ושוב אנחנו כאן עם שלוש ביקורות קצרות, הפעם לשלושה סרטים מומלצים ביותר (אם כי כל אחד לקהל קצת אחר): הראשון בדיוק יצא בבתי הקולנוע בארץ, בעוד השניים האחרים יצאו רק בסטרימינג בארה"ב (אם כי "טרי" עתיד להגיע לפה כשדיסני+ ינחתו בארץ). האחד הוא סרט ז'אנריסטי באופן מאוד מובהק, בעוד השניים האחרים הם דרמות (אחת של מבוגרים, אחת של בני נוער). ובאחד הכתוביות מופיעות בזמן בעוד אצל השניים האחרים יש משחק כלשהו עם הרעיון הזה. בכל מקרה, הנה הן:
בשום עולם שפוי אני לא אמור לדבר על "הנהגת של מר יוסוקה" – סרט יפני באורך שלוש שעות על שחקן ובמאי תיאטרון (הידטושי נישיג'ימה) שמתמודד עם אובדן אשתו. כלומר, בסדר – אולי היה עולה בדעתי להפתיע קוראים עם ביקורת על סרט לא קשור בכלל, אבל "הנהגת של מר יוסוקה" לא מגיע ארצה כסרט לא קשור בכלל, אלא כסרט שמועמד ל-4 פרסי אוסקר, כולל השלושה הגדולים ביותר: סרט, בימוי, ותסריט. ושלא תגידו שהסרט נישא על כנפי איזה יוצר מכובד ווותיק שכולם מסכימים שהגיע הזמן לתת לו כבוד – ריוסוקה המאגוצ'י, במאי הסרט, הוא נער פוחז בן 43 ש"הנהגת" נחשב לסרט הרביעי שיצר בסך הכל (זה בא עם איזה שתי כוכביות – האחת שהוא יצר הרבה סרטים "ארוכים" כשהיה בקולג', אבל אף אחד מהם לא פורסם, והשנייה היא שסרטו הראשון, "Happy Hour", הוא באורך חמש שעות אז תכלס אפשר להחשיב לו את זה לאיזה שלושה סרטים אם אנחנו לארג'ים).
אבל במקרה ולא פתחתם חלון וקראתם חדשות בזמן האחרון, אני חושב שאפשר להניח שגם בלי "הנהגת של מר יוסוקה" אנחנו לא בדיוק בעולם שפוי, ושבין מלחמה שעלולה להסלים למלחמת עולם, מגפה חובקת עולם שמסרבת לדעוך ובמבה במילוי חלווה – אפשר לפחות להתנחם באבסורד שהוא שהאקדמיה משוכנעת איכשהו ש"כוחו של הכלב" ו"ליקריץ פיצה" זה מיינסטרים מדי אז צריך להביא משהו לקהל ההיפסטרי כדי שגם הם יצפו בטקס.
והיי, אם אתם מצליחים להתמודד עם האיטיות שלו (והוא איטי) והאורך שלו (והוא ארוך) – "הנהגת של מר יוסוקה" הוא סרט ממש טוב. עלילה שהיא מצד אחד פשוטה למדי אבל מצד שני תמיד נעה קדימה, בלי מאורעות כפויים שמרגישים שהונחתו על הדמויות רק בשביל לסחוט עוד דרמה. סרט שמצליח לקלוע לאיזשהי הוויה אנושית, או אולי יותר נכון לאיזשהו מצב רוח או תודעה אנושי כזה – מהסוג של סערת רגשות שמתבטאת רק מתחת לפנים קפואות.
יש כמובן עוד הרבה מה לנתח בסרט – השימוש שלו באנטון צ'כוב והמחזה שלו, מערכות היחסים שהוא יוצר בין הבמאי ושלל האנשים המקיפים אותו (דווקא הנהגת, יש לציין, תופסת מקום משני למדי לאורך רוב הסרט), הדרך שבה הסרט מציג התמודדות עם אובדן – אבל יותר מכל אלה מרחפת מעל הסרט אווירה של שתיקה טעונה: לא מביכה, אלא הרמונית. מסוג השתיקות שנוצרות לא כשלא רוצים לדבר, אלא פשוט כשרוצים להקשיב. והשתיקה הזאת, שהיא יותר אווירה מהסוג שקשה להגדיר במילים, היא הדבר העיקרי שיצאתי ממנו מהסרט הזה, והיא זאת שאולי מדרבנת אותי לא להכביר במילים.
ההתמודדות | The Fallout
מקרי ירי בבתי ספר בארה"ב הפכו ממשהו חריג ומצער למשהו קבוע מספיק כדי שתלמידי בית ספר יצטרכו לעשות תרגילים בנוגע לכך ותהיה להם מוכנות כללית שדבר כזה עלול לקרות להם. ככזה, הקולנוע שעוסק בסרטים האלה עבר מעיסוק בשאלה "איך דבר כזה יכול לקרות" (כמו "אלפנט" או "באולינג לקולומביין") ופונה יותר ל"איך מתמודדים עם זה" – בין אם בגישת הפנטזיה הרמבו-ית של "Run Hide Fight" ובין אם בגישה מציאותית ומדכדכת יותר של "המון" או "ההתמודדות".
