במקור: Donnie Darko
תסריט ובימוי: ריצ'ארד קלי
שחקנים: ג'ק גילנהאל, ג'נה
מאלון, דרו בארימור, נח וויילי,
פטריק סוויזי, מרי מק'דונל,
קתרין רוס, דביי צ'ייס
בוקר. מעבר להרים השמש שולחת את קרניה הראשונות. דוני (ג'ק גילנהאל, 'נער הבועה', אבל תתעלמו מזה), תלמיד תיכון מעיירה פסטורלית מתעורר, אי שם על איזה צוק. נראה ששוב התהלך בשנתו.
בימים כתיקונם נוטה דוני להלך כשעל פניו נסוך חיוך ינשופי צופן סוד – כאילו הוא יודע דברים שאף אחד אחר אינו יודע, או הוגה בדברים שאף אחד אחר לא הרהר בהם לפני כן. יש לו שני חברים שמעריצים אותו (או לפחות – שני חברים שמדברים איתו), כמו גם הרבה אויבים, שחושבים שהוא מוזר.
ערב. המשפחה יושבת לאכול. אליזבת', אחותו הגדולה של דוני (מגי גילנהאל, גם במציאות – אחותו הגדולה של ג'ק), מציינת שבבחירות הקרובות היא מתעתדת להצביע לדוקאקיס. הוריה חושבים שהיא עושה טעות. דוני מעיר משהו, היא מתעצבנת, הם רבים והיא זורקת לחלל האוויר פצצה: דוני אינו נוטל את הכדורים שד"ר ת'ורמן (קתרין רוס, איליין רובינסון בעברה), הפסיכיאטרית שלו, רשמה לו.
דוני מבקר בקביעות אצל הפסיכיאטרית. נראה שהיא מבינה שדוני אינו מוזר – הוא רק יודע לשאול את כל השאלות הנכונות, וזה מאיים על אחרים.
לילה. דוני מתעורר לשמע קול רך המפציר בו לבוא. הוא עוקב אחרי הקול כמתוך שינה, עד למגרש הגולף המקומי, שם הוא פוגש בפרנק, ארנב ענק המודיע לו כי בעוד 28 יום, 6 שעות, 42 דקות ו-12 שניות – העולם יבוא אל קיצו. דוני שואל למה.
למחרת מתברר כי בזמן בו נעדר דוני מביתו, נפל מנוע מטוס על חדרו ומחץ אותו כליל. אלא מה – אף צוות מטוס לא דיווח על מנוע חסר, ואין איש יודע כיצד הגיע לשם אותו מנוע, או למי הוא שייך. עולם מטורף.
שיעור ספרות. נראה שהמורה (דרו בארימור) אינה מאמינה בהרצאות משעממות בקול מונוטוני. היא מנסה 'לגעת' בתלמידים – לגרום להם להבין, להשליך מעולם הסיפורים למציאות. לכן היא חושבת שבגלל מה שעבר על דוני, הוא יוכל להבין טוב יותר את המניעים של גיבורי הסיפור "The Destructors" מאת גראהם גרין, שנלמד בכיתה באותו שיעור. אפילו היא מופתעת לשמוע את הניתוח המדויק של דוני.
לכיתה נכנסת תלמידה חדשה: גרטשן רוס. היא בוחרת לשבת בקרבת דוני.
החיים השלווים בעיירה הציורית חורגים מסדרם כאשר בית הספר המקומי מוצף. פניו של דוני מתקדרות מאיזה זיכרון עמום. אבל מה, ביטול הלימודים מספק לו הזדמנות מצוינת ללוות את גרטשן לביתה ולהציע לה לצאת ביחד. "לצאת לאן?" היא מחייכת.
שיעור התעמלות. המורה – שבזמנה הפנוי מאמנת את נבחרת הריקוד הייצוגית של בית הספר, בה חברה גם סמנת'ה (דביי צ'ייס), אחותו הצעירה של דוני – בוחרת להראות לכיתה קלטות וידיאו של גורו מקומי – ג'ים קאנינגהם, המטיף לכולם להתגבר על הפחד שלהם ולהתחיל לאהוב.
"אהבה", מרצה המורה בקול חינוכי, "היא ההיפך מפחד".
"כאילו, Duh!", מפטיר אחד התלמידים בזלזול.
"'כאילו, Duh' הוא תוצר של פחד", חיוך ניצחון עולה על פניה, משהבהירה את הנקודה.
קשה לעבור את גיל ההתבגרות כשאתה מוזר, שונה. קשה עוד יותר לעבור אותו בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם ("שמעתם שמצאו את הבן של דארקו ישן במגרש הגולף?"), וכשארנב גדול פוקד עליך לבצע פשעים. דוני לא בטוח בצדקת דרכו של הארנב, אבל אם לא יעשה מה שהוא אומר לו – איזה סיכוי יש לו להבין את ה-Master Plan שלו? אז הוא ממשיך. ואנחנו ממשיכים לתהות איתו לאן זה יוביל בסוף – לראות איך כל אותן התרחשויות מוזרות, כמו גם ההתרחשויות היום-יומיות, יתחברו לכדי פתרון אחד, שביר, טווי באותה עדינות שמאפיינת כל כך את הסרט.
אותה טוויה עדינה (קשה להגדיר מהי אותה טוויה עדינה. זה לא סרט שניתן ממש לסווגו לשבלונות מוכרות) הופכת את 'דוני דארקו' לסרט קסום ואישי, שראוי לצפות בו לבד, או לפחות, לא בחברותא רעשנית. הסרט נעשה בהמון אהבה, ורואים את זה, ואמנם הוא קרוי על שמו של דוני – שכל האירועים מתנקזים בסופו של דבר אליו – אבל הוא מתאר בפרוטרוט גם את העולם הסובב את דוני. הוא מציג פיסות קטנות מחייהן של הדמויות המקיפות אותו, בעיקר אלו שהחברה מגדירה כחריגות – דמויות עצובות, ללא עתיד. "אני מבטיח, שיום אחד הכל יהיה טוב יותר עבורך", אומר דוני בשכנוע פנימי עמוק, אולם איש אינו מקשיב לו. אחרי הכל, אנשים מאוימים כשהם שומעים דבר כזה מפחיד – הוא רומז שכרגע החיים שלך לא משהו. עדיף כבר להתעלם מהמציאות, ולהמשיך לטפח באהבה, בכוח, את הבועה המגוננת, את החלום.
אבל גם אם הסרט – או אולי דוני – מעדיף את חברתם של החריגים, הרי שמרבית הדמויות הן רגילות: הוריו של דוני, למשל, אינם יפים במיוחד, או מכוערים במיוחד – ממוצעים כאלה. הם גם לא פתוחים במיוחד או אטומים במיוחד לשלושת ילדיהם, ועל כן יוצרים – לפחות למראית עין, שהרי במקרה הטוב, דוני הוא "סתם מוזר" – משפחה רגילה מן המעמד הבינוני, שהיתה אמינה מאוד בעיני. מה שהוסיף לאמינות הזו, הוא משחקם המדויק של כל השחקנים בסרט, ללא יוצא מן הכלל – גם אלו שזה להם הסרט הראשון בו הם משתתפים, ואולי בעיקר בגלל שזה סרטם הראשון: פשוט ידעתי שיש אנשים כאלה, שאני מכירה אותם, שזה אמיתי.
וכאילו זה נעשה במיוחד בשבילי, כדי להעצים את החוויה הפרטית שלי, הבמאי זכר שחוץ מתסריט שונה ומעורר מחשבה, מאוד חשובה לי גם הויזואליה, ושכמעט כמעט תמיד אני מקשיבה למילים של השירים. אז במיוחד בשבילי, הוא דאג לצילומים מנקרי עיניים (המילה המדויקת היא Striking, אבל אי אפשר לתרגם את המשמעות המלאה לעברית), שגרמו לי לרצות להיכנס לתוך המסך; ובמיוחד בשבילי הוא הוסיף פסקול – לא סתם מוסיקת רקע לקישוט, אלא שירים (חלקם מוכרים) שמשתלבים עם ההתרחשויות בסרט, שתורמים להן, עד שבשיר המסיים את הסרט, הוצאתי את כל האוויר שעוד היה לי בראות באנחה ארוכה, וידעתי שאני, את הסרט הזה, רוצה לראות שוב.
אני שונא להיות זה שתמיד מתלונן
(בעצם, מה אכפת לי? כולם בקון) אבל ממש לא נהנתי מדוני דארקו. אני לא מתכוון לתפוס עמדה של מבין גדול, בעיקר בהתחשב בעובדה שמה שמתואר בביקורת זה גם בדיוק מה שראיתי מהסרט (מסתורי). הפסקתי לראות אותו אחרי משהו כמו חצי שעה כי הוא עשה לי כאב-ראש ולא הצלחתי להישאר מרוכז. דווקא הויזואליות של הסרט נורא הפריעה לי. המון זוויות צילום שבכוונה מגלות רק חלק מהתמונה וכל הזמן כמעט מראות את הפרט החשוב ביותר, אבל בסוף: נדה. למרות שזה נשמע אולי דבר טוב, לי זה נמאס בשלב די מוקדם. אולי אני אקח את הסרט שוב בדויד, תלוי בתגובות של מי שראה אותו עד הסוף. בכל אופן, לי מציק כשסרט נמשך יותר מעשרים דקות בלי לרמוז בכלל על קו עלילתי מוצק כלשהו. אני גם אישית לא מת על תסריטים שבנויים כדי לזעזע את הצופה ולא כדי לעזור לו להזדהות עם הדמויות, אבל זה אני.
בכל זאת, אני חייב להודות שהפסקול באמת מעולה והושקעה בו הרבה מחשבה.
אני יודע שזה לא אופנתי
אבל ממש נמאס כבר מהדיבורים על סטודנטים לקולנוע. לא שאני אחד כזה, אני אפילו עדיין לא בגיל, אבל בחיאת! ממתי ללמוד קולנוע הפך לקללה? אלה האנשים שיעשו לכם את הסרטים בעוד כמה שנים, והטעם שלהם בקולנוע, בניגוד לדעה הרווחת, דוקא מאוד מגוון, לא אמנותי פר אקסלנס, ולפעמים אפילו יותר פתוח לדברים מיוחדים וחדשים מאשר רובנו. אם כבר הוסכם כאן בעבר שהשניצקלייניות אינה מנת חלקו הבלעדית של סוג קולנוע מסוים, אלא מתייחסת דוקא לאופן שבו מועברת ביקורת על סרטים, אזי שטעמם של סטודנטים לקולנוע לא צריך להפוך לבדיחה. או מילא בדיחה, אלה דוקא טובות לפעמים – הוא לא צריך להפוך לקללה.
רק רציתי לציין
שאם כל הסטודנטים פה לקולנוע הם דור העתיד, שכן עדיין יש תקווה לקולנוע הישראלי
רק רציתי לציין
בהקשר לפתיל אחר: גו אסטרו-נעמי!
נמאס?
אל תגזים. שלוש בדיחות פה ושם, במיוחד שהן מתייחסות זו לזו, לא מהוות אווירה כללית של בוז כלפי סטודנטים לקולנוע.
אבל לגבי שאר ההודעה שלך, אני איתך – סטודנטים לקולנוע, גם כאלה שאינם נעמי, הם עם מוצלח. ובכלל, לרכוש ידע לגבי האמנות האהובה עליך זה דבר חיובי.
לגבי צילום, ולגבי סוף הסרט בכלל
(מכיל כמה משפטי טכנו באבל צילומי ואז סנל"ל לסוף, באמת סנל"ל. חומת ספויילרים תגן עליו).
הצילום מאיזו סיבה נראה לי כאילו נעשה בווידיאו ולא בפילם; היו קטעים של חשיפת-יתר באזורים הבהירים של התמונה, מה שבד"כ אופייני לוידיאו.אני צודק או שזו סתם השערה?
הסוף נחשב בעיני לאחד מתיאורי האהבה החזקים ביותר שראיתי בקולנוע.
זה לא רק שדוני משנה את מסלול הזמן ובוחר למות כדי למנוע מגרטשכן אהובתו למות.זה – בקולנוע וגם בחיים – קרה לא פעם; בני אדם העדיפו למות תמורת חיי אהוביהם.
דוני בסרט הלך צעד רחוק יותר: הבחירה שלו לחזור אחורה בזמן ולחכות במיטה למוות, במקום לצאת בעקבות קולו של פרנק, אמנם מונעת את כל שרשרת האירועים ולפיכך גם מונעת את מותה של גרטשכן, אבל לא רק זה. הבחירה שלו משמעה שגרטשכן לעולם לא תכיר אותו, לא תדע שהיא היתה – במסלול אחר – מתאהבת בו, ושכל סיפור האהבה לא יתקיים.
דוני מוותר גם על הזיכרון, על זה שיתקיים *ידע* בדבר האהבה, ועל הסיכוי שאיזשהו משהו יישאר מזה. ההחלטה שלו מצילה את גרטשכן, ומוחקת אותו, את זכרונו, ואת האהבה.
ורק מישהו שממש ממש אוהב יכול לוותר גם על הסיפור ועל הזיכרון, ולוותר על האהבה בעצמה לטובת זו שהוא אוהב.
עד כאן
טווידלדי, עוד לא ישן אחרי הקון.
טוב, פה אנחנו נכנסים שוב לשאלת
"הכל צפוי והרשות נתונה" הקלאסית.
אבל לפי מה שהיה נדמה לי, בהחירה שלו בסוף היא בדיוק ההיפך ממה שהוא הונחה לעשות; פרנק הביא את עצמו לשחרור איכשהוא, וזה "הסוף" מבחינתו (ולא בטוח שכל מה שהוא אמר אמת, אבל זה עניין אחר); השמיים נפתחים – ואז דוני, שלכאורה בשלב זה נותר מחוץ למשחק, עושה את הצעד שלו ומטרפד מראש ולחלוטין את כל ההתרחשויות (ומסופקני אם בהתאם לרצונו של פרנק!). אני הייתי קורא לזה בחירה.
נדמה לי שזה כבר הוזכר פה
לשיר קוראים 'Mad World', במקור של להקת Tears for Frears כאן בביצועו של גארי ג'ולס.
ודי כבר עם היול השורות הזה, בבקשה. אין צורך.
אני מאד אוהבת את Tears for Fears
ושמחתי לגלות שירים שלהם בסרט…
בפרט הביצוע האחרון, שלא יצא לי לשמוע אותו מעולם (וכרגע אני חושבת שהוא מתעלה על המקור). הוא חודש במיוחד לסרט?
מי זה/ו בכלל המבצע/ת הזה/ו? לא שמעתי עליו/ה מעולם…
קוראים לו
gary jules וכן השיר חודש במיוחד לסרט הזה.
ולמי שמתעניין
לאיש יש עוד שירים, וגם אתר:
http://www.garyjules.com/
תודה על התשובה,
(ראיתי אותה, אבל לא הייתי בטוחה על איזה שיר מדברים).
ומצטערת על השורות שהוילו, פשוט בלעדיהם הספוילר היה קרוב מאוד לכותרת, והיה קשה לפספס אותו.
למה אחותו מתה?
אה, חשבתי שהכוונה היא לאחותו הגדולה.
עדיין לא הבנתי למה דוני צריך לספק את מנוע המטוס החסר.
אבל לא נראה שיש כאו עוד מישהו שיענה לי…
מטוס יכול לנחות בשלום גם עם שלושה מנועים. אף אחד לא אמר שהמטוס התרסק.
מי אמר שהעולם לא היה נתון בסכנה?
אין לנו כלים לדעת.
בתחילת הסרט, פרנק הארנב אמר שהעולם עומד לבוא לקיצו. באין הוכחות נגדיות (וגם, כנראה, מתוך סקרנות) דוני בוחר להאמין לפרנק. כל כך פשוט.
תודה לך לונג ג'ון
אה תודה יפה לך עכשיו הצלחתי לחבר את הסרט ולהבין מה לאזעזל קרה שם!
דרך אגב בן כמה אתה?
לא אמרו לך
שלא שואלים אישה לגילה?
ספויילר עצבני.
כן. להקריב את עצמו כדי להציל את העולם. ולכן התקריב הממש ממש ברור ומעצבן של המילים "הפיתוי האחרון של ישו" לפני שהוא הולך לשרוף את הבית של המטיף הפורנוגרף.
לגבי צילום, ולגבי סוף הסרט בכלל
ה'עולם' הוא לא העולם במובן של כל האנושות, אלא העולם הפרטי של דוני.
זה גם מה שאני חושבת
צודק!
לפטר את המקרין
(למען הקורא העתידי: התגובה הזאת מתייחסת להקרנת 'דוני דארקו' בפיר.דוט.קון).
אני מאוד מרוצה מהמקרן שבו השתמשנו הפעם, ולדעתי זה היה שיפור משמעותי באיכות ההקרנה מהפעם הקודמת. ובכל זאת, זאת רק הקרנה מתוך DVD, לא מפילם, והאיכות לא היתה אופטימלית (לא משהו קריטי – ראיתי דברים גרועים הרבה יותר מוקרנים מפילם, באולמות קולנוע רשמיים שעליהם שילמתי כסף מלא). זה כנראה מה שגרם לצרימות בכמה סצינות (בולטות בעיקר למי שכבר ראה את הסרט, אני חושב), כמו אותה חשיפת-יתר. בכל אופן, יוצרי הסרט נקיים מחשד שימוש בוידאו. האשמה היא במקרין.
לפטר את המקרין (כה''ב)
דווקא בגלל שהוא זמם להפסיק את הסרט באמצע :-)
[אגב, בעיית האיכות שיותר הפריע לי במהלך הקון, הם דווקא הקמטים על מסך הבד, לבעיות במקרן – בכלל לא שמתי לב, היה נפלא…]
או שהביקורת
נכתבה לפני הקון. או שאיכשהו לונג ג'ון עברה אחורה בזמן לאחר הקון וכתבה את הביקורת או שמדובר ביקום חלופי ובו ביקורות נכתבות תוך כדי ההקרנה.
בכל מקרה מדובר בסרט די טוב אך לא מדהים במיוחד. מה שעושה אותו טוב (חוץ מהעלילה) זה הצילום המיוחד והפסקול. אני ללא ספק אראה אותו שוב בבית ללא הערות ציניות לכל אורכו.
________
עדי אשכנזי מצהיר בזאת שהוא לא דוגמנית בת 18 ומתנצל בפני כל אלה שהולכו שולל.
נזכרתי בעוד משהו
השחקנית הצעירה ג'נה מאלון מופיעה בעוד סרט מוצלח אם כי איטי למדי שנקרא "החיים כבית" שחוץ מהיותו סרט נוגע ללב הוא מוכיח שאיידן כריסטנטן הלא הוא אנאקין סקיווקר יודע גם לשחק כשלא ג'ורג' לוקאס מביים אותו.
וואו
הוא דרך מצויינת להסביר את איך שהרגשתי הסוף, למרות שזה ממעיט מערכו של הסרט לדעתי. הסרט מעביר את הדמויות בצורה כל כך אמיתית, וכל כך גורם לך להתחבר אליהן שזה מדהים. גם השילוב המושלם של הפסקול עם העלילה, ביחוד שיר הסיום היה לטעמי מצויין והוסיף המון לאיכות הסרט.
משום מה רוב האנשים יצאו מהסרט עם הרגשה של "מה?!", אבל אני יצאתי עם הרגשה מסויימת של שלווה עקב המסר הגאוני של הסרט, והעובדה שהבנתי את כולו לפי איך שאני תפסתי אותו.
אני הולך להשאיר את הניתוחים למומחים שביניכם, כי אני לא חושב שאני יכול להעביר את הרעיון בלי לפגוע בכבוד הסרט, אבל אני באמת ממליץ למי שעוד לא ראה, סרט חובה.
בהתחשב בעובדה שלמרות שהיו אי אילו מילמולים באתר לגבי דוני דארקו, עדיין לא היה לי מושג על מה לעזאזל הסרט הזה, ובהקשר לאיזה סוג סרטים תמיד הזכירו אותו.ככה שהגעתי טבולה ראסה לגמרי להקרנה. בדיוק כמו שאני אוהבת, וכמעט שלא קורה.
אני לא יודעת אם בגלל שהייתי צריכה להתרכז בשביל להבין (אפרופו לקרוא ספרים במקור או בתרגום,אז זה זה.) את האנגלית (ואיכשהו תמיד נראה לי שדווקא את המילים הכי חשובות לא הבנתי.) או בגלל השניים מאחורי שהתעקשו להסביר אחד לשני מה קורה, או בגלל שסתם לא הבנתי, אבל לא הבנתי.
נראה, ניתן לזה קצת לשקוע, נחכה לתגובות מבינות עניין ומספיילרות בלי בושה, ויהיה בסדר.
אבל ללא ספק, אווירה זה לא דבר שחסר בסרט הזה. בהחלט אווירה.
____
העלמה עפרונית, החליטה פשוט לוותר על השינה להיום. עוד אף אחד לא מת מזה.
לדידי,
דווקא העובדה שבאתי לסרט ללא שמץ של רקע מוקדם, דווקא הפריע…
זה התחיל בבחירת המקום: מאחורי שלמקו, ע"מ לספוג את מרבית הבדיחות שהוא מפזר לחלל האוויר בזמן הסרט וממשיך בשימת לב יתרה לבדיחות הנ"ל במקום לסרט, דבר שגרם לי להכנס לאווירה של הסרט הנפלא הזה בשלב מאוחר יחסית.
לזכותי יאמר, שהסרט התחיל קודם
כבר בדקות הראשונות שלו הוא התייחס לדוקאקיס. מבחינתי זה הכרזת מלחמה.
אבל ברצינות עכשיו. אני מודה שהבדיחות היו טעות בשיקול דעת, רוב הזמן, והן נבעו מכך שבהתחלת הסרט היה לי קשה להתחבר אליו, הוא נראה כמו עוד סרט התבגרות, כאשר במקרה לגיבור יש סכיזופרניה. אבל כשאר הוא התחיל לתפוס, הוא תפס אותי חזק.
הגדרה מצויינת...
(לא התלוננתי, דווקא אהבתי את הבדיחות שלך, ובאתי לסרט במטרה לשמוע אותם…)
טוב... מישהו מכון לספר לי מה
זה דוקאקיס?
ואני לא ידעתי כלום על הסרט לפני שראיתי אותו. בדקות הראשונות זה הפריע, אבל אחרי זה הכל כבר היה בסדר, ואהבתי אותו מאוד.
ודווקא הבדיחות של שלמקו ממש לא הטרידו אותי.
את מתכוונת מי זה דוקאקיס.
המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ב1988 שנוצח ע"י ג'ורג' בוש האב.
קטע אירוני בסרט היה כאשר דוקאקיס דיבר בגנות עזרתה של ארה"ב לשליט פנמה דאז, מנואל נורייגה ובוש בעדה.
כזכור, בוש הוא זה שהוריד את נורייגה מהשלטון.
אפרופו אנגלית-
אנלג'ינה הזכירה לי. מה זה ceeldoor?
\(או איך שלא מאייתים את זה)
דלת המרתף.
ואם לנסות ולצטט את דרו ברימור מזכרון:
בלשן מפורסם כלשהו אמר שמבין כל צרופי המלים האינסופיים של השפה האנגלית, Cellar Door הוא הכי יפה.
לפי מקומות שונים באינטרנט, זה סיפור מאוד ידוע, כאשר החשודים במילוי תפקי 'הבלשן המפורסם' הם:
1. אדגר אלן פו (הוא היה בלשן בכלל?)
2. גררט טולקין (יש טולקינאים בקהל?)
3. וו. ל. מנקין, בלשן נודע, שציטט תלמיד שלו, סיני, שבחר את הצירוף לא בשל המשמעות אלא בגלל הצליל. (יכול להיות שזה קשור איכשהו לצ'ריטה הסינית?)
אני ידעתי רק על גרסה 2
מהלינק הזה:
http://www.everything2.com/index.pl?lastnode_id=124&node_id=1282796
ולפי דניס פוטר
("הבלש המזמר", לא קרוב של הארי), elbow היא המילה היפה ביותר בשפה האנגלית.
אני בעד serene. אבל אני מקבלת פה תחושה חזקה של דז'ה-פתיל.
ידעתי שזה דלת מרתף!
אבל לא הייתי בטוחה, כי לא הכרתי את האיות של המילה Cellar. ובמשך כל הסרט חיכיתי שתופיע איזושהי דלת מרתף, כדי לאושש את ההנחה שלי, והיא לא הגיעה, אז היייתי בטוחה שטעיתי. רק בבית בדקתי במילון וראיתי שצדקתי.
אז בעצם, מה הקשר למרתף? למה הזכירו את זה בסרט אם זה לא מתקשר לכלום?
ובקשר לסיפור של גראהם גרין.
יש מספר הקבלות בין הסיפור לבין עלילת הסרט. אמירה אחת שלא הבנתי על הסיפור היא כאשר דוני אומר שלא היתה לפרחחים מטרה מסוימת. "הם רק רצו לראות איך זה להרוס הכל".
גם בעלילת הסרט, בסוף נהרס הכל. המציאות כולה, אם תרצו. אבל מי בעצם הורס אותה? דוני? אבל לא הוא משך בחוטים שהניעו את העלילה. הארנב? אבל נראה כאילו הוא רק שליח של מישהו אחר. היושב במרומים? טוב, נפלאות דרכיו.
אבל למה שמישהו מהם ינסה להרוס רק לשם ההרס?
ואת החומרים הנילווים קראת?
נכון, זה לא ממש הוגן שההסבר לסרט לא נכלל בסרט עצמו, אבל תתפלא עד כמה קריאה בספר 'הפילוסופיה של המסע בזמן' מאת רוברטה ספארו עשויה לסייע להבנת הסרט. כמובן, הקריאה מומלצת רק אם אתה *רוצה* לדעת יותר על ההסבר ה"רשמי", ולא להשאיר לעצמך את הסרט כחידה בלתי פתורה.
ואיפה מוצאים את הספר הזה,
או כל חומר עזר בנוגע לסרט?
בתוך הדויד, מה השאלה?
בתוך דיוידי של אזור כלשהו
בדיוידי חסר הגנה אזורית (יש גם כאלה) אין תוספות מיוחדות חוץ מהוידאו של גרי ג'ולס לMad World והTV Spot.
עוול היסטורי.
אין לך מושג מה אתה מפסיד. הדויד של דוני (אזור 1, לפחות) הוא אחד המושקעים והטובים ביותר שראיתי (והוא אפילו לא נקרא 'הוצאה מיוחדת', 'מהדורה לאספנים' או 'שלושה דיסקים במחיר של שניים'). הוא מכיל שתי רצועות פרשנות, אחת נהדרת (ומאוד מצחיקה, לפעמים) של הבמאי ריצ'ארד קלי וג'ק גילנהאל, שמשחק את דוני, ושניה של דרו ברימור ועוד מספר שחקנים (שמהמעט ששמעתי ממנה נשמעת כמו הרצת קטעים רועשת ולא מעניינת); את האינפומרשלס של 'Cunning Vision', עם אפשרות לרצועת קומנטרי מצוצה מהאצבע; הטקסט המלא של 'הפילוסופיה של מסע בזמן'; והכי חשוב – לא פחות מ-20 סצינות שנחתכו מהסרט, חלקן בצדק, חלקן ממש לא. הסצינות החתוכות האלה מכילות, למשל, את רוב תפקידה של דרו בארימור בסרט, ומגלות שהיא שחקנית נהדרת. מה ששמעת. דרו בארימור יכולה להיות שחקנית מצוינת. מי ידע?
יש לי מושג, ולא הפסדתי
ראיתי את הסצינות שנחתכו ומה שאמרתי על הדיוידי חסר האקסטרות נובע מכך שלבן דוד שלי יש אחד.
שלי הוא אזור 1 והסיבה היחידה בגללה עדיין לא קראתי את הספר היא ששכחתי לקרוא אותו.
ביום ראשון בבוקר, כשאהיה לבד ולא יפריעו לי, אראה שוב פעם את האקסטרות ואנסה להבין יותר.
דרו בארימור
הוכיחה כבר שהיא יודעת לשחק "הבחורים בחיי" ולמרות שזה סרט שקל לשנוא אני דווקא אהבתי.
עוול היסטורי.
ראיתי רק את הגרסה המלאה אך ראיתי את הסצנות שהוסיפו וזה לא כזה משמעותי, זה סך הכל יותר דרו, ויותר פסיכולוגית, אבל אין סצנות שהורודיו נכון?
תגובה ראשונית
כן, הבטחתי תגובה ארוכה ומלאת-ספוילרים על מה לדעתי קרה שם; לא, זה לא יקרה עכשיו. אולי טיפה יותר מאוחר. מה שמרתק אותי הוא יאך הביקורת של לונג בחרה להתמקד במה שנראה כרקע של הסרט: הדמויות, האווירה, האמינות, התחושה שהסרט מעביר בדיוק איך זה להיות טינאייג'ר קצת יוצא דופן באמריקה בשנת 1988. והיא צודקת. הניתוחים שאביא נוגעים המון בענייני המד"ב של הסרט ובפילוסופיה שלו, אבל הסיבה שהסרט נגע בי בפעם הראשונה, עוד בלי פרשנות הבמאי, הייתה בדיוק ההזדהות הזו, פלוס הפסקול המדהים. בניגוד לקיפודים אחרים באתר, אני זוכר היטב את קיץ 86, ואת שנת 88, וביליתי את שניהם בערים אמריקניות, תוך התמודדות עם דמויות שמזכירות מאוד את הסרט הזה (
קטן: באופן מעניין, גם בעלי הברית שלי היו המורה לפיזיקה והמורה לספרות, בעוד האויבים האיומים ביותר היו המורים להתעמלות). יופי של סרט, ואחרי צפיה שלישית וחצי בו, אני *עדיין* רוצה לראות אותו שוב.
אהבתי משהו אחר בנוגע לביקורת.
המבנה שלה.
אחת הבעיות הבודדות שלי עם הסרט היא שאין בו רצף. אוסף אפיזודות קצרות וכמעט בלתי תלויות לכאורה שיוצרות שלם גדול מסכומן.
וכך גם הביקורת. פרוקת-פסקאות.
וגדולה מסכום חלקיה.
אני גרטשן רוס, ואתם?
סרט מוזר ה'דוני דארקו' הזה, קצת איבד מהקצב האופייני לו – שהועבר בביקורת – לאור הפרעות חוזרות ונשנות (אם כי, רובן היו מצחיקות)מצד אנשים שונים בפיר.קון, אבל בסה"כ אני חושב שהרושם שהסרט הותיר (עליי) עשה את שלו, ויזכה אותו בזמן הקרוב בצפייה נוספת (הפעם עם רצועת הבמאי, בתקווה שזו תספק הסבר קצת יותר מסודר להתרחשויות). כפי שמישהו ציין כבר, השחקנית שמשחקת את גרטשן שיחקה בסרט המקסים 'החיים כבית' ועשתה גם בו עבודה נפלאה (מתחילה להיות לי אובססיה עליה
), גם השחקן שמגלם את דוני דארקו משחק בצורה טובה בהחלט ('נער הבועה?!? זה לא אחד מהקומדיות המטומטמות שלפני קיץ או שניים?), והוא הזכיר לי בצורה מוזרה (או לא) את טובי מגוויר בקטעים מסוימים.
נונין וכל מי שטוען לכתר, הבמה לרשותכם.
אני לאגרטשן רוס
"נער הבועה" הלא הוא ה"בבלבוי" מאחד הפרקים הקלאסים של סיינפלד.
_____
העלמה עפרונית, עדיין מחכה להסברים.
באבל בוי
אחת מאותן קומדיות מטומטמות במכוון (קמ"ב) שיוצאות מדי קיץ תוך כדי השוואה לאמריקן פאי. סרט חביב, אבל די סתמי ואפילו לא מתקרב לרמה הקומית של הפרק בסיינפלד.
וואלה?
באמת יש סרט כזה? וואו. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, הרי הפרצוף של הבבלבוי בסיינפלד בכלל לא מופיע,ככה שזה לא הגיוני מלכתכילה. נו שוין.
לא, לא, בלבלת קצת:
גרטשן ודוני הם לא אחים (לא בסרט ולא במציאות). דוני ואליזבת' – כן.
לא, לא, בלבלת קצת:
מצד אחד, ממש ''מה שהיא אמרה'',
כי הסרט ריתק אותי והתלהבתי מאוד מהמשחק ומהרמה של האפיזודות הקטנות. אבל מצד שני, בסוף הסרט לא נשארתי עם שום דבר. כלום לא התחבר מבחינה רגשית (גם לא עלילתית, למעשה, אבל את העלילה אח"כ הסבירו לי והבנתי), ואין לי מושג מה רצה המשורר להגיד.
ביקורת נחמדה, רק לא הבנתי משהו..
ע-ל מ-ה ה-ס-ר-ט?
(נוי צוחק על שבונה של לונג ג'ון הביקורתית ומנסה באותה הזדמנות לברר מה קורה עם הביקורת שלו שלא קיבלה תשובה)
אני לא בטוחה שאת הסרט הזה
אפשר לאנוס להסברים של "על מה הסרט". בגדול – זה בדיוק מה שכתבתי: דוני הוא נער מוזר (לא ברור אם הוא סכיזופרן, מיוחד, או סתם משוגע) שרואה דמות ארנב (לא ברור אם הוא אמיתי או לא) שאומר לו שסופו של העולם יגיע בעוד 28 יום, כך וכך שעות וכו'. אבל 'דוני דארקו' מדבר גם על הרבה דברים אחרים, שאי אפשר בכלל להתחיל להכנס אליהם באופן מסודר.
________
לונג לא מתרגשת מהנסיונות של נוי, ובאותה הזדמנות מזכירה לו שהיה קון, מה שאומר שלא היה לעורכים זמן לטפל בדברים אחרים.
מוזר. באמת מוזר.
עדיין לא ברור לי מה אני חושב על הסרט הזה. אני יודע שבמהלך הצפייה השתלטה עלי הרגשה מועכת, דורסת וכואבת. יותר מסצינה אחת השאירה אותי פעור פה, נדמה לי. הסוף הימם אותי. ועדיין אין לי מושג האם אהבתי את הסרט, בין השאר מאחר וכרגע אני כבר לא זוכר את רובו. הדחקה?
בכל אופן, צפייה שניה בוא תבוא, ותודה לעורכים על הצפייה הראשונה.
ולונג, יופי של ביקורת.
מוזר. באמת מוזר. (כה''ב)
תגובה שגורמת לי להתחרט, שוב, על כך שלא יצא לי לדבר איתך בקון.
תרשה לי
בדיוק כמו שהמלצת לי על צפיה שניה ב'רקוויאם לחלום', להמליץ לך על צפיה שניה ב'דוני דרקו'. ושלישית. לכל השדים, לי קשה להחזיק את עצמי מללכת לאוזן ולקחת אותו לצפיה רביעית. הסרט הזה די מטריף אותי. אוווף!
(נונין עם מעט מדי שעות שינה, יותר מדי בזיליקום, וטירוף הולך ומתגבר)
אוף!
קודם כל, Disclaimer:
אני מאמין גדול בכך שאהבה לסרט מקורה בשני גורמים בעלי חשיבות כמעט זהה: הסרט עצמו ונסיבות הצפיה בו.
כלומר, אני בהחלט סבור שבעולם מקביל, בו נסיבות הצפיה היו שונות, הייתי יכול לטעון עד היום ש"מועדון-קרב" הוא סרט מתיימר ומלא חורים ו"אני עצמי ואיירין" מצחיק בטירוף.
אבל מה לעשות, ביקום הזה, Fight Club ישאר, עבורי, אחד הסרטים הגדולים שנעשו אי-פעם, וההוא עם השוטר ישאר סר-טעם, דוחה וחסר זכות קיום.
ודוני דארקו?
טוב, הוא ישאר דוני דארקו.
תראו, זה לא שאני חושב שזה סרט רע. להיפך.
הוא סרט מוזר ומיוחד, שזה יופי. מבויים ומשוחק נפלא, שזה גם יופי. בעל קצב יחודי – יופי טופי. סהרורי, אפל, מושך, מסקרן. הכל יופי.
אהבתי מאוד גם את הקריצות והמחוות לסרטים אחרים (אי.טי, בלתי-שביר ובאופן בוחצלגיחצני לחלוטין גם ספיידר-מן, שנעשה אחריו).
אבל…
אצלי לפחות, הסרט כשל ברגעי הסיום שלו. השאיר איזושהי ריקנות בלתי-פתורה. זה לא שלא הבנתי את הסוף, כמו שנדמה לי שהוא לא ניתן להבנה. וזה לא שיש לי בעיה עם סרטים בלתי-ניתנים-להבנה. להיפך, אני מאוד אוהב סופים פתוחים וסרטים שגורמים לך לחשוב. אבל כאן כל השאלות מתנקזות למקומות לא ממש מעניינים, ובעיקר מבלבלים (and not in a good way).
אני מעריך מאוד את הבמאי של הסרט, שהצליח לקחת תסריט מלא חורים ולחלוטין בלתי-פתור, ולהשתמש בחסרונות האלה לטובתו. כלומר- לגרום לתחושת בלבול ולהעלות שאלות שגורמות לצופה לחשוב על הסרט הרבה אחרי שנגמר. אבל אם תחשבו על זה, רוב השאלות שבאות אחרי הסרט נוגעות ל"מה בעצם ראינו". אם תפשיטו את הסרט מהאלמנטים הסגנוניים שלו, מצורת הבימו, מהקצב ומהמשחק, כולנו נשארנו עם חורים שהיו גורמים לנו, בכל סרט אחר, לזלזל לחלוטין במה שראינו. אבל בד"ד החיבור של האלמטים הללו עם האלמנטים הסגנוניים לא מאפשר לפתור אותו כ"חרא סרט", אלא להיפך, מעלה אותו לרמה של איזו מין אניגמה שהעדר ההגיון הוא הדבר המושך בה. מה שגורר דיונים ארוכים והתפלספויות מפה עד להודעה חדשה.
אחת הבעיות העיקריות שיש לי עם הדיונים פוסט-צפיה בסרט הזה, היא שברובם עולה נושא "רצועת הבמאי". תשמעו חבר'ה, לא יודע מה לגביכם, אבל מבחינתי סרט הוא יצירה שאמורה לעמוד בפני עצמה. נכון שבעידן ה-DVD, סרטים יכולים להשתבח באמצעות פרשנויות, גרסאות במאי וכיו"ב, אבל אסור להם להסתמך על זה. יכול להיות שצפיה ב-special features הופכת את הסרט להרבה יותר טוב. אולי היה צריך להקרין בקון את כל התוספות. אבל אני צפיתי "רק" בסרט עצמו, והסרט עצמו פשוט לא פתור.
טוב, חייב לזוז, עוד בהמשך…
אוף!
איפה יש חורים בסרט? בגרסת הבמאי איןחורים בכלל נראה לי…
לא יודעת לגבי זה
אבל "אלוהים מניע את העלילה" זה אפילו לא דאוס אקס מאכינה – זה פשוט תירוץ שפוטר כלאחר יד כל דבר. וזה קצת זלזול באינטליגנציה.
פירוש חליפי לסרט, כזה שאני לא
פרט מעניין:
ב-special features של ה-DVD יש קטע שמראה שהתרופה היא פלסיבו.
לא אכפת לי.
זה לא חלק מהסרט.
הם לא רלבנטיים.
הבמאי -בחר- להוציא אותם מהסרט. הוא החליט שהם לא מתאימים לחזון שלו של הסרט.
רק מה שבפנים רלבנטי.
למה הדבר דומה? שתי הגרסאות של בלייד-ראנר, שלכל אחת משמעות שונה, למרות שזה כביכול אותו סרט. זה לא.
אהה, זה בדיוק מה שאמרתי
אהה, זה בדיוק מה שאמרתי
טוב, רק רציתי לציין את זה כי זה מעניין. לא צריך להתעצבן.
יש הרבה סיבות אפשריות לכך שזה יצא בעריכה. אולי כי רצו להשאיר את האופציה שהוא לא שפוי והכל הזוי אבל אולי זה רק כי חשבו שהקטע מיותר ולא תורם להבנת הסרט. עובדה, מעט מהאנשים העלו את תיאורית אי השפיות – ורק כאופציה.
אולי זו אופציה שחשבו עליה רק בשלב העריכה ולא בעת כתיבת התסריט (ובמקרה הזה זה מאוד היה מעניין אותי לדעת את הפרט הזה).
ועוד כהנה וכהנה…
בכל מקרה – קחו את זה ותעשו אם זה מה שאתם רוצים.
לילה טוב וחג שמח.
מי מתעצבן?
אני חייב להגיד שהתרוץ הנפוץ ביותר להשמטת פרט מסרט הוא המשפט: "הקטע לא התאים לקצב של הסרט". משפט מאוד אניגמטי שלי נראה שהוא אומר "לא ממש אהבתי את הקטע ולא היה לי כסף להכניס אותו לסרט אז…". לדעתי, אפשר בודאות לדעת אם הקטע הנ"ל הוצא בגלל חוסר בזמן\תקציב או בגלל סיבות עלילה רק בגרסת הבמאי שתגיע אם וכאשר, עד אז, כמו שאמר קיפוד, הכדורים אמיתיים לגמרי והבחור לפחות לכאורה לא שפוי (שים לב, זה שיש לו מרשם לכדורים לא בהכרח עושה אותו לא שפוי אבל בהכרח גורם לנו לפחות בהתחלה אמור לגרום לנו ליפול לסטיגמה הרלונטית).
''בחר'' זו מילה טעונה מדי
כבר קרו מקרים שסצינות שצולמו לא הוכנסו לסרט בגלל הנחתה חיצונית, למרות שהבמאי והתסריטאי חשבו שהן חיוניות.
זה חלק מהסרט בגרסת הבמאי... (שבה צפיתי הערב)
אז מבחינתי זה חלק מהסרט לכל דבר ועניין. תהיתי באיזו גרסה לצפות, אבל אז גיליתי שב-DVD של גרסת הבמאי קיימת רק גרסת הבמאי (ואם מישהו מגחך – זה לא מובן מאליו, בפרט שהוא כפול) אז כך יצא. לא זכרתי הרבה מההקרנה בקון (נדמה לי שנמנתי בה חלקית ואולי גם יצאתי החוצה בשלב כלשהו) אז אני לא יכולה להשוות, אבל הבנתי שהבמאי החזיר פנימה סצינות שבמקור נשארו בחוץ + קטעים מהספר של ספארו (שקראתי ברפרוף כי לא התחשק לי לעצור את ה-DVD בכל פעם) ובגדול הפך את הסרט לקוהרנטי יותר (מה שאכזב מעריצים רבים, מסתבר). נראה שהכול יחסי בחיים, כי הצפייה הזו השאירה אותי ואת שותפי לצפייה עם סימני שאלה רבים של "מה לעזאזל קרה כאן?" שעל חלקם יכולתי לענות לו רק בזכות העובדה שזכרתי במעומעם חלק מהדיונים שקראתי אז… חרף סימני השאלה מצאתי את הסרט מסתורי ומסקרן ודי נהניתי ממנו; מצד שני הוא אטי להחריד ולא קומוניקטיבי במיוחד – בן זוגי הודיע לי שאני חייבת לו שעתיים מחייו… (זה פחות מטריד; מה שמטריד יותר הוא שבפעם הבאה הוא לא יסכים לצפות איתי בסרט שאבחר…).
לא בדיוק.
אני לא שולל את התזה שלך (גם התזה הכללית על הסיבה לתגובה הספציפית שלך לסרט הזה, גם התזה הספציפית על הסרט וגם תסריט ה'אהבה-פחד') ומודה לך שלא שללת את שלי.
אבל אני לא מסכים לטענה שמה שמושך אותי לסרט (ו'רק על עצמי לספר ידעתי', אז אולי אצל אחרים זה אחרת) הוא המשחק האינטלקטואלי. לא הייתי נכנס לניסיון לבנות את הסרט מחדש אם הוא לא היה מלכתחילה משאיר עלי רושם רגשי עז ביותר, גם לפני ש'הבנתי' אותו. נבהיר את זה יותר: גם אם *לא* היה לסרט *שום* הסבר עקבי, הוא עדיין היה נחשב אצלי ליצירה חזקה ומרגשת, בגלל התחושה שהוא השאיר אצלי, בגלל הנגיעה במקומות הרגשיים החשופים של גיל ההתבגרות (שלונג עלתה עליהם נפלא בביקורת), בגלל הצילום, בגלל הפסקול. התחלתי לחקור רת הסרט בגלל שאהבתי אותו, ולא להיפך. זה שבמהלך החקירה זכיתי לעוד הארות שגרמו לסרט להיראות אפילו יותר טוב, זה נהדר – אבל זה לא הכל. אם הסרט היה רק שעשוע אינטלקטואלי לא הייתי מסתובב ימים שלמים עם 'מאד וורלד' בראש, מועק ומבולבל, ומנסה להתמודד עם עצמי ועם הרגשות המאיימים להציף אותי עד שהצלחתי לאסוף הכל ולכתוב חלק מזה בהודעה למעלה.
ההודעה עסקה בעיקר בניתוח 'מה קרה' בגלל שהבטחתי לכמה אנשים בקון לגולל בפניהם את גרסתי (וגרסת הבמאי) ל'מה קרה בסרט'.
כן,
בגלל זה בדיוק אמרתי שהכל תלוי בתחושה הראשונית (שהיא תלויית נסיבות, והיתה יכולה להיות הפוכה, וכו'…).
לך תדע, אולי בצפיה שניה אני אהפוך לתומך נלהב של הסרט, ואכנס בעצמי לתוך אותו משחק אינטלקטואלי. כרגע, אני מתבונן בו בריחוק מסויים *בגלל* התחושה הראשונית…
ושוב, רק כדי להסיר ספקות: אני לחלוטין לא חושב שזה סרט רע, אני רק לא בטוח מה אני חושב עליו, ובכל מקרה כרגע נדמה לי שהוא מאוד בעייתי ברמת התסריט.
וידוי קטן: את הביצוע המקסים הזה של mad world (במקור להקת tears for fears, כאן מייקל סטייפ – לבד, אגב, או עם REM?) הכרתי מקודם. שמעתי אותו באיזה מקום ומאז אני לא מפסיק ליהנות מלהקשיב לו, תוך כדי ידיעה ברורה שהביצוע הזה לקוח מתוך סרט שנקרא "דוני דארקו".
אני לא יודע אם זה נכון, אבל אני מניח שאם לא הייתי מכיר את הביצוע הזה, והוא היה נוחת עלי בהפתעה בצפייה ראשונית בסרט, הייתי מרגיש הרבה יותר מצומרר מאיך שהרגשתי אתמול כששמעתי את השיר הזה, פשוט כי ידעתי שהוא עומד להגיע. במהלך הצפייה לא חשבתי שזה יפגום בהנאה שלי (וזה אכן לא פגם בהנאה שלי), אבל היום אני נאלץ לחשוב שאולי הייתי נהנה יותר אם לא הייתי יודע שזה הולך לבוא.
זה לא מייקל סטייפ
זה מישהו בשם Gary Jules. ביצוע מקסים ביותר, הרבה יותר טוב מהמקור.
והשיר הזה הוא ממש בעיה – בכל פעם שאני קורא משפט אחד בנוגע לסרט, או אפילו נזכר בו, הוא קופץ לי לראש ומרחף שם.
זה לא מייקל סטייפ?!
אז למה הוא מחקה אותו?
כי הוא נשמע ממש ממש כמוהו.
היה איזה משפט אחד בשיר שכל כך כל כך התאים לנסיבות:
פשוט מושלם.
בשיר הזה
לדעתי כל משפט ומשפט מתאים לסרט באופן מופלא.
לא אהבתי את זה.
אתם מכירים את זה כשבסדרת טלוויזיה יש קטע דרמטי ופתאום מתחיל שיר שבחרו אותו כי המלים מתאימות בדיוק, אבל בדיוק למה שקורה ויוכלו להסביר את העלילה גם לצופים הפחות אינטליגנטיים? זה תמיד נראה לי קצת מצחיק. גם פה. אבל כנראה זאת אני.
זאת לא היתה כוונת המשורר
לפחות לי לא נראה ככה.
אני חושב שהשיר בא להפוך את הסוף ליותר דרמטי, לא ליותר מובן.
מה כבר הסיכוי שמישהו שלא הבין כלום במשך הסרט, ישמע את השיר ויגיד "וואו, עכשיו הכל מתחיל להסתדר"?
אז כן, כנראה זאת את.
קבל מילים וטאבים לגיטרה
שמצאתי פה:
http://pub78.ezboard.com/fgaryjulesandthegrouprulesfrm1.showMessage?topicID=2.topic
זה לא מייקל סטייפ?!
גם לי הוא נשמע דומה להפליא. אבל לא.
ביצוע הרבה הרבה יותר מוצלח מהמקור.
אני חייב להסכים
השיר פשוט התאים בצורה מושלמת. פשוט מעביר בי צמרמורת כל פעם שאני שומע אותו (הוא בלופ בווינאמפ). אני גם חושב שהוא הרבה יותר טוב מהמקור שהיה קיצבי מדי לטעמי.
השיר המקורי
אכן קצבי יותר (אם אפשר לקרוא לזה כך) אבל לכל אורכו יש עבודה נפלאה של סינתיסייזר שמגיע לשיא בסיום פסיכדלי ויפה במיוחד.
וזה מה שאני לא אוהב בו
אני לא אוהב שירים "אלקטרוניים" בד"כ.
קשה להגיב על הודעות ארוכות,
אז נגיב על נקודה.
כשדוני מודה בכך שהוא פוחד, הוא בעצם טוען שכולם מפחדים. אף אחד לא יודע מה יום צופן לו, ואף אחד לא יודע אם להתעורר בו. כולנו מפחדים, וזה תקין לחלוטין.
וברגע שאתה לא אומר שדוני עושה את שעשה בגלל הפחד, הרי שכל התיאוריה מתמוטטת.
לא היתה לדוני תשובה כזאת על למה הוא עושה מה הארנב אומר – "כי הוא הציל את החיים שלי"?
זה לא נשמע לי כמו פחד. לי זה נשמע כמו הכרת תודה (שמהולה בסקרנות, מן הסתם).
אבל דוני פוחד *יותר*.
הוא חי את חייו מתוך פחד. אפשר לטעון שכל הסימפטומים הפסיכולוגיים שלו הם פונקציה של פחד.
ונכון שכולם פוחדים מהמוות, אבל זה לא מה שמניע אותם בחיים, בניגוד לדוני.
גם "הוא הציל את החיים שלי" יכול להצביע על פחד: לארנב יש את הכח לתת ולקחת חיים. לכן דוני עושה מה שהארנב אומר.
—–
זו, כזכור, תיזה היפוטתית, ולכן אני מרגיש קצת מטופש להגן עליה. ובכל זאת, אני לא חושב שניתן ממש להפריך אותה. מקסימום לסדוק אותה קלות. בדיוק כמו כל תיזה אחרת שתלביש על הסרט הזה.
אנשים כותבים דברים,
ואז הם מתחילים להאמין בהם…
האמת שאני מתחיל להאמין יותר ויותר בתיזה ה"היפוטתית" שלי.
אחרי הכל, קצת קשה להתעלם מכך שהסרט עוסק המון בפחד (של כולם, ובמיוחד של דוני), ושעד הרגע האחרון ,הפחד מניע את רוב הדמויות, ושאז, ברגע האחרון, דוני מתגבר על הפחד, עושה מעשה הירואי (שמנקה אותו מהתחושה השלילית שהפחד גורר), בוחר באהבה, ומוצא את האושר.
הוי, אבל אני עדיין לא מאמין
שהיתה לו את היכולת לבחור.
האם כשקו החיים שלו קרא לו, היתה לו את האפשרות לסרב? לא ברור. אני מאמין שלא. אני מאמין שאם הגורל היה ניתן לשינוי, היו מראים לנו שכך היא. לא הראו. קו החיים קרא לו, והוא הלך, כי לשם קו החיים הוביל.
בטח שהיתה לו יכולת.
לי ברור שהיתה לו יכולת לבחור מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ודווקא הבחירה הסופית שלו *מנוגדת* למסלול שהותווה עבורו.
אני גם לא קונה את תאוריית "סוף העולם" כפי שהיא מצטיירת מהתגובות כאן. מבחינתי, לא העולם האמיתי היה אמור להסתיים אלא עולמו המטאפורי של דוני. כך שלמעשה, העולם באמת מסתיים בסוף הסרט.
זה ש*הבמאי* אמר שאם המנוע לא היה מגיע מהעתיד העולם היה נגמר, נשמע לי ממש מופרך. *אני* ראיתי סרט שבסופו (סליחה, בשני הסופים שלו) העולם ממשיך להתקיים, עם או בלי מנוע, אבל עולמו של דוני חרב.
זה מה שהיה ב*סרט*, מבחינתי. מה שהיה ב"רצועת הבמאי" – לא רלוונטי לעניין.
(והנה נכנסתי למשחק).
רגע,
ועל הצביעות (האופיינית) של האם שמתנגדת לפורנוגרפיה בשיעורי ספרות, אבל הופכת את בתה שעדיין ילדה לסמל מין במדי מעודדת אתה לא שם דגש כל שהו?
(זאת היתה אותה דמות, נכון? נכון?)
אתה יודע מה? (כה''ב)
נדמה לי שכרגע הסברת לי למה אני לא מצליח להתחבר לסרט (וגם לא ל"לשבור את הגלים", לחלוטין לא, למעשה) – אני רחוק מדתיות כרחוק מזרח ממערב.
זו גם, מן הסתם, הסיבה שאני לא מוכן לקבל את תאוריית העדר הבחירה, ומתעקש שדוני *בחר* באהבה – מסר שמצליח להכפיף את הסרט, איכשהו, לתיאוריית החיים שלי, ומקרב אותו אליי הרבה יותר מהחוויה הדתית שהצגת.
בכל מקרה, צפיה שניה בוא תבוא.
וגם "דבר אליה" בתכנון…
הרחבה:
הסרט ב"גרסת נונין" מציע לי מסר דתי. משהו שקשור ל"God's path". זה מסר שלא מעניין אותי ואני לא רוצה לקחת איתי.
לעומת זאת גרסת ה"אהבה-פחד" מציע לי מסר אחר, שאיתו אני בהחלט מוכן לחיות.
שני המסרים, אגב, הם פשטנים למדי, אבל זה טבעם של מסרים.
הם מ-פ-ח-ד-י-ם!
אני לא חושב שדוני מונע ע"י פחד יותר מאשר דמויות אחרות (בעולם של הסרט ובעולם בכלל). לתפיסתי, הוא פשוט מודע יותר מאחרים לנוכחות של הפחד בחיים, והוא מוכן לקבל אותו ולהודות בקיומו. אני בוחר לקבל את מה שהוא עצמו אומר למורה להתעמלות, שהחיים מורכבים מכדי שיהיה ניתן למקם אותם על ציר לינארי של פחד-אהבה. הבחירה שלו באהבה לא מעידה מבחינתי על כך שהוא הפסיק לפחד. הפחד שמניע אותו לא מעיד שהוא אדם שאינו מסוגל לאהוב.
כן, בהחלט
הצרה עם תיזות היפוטתיות שמועלות לצורך הויכוח, היא שהן בדר"כ לא מגובשות.
היתרון באנשים שמתחילים להאמין בתאוריות מפוברקות שהם המציאו, הוא שהם מגבשים באופן מובנה יותר את ההיפותזה.
להלן:
כן, כולם מונעים ע"י פחד (כולל, כפי שנונין כבר כתב, המורה הפסיכית וקאנינגהאם), אבל בעוד שרובם לא מצליחים להתנער ממנו, דוני *כן*. זו לפחות הדרך שאני קורא את סוף הסרט: דוני מבצע בחירה חופשית (כן, אמרתי חופשית) ואף מנוגדת למסלול שהותווה לו, ובכך מצליח, בפעם הראשונה בסרט, ואולי בפעם הראשונה בחייו, להתנער מהפחד, ולבחור באהבה.
זה שהוא היה מסוגל לאהוב גם קודם – זה ברור, אבל את הבחירה בין שני הקטבים הוא מבצע רק בסוף הסרט.
————–
גרגמל, מנסה להגן בחירוף נפש על תיזה שהוא לא בהכרח מאמין בה בסרט שהוא לא ממש מבין.
פרנק הארנב
רק בקשר לסעיף 4.
בראשית, נראה היה לי שזה לא יותר מהתחכמות.
אם אתה מתעקש למצוא הסבר לשורה הזאת… פרנק לא אומר שדוני לא אנושי. הוא אומר שכולנו בעצם קליפות, ורק מה שבפנים משנה.
ספוילרים, בבקשה.
זכור לשים סימן "ספוילר" על ההודעות שלך.
ודרך אגב, אפשר אולי לפגוש אותך בשם אחר? 'דוני דארקו' הוא נושא הדיון, לא אחד המשתתפים בו.
המכונית האדומה לא קשורה.
במהלך הסרט מעולם לא נאמר שהחבר של אחות של דוני נוהג בה.
עקרונית היא יכולה להיות שייכת לכל אחד, כשבמהלך הסרט פרנק קונה אותה, או גונב אותה (כדי להסביר את זה שהוא נוהג בה בסוף).
קצת סתירה, לא?
אם המנהל מכנס את כל התלמידים בשביל לבדוק אם כתב היד שלהם תואם את זה שנמצא על הגרפיטי בחוץ, זה די סותר את הטענה הראשונה שלך, לא?
בכלופן, גם כשאת כותבת בעזרת ספריי, עדיין ניתן לזהות את הכתב שלך. למעשה, אני מכיר בי"ס אחד שהשתמש בשיטה הזו בשביל לזהות תלמידים שריססו גרפיטי על הקירות שלו. אבל זה סיפור מצחיק שהמקום שלו הוא לא כאן.
בגלל זה כתבתי
"למקרה שאתה כופר בטענה זו".
מה אתה חושב – שאני אגיב לנונין בלי להתכונן מראש לתגובה הבאה שלו ולהגיב גם אליה?
בגלל זה כתבתי
בקשר לכתב...
משום מה זכרתי כאילו הכיתוב על המקרר "פרנק הלך להביא בירה" דומה גם לכתב של המספרים על ידו של דוני… זה פונט די ספציפי, די ברור ממנו שמדובר באותו אדם..
א-הא!
כשראיתי את הסרט בפעם השניה, דווקא חשבתי שהמכונית שייכת לפרנק הארנב. הוא הרי לא במצב "מת", כך שאין מניעה שיהיו לו נכסים חומריים.
אגב, אם זכרוני אינו מטעיני, באחד הפתילים התחתונים הערתי משהו לגבי "אבל בפרשנות הבמאי הוא אמר ש…" ובוג'י נפנפה אותי בבוז, בטענה שלבמאי מותר לתת את הפרשנות שלו, אבל היא לא הפרשנות הקובעת והיחידה, ולכן לנו מותר לא להאמין לו ולפרש את הסרט בכל דרך שנחפוץ בה. אם ככה, אין לי בעיה לטעון את זה עכשיו: ריצ'רד קלי ילד. הוא לא ידע על מה הוא מדבר. גם היו לו כמה סצינות שמזלו שירדו בעריכה מקוצר זמן (הסוף החליפי שלו) כי אם הן היו נכנסות הייתי עושה לו דברים לא יפים. מסקנה: הוא יכול להרוס סרט, אם הוא רק רוצה, ולכן לא חייבים להאמין למה שהוא אמר.
יש הבדל
בין פרשנות הבמאי לגבי התכנים ה*רעיוניים* של הסרט (שאף אחד מאתנו לא מחוייב אליהם, אם כי עשוי להיות מעניין לשמוע מה יש לו לומר על הסרט של עצמו), לבין פרשנות הבמאי לתכנים הפיזיים של הסרט (אם הבמאי אומר שאותה מכונית אדומה שימשה בהתחלה ובסוף, הרי שאותה מכונית אדומה שימשה בהתחלה ובסוף, בדיוק כמו אם הוא יאמר שאותו שחקן שיחק בסצינה אחת ובסצינה אחרת).
יש דברים שפשוט לא נתונים לפרשנות, ואם אומרים לך שזו אותה מכונית, אז זו כנראה אותה מכונית, ולא משנה כמה תרצי לפרשן את זה…
אז שתינו מסכימות:
המכונית היא אותה מכונית, לזה אני מסכימה. אבל כשהיא מופיעה בתחילת הסרט לא רואים מי נוהג בה (וגם לא אמורים לראות, כי רואים אותה רק מאחור), ולכן זה כן נתון לפרשנות.
הוא לא נתן את עינו האחת
בתמורה לחכמה, או משהו כזה?
בכל מקרה, אין בסרט שום איזכורים אחרים (ששמתי לב אליהם) למיתולוגיה הנורדית, לכן לא נראה לי שיש קשר.
ואיכשהו לא נראה לי שאודין היה מופיע בתור ארנב. לא נראה לי מתאים לאופי שלו, משום מה.
הוא לא נתן את עינו האחת
לא, החוכמה באה לאחר שהיה תלוי על
העץ.
אבל אם רוצים למשוך אנאלוגיות מופרכות, אז אודין גם היה מסוגל לדבר עם מתים. מה שמציב את כל הסיפור בפרספקטיבה חדשה, לא?
אני חשבתי שזה דווקא
בגלל שדוני "עשה שם חור", אבל זה רק אני…
יתכן שיש משהו במה שאתה אומר.
בצפיה שניה בסרט, דומה היה כאילו העולם סובב את דוני. מעבר לסתם התמקדות של הבמאי בדמות אחת.
תאוריה נהדרת, רק....
איך מטוס המנוע הגיע מלחתכילה אל הבית של דוני?
נפלא.
פתיל נהדר
תיאורית "הכל חלום" או "הכל הזוי" אפשריות בכל סרט שיש בו דמות לא שפויה ולפעמים לא רק ולכן אני נוטה לא להתייחס אליהן כאופציה רצינית.
אפילו בשר הטבעות שראיתי אתמול שוב אפשר להגיד שכל ההרפתקאות הן הזיות של גנדאלף אחרי שהוא ובילבו מעשנים קצת חומר טוב.
בילבו אפילו אומר לגנדאלף "You have the finest weed".
גנדאלף מצידו נכנס לסרט רע שופע במפלצות, שדים וכו'.
וכאן את מניחה
שדווקא את הסוף של הסרט דוני לא חולם? שהמוח שלו לא רצה לארגן לו אפילוג סביר?
הוא סכיזופרן,
הוא יכול לעשות מה שבא לו…
לא הבנת...
לפי התאוריה שמועלית פה, כל הסרט, כולל הסוף, הוא חלום.
מה שכמובן מעקר לחלוטין את התאוריה, כי באותה מידה ניתן לאמר שכל הסרט, כולל הסוף, הוא… סרט.
אה....
טוב אז זאת סתם תאוריה מטומטמת, בלי להעליב. אין בה שום תחכום, אף רעיון מקורי, סתם פיתרון טיפשי.
אני מעדיף את הפתרון של נונין.
זה מה שאמרתי
הפתרון הזה לגיטימי, הפתרון הזה עובד, הפתרון הזה מתאים לרמזים- אבל הפתרון הזה טפשי ופשטני מדי.
אבל הנה, עלית על רעיון- סרט שהאפשרות היחידה להסביר אותו הוא שהוא סרט.
אני חושב שהדרך הכי טובה להגדיר
את הסרט הזה הוא: "בוחצלגיחצן".
או כפי ששלמקו הסביר בפנינו, ברגע של שיעמום טוטאלי וחסך של המדריך לטרמפיסט ומונטי פייתון: "בוחצלגיחצן הוא כל דבר שקשור בזמן שאתה לא יכול להסביר."
וזאת, כמובן,
היא הגדרה מעשית, שחס וחלילה לקחת אותה כפשוטה.
ההגדרה לא הייתה מורכבת יותר?
המילים "לולאת זמן שמקיימת את עצמה" עולות בקודקודי.
כלומר, נניח ובעודך חוזר אחורה בזמן כדי להציל את עפרונך האהוב, אותו מצאת שבור בשובך הביתה, נופלת מכונת הזמן שלך על העיפרון (השלם עדיין) ומרסקת אותו, אתה רשאי לקרוא בזעם "בוחצלגיחצן". לאומת זאת עם ביצעת כל סוג אחר של מסע בזמן (יצרת יקום מקביל, שינית את ההווה, השמדת את היקום…) שמור את החורים בעלילה לעצמך.
האם חלה החלה של מונח זה על כל מקרה אחר של קו זמן מסובך?
כדי לשמור על ההודעה טופיקית רק אציין שלפי הבנתי השיטה של נונין (ובעצם כל שיטה אחרת הטוענת כי דוני יצר את הפורטל) אכן יוצרת בסרט בוחצלגיחצן (לא שיש משהו רע בזה, הבוחצל הוא לא בדיוק חור, הוא סתם תופעה מאוד משונה) ואילו לפי השיטה של גרגמל נוצר לנו מסע בזמן על קו זמן חלופי (תוך הכללה של כוח עליון במשוואה).
מה שהגדרת כאן היא לולאה פשוטה.
המקרה שתיארת מתרחש על פני מספר שניות ("באתי הביתה. העיפרון היה שבור. לקחתי את מכונת הזמן. חזרתי אחורה על פני חצי דקה. מכונת הזמן נחתה על העיפרון. העיפרון נשבר.") והוא בהחלט ניתן להסבר על ידי המשפט הפשוט: "החזרה בזמן גרמה לרצון לחזור בזמן". וזאת לולאה שמישה ביותר.
בסרט כמו דוני דארקו שמתרחש על פני חודש, יש המון אירועים שכל אחד מהם, או שילוב של כמה מהם, יכול להוביל לפרדוקס. כשאתה לא יכול להסביר את זה בבירור עד הסוף, אז זה בוחצלגיחצן.
הלולאה בכל מקרה אינה פשוטה
המשפט המסביר אותה יהיה משהו כמו "העיפרון נשבר בגלל שהעיפרון נשבר". יש כאן מעגל חסר התחלה. יש לנו מסוּבב ללא מסוׁבב (או להפך, זה הגיוני באותה מידה).
הדוגמה, אגב, הייתה רק לשם ההבהרה, התהליך יכול להמשך על פני כמה זמן שתחפוץ. קח את 12 קופים לדוגמא, (
ים) בשלב מסויים בסרט מעלה קול את ההשערה כי הוא זה שנתן לג'פרי את הרעיון להשמיד את המין האנושי וכך עצם חזרתו בזמן היא שהביאה להתפרצות המגיפה – ומכאן לחזרותו בזמן וכך הלאה. הלולאה כאן נמשכה לאורך של יותר מעשרים שנה ובמשך כמה קפיצות כך שיהיה קשה לקרוא לה "פשוטה". (
/) אם אני זוכר נכון המונח בוחצלגיחצן נוצר במקור בזמן דיון על 12 קופים כך שהתקדים קיים.
בדוני דרקו, כמו בבחזרה לעתיד II, נוצר קו זמן חלופי (לפי ההשערה המקובלת נכון לעכשיו). קו זמן זה לא משפיע על קוי הזמן האחרים כך שדווקא בו נוצרה לולאה פשוטה יותר לטעמי.
הלולאה בשני המקרים אינה פשוטה
גם בדוני דארקו וגם ב-12 קופים מדובר על לולאה מתוסבכת כל כך שהיא מגיעה לרמה של בוחצלגיחצן.
הממ...
ואיך אתה קובע את "סף הסיבוך" הזה שמעבר לו יש לנו בוחצל? אני עדיין מעדיף את ההגדרה שלי.
בוא פשוט נסכם שיונתן יודע.
אני חושב שכשאנשים פשוטים
(כאלה שלא בקיאים בפרדוקסים זמניים והתורה הטמפורלית) כבר מפסיקים לעקוב אחריך אז זאת כבר לולאה מסובכת.
כשפיזיקאי כבר לא מסוגל להגיד: "אהא! זה למה הפרדוקס! זה למה יש לולאה!" חד משמעית אז זה בוחצלגיחצן.
ערן – בתקווה להכניס את הפתיל למילון.
אני חושש שאם הפתיל יכנס למילון
אני אתחיל לפתח תדמית של מורד אובססיבי או של זקן נרגן שונא חידושים. שוב אני נאלץ להתנגד ולתמוך בהגדרה שלי לבוחצל. לולאה שמקיימת את עצמה, הרבה יותר אלגנטי, הרבה יותר שימושי והרבה יותר חד משמעי.
וילדים, עופו כבר מהדשא שלי!
לא נעים לי לשאול
אבל באיזו שפה המילה בוחצלגיחצן ומה משמעותה? אני יודע מה ההגדרה של המושג כפי שמופיע במילון האתר אבל אם יש תרגום למילה אז אני אשמח לדעת.
ואם זה סתם ג'יבריש שמישהו המציא אז למה הוא המציא דוקא את המילה הזאת?
תשאל, אחרת איך תדע?
זו מילה בעינדגית, ניב הטכנית המדובר באתר עין הדג.
אין לזה משמעות. זה סתם צירוף אותיות שבא לתאר משהו שקשור לזמן אבל הוא לא בדיוק לולאה, אבל הוא נתפס וחזק.
ובקשר לשאלתך האחרונה- המילה הזו נבחרה כי זו המילה שנבחרה. אם מי שהמציא אותה היה כותב "טועקדיבוש", זה היה המונח שבמילון. אבל כמובן, "טועקדיבוש" לא היה יכול להיות, כי זהו הכינוי לפתיל שברור שימחק ברגע שהעורכים ישימו לב אליו.
רגע, רגע רגע.
מישהו אמר גייגר?
זה ההוא שעיצב את הנוסע השמיני?
כי אם כן, איפה בסרט דיברו על זה שהוא עיצב את הארנב? איפה דיברו עליו בכלל?
_____
העלמה עפרונית, תוהה אם לעוד מישהו קרה שבשבוע אחד פתאום הוא שמע הרבה פעמים על משהו שהוא לא שמע עליו קודם.נגיד, גייגר.
לא דיברו
זו סתם אסוציאציה שלי לתחפושת, שמבחינה פרקטית היא ארנב, אבל מכל שאר הבחינות היא דמות מסרט אימה.
תודה!
ואתה צודק, זה אכן הסבר ארוך. אין מצב שהייתי קולטת את זה במצב שבו הייתי בקון…
____
העלמה עפרונית בהצתה מאוחרת.
אני לא מבין דבר אחד
לפי מה שאתה אומר קו הזמן החלופי נוצר ברגע שהמנוע עבר דרך חור התולעת ונפל על הבית של דוני, לכן קו הזמן הזה אמור להתבטל ברגע שהמנוע עובר ב 29/10. השאלה היא למה דוני צריך למות כדי שהכל יסתדר הרי הוא לא שינה את קו הזמן, מנוע המטוס עשה זאת אז זה לא משנה אם הוא היה נהרג במקור.
אם המורה תתרסק, יהיה
הרבה יותר טוב בעולם.
וחוצמזה, למה כולם כל-כך בטוחים שהמטוס יתרסק? כבר היו מקרים של מטוסים שהמשיכו לטוס בלי מנוע. בטח כשיש עוד שלושה.
אבל למה הארנב קרא לו לצאת?
מיהו? למה הוא גורם לו לעשות את כל הדברים שהוא עושה?
מעט פשטני להגיד "זהו" בלי להסביר יותר.
התזה שלי בקשר לסרט
הסבר מצויין, בהיר ואינו פוגע בכיף של הסרט.
תודה רבה.
הכוונה היתה ל12 הקופים
ולא לכוכב הקופים כפי שפורסם. אני מתנצלים על אי ההבנה.
סרט משובח.
דרך אגב, הזקנה בסרט הזכירה לי מכשפה באירלנד שנבצר ממני לפגשה בגלל מותה לפני שנה או שנתיים.
למה שנות ה- 80?
יש סיבה שהסרט מתרחש דווקא בשנות ה-80. האם זה כמו שב- 12 קופים היה כמו זה שמתואר בסרט בזמן כלשהו בעבר, והסרט נבנה כדי לתת הסבר מתוחכם לארוע? אם כן, יש למישהו לינק לארוע האמיתי?
למה שנות ה- 80?
הסברו של הבמאי –
http://donniedarko.tripod.com/article/vv10242001a.html
אני מודה שאני מתעצלת לקרוא הכל
באנגלית…
אשמח אם מישהו שקרא יוכל לתמצת את ההסבר בכמה שורות (בעברית).
מראיין: למה שנות השמונים?
במאי: כי בא לי.
בן כמה הבמאי?
לאנשים שעושים סרטים על מתבגרים, בעיקר אם זה סרט ראשון, יש נטייה לשים את הסרט בתקופה שהם עצמם היו מתבגרים. זה הכי קל. אם אני הייתי עושה סרט על בן 16, גם אני הייתי שם אותו בשנות ה- 80 המאוחרות.
זה גם מה שהוא אמר,
אבל זה היה סרט כך כל שמונימי, עם כזה דגש על הפוליטיקה והמוזיקה, שהייתי רוצה שתהיה לזה משמעות מעבר לזה.
אבל שוין, הייתי רוצה שתהיה לכל הסרט משמעות מעבר לזה, ואני עדיין לא מוצאת אותה.
תנסי לראות את הסרט עוד פעם
הפעם לבד. זה יעזור.
אני יודעת שקשה לך עם זה,
אבל זה אפשרי פיזיקלית שאתה תאהב סרט מסוים ואני לא אוהב אותו.
לא, לא קשה לי עם זה, באמת שלא
וההודעה הקודמת שלי מתייחסת למשפט אחד בלבד בהודעה שלך, הוא "… הייתי רוצה שתהיה לכל הסרט משמעות מעבר לזה, ואני עדיין לא מוצאת אותה."
אז למה אתה מתייחס?
לפתרון של החידה? אמרתי לך שהבנתי מה קורה בעלילה. היו צריכים להסביר לי (לאט), אבל הבנתי בסוף. זה עדיין לא נותן משמעות לסרט בעיניי. לא משמעות שמדברת אליי באיזושהי צורה, בכל אופן.
כתבת שאת עדיין לא מוצאת
את המשמעות, הסקתי מדבריך שאת כן מחפשת אותה.
את העלילה גם אני הבנתי אחרי הצפיה הראשונה, אבל לא מעבר לכך. צפיה שניה כבר העלתה נקודות אחרות לגמרי, והן עזרו לי לתת למה שקורה שם משמעות ופרשנות יותר אישיים.
זה היה עדיין בכל-זאתי כזה.
זה היה עדיין בכל-זאתי כזה.
אה.
יש לי תאוריית קונספירציה.
לאחר כמה ימים שבהם שמעתי באופן אובססיבי את השירים הנהדרים מהסרט, פיתחתי את התאוריה הבאה: אין לסרט משמעות. לא באמת. הבחור סתם כתב אוסף של סצינות שיתאימו למלים של שירי האייטיז האהובים עליו. תקשיבו לשירים ותשפטו בעצמכם. וחוץ מזה, אחת מהדמויות בסרט היא אשכרה Bunnyman!
27 וחצי שנים בדיוק!
28.3.1975 – יום חצי-הולדת שמח!
http://us.imdb.com/Name?Kelly,%20Richard%20(II)
מה שעושה אותו בן 13.5
בקיץ 1988. קצת צעיר מדוני, אבל עדיין – זה בסביבה. ברור שעבורו ג'ורג' בוש האב ומייקל דוקאקיס הם דמויות שהסתובבו בסביבה כשהוא היה צעיר.
הבמאי לא היה טינאייג'ר באייטיז
לפי מיטב זכרוני הבמאי הוא בחור בן 25 וזהו סרטו הראשון.. אבל שווה לבדוק בתנ"ך.
המממ. אני תוהה, מה זה אומר עלי?
אגב, גיליתי ב-IMDb שהשחקנית דיבבה את לילו ב"לילו וסטיץ"'.
ומה יצא לכם?
אני דוני
מה שלגמרי לא מפתיע, בהתחשב בדיוק שבו התשובה ל"אנשים חושבים שאתה…" מתאימה לי.
אבל אנחנו לא פותחים כאן פתיל ענק שבו כל אחד יגיד מה יצא לו, נכון?
כמובן שלא.
למה מה אנחנו?
גרטשן?!
ברור שלא
האמת, היו שתי שאלות שהתלבטתי בהן
ואחרי שכתבתי את ההודעה הקודמת, חזרתי אחורה ושיניתי את שתיהן לאופציה השניה איתה התלבטתי, וגיליתי שהפלא ופלא, גם אני דוני דרקו…
למה זה מעניין? זה לא.
האמת, רציתי להגיד שבחצי השעה האחרונה שלפתי מהמדף את האוסף של "דמעות לפחדים" (ככה קראו להם פעם ברשת ג' ובעיתוני הנוער) וגיליתי שבאופן נוח למדי Mad World מופיע מיד אחרי Head Over Heels, כמה נוח!
מאז ועד עכשיו אני בלופ בין 2 השירים האלה… (מודה שגיוונתי קצת בהתחלה עם Sowing the seeds of love ו-Pale Shelter).
הספקתי בנתיים גם לבקר באתר של גרי ג'ולס (נראה נחמד, הבחור) ורשמתי לי לנסות לבדוק את הדיסק שלו (בעל השם המגניב "סוחר בשמן-נחשים עבור כרטיסי-זאבים") בהזדמנות הראשונה (אולי אפילו לבקש ממישהו בחו"ל שיקנה לי). מה אתם אומרים, שווה?
מישהו מכיר?
עוד רעיון
טוב, כרגע חשבתי על זה אז הניסוח יהיה מאוד מבולבל. סליחה מראש
דוני נע בתוך קו הזמן כשלמולו מטרה שהוא חייב לבצע. אני לא בטוחה שהוא יודע מהי אבל יש לו מטרה כלשהי.
עלתה פה שאלה, מי יצר את קו הזמן הזה? נניח שזה היה ה', ויש לו משימה בשביל דוני, אז למה הוא נותן לדוני אפשרות בחירה- למות ולתקן את המעוות או לא. פה זה קצת מסתבך- לדוני יש גורל כתוב מראש אבל יש לו גם בחירה חופשית, מוגבלת. כמו אדם שהולך מנקודה א' לנקודה ב' אבל בדרך יש לו נקודות ציון כשכל נקודת ציון פותחת נתיב חדש. הדרך, עם כל נקודות הציון שעליה, מובילה בסופו של דבר לנקודה ב' רק בשינויים קלים.
לפי זה גורלו של דוני קבוע מראש. אבל כל זה במימד הקוסמי.
כל זה טוב ויפה אבל איך זה בא לידי ביטוי בחייו של דוני עצמו?
פה נכנסת התאוריה של פחד—אהבה.
כל הסרט דוני מונע ע"י פחד. לא פחד ממשי כמו- יש ברקים ורעמים אלא פחד עמוק יותר, בסיסי יותר (אני צריכה להגדיר את זה טוב יותר מתישהו). דוני חושד בכך שהכל זה חלק מ"מזימה אלוהית" והוא מפחד מזה. ת'אמת, גם אני הייתי מפחדת אם הייתי מגלה שיש אלוהים ושיש לו תוכנית בשבילי.
כל הסרט דוני מנסה למצוא הסברים הגיוניים ומציאותיים לחשדות שלו ומאחורי כל זה עומד הפחד הנ"ל.
רק בסוף הסרט, הוא מתנער מהפחד, נכנע לעובדה שזוהי תוכנית אלוהית, ובוחר במודע לפעול לפי רצון ה'. זוהי האהבה.
טוב, אני מקווה שמישהו הבין את הנקודה שרציתי להעביר.
נ.ב- השפן הוא בדיחה כ"כ אכזרית! אכזרית!!
שאלה אחת: מי זה ה'?
הגיבור הראשי בספרו של רוג'ר
זילאזני, "למות באיטלבאר".
הוא סוכן חשאי.
זה מופיע בהרבה סרטים: "השם הוא בונד. ג'יימס בונד".
לא למדת תנ''ך?
אופס.
אפשר למחוק. Nothing to see here!
שאלה אחת: מי זה ה'?
ה' זה אלוהים.
עשיתי את הבגרות בתנ"ך לפני זמן די קצר ועדיין נשאר לי ה-ה' הזה (נסה לכתוב "אלוהים" ארבע פעמים בשורה…)
תודה
כבר תפסתי למעלה…
כשאני עשיתי את הבגרות בתנ''ך...
וגם לפני זה, במוקדמות, השתמשתי בשם האמיתי של הדמות. היי, אם זה כתוב בספר והוא בעצמו אומר את זה אז כנראה שכך הוא רוצה שנקרא לו ואני קורא לאנשים (או כל יצור תבוני אחר) איך שהם רוצים שאני אקרא להם.
האמת,
אומרים שהשם ההוא בעל ארבע אותיות האהו"י הוא גם כן לא השם האמיתי שלו. השם האמיתי שלו מורכב מ-72 אותיות וידוע למתי מעט, בגלל כוחו הפוטנציאלי הרב.
__________________
רוזוולה, מופתעת שמשהו מהרצאות הקבלה של אבא שלה בכל זאת לא עבר דרך האוזן השניה.
זה לא
מאתיים ומשהו אותיות?
אם תאמר את זה שלוש פעמים
רצוף, אז כן.
זה לא
היה גם ב"פיי" קטע בעניין?
בפיי הוא רודף אחרי מספר בן
מאתיים חמישים ומשהו ספרות שחוזר על עצמו בכל מקום, גם בתנ"ך.
אני לא חושב שהיה קשר לאלוהים.
ולתיאוריה הזאת נקרא
"איך להפוך את התיאוריה הלא-דתית של גרגמל לדתית וכך לעצבן אותו מאוד"
זכות הבחירה.
לא, פרנק לא *נותן* לדוני את זכות הבחירה. הוא פשוט לא יכול, למרות כוחו העצום, לשלול את הזכות הבסיסית הזו.
זה שפרנק מוליך את דוני, ברשעות, עד לסוף הנוראי והצפוי מראש (עבור פרנק, שתכנן אותו), זה נכון.
אבל דוני הוא זה שאומר את המילה האחרונה. הוא מפתיע את פרנק בבחירה שאינה מונעת מפחד אלא מאהבה (גם אני חוזר על עצמי), ושמטרפדת, למעשה, את כל מהלך העניינים שתוכנן ע"י פרנק.
…או ככה לפחות אני *בוחר* לראות את זה.
הן החתימה הקבועה שלי בדואל כבר שנים רבות… היא קצת "קיטשית" (זה ממש לא אופייני לי) ולכן במכתבים רשמיים אני נוטה למחוק אותה. אז אם כבר מדברים על בחירה וגורל, לפני כמה שנים שלחתי דואל למרצה באוניברסיטה והתלבטתי ארוכות אם למחוק או להשאיר. בסוף השארתי, וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו התייחס אליה: מסתבר שגם הוא חובב מחזמרים, הוא זיהה אותה, התלהב נורא וכתב לי בחזרה שאני "אחותו האובדת"… אפשר לומר שזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.![!מסמיק!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_blush.gif" alt="" width="" height="" />)
מעניין...
גם לי הייתה אסוציאציה לקטע הזה במולאן רוז' בהקשר ד"ד. אפשר בהחלט להצמיג אותו כמסר של 'דוני'.
ולתיאוריה הזאת נקרא
אני מקווה שלא יתעצבן…
בעיקר מכיוון שזאת לא הייתה הכוונה שלי.
ניסיתי לשלב בין שתי תיאוריות שנראו לי מאוד הגיוניות לאחת עוד יותר הגיונית (בשבילי)
שוב, זה נשמע הרבה יותר טוב בראש שלי
אז הסרט מנסה להגיד
שלשרוף בתים זה טוב?
זה, לדעתי, היה ברור מכדי להזכיר
הרי צ'ריטה, עם ליקויי הדיבור ועודף המשקל, היא הדמות שסובלת הכי הרבה בעולם הילדים. יותר מדוני. זאת דמות שנועדה שירחמו עליה, דמות שנועדה לעורר צביטה בלב. כבר קרא לי שבמשך חודשים לאחר שראיתי סרט או תוכנית ריחמתי על דמות, בד"כ שעברה איזו התעללות חסרת חשיבות בגלל שהיא הייתה דמות משנית, אבל מבחינתה זה היה סבל אמיתי. אצל צ'ריטה אין לי את הבעיה הזאת- היא נמצאת שמה בשביל לסבול. אז שתסבול. הרי במציאות, כל החברים שלה מסתכלים עליה בהערצה היא היא הייתה בסרט.
,צ'ריטה - תיאוריה פסיכית
אז כן, אפשר לקבל את צ'ריטה בתור האאוטסיידרית המושלמת, שמאוהבת בדוני (*כמובן* ששמנו ללב לספר עם הלבבות והכיתוב 'דוני דרקו').
אבל האם שמתם לב ש*כל* אירוע חשוב בסרט מתאפיין בזה שצ'ריטה נמצאת בסביבה? שתמיד היא מקשיבה למה שקורה, כאילו היא עוקבת אחרי הסיפור? מצד שני, אין לה שום תפקיד בעלילה עצמה – הסיפור היה מתקדם באותה צורה בדיוק גם בלעדיה.
אז מה תפקידה המטאפורי של צ'ריטה?
רעיון פסיכי לחלוטין: צ'ריטה היא בת-דמותו של המספר (במקרה זה, הבמאי). כך אפשר להבין את קיומה השקט והמקשיב בכמעט כל סיטואציה. ואת הספר עם 'דוני דרקו' על הכריכה אפשר פשוט להבין בתור התסריט של הסרט עצמו.
אנרתי שזו תיאוריה פסיכית.
צ'תוק!
הגיוני, אם כי לא נראה מאד רלוונטי. צ'ריטה באותה מידה הייתה יכולה להיות שם בתפקיד "הנה, תמיד זה יכול להיות יותר גרוע".
,צ'ריטה - תיאוריה הגיונית
אני פשוט ראיתי אותה בתור עוד איזשהו גורם, שאמור לתת לנו את תחושת המציאות בסרט.
אחרי הכל, בחיים של כולנו יש אנשים ש"פשוט שם" גם אם הם לא נוגעים לנו ישירות בחיים,או משפיעים עלינו בדרך כזו או אחרת.
וזאת בדיוק אחת הנקודות שאני תמיד רואה בהן בעייתיות מסוימת בסרטים- אף פעם לא מראים דמויות אחרת. רק מה שקורה סביב הגיבור. (זה הגיוני לחלוטין כמובן, אבל עדיין, גם גיבורי סרטים מדברים לפעמים עם אנשים שלומדים איתם בכיתה בלי סיבה מיוחדת.)
נכון, אבל אף אחד לא אמר
שתמיד מעניין להראות את זה בסרטים, כמו שלא מראים לנו בסרטים דברים כמו אכילת ארוחת ערב (הפעם הוא הלך דווקא על חביתה), הליכה לשירותים, צפייה בפרק של הסימפסונז (שאני בטוח שהיתה באיזשהו שלב) או קריאה בספר קריאה זה או אחר.
הוא מעולם לא היה מגעיל אליה!
גם בתחילת הסרט, כשהם עומדים בתחנת האוטובוס והחבר שלו מעיר לה משהו בלעג והיא צועקת "צ'אט אפ!", דוני מסתכל עליו ואומר לו שיעזוב אותה במנוחה.
טוב, אז... תשכחו מזה.
הוא מעולם לא היה מגעיל אליה!
הוא אומר את זה באדישות, ותוך התעלמות מצ'יריטה עצמה. בתחילת הסרט די שנאתי את דוני בגלל הסצינה הספציפית הזאת.
לצ'ריטה יש תפקיד יותר עמוק
שנים סירבתי לראות את הסרט כי השם שלו היה נשמע לי טיפשי- לא הבנתי עד אתמול מה הפסדתי….
צ'ריטה הולכת עם מגיני אוזניים והתגובה שלה לכל דבר הוא צ'תקו.. הפחד שלה גורם לה לנסות להתעלם מכל דבר ולא להתמודד איתו. בגלל זה כשהיא רוקדת זה היה רגע נורא מרגש עבורי כמישהי שמתמודדת עם הרצון הכי גדול שלה. כשהיא בורחת מדוני היא מפילה את האוזניות ואז דוני מחליט לקחת אותם וללבוש אותם בדרך הביתה ומיד מראים אותו אצל הפסיכולוגית מסרב לדבר על הרבה דברים….
קצת קשה לי להחליט מה זה אומר עליו- הרי עד עכשיו הוא התמודד עם כל הפחדים שלו ודיבר בכל שלב והתעמת עם כל מה שחוה סביבו….
חבר'ה..
סליחה שאני מפריע לכם, ראיתי את הסרט, ובארדו, התלהבתי. רק אם תוכלו לעזור שניה: השחקן שמשחק את דוני, ממש ממש מוכר לי, וכל הסרט זה הפריע לי מאיפה אני מכיר אותו. עכשיו, הבנתי שהוא שיחק בילד הבועה (או משהו כזה) אני פשוט אף פעם לא נתקלתי בסרט, הזה ואני ממש בספק אם זה משם. לפי דעתי, הוא משחק את הילד בסיפור שאינו נגמר, למעשה אני כמעט בטוח – (למעשה לא ממש, הכל בהתחשב שראיתי את הסיפור שאינו נגמר לפני שנים..)
אני אשמח לשמוע דעתכם..
לשחקן קוראים Jake Gyllenhaal
ולא, הוא לא שיחק ב"סיפור שאינו נגמר". (מה עוד, שהוא היה בן 4 כאשר הסרט יצא)
לרשימת הסרטים בהם הוא כן שיחק, אפשר לפנות לימד"ב.
http://us.imdb.com/Name?Gyllenhaal,%20Jake
דארן.
ידעתי שאסור היה לי להתעטש.
מה שבאמת מטריד אותי
זה שראיתי ארבעה מהסרטים ברשימה: דוני דארקו, תעצרו את העיר וכו', באבל בוי ושמי אוקטובר, ובכל זאת אני עדיין לא אהיה מסוגל לזהות את הפרצוף שלו אם אראה אותו בעוד סרט.
החיים יפים.
רשימת סרטיו –
http://us.imdb.com/Name?Gyllenhaal,%20Jake
לא, זה לא אותו איש.
את דוני דארקו משחק ג'ייק:
http://us.imdb.com/Name?Gyllenhaal,%20Jake
ואילו את בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר" משחק בארט אוליבר:
http://us.imdb.com/Name?Oliver,%20Barret
ראיון עם האררר... במאי,
כולל תשובות לתמיהה למה הוא קיצץ כל כך הרבה סצינות, במיוחד מכיוון שחלקן חשובות לסרט, איך זה שנתנו לו לביים, וכו'. דווקא מאוד מעניין: http://www.empireonline.co.uk/features/interviews/donniedarko/
נראה לי שהגיע הזמן לראות את הסרט שוב,
כי לא הבנתי מילה ממה שאמרת. מצד שני, עוד לא ממש התעוררתי.
ידיעה שעלולה לשמח כמה מכם מעט
הגירסא של מאד וורלד של גארי ג'ולס מופיעה באוסף חדש בשם קינקי לאב 4 שיצא השבוע לחנויות, ובעקבותיו הוחלט על הכנסתו לפלייליסט גלגלצ הנוקשה, משמע, לפחות 3 השמעות חובה במשך היום, ועוד שתי השמעות בלילה. יהיה לנו להיט?
:)
אממממממ.....
אני אישית חשבתי שהסרט היה מעולה.
הוא מתחיל בנימה של מסתוריות, מסתוריות שלא נפתרת עד סוף הסרט.
הקו עלילה לא מתגלה בהתחלה והוא לא כל כך יציב.
הזויות צילום נותנות לך כמעט את מה שאתה בדיוק רוצה לראות, אבל לרגע לא את מה שאתה רוצה לראות.
הדברים האלו יכולים להיות מאד רעים לחלק מהאנשים.
או מאד טובים, הסרט לדעתי מושך אותך להמשיך לצפות כי אתה כן רוצה להבין יותר, בסופו של דבר שאתה לא מבין יותר, ואפילו לא מבין כלום חוץ ממה שקורה באותו הרגע של הסוף. ואז באותו הרגע של הסוף אתה מוצא את עצמך הכי מרותק והכי מבולבל וזה פשוט גאוני. והפס קול משתלב בצורה מתוחכמת ומושלמת לסרט.
לא שכחנו מישהו?
חבר'ה, פטריק סוויזי, פ ט ר י ק סוויזי מופיע בסרט הזה. זה לא הקאמבק הכי מחוכם שראיתם בזמן האחרון? אחרי כל הזבל שהוא עשה, רוח רפאים וכל סרטי הפעולה סוג ב' הנלוזים ההם, הוא סוף סוף עשה קאמבק בסרט טוב. זה לא משהו? זה משהו.
חוץ מזה הוא משחק מעולה בסרט, ממש גורם לך לתעב אותו.
טוב.
הסרט הוא בכלל מעבדת קאמבקים לשנות השמונים.
דרו ברימור, לדוגמא.
ממתי דרו בארימור צריכה קאמבק?
היא יותר פופולרית עכשיו, ולא בגלל דוני דארקו, ממה שהיא הייתה לכל אורך שנות ה-80. ולאיזה קאמבקים אחרים אתה מתכוון? מרי מקדונל מזוהה עם תחילת שנות ה-90, קתרין רוס עם שנות ה-60 וה-70.
הסרט הוא בכלל מעבדת קאמבקים לשנות השמונים.
דרו בארימור לא צריכה קאמבק משנות השמונים, היא הייתה בת שתיים עשרה שם. כל הסרטים הטובים שלה ("כל", חח, סליחה על ההכללה) נעשו בשנות התשעים, למעט אי.טי, אולי. זמר החתונות נעשה בשנות התשעים (סרט נהדר) ולא יודע, עוד כל מיני.
מה פטריק סויזי שיחק שם?
את ג'ים קאנינגהם, כמובן.
ואני מצטערת על הדקות הרבות שבוזבזו מחיי כשצפיתי בתשדירים השונים שלו בחלק הספישל פיצ'רס שבדויד. אני בכל אופן לא הצלחתי למצוא הבדל ביניהם.
זה בגלל שראית אותם בלי הקומנטרי.
(המצחיק נורא).
אכן.
והשאלת השאלה האם במקרה זו ניתן לומר שמדובר במוקיומנטרי?
אמריקאים מעצבנים
אתם קולטים שאני לא מצליחה למצוא את הדיוידי של הסרט הזה בשומקום לא במנהטן ולא בוושינגטון? בכל החנויות אזלו כל העותקים!
מה, זה עד כדי כך קאלט?!
אגב,
מי הם באמת שני המשתתפים של רצועת הקומנטרי הזאת? הייתי מהמר שאלו ג'ייק ומגי גילנהאל, אבל אני לגמרי לא בטוח.
בה?
(לא יודעת, זו ההברה הראשונה שנפלטה לי, שמביעה את הבלבול שאני חשה ברגע זה)
אני מודה שכבר לא הקשבתי בעיון כשראיתי את הקטעים האלה (זה היה אחרי שעברתי כבר על כל הספישל פיצ'רס האחרים, וראיתי את הסרט השלם עם הערות הבמאי), אבל כן נתתי צ'אנס לכמה מהקטעים וניסיתי להבין על מה הם מדברים שם, והיה נדמה לי שהם סתם מפרשים כמה קשה היה לצלם את הקטעים האלה וכמה שג'ים קאנינגהם הוא גאון.
לא? אז על מה דיברו שם?
העניין הוא
שהדוברים הם כביכול מהאגודה של ג'ים קאנינגהאם, וההתמוגגות העצמית שלהם היא יופי של פארודיה על פרסומות טלוויזיה, ענייני שיפור-עצמי, ועל רצועת הקומנטרי של סרטי דויד.
בה.
זה כל העניין? טוב, אז אותי זה פשוט לא הצחיק (לפחות לא באותו יום שראיתי את זה). הסצינה של הארוחה המשפחתית ו-suck a fuck היה קטע הרבה יותר טוב.
טוב, לא אמרתי שזו גאונות צרופה.
הסרט עצמו יותר טוב, ורצועת הבמאי של הסרט עצמו מצוינת. אותו זה שעשע באותי יום.
אכן מצוינת
אחת מרצועות הפרשנות הבודדות שצפיתי/הקשבתי לה במלואה, ויש שם כמה רגעים ממש מצחיקים. זכור לי במיוחד ההסבר של ג'ייק גילנהאל על פיצה כהשראה.
אכן מצוינת
יש אפשרות למצוא את הפרשנות הזו באינטרנט?
לא יודע
בקשר לפרשנות המלאה, אבל בעזרת נפלאות גוגל מצאתי את הקטע על הפיצה (לא לגמרי מדויק, אני חושש, אבל מספיק קרוב)
למי שחשב לקנות את הדוידי של הסרט
בדיקה אקראית באמזון.קום לימדה שהם מציעים אותו במחיר של 11.24$ (כאשר בכל מקום אחר רוצים לא פחות מ-20). אין לי מושג אם מדובר בטעות או שהם יודעים משהו שאני לא יודע, אבל אם שקלתם לקנות את הסרט ואינכם צריכים כיתוביות בעברית, זו ההזדמנות שלכם.
http://www.amazon.com/exec/obidos/ASIN/B00005V3Z4/102-4550281-6614546
איפה זה כל מקום אחר?
גם בכל האתרים האחרים הוא עולה בערך אותו דבר, ברובם פחות מאמזון. ב-dvdsoon.com, למשל, הוא עולה 8.49$.
איפה זה כל מקום אחר?
האם אתה (או מישהו אחר) הזמין פעם מהאתר הזה ויכול להמליץ עליו?
הזמנתי הרבה פעמים
מ-deepdiscountdvd.com, בו זה עולה 10.98$, יעני 26 סנט פחות מאמזון. וגם המשלוח יותר זול. אבל שלא כמו באתרים האוסטרליים אין שום בעיה להזמין מאתר אמריקאי או קנדי לא מוכר. אף פעם לא קרה שהזמנתי ולא קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. כך שאין שום סיבה לשלול את dvdsoon.com.
מ-Deepdiscount
גם אני הזמנתי פעם אחת, ולא היו לי טענות.
מצד שני, הזמנתי לכתובת באמריקה.
וזה משעשע,
כי באמזון.קו.UK, למשל (כמו גם בבלקסטאר), הפסקול לבדו נמכר באותו מחיר.
נכון נכון.. אתה צודק... אבל לא תאמין...
גם אני התלבטתי השבוע המון בשאלה אם להזמין את זה כבר מהאינטרנט או להמשיך בחיפושיי אחרי זה ברחבי החוף המזרחי של ארה"ב.. הבעיה היא שההזמנה היתה לוקחת מליון שנה להגיע, כי רק אחרי 10 ימים הם בכלל שולחים אותה..
בכל אופן, מצאתי את הסרט. בבארנס אנד נובל, החנות ספרים… אבל, הם רצו עליו 30$!!! מחיר מטורף, כמעט פי 3 ממה שמציעים אותו באינטרנט.. באמת שלא הצלחתי להבין למה הם רוצים עליו כל כך הרבה. אז החלטתי להמשיך לחפש מקום אחר שימכור אותו יותר בזול. אתמול סוף סוף מצאתי עוד מקום שבו מכרו את הסרט, בסט ביי. הם רצו עליו 22$, שזה רק פי שתיים. אחרי התלבטות קצרה אבא שלי אמר שלוקחים את זה וזהו, כי נמאס לו לחפש איתי את זה. רק ליתר בטחון, הלכתי ושאלתי שם את אחד המוכרים למה הסרט הזה עולה כל כך הרבה כסף כשכל שאר הסרטים שהם מוכרים עולים בסביבות ה-15$… הוא אמ רלי שהוא באמת לא יודע, ושאולי זה סרט נדיר או משהו כזה.
בכל אופן, בסוף קרה משהו מוזר. הלכנו לקופה, המוכר העביר אותו בברקוד, וכמה הוא עלה? 9$!!! הייתי פשוט בהלם… אחרי כל החיפושים.. זה היה יותר זול אפילו ממה שמציעים אותו באמאזון!
אין לי מושג מה קורה פה, באמת. אולי גם בכל שאר המקומות שבו מציעים אותו במחירים מופקעים המחיר האמיתי זהה לזה שבאמאזון.
מישהו פעם עבד בחנות כזו ויודע איך דברים כאלה קורים?
לא ראיתם את הסרט? אל תקראו טיים-אאוט!
בגליון 9 של "טיים-אאוט" מה-9.1.2003 ישנה כתבה "על תופעת הקאלט דוני דארקו" וישנה בוקסת-ביקורת על הסרט מאת דניאל פאיקוב, שעל הפיסקה הראשונה מספיילר את הסרט ללא רחמים. ככה. סתם. ללא אזהרת
וללא כלום. למה? לא יודע. אבל מה שבטוח שלא נראה לי שהמילים "התחשבות בצופים ובקוראים" עברו במוחו של הכותב לפני (וגם אחרי) כתיבת הביקורת. אז בבקשה – ראו הוזהרתם!
וסה"כ, חבל. מדובר בביקורת מפרגנת ביותר על הסרט אבל עדיין, על ההתחלה ספויילר? אז למה ללכת לראות את הסרט?!
ואיך הכתבה?
כתבה?!
ידעתי ששכחתי משהו…
לעומת זאת,
בעיתון הזה של האוזן השלישית הכריזו על הסרטים הטובים של השנה בדיוידי, לפי הצבעות של המנויים, ויש עמוד ממש לא רע שכתבו על דוני דארקו….
חצי
: אמץ דרדס.
בלינק שלהלן מובא מסמך אנושי מזעזע אודות דרדס אומלל, שבאחרית ימיו הפך עורו ונעשה דרדס-אלבינו: http://www.geocities.com/nomorealbinosmurfs/
כמו כן קורא בעל האתר למבקרים לאמץ דרדסי אלבינו ודרדסים בעלי פיגור שכלי. אנא אנשים – פתחו ליבכם ואמצו ביד רחבה!
שאלה...
האם יש איזושהיא סיבה למה השם של הסרט הזה דומה כל כך לשם של הסרט הקרוי על שם סוכן הFBI דוני בראסקו?
בהתחלה אפילו חשבתי שזה אותו סרט כששמעתי את השם "דוני דארקו". אני לא ראיתי קשר בין העלילות או הדמויות (אולי שניהם חיים בעולם לא שלהם?).
אשמח אם מישהו יענה לי על זה…
דעתי הלא מלומדת - צירוף מקרים
אבל אפשרי שאני טועה…
לצערי גיליתי את הדבר המופלא הזה רק לפני שבוע.
התחושה שלי היתה דז'ה וו חזק מאד לחיים נפלאים של קפרה.
האם זה לא ברור שזה הומאז' לסרט ההוא.
האם לא ברור, שדוני דארקו הוא האנטי תזה לכל מה שפרנק קפרה ניסה להגיד שם.
האם לא ברור שדוני דארקו, הוא גירסת השנים המפוכחות והפסימיות, לאופטימיזם הכל אמריקני של הסרט ההוא של ג'ים סטויארט.
האם יש מישהו שמסכים איתי?
לא עליתי על זה בעצמי
אבל קראתי כבר תגובות (באתרים אחרים) של אנשים שעשו את הקישור הזה.
זה אצלך
הסרט הדכאוני, השחור והאפל ביותר שאי פעם נעשה? אתה לא רואה הרבה סרטים, נכון?
לפירוש זהה לשלך, אם כי (אם אני זוכר נכון) פחות מפורט, ראה את הפתיל של "דוני דארקו" בטייבלטוק (tabletalk.salon.com).
מה לעשות...
לא כולם ראו את "רקוויאם לחלום".
מה לעשות... (כה''ב)
"רקוויאם לחלום" הוא הסרט הכי אפל ומדכא שראית? אתה לא רואה הרבה סרטים, נכון?
אכן, לא הכי אפל...
אבל "הכי מדכא"? כן, בהחלט.
לא הבנתי
למה רק אלה שאחרי שנות ה-70? לא דיברנו ספציפית על הסרטים הכי מדכאים *בכל הזמנים*?
אבל אם אני חייב אז אני חייב. מן הסתם יש עשרות, אבל כדאי תמיד להתחיל מסרטיו של ניקולס רואג משנות השמונים. וזה לא כאילו שהם סרטים איזוטריים שאי אפשר למצוא בשום מקום חוץ מהסינמטק. את "עניין שולי" משדרים פה ושם בערוץ 4, את "שאלה של זמן" משדרים בלויין ומן הסתם גם בערוצים אחרים, כולל לפחות פעמיים בערוץ 2.
ומי שלא ראה את ניקולס רוג
(או לא שמע עליו) פשוט לא רואה הרבה סרטים?
אוקיי, אני אנסח מחדש
א. ניקולס רוג הוא רק דוגמא אחת, עובדה שאף אחד לא חשב על סרטים מדכאים אחרים שנעשו לפני "רקוויאם לחלום".
ב. זה שאנשים לא מכירים את סרטיו של רוג *וגם* חושבים ש"דוני דארקו" ו"רקוויאם לחלום" הם שיא הדכאון והאופל די מדבר בעד עצמו. הם אולי רואים הרבה סרטים, אבל בעלי גיוון אפסי.
אבל קח גם בחשבון
את הפרשנות הייחודית של נורטון, שהופכת בעיניו את הסרט למדכא.
אם הייתי רואה את כל הסרט מנקודת המבט הזו, נראה לי שגם אני הייתי חושבת שהוא שחור ואפל נורא.
במיוחד אם זה נופל עליך בתקופה בחיים שלך שבה בכל מקרה את מרגיש שהעולם יתקיים טוב יותר בלעדיך.
בקיצור, זה בהחלט סרט שיש לו פוטנציאל להיות אחד הנוראים ביותר בכל הזמנים, אם אתה רואה אותו מנקודת המבט הזו.
ורק אוסיף
שבמצבי בחיים בדרך כלל. הרי שכל סרט שנתון לפרשנות אמביוולנטית, יקבל אצלי את הפרשנות הדכאונית, ולו משום שכך אני מעדיף את זה. (מה שכן, בסרט כמו אשה יפה למשל, יהיה לי קצת קשה ליישם את התיאוריה, וחבל).
האמת
אני רואה מספיק סרטים (משהו כמו ממוצע של שתיים בשבוע).
טוב, יש עוד לא מעט סרטים מדכאים, ובדרך כלל אני גם מאד אוהב אותם (קאובוי של חצות עולה לי, וכך גם רקוויאם לחלום כמובן ועוד).
הסרטים האלו מדכאים יותר מדוני דארקו, אבל הם אפלים הרבה פחות. כי מסר כל כך נוקב על העולם כולו (רקוויאם לחלום דן בסך הכל במסוממים, קאובוי של חצות הוא בסך הכל ביקורת נוקבת על עיר אחת – ניו יורק, לא על העולם כולו).
הסרט אולי לא מדכא באופן הפשוט של המילה, אבל הוא אפל ושחור לחלוטין.
אני עומד על כך שמדובר בסרט השחור ביותר שאני אי פעם ראיתי.
רגע,
אז איך זה שסרט אחד הוא אוניברסלי והשני הוא לא? באותה מידה "דוני דארקו" (אל תבין אותי לא נכון, סרט שאני מת עליו הרבה יותר משני האחרים) הוא סתם סרט על עיירה קטנה ונער לא ממש שפוי.
לא בדיוק
ההבדל בין קאובוי של חצות לדוני דארקו, הוא הרבה מעבר.
בעוד קאובוי של חצות, באופן בולט וברור נעשה בכוונה בניו יורק המאד קשה, ובאמת מצייר פורטרט מלנכולי לחלוטין. הסרט נעשה בניו יורק, ודווקא בניו יורק.
דוני דארקו נעשה