרה בסיקריו. הנסיעה של גייק לבית חולים בסוף אסירים. האוטובוס באישה ששרה. המפגש הראשון בהמפגש. במאי אחר היה לוקח את הגישה ההפוכה; מוזיקה ברטט גבוה, מלא קאטים ובלאגן כללי שינסה לשכנע את הצופה באופן מלאכותי במתח וחרדה. זה מה שיוצר את האווירה הרצינית, אפלה, שתמיד מרגישה נכונה, בסרטיו של דניס.
אבל חולית, הוא סיפור מסוג שונה לגמרי. זה אינו מותחן. אלא פנטזיית פעולה אפית. הדמות הראשית לא נמצאת כל הזמן בפעולה, מחפשת אחר דברים באינטנסיביות. היא מהורהרת ועמומה. קווי העלילה מנותקים זה מזה, ומתקשרים אחד לשני בחיכוכים קלים. כל המאפיינים הטכניים עדיין שם, וברמה הגבוהה ביותר. אבל הם לא נדבקים היטב, מבחינה סיפורית, כללית. סיטואציות שהם בכל מקרה כבדות ודרמטיות הופכות כבדות יותר. והסיפור כולו נדמה תמיד שהוי על איזה ענן, מעולם לא נדחס לאיזו מעשיות מוחשית כדי להגשים את עצמו. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.
אם תשימו לב, במלחמת הכוכבים, שר הטבעות, מטריקס, הארי פוטר, משחקי הכס, ובכל שאר עולמות הפנטזייה הפופולארים (גם בספר של חולית, אגב) יהיו סצנות בברים, יראו פסטיבלים עונתיים של ההמון, יהיו דמויות של אנשים פשוטים, עסוקים בשגרה של עבודה שטחית שיוטחו אל מוקדי העלילה. לרוב אלו יהיו הקטעים הפחות מעניינים, אבל הם הכרחיים כי הם מרחיבים את העולם מקו העלילה המרכזי שלו, ומשכנעים את הצופה בנוכחות של העולם המיתולוגי כולו. דניס, בשכלו הממוקד והחסר סבלנות, החליט לחסל את כל האספקט הזה. לכן חולית מעולם לא מרגיש כמו עולם אמיתי, אלא יותר כמו אסופה של סטים, של במות תאטרון אשר נבנו בקפידה.