יש הרבה חילוקי דעות פוליטיים בעולם, אבל כשמשהו נורא קורה המנהיגים, המומחים, אנשי המקצוע וגם האנשים הפשוטים שמים את האגו בצד ומאחדים כוחות כדי להציל את האנושות מהסכנה. זה הלקח שלמדנו מ"ארמגדון", "היום השלישי" ואפילו "להציל את מארק וואטני". אבל זה לא הלקח שלמדנו ממגפת הקורונה, או מהאדישות היחסית של העולם לאסונות הומניטריים וסוגיות סביבתיות חמורות (משבר האקלים לא לבד בזה). "אל תסתכלו למעלה" הוא סרט אסונות מהסוג הזה – פארסה עוקצנית וקשוחה על הניסיון להציל את העולם מסכנה ברורה, אבל מספיק רחוקה מהעין בשביל להתעלם ממנה כמעט עד הרגע האחרון.
סיפורנו מתחיל כשערב בהיר אחד מגלה קייט דיביאסקי, מדענית צעירה (ג'ניפר לורנס), כוכב שביט חדש. ההתרגשות מהגילוי נקטעת במהרה כשהיא והמנחה שלה, ד"ר רנדל מינדי (ליאונרדו דיקפריו), מבינים שכוכב השביט מתקדם בצעדי ענק לעבר כדור הארץ וצפוי לגרום לנזק בסדר הגודל של הכחדת הדינוזאורים. כשלצידם בכיר בנאס"א (רוב מורגן) הם ממהרים לבית הלבן ולאולפני הטלוויזיה, אבל מתאכזבים לגלות שהעולם לא נדבק בחרדה שלהם.
הנשיאה (מריל סטריפ) מנפנפת אותם, הבן שלה, ראש סגל הבית הלבן (ג'ונה היל) עושה מהם צחוק ומגישי תוכנית הבוקר האהובה באמריקה (קייט בלנשט וטיילר פרי) מעדיפים את הדוקטור החתיך שלא מצליח להדגיש את דחיפות האירוע על הסטודנטית המבוהלת שבוכה וצועקת בשידור שכולם הולכים למות. משם והלאה צפויים שלל שינויי כיוון, טוויסטים ובעלי אינטרסים שנכנסים ויוצאים מהסיפור, בראשם הבעלים האקצנטרי של תאגיד סלולר (מארק ריילנס).
אחת הביקורות שקראתי השוותה את הסרט הזה לסרטון Imagine הידוע לשמצה מימי סגר הקורונה הראשון, זה שבו גל גדות גייסה המוני סלבס לצלם שירה בציבור "סולידרית" מבתיהם היפים בהוליווד. זאת השוואה הגיונית בהתחשב בכמות העצומה של שחקנים מוכרים בקאסט, אבל גם השוואה מוזרה, כי בניגוד לסרטון, "אל תסתכל למעלה" לא סכריני ואופטימי – הוא כועס. מאוד. הנושא המרכזי כאן הוא ההתפכחות הכואבת מהציפייה שהאנשים עם הכוח יעשו את הדבר הנכון ברגע הנכון. אפילו יש בו פארודיה ספציפית על הניסיון של מפורסמים לקדם מטרות "חשובות" בלי להבהיל יותר מדי את הקהל.
לפעמים הסרט הזה הוא כמו מערכון ארוך מאוד, עם דמויות שמצוירות בגסות כמעט קריקטורית, מה שאולי מוסיף לאמירה הסאטירית אבל גם מנכר ומרחיק את הצופה. מזל שיש בו גם רגעים מאזנים של רגש ולב, מהסוג שהפך את "מכונת הכסף" של אותו במאי, אדם מקיי, לכזו הצלחה.
כאן, אלה צמד המדענים שמחזיקים באופן כמעט בלעדי את החלק "הרגשי" של הסיפור, ולמרבה המזל דיקפריו ולורנס עומדים בגבורה במשימה. עבור לורנס מדובר בהופעת מיני-קאמבק מכובדת – היא בו זמנית דמות טרגית וקומית, כבדה ועגומה אך גם צעירה וכיפית. דיקפריו מצליח לעשות משהו שהרבה שחקנים במעמדו היו כנראה מפקששים – להעמיד פנים שהוא סתם בחור רגיל שאף אחד לא מצמץ פעמיים לכיוונו עד לפני רגע. גם אחרי שהוא הופך להיות המדען הכי מפורסם בעולם הוא לא מתגלה כאיזה רוקסטאר כריזמטי, אלא כחנון חמוד שבמקרה הוא גם נאה מאוד. בגזרת דמויות המשנה בולטים לטובה אריאנה גרנדה, מלאני לינסקי וגם טימותי שאלאמה, שעושה את השטיק הרגיל שלו אבל איכשהו זה עדיין מצליח לו.
באופן כללי, אם משווים את "אל תסתכלו למעלה" לסרטים האחרים בפאזה החדשה של אדם מקיי, הוא סרט טוב בהרבה מ"סגן הנשיא", אבל פחות טוב מ"מכונת הכסף", שקצר ממנו רק בשמונה דקות אבל מרגיש הרבה יותר מהודק. התסריט זורק לאוויר המון כדורים כבר בשלב האקספוזיציה ולא מפסיק להוסיף עוד ועוד. גם מאסטר בג'אגלינג יתקשה ללהטט בין כל כך הרבה דברים, והסרט אכן לא תמיד מצליח. יש רגעים מיותרים או מרוחים, יש דברים טובים שאולי לא היה להם מקום כאן, ואולי זאת בכלל הייתה צריכה להיות מיני-סדרה (בכל זאת, סרט נטפליקס). זה לא שבלתי אפשרי לצלוח את הכל ברצף (אני נשארתי במתח רוב הזמן), אבל ברור לי למה יש מי שיצאו ממנו סחוטים. זה סרט כל כך דחוס ברעיונות ואמירות שחלקן קצת מאפילות אחת על השנייה. מה שמציל את כל העניין מלהישאר ניסוי מעניין וחצי מוצלח הוא המערכה האחרונה – ובעיקר סיקוונס סיום חזק שנשאר איתי גם שבוע אחרי הצפייה.
שימו לב שיש סצנות במהלך ואחרי הקרדיטים, הראשונה נחוצה והשנייה לא ממש.
(אישית חשבתי שגם הסצנה השנייה אחרי הכתוביות חמודות)
בנוגע לסרט, אני חושב שקצת פחות אהבתי מהביקורת – אולי כי הסיום כן השאיר לי איזה טעם מר מסוים. לא סצנת הסיום עצמה (שאכן יפה), אלא בכלליות תחושה שלאחר נקודה מסוימת, רוב המתח והאנרגיה נעלמים מהסרט ונהיים מונוטונים משהו.
אבל כן אשמח לציין שיש משהו מאוד מרענן בסרט שכזה, שבבירור נעשה על ידי מישהו שיכל בקלות לזרוק דת ואמונה מתחת לאוטובוס, ובוחר שלא רק שלא לעשות זאת (ובאף שלב לא מערב אנשי דת בנושא, למרות שלכאורה ברור איפה הם היו "ממוקמים" בסאטירה שכזאת), אלא גם להראות את הדת והאמונה כמשהו חיובי מאוד (במגבלות מסוימות, בסדר). זה היה, מסרט שכזה, מפתיע ולא צפוי.
זה בהחלט יפה שהסרט לא מבטל אמונה או דת.
אבל לגבי לא לערב אנשי דת בנושא – אולי יש כאן פספוס מסוים?
כמו שראינו בארץ בגל הראשון של המגפה, יש אנשים שמוקיעים מגזרים שלמים וממש שונאים אותם, ויש גם כאלה שמבינים שמי שצריך להוקיע הם מנהיגי הקהילה שמוציאים הנחיות שסותרות את החוק (וגם זה לא תקף לגבי כולם).
אז בעיני דווקא הניואנס הזה היה יכול לרומם את הסרט. הרי הסרט לא יורד על האדם פשוט – הדמויות הן הדרג העליון בממשלת ארה"ב, מדענים ואנשי תקשורת.
בסרט כל כך עמוס
זה היה לדעתי מעמסה נוספת שמכבידה עליו ולא מוסיפה מלא לאמירה הכללית שלו.
לא ראיתי את הסרט (עדיין)
התאור "מעדיפים את הדוקטור החתיך שלא מצליח להדגיש את דחיפות האירוע על הסטודנטית המבוהלת שבוכה וצועקת בשידור" מאוד מתסכל.
יש מן קטע כזה, ציפיה או משהו, שאשה היא קודם כל אישה ורק אחר כך דוקטורנטית, מדענית, רציונלית. חבל שהסרט בחר את הקלישאה הזו. אם כבר, הייתי מנחשת שדוקטורנטית (ובארה"ב הן צעירות- מתחילות את התואר סביב גיל 22) תהיה השקולה מבין השניים, זו שמבינה את עולם התקשורת החדש ויודעת איך לפנות לקהל, בניגוד לדינוזאור שמנחה אותה.
Ten Four Dinosaur
גם אני לא צפיתי בסרט עדיין, אבל פירשתי את המשפט הזה בביקורת כמשקף בדיוק את הנטיה הכוללת הזו של החברה להעדיף פרשנות מצד גבר מבוסס מאשר מצד אישה צעירה.
דמותה של קייט נראית כבת עשרים ומשהו, עם שיער צבוע ונזם. לעניות דעתי, היה אמין פחות לו היו מעדיפים לשמוע אותה על פני הדוקטור, בלי קשר ליכולת התבטאותה מול יכולתו. מה לעשות, בני אדם אינם חכמים במיוחד ברובם ונוטים להכיל סטריאוטיפים תרבותיים, ואין צורך שאני ארחיב על מהם.
עולם התקשורת החדש שבני העשרים ומשהו חיים בו אולי מסתכל על הקודם לו והמתאימים לו כדינוזאורים (וגם לדעתי יש אמת מוצקה בהסתכלות הזו), אבל רוב האוכלוסיה עדיין מאכלסת ומתנהלת אל מול התקשורת המסורתית. מההיכרות המועטה שלי, בנות או בני עשרים וקצת אשר פצחו בקריירה בפיזיקה/אסטרונומיה לא נוטים להיות אשפי תקשורת בין-אישית ובין-דורית.
עד כמה דוקטור בן 40 ומשהו בכללי הוא דינוזאור או לא אני לא יודע, בטח לא זה שבסרט בפרט (למרות שסוף-סוף דיקפריו משחק דמות שתואמת אותו יותר…), כי יש עוד כמה ימים עד שהוא זמין לצפייה מהבית, אבל סביר שיש לו ניסיון ויכולת רבים יותר בהתנהלות אל מול כל הדינוזאורים האחרים.
בוא לטוויטר, בקהילה המדעית יש הרבה מאוד קולות צעירים (גם כמה מבוגרים יותר)
בוא נמשיך מכך שדיקפריו בן חמישים ולא בן ארבעים.
החברה שלנו מאוד נגועה, אין ספק. אבל יש פה פספוס ענק של האופן שבו מתקשרים מדע בימינו, האופן הזה, אגב, זולג גם אל תקשורת המיינסטרים בקצוות שלו.
אכן, לצד כל שאר הירקות שם, יש בטוויטר גם לא מעט דברים מצוינים.
השלכת ראיית עולם שאינה שייכת לפלוני אינה הוגנת, ולא שונה במהותה מהבעיה שבה המשפט שציטטת בהודעתך הראשונה נוגע. דיפקריו בן 47 היום, והיה בן 46 כשהסרט צולם, מה המטרה בהתייחסות הזו למשפט הנכון הן טכנית והן בשימוש השגור? לא רק שציינתי את גילו או את היחס כלפיו לעומת כלפי דמותה של לורנס פשוט כתצפיות, אלא שהבעתי לגבי ההעדפה הזו דעה שלילית.
בכל-אופן,
עם כל הערכתי העצומה להנגשה הנעשית לשיטה המדעית ולתוצאותיה לקהל רחב יותר וצעיר יותר, רוב האוכלוסיה עדיין לא בא במגע עם האמצעים הללו וגם כאשר כן, אינו מסתמך עליהם כמגדלור בשעת סערה. היכולות המתבטאות בטוויטים או בסרטונים ערוכים קצרים פחות או ארוכים יותר אינן שקולות ליכולות הנדרשות בשיחה אל מול ועדות, מנהיגים, מסיבות עיתונאים, וכיוצא בזה. לא היה מפריע לי כלל לו דמותה של קייט הייתה זו הנשארת שקולה ורגועה רגשית בעוד המנחה הוותיק שלה מאבד עשתונות, אף סביר שזה משקף יותר טוב הן את גמישותם הפסיכולוגית של צעירים יותר אל מול מבוגרים יותר (דינוזאור אמרת, לא?), אבל השאלה כאן היא יחסה של הסביבה המבוגרת יותר בכללותה אל שניהם. גם בתרחיש שבו דוקטור מינדי היה פורץ בבכי בכל שיחה, סביר שהוא זה שהיה מוצא את עצמו כזה שפונים אליו, עד שהיה מגיב באופן הלא רצוי בפומבי.
האם באמת יש כאן ייצוג בעייתי או לא אדע כשאצפה בסרט, בהקדם האפשרי, ג'ניפר לורנס ומריל סטריפ בסרט של אדם מקיי זה אחלה.
זה ממש לא מה שהיה בסרט לדעתי
לא "כיערו" את הדמויות של דהקפריו ולורנס, אבל נראה שהוראת הבימוי הייתה שהם יהיו "אנשים רגילים" שהייתי עובר לידם בלי לשים לב, בניגוד למציאות שבטוח שאפשר למצוא הרבה אנשים שיגידו שהם הכי יפים בעולם. אצל שניהם זה התבטא במשחק, איפור, תלבושות וכל השאר.
בלי ספוילרים, די מדגישים בחלקים אחרים בסרט שהמציאות דומה למה שאמרת, ובחלק מהסצנות באמת הדמות של לורנס יותר "עוברת מסך" לציבור ובחלק דהקפריו. בסצנה הספציפית הזאת הדמות של לורנס עברה משהו שגרם לה להיות מבוהלת ולבכות בשידור. ממש לא לקחתי את זה לאיזו אמירה גדולה כשראיתי.
מניחה שצריך לצפות כדי להכריע
אבל אני מנסה לחשוב על סיטואציות שאני כאקדמאית עמדתי בהן, או שאחרים, ולא זוכרת שראיתי א.נשים בוכים או מגיעים לסערת רגשות בזמן שיח מבוסס מדע, גם מול קהל לא מקצועי. למעשה, המקרה הכי קיצוני שבו ניכרה סערת רגשות, היה כשפרופסור די ותיק ניצל את הבמה כדי להציג איך הוא מפריך את המידע שפורסם על ידי מדען אחר. מאוד לא נעים לצפיה. יש גם מישהי, גם מבוגרת ומבוססת מדעית, מתחום לא שלי, שנוהגת להתעלף באמצע ההרצאות שלה בכנסים. אהההה ובכנס כלשהו היה דובר שהוא חוקר מאוד מאוד מאוד ותיק (20 שנה לתוך הפנסיה) שסיפר על ויכוחים מרים שהיו לו בשיא הקרייירה עם זוכה פרס נובל, וגם זה הפך להיות מאוד רגשי. זה היה בעיקר חמוד, נראה שקיבלנו הדגמה למשהו מאוד היסטורי. הkeynote speaker שישב בשורה הראשונה וחיכה לתורו פשוט נקרע שם מצחוק באופן בלתי נשלט.
אבל זהו. גם כשעושים צחוק ממדעניות.ים וגם כשהסביבה מאוד עוינת, מאוד לא נפוץ לראות תגובה רגשית.
כמה פעמים גורל העולם היה על הפרק במקרים האלה?
כי, ובכן, זה לא שהדמות של לורנס היא "סתם" היסטרית – יש לה סיבה טובה מאוד להיכנס להיסטריה, והסרט מצדד בה.
אבל אני מודה שאני לא מבין בעיקר למה את מתבאסת שסאטירה על עולם התקשורת משקף בעיות אמיתיות של עולם התקשורת. כלומר, הסרט בא להראות את הנקודה שמסתכלת אותך בדיוק. אם הוא לא היה מראה אותה, הוא לא היה יכול להצביע שהיא דפוקה. אז כן, אפשר היה לעשות משהו אחר לחלוטין – אבל אז זה היה מאבד אלמנט סאטירי חשוב.
(אפשרי כמובן שלדעתך גם לשמור את הקלישאה כסאטירה בימינו זה מזיק יותר ממועיל, אבל אני לא יודע אם אנחנו שם).
אני לא יודעת (שוב, אצטרך לצפות)
אולי באמת זה מה שהתקשורת עושה לנשים מדעניות, ראו ערך שרון אלרועי פרייס, אבל גם אותה לא ראיתי בוכה בשידור. אצפה בהזדמנות ואתמרמר על המדע במקום על היצוג הנשי.
** אע"פ שמהמדע אין לי ציפיות רבות בסרטים הוליוודיים, יותר מתסכל אותי היצוג האינפנטילי של מהו.י אקדמאי.ת
*** אתמול ישבתי עם חובבת חנונים שמחפשת שידוך, ודיברנו על 'מהו חנון' כשציינתי שאני היום חיה בפקולטה להנדסה ושעקרונית כל מי שסביבי הם אנשים ששואבים הנאה משיחות על נוסחאות, לייזרים וקודים. יחד עם זאת, הםן בכלל לא מתאימים לדימוי הציבורי על מהו חנון מבחינת הנראות והחיברות שלהם.
אני הייתי בכמה וכמה סמינרים מחלקתיים שבהם המציג/ה פרצו בבכי
בגלל שאלות עוינות מצד הנוכחים (בעיקר פרופסורים וותיקים).
הבכי של הדמות בשידור לא נובע מ"אי רציונליות", להפך – היא מתוסכלת מחוסר היכולת להעביר את הבהילות והחשיבות של הנושא (= סוף העולם) לצופים ומהתגובות הלועגות של המנחים לרצינות שלה. הדוקטור מצליח להישאר "שקול וענייני" לא בגלל שהוא גבר אחראי, הוא על כדור נוגד חרדה באותו רגע.
מה גם שלתוכנית הבוקר יותר קל לקבל את הדוקטור כי הוא לא כל כך טוב תקשורתית וכתוצאה מכך לא מעביר טוב את המסר הדרמטי והמפחיד. במקום להדגיש את הדברים החשובים (שהם העובדה שכולם הולכים למות אם אף אחד לא יפעל מהר) הוא מברבר על נתונים כלליים והם לוקחים את זה לכיוון של "אה נחמד גיליתם כוכב שביט כל הכבוד לכם"
אז אני מצטרפת באיחור כדי להגיד
שראיתי את הסרט, וזה כל כך מבאס אותי שאנחנו חיות בעולם שאת יכולה להיות כל כך צודקת גם בלי לראות את הסרט פשוט כי זו הקלישאה.
איכשהו, חוץ מהקטע שהיא מתפרצת בבכי באופן לא ברור בטלויזיה – היא אכן השקולה יותר מבין השניים. זו שיותר מבינה מה קורה, זו שיותר מאופסת. הסצינה שהיא מתחילה להיות היסטרית בשידור חי כל כך לא תואמת לאופי הדמות, וכל כך מיועדת לזה שיגידו שתהיה בסרט הצדקה לכך שיגידו היא היסטרית ויצחקו עליה ברשתות החברתיות – שגם אם המטרה היא באמת לנסות להציג את הנושא הספציפי הזה באופן מאוד ביקורתי זה לא השיג את הנקודה.
אם זה מה שאדם מקיי רצה – הוא היה צריך לבנות את זה מראש עם דמות שהסצינה הזו מתאימה לה.
הדמות של ג'ניפר לורנס היא לא דמות שתפרוץ בבכי היסטרי ותברח מהשידור. היא דמות שתתחיל לקלל ולצעוק על כולם עד כמה הם מטומטמים, עד שלא תהיה ברירה אלא לנתק אותה מהשידור.
חבל כי לדעתי המטרה היתה מושגת גם בלי בכי
כשקראתי את הביקורת וההגנות עליה, לא הבנתי שזה אחד הנרטיבים המרכזיים בעלילה. אני מסכימה איתך, הייתי מאמינה יותר שהיא תכנס להתקף זעם, וזה לגמרי היה משרת את המטרה התסריטאית של להפוך אותה למם ולהתנער ממנה מדעית/תקשורתית.
לייק
(ל"ת)
וואו כמה נהנתי מהסרט הזה
אדם מקיי מוכיח שוב שהוא יוצר חד עם אמירות חזקות וטיימינג קומי משוגע.
אני ממש משתדל לא לקרוא תקצירים וטריילרים של סרטים שאני יודע שאראה בגלל הבמאי/התסריטאי, וזה שוב הוכיח את עצמו, ולכן מבחינתי כל מה שקרה בסרט היה בגדר הפתעה מוחלטת.
צחקתי הרבה מעבר למה שדמיינתי, ואין ספק שהצפייה בקולנוע תרמה מאוד לחוויית הצפייה.
סאטירה נהדרת ומומלצת. מי שפספס את ההקרנות, אתם חייבים לראות אותו כשהוא עולה בנטפליקס.
הרגיש לי כמו שילוב בין
מגנוליה, טרופיק ת'אנדר, ביג שורט ומלנכוליה
היה פשוט ענק
וואלה מלנכוליה כני עוד איכשהו מבין אבל חייב לדעת מה זרק למגנוליה?
אותי בעיקר זרק להרבה מערכונים שראיתי וחלקים שהרגישו פארודיות על סרטי מייקל ביי. מה שכן בעיניי הסרט הזה הוא בידור לא נורמלי ואחלה של קומדיה שזה מצרך נדיר (בתור סאטירה יש דברים שעבדו אבל הרבה לא).
הסרט הכי כיפי שראיתי כל השנה
כבר בשניות הראשונות עם הקרדיטים הצבעוניים הבנתי שהולך להיות סרט קצבי וכיפי. ולא התבדיתי. אדם מקיי מחזיר את האווירה הקצבית וממכרת של "מכונת הכסף" והפעם בזכות עריכה חכמה ועם לא מעט הברקות אך בעיקר הודות לשימוש הנפלא שלו במוזיקה. אני לא יודע אם הפסקול שכתב בריסל עבור הסרט עובד בפני עצמו אך הדרכים בהן שילב אדם מקקי את אותה מוזיקה מעצימה כל סצינה. גם מבחינה רגשית וגם מבחינת הקצב. וזה לא דבר שקל לעשות. כמובן שעבודתו הנהדרת של אדם כבמאי מצטרפת לסיפור הנהדר שכתב, עם דמויות חביבות וריאליסטיות לצד קומיות אך לא בהגזמה (מלבד דמותו של ג'ונה היל שכאילו נלקחה מסרט אחר ונדחפה לסרט הזה. היא גם לא משרתת שום מטרה עלילתית ולא מצחיקה בכלל), גם ההופעות, בעיקר של דיקפריו, טובות ממש. כמובן שהסרט הוא קומדיה, ובקומדיות אווירה קלילה וכיפית זה לא בהכרח מספיק. אבל הסרט גם ממש מצחיק. חלק גדול מהבדיחות הן running gags שזה סוג ההומור החביב עליי והן עובדות נהדר.
שימו לב שיש שתי סצינות במהלך הקרדטים. אחת (מצוינת) דקה לתוכו ושנייה (מיותרת) ממש בסוף.
טימותי שאלמה
למה התכוונת בדיוק כשאמרת "השטיק הידוע" של טימותי שאלמה?
בשמחה הייתי רואה סרט עם בדיוק אותה עלילה, אך שיהיה דרמה בלבד ללא קומדיה
וחבל שלא הראו חצי שעה של דברים שקורים כשהכוכב השביט נוחת. זה היה יפיפה.
זה ספוילר? כאילו, לא ראיתי, אז לא יודע...
(ל"ת)
זה סרט שהוא ההפך מעל-זמני
צפיתי, נהניתי, אפילו נהניתי מאוד. אני חושבת איך אפשר לסכם את הסרט ומבינה שהוא מצחיק עכשיו אבל הרלונטיות העלילתית שלו מאוד מוגבלת לזמן, מקום וסיטואציות ספציפיות.
איפשהו קראתי שיש טשטוש פוליטי, אולי אפילו על סרט אחר וזה סתם נתקע לי על הסרט הזה- כי לרגע לא מוסתרת הזהות של "טראמפ סטריפ".
בחדשות בארץ התמקדו בעיקר בטראמפ והבת היהודיה שלו, יש לו עוד כמה ילדים שהופיעו בכל מיני כנסים ואמרו דברים מדהימים (בטיפשותם). אם זו הבת (אולי היא לא בת אלא קרובה אחרת? נדמה לי שבת) שארגנה מצעד גאווה רפובליקני בו הסבירה שהדמוקרטים גרועים לגייז, או הבן שאוהב סמים. וג'ונה היל משחק היבריד מושלם של אסופת הילדים הזו. הוא לא פארודיה, הוא חיקוי.
'תסבירו לי ב20 דקות' שנקטעות אחרי 3, גזענות, טעויות בשמות, פיטורי בזק, תחלופה מרובה של יועצים בכירים, ביטול של מדע, סיסמאות מטומטמות וכובעים..
ד"ר מינדי משום מה הזכיר לי בעיקר את פאוצ'י אבל היו עוד כמה מדענים בשיט הזה
ואז אני מנסה להבין במה הסרט באמת עוסק, מה המטפורה הגדולה? זה משבר האקלים? זה הקוביד? אולי זה משהו גלובלי יותר? 'תראו אותנו ותבינו שאנחנו מתנהלים ממש דפוק'
אולי אבין במה הוא עוסק אם אבין למי הוא פונה.
כולנו התרגלנו לסרטים אמריקנוצנטרים, אז אולי לא חושבים על זה מיידית, אבל שוב קיבלנו כזה. הקורונה כבר הוכיחה שארה"ב היא לא הכח המוביל בהכרח בגיבוש פתרונות (כן במימון שלהם). הסרט שם את כל הקלפים בידיים של ארה"ב. רק 25 ימים לפני שעת האפס (שזה 5.5 חודשים אחרי שזוהה הכוכב) נעשה נסיון בינלאומי להתיחס אליו, וגם אז לא היה לאדם מקיי האומץ להגיד בקול רם שארה"ב חיבלה בנסיון הזה. אני מנחשת שזה נחתך בעריכה.
גם הבחירה לא להכניס את הדת לויכוח, שאני מסכימה עם קרקר שהיא בחירה יפה, לדעתי מונעת מאמריקניצנטריות. בארה"ב קשה למצוא אנשים לא מאמינים, דת משחקת תפקיד חשוב בחיים של רוב האנשים ולצאת נגד הדת היה פוגע בהצלחת הסרט, לא משנה מאיזה צד הצופים.
למי הסרט הזה מיועד? תאכלס?! לאמריקאים ליברלים. אני חושבת שאין פה מסר עמוק במיוחד, אלא נסיון לנער קצת צעירים אמריקאים ליברלים, שסומכים יותר מידי על רשתות חברתיות ונותנים את אותה רמת חשיבות לבעיות ברומו של עולם ולפרידה של זוג זמרי פופ. הסרט לועג ל-לא ליברלים באופן גלוי ומדבר בשפה ליברלית באופן גלוי לא פחות.
מה שכן קיבל שיקוף שכמעט הפתיע אותי הוא אכן היחס לפרופסור הלבן הנאה, לעומת הדוקטורנטית הצועקת או המדען הראשי השחור. מצד אחד נרטיב טוב. מצד שני, בסצינת הסיום תהיתי איך זה שבעצם רק לליאו יש משפחה. בסדר, ראינו שההורים של ג'ניפר לורנס דפוקים, אבל חברים? אחים? בני דודים? כלום?! קצת קיבלתי את ההרגשה שבמשך סרט שלם יש ביקורת די אלגנטית על ההבדל ביחס, ואז בסוף יושבים בבית של הגבר הלבן, כי לגבר השחור שווה המעמד ולאשה הצעירה אין באמת רקע או סיפור שעניינו את הכותב- הם עדייין רק שיקוף, גם אם שיקוף נאור ומכיל יותר.
חוץ מזה קצת הצחיק אותי שבשנות העשרים לחייה, לורנס לוהקה יותר מידי פעמים לתפקידים מבוגרים מכפי גילה. דווקא עכשיו כשהיא מבוגרת יותר ואמא, פתאום מלהקים אותה לתפקיד של בת 25 או קצת פחות.
לנאס"א יש את תוכנית החלל הכי מתקדמת.
זה מאד הגיוני שסרט שעוסק באסטרואיד במסלול התנגשות עם כדור הארץ יתמקד בארה"ב. מן הסתם במציאות כנראה יהיו שת"פים יותר נרחבים עם מדינות אחרות אבל זה עדיין סרט הוליוודי, ואפילו לא הכי גרוע בתחום.
לגבי זה שארה"ב חיבלה במשימה – לדעתי זה בדיוק מה שאדם מקיי אמר בלי להתייפייף – ועל הדרך העביר ביקורת על ההשפעה של בעלי ההון על מדיניות הממשלה.
אני חושבת שהוא כן מתייפייף
משום שהוא קושר את ההשפעה הזו על ממשלות רפובליקניות כשלמעשה אני לא חושבת שיש הבדל גדול כל כך כשמדברים על מדיניות חוץ וכלכלה אמריקאית.
כן, יש פה נקודה. ההבדלים במדיניות בתחום הזה די אפסיים.
(ל"ת)
ובעברית
זה קצת מוזר, אבל במידה מסויימת ככה עובדים המינויים בארהב. הנשיא מקבל מנדט די מוחלט למינויים האלו, והציבור בונה על כך שהשיקולים רציונליים. הסרט מראה כמה ספציפית נשיא(ה) אחת עבד(ה) עד כדי כך עקום. אע״פ שאני לא בטוחה שנשיאים דמוקרטיים בוחרים הרבה יותר טוב.
לא ראיתי את הסרט מטעמים אישיים(חוסר אהבה לסרטים שלו)
אבל רק לגבי זה שארצות הברית לא הסתדרה עם הקורונה בהתחלה.
מבחינה היסטורית באופן מעניין ארצות הברית תמיד נכנסת אחרונה ואז ״מסדרת״ הכל.
כמו חיסון הקורונה או כמו כיבוש גרמניה במלחמת העולם השנייה, תחשבי שהם לא התעסקו עם הגרמנים ולא עניין אותם עד שתקפו אותם . ככה הם, כל הדיבור הזה שהיא שומרת על העולם מאוד לא מדויק
אנחנו לא באמת יודעים את זה
יכול להיות שיש דברים שארה"ב נכנסת ומסדרת מההתחלה אבל הם פשוט לא מתבלגנים מספיק כדי שבגלל נדע שזה קרה…
זה כן. כמובן. אבל בדברים גדולים אני מדבר.
(ל"ת)
מה זאת אומרת גם בדברים הגדולים?
אנחנו לא יכולים לדעת שהם גדולים אם טיפלו בהם לפני שהם הספיקו לגדול. אולי היו התחלות של מגפות אבל בגלל שהן היו בתקופה שהיה יותר תיאום עולמי בין נשיאים וראשי ממשלות אז הצליחו למנוע את ההתפרצות לפני שהיא הפכה להיות מטורפת? אולי יש כל מיני אסונות טבע שנמנעו כי טיפלו בגורמים להם בזמן? ואני בכלל לא מדברת על מלחמות שיכולות להמנע אם יש התערבות דיפלומטית נכונה בתזמון הנכון (לא תמיד זה עוזר, אבל יש מקרים). בשביל שדברים יהיו גדולים צריך להזניח אותם (היוש משבר האקלים!) אם לא הזניחו אותם, הם לא הספיקו להיות גדולים…
וואו, אני טובע ברפרנסים
אופרה ווינפרי, טראמפ, הטורף הרעיל. אני לא אמשיך, אבל אלה האובייסים (לפחות ב-45 הדקות הראשונות של הסרט). המון כוכבים מופיעים לשניה וחצי, וכל מה שעובר בראש זה "נו, אני מכיר אותו" ואז מגיע הקמאו הבא. טירוף.
וג'ניפר לורנס מזכירה לי את נטלי פורטמן משום מה.
המשפט האחרון כל-כך מדויק.
(ל"ת)
באסה
התלבטתי הרבה אם לראות אותו. הורדתי בנטפליקס, מחקתי, קראתי ביקורות, ובסוף צפיתי.
והוא סרט מצוין, אבל ההתחלה שלו עלולה לייאש.
כל ההתחלה כל כך מתסכלת, שזה גרם לי להתעצבן על הסרט וכמעט להפסיק באמצע – למרות שזו דווקא אומר שהוא עושה את העבודה שלו טוב – סתם כי הוא גורם לך להרגשה של באסה שאין לך לאן להוציא אותה.
טוב שהתאפקתי ובלעתי את הכעס.
והקטע עם הגנרל שגובה מהם כסף על החטיפים החינמיים – הוא היה מוצלח, אבל מה שהדמות של לורנס עושה איתו בהמשך הסרט, כשהוא כל פעם מוזכר לשורה באמצע סצנה – פשוט תענוג.
הגאג החוזר עם החטיפים היה החלק שהכי אהבתי בסרט בפער גדול
וגרם לי להבין כמה התגעגעתי לנוכחות של לורנס על המסך.
באופן כללי אני חושב שאדם מקיי יודע לעשות קומדיות ופשוט להצחיק הרבה יותר טוב מאשר הוא יודע לעשות סאטירות פוליטיות או חברתיות מתוחכמות. הוא ממש לא גסי אמסטרונג, ארמנדו יאנוצ'י או רפאל בוב ווקסברג. הוא פשוט לא חד, שנון,חכם, מקורי ומרגש מספיק.
בקיצור שיעשה סולחה עם ויל פארל.
השטיק של מקיי
בדקות הראשונות של הסרט היה קטע סטייל מכונת הכסף – כשלורנס שואלת האם באמת יש מחלקה כזו בנאס"א והסרט עוצר עם כיתוב 'היא קיימת' והלוגו.
ומאז אני לא זוכר שקורה דבר דומה, וזה גורם לקטע הזה להיות קצת לא מתאים בסגנון.
פספסתי משהו בהמשך הסרט?
לצערי לא
וציפיתי שיהיו עוד רגעים כאלה, זה היה יכול ממש נחמד.
אבל נו, עריכה.