אבל אם בסרטים אחרים על מקרי ירי הדגש הוא על "הדמויות הראשיות", במובן מסוים – היורה או גיבור כלשהו שניסה לעצור אותו או אולי קרוב משפחה של אחד ההרוגים, "ההתמודדות" לוקח עמדה לא ברורה מאליה של "סתם" מישהי שהייתה בבית ספר כאשר אחד מהנערים בא והתחיל לירות באחרים.
הוא אפילו לא היה לידה באף שלב – כשהירי מתחיל ויידה (ג'נה אורטגה) בכלל נמצאת בשירותים עם מיה (מדי זיגלר), סלבית אינסטגרם שאין להן הרבה במשותף. אנחנו מלווים אותן בתא השירותים שבו הן מתחבאות עד שהאירוע נגמר ואנחנו יודעים שלכאורה, אף פעם לא נשקפה להן סכנה והן אפילו לא ראו מישהו אחר מדמם (אבל כן מגיע מישהו לשירותים מלא בדם).
ובכל זאת, אירוע שכזה די דופק לך את הראש, וויידה פשוט לא מצליחה לחזור לעצמה. הידיד שלה מתמודד עם האירוע בזעם ובהפגנות ובדרישה לשינויים אבל ויידה בקושי מצליחה לצאת מהחדר שלה, ומתחילה לסנן אותו לטובת בילוי עם מיה.
זה די כל עלילת הסרט – ההתמודדות של ויידה עם האסון שהיא הייתה ניצבת בו. הרגעים שבהם היא מתפרקת, הרגעים שבהם היא מצליחה לעזור לאחרים, הרגעים שבהם היא פוגעת בהם, הרגעים שבהם הם פוגעים בה. הסרט מציג את אותה "נשורת" מהאירוע שהיא לכאורה הרבה פחות דרמטית והרבה פחות ברורה אבל הסרט מראה כמה היא אמיתית.
כל זה מעוגן בהופעה באמת עצומה של ג'נה אורטגה, שמצליחה לעבור כל כך הרבה קשתות של רגשות שהיא כנראה מוכרזת רשמית כלפרקון או משהו. היא מצליחה להבהיר גם לקר ולקשוח שבאדם למה שאירוע כזה ידפוק אותה מעבר לכל תקנה, אפילו שלכאורה "אין סיבה". איך זה קצת באשמתה, וקצת באשמת אחרים וקצת באשמת האירוע הזה שפשוט לא אמור לקרות.
אבל גם מעבר להופעתה של אורטגה יש לסרט שפע בלתי נגמר: הצילום שלו הוא נפלא, התסריט שנון כשצריך להיות ונוגע ללב כשזה נדרש, ההתפתחויות הדרמטיות אף פעם לא מרגישות מאולצות ובכלליות מדובר פשוט בסרט קטן (מהסוג שמובן אך מצער למה הוא בסטרימינג) שחבל שכל כך הרבה אנשים יפספסו.
טרי | Fresh
"טרי" מציג את נועה (דייזי אדגר-ג'ונס), בחורה מודרנית שעולם הדייטים מציג לה בעיקר דושים שבשנייה שהיא אומרת להם לא מתהפכים עליה וקוראים לה כלבה ואנשים ששולחים לה תמונות של הזין שלהם. כל זה משתנה כשהיא פוגשת את סטיב (סבסטיאן סטאן) במקרה במרכול בעודו מדבר בצורה קצת מגושמת על "ענבי צמר גפן מתוק" שיש להם ממש את אותו הטעם.
אם זה נשמע כמו "אה, זה קומדיה רומנטית" – לא בדיוק. אבל אולי הפעם נעשה קצת ההיפך ואני אגיד קודם כל שמדובר בסרט נפלא, עם הופעה מדהימה של סבסטיאן סטאן, והרבה השקעה ותבונה שהוכנסה לכאן על ידי הבמאית מימי קייב והתסריטאית לורן קאהן. אמנם אני לא אכנס לספויילרים כבדים, אבל יהיה מאוד קשה לדבר על הסרט בלי להזכיר שום דבר בכלל אז לטהרנים שבינינו זה זמן טוב לחתוך ולרגישים שבינינו אולי כדאי להתרחק מהסרט.
כי במשהו שמתחיל להזכיר מיני טרנד ביחד עם "הנהגת של מר יוסוקה", "טרי" אומנם מתחיל מהדקה הראשונה אבל כתוביות הפתיחה מתחילות הרבה אחר כך כאילו הן מכריזות "ועכשיו התחלנו".
ואם חצי השעה הראשונה הסתובבה באזורי חוסר הנוחות הכלליים של נשים מעולם הדייטינג וממה שנקרא לו "האימה הבנאלית של להיות אישה", מהרגע שהסרט מכריז שהוא התחיל אנחנו מוצאים את עצמנו במקומות הרבה יותר קשים, וכאלה שפחות נשים יוכלו לומר לעצמן "וואו, היה לי בדיוק כזה" (אני מקווה, בכל אופן).
אנשים מסוימים שאינם אני הכריזו על הסרט כ"תברח" פוגש את "צעירה מבטיחה" ואני מבין את זה אם כי לא חושב שאלה היו שני הסרטים שהייתי בוחר בהם דווקא. אולי מבחינת הטון הכללי של הסרט – סוג של אימה חברתית שפוגשת בגל החדש של קולנוע נשי "ז'אנריסטי" – יש בזה איזשהו צדק.
יש גם אולי איזשהו צדק בכך שחשבתי ש"תברח" הוא סרט השנה של 2017 בעוד ש"צעירה מבטיחה" הוא הרבה פחות מכך, וכאילו הוא ממוצע של השניים אני חושב ש"טרי" הוא סרט מאוד מאוד טוב, אבל לא חף מבעיות – בעיקר בסוף שנראה שקצת חוזר על עצמו כמה פעמים (אם כי בסופו של דבר מגיע לסיכום מספק).
בכל מקרה, "טרי" הוא סרט מומלץ, שמאוד לא מומלץ לאנשים עם רתיעה מדם ואיברים, אבל לכל השאר – בהחלט.
מבוסס על סיפור קצר של מורקמי בישבן שלי. לקחו סיפור קצר, שינו את גיל, עיסוק ואופי הדמויות והרחיבו עלילה של חצי שעה לשלוש שעות. אין הרבה קשר בין היצירות.
(אבל הסרט יותר טוב)
ידעתי שהעלילה נשמעת לי מוכרת!
כל הזמן תהיתי אם קראתי/ צפיתי במשהו דומה.
למיטב זכרוני הסיפור היה חביב ולא יותר. לא מהגדולים של מורקמי
יצא לך לקרוא במקרה את הסיפור שעליו מבוסס בערה?
אני מחפש את זה בעברית וזה לא בדפוס יותר. מאד סקרן להשוות לסרט הקוריאני המדהים שמבוסס על הסיפור.
אה כן בהחלט
"שרפת מחסנים" ממקבץ "הפיל הנעלם". איך אתה עם דיגיטלי? כי שם הוא זמין. הסיפור טוב אבל הייתי צריך לרפרף בו הרגע כדי להיזכר מה העלילה (כלומר, זכיר במיוחד הוא לא). את הסרט לא ראיתי אז לא יכול להשוות.
משום מה בתקופה האחרונה, חלק גדול מהספרים הידועים ביותר של מורקמי כבר לא נמכרים (בדפוס) באפיקים הרגילים. אני שמח שלפחות יצא לי לרכוש בזמן כל ספר שלו שתורגם אי פעם לעברית (מלבד "אנדרגראונד" הארור שאני רודף אחריו כבר שנים בכל חור אפשרי. אשמח לעזרה בעניין אם יש כאן מישהו/י…).
אני קניתי את העותק שלי של אנדרגראונד בדני ספרים ירושלים.
מן הסתם אין להם עוד עותק, אבל הדרך היחידה זה פשוט לבדוק בכל חנות יד שניה אפשרית.
אגב, הספר מעולה ומהיותר טובים של מורקמי. מאד מפחיד והזוי. לפי סימניה יש עותק באינטלקט בירושלים. לא בטוח כמה הם מעדכנים את הפרטים שלהם… אבל שווה להתקשר. ויש גם באתר בוקספר.
אני ברשימת ההמתנה של בוקספר כבר השד-יודע-כמה שנים (וגם בעוד כמה וכמה חנויות יד שנייה). אנסה אבל את דני ספרים, לא שמעתי עליהם קודם.
לגבי טרי
שבועיים אחרי, החלטתי שהסצנות הכי טובות בו (בלי שמץ אירוניה) זה הריקודים.
כן אבל זה נכון גם ל"אקס מאכינה", "אחרי יאנג"
ובערך כל סרט שבו יש סצנות שכאלה.
זו כבר הפעם השנייה שסיפור קצר של מורקמי הופך לסרט של למעלה משעתיים.
אני פוחד לחשוב מה יקרה אם יעבדו למסך הגדול את טרילוגיית IQ84 שלו. זה יהיה ארוך יותר מ"שואה" של קלוד לנצמן…
ציפיתי שטרי ילך לכיוון של "האימה החברתית", אבל לצערי
מרגע שהתחילה המערכה השנייה הוא נטש את הכיוון לחלוטין. במקום סאטירה שחורה קיבלנו מותחן אימה סטרייט פורווד שמרגיש חרוש למדי, עם מעט מאד הברקות. מעדיף כבר את ראן בתור מותחן זבלוני שנזרק להולו, לפחות היה בו הופעה קמאפית של שרה פולסון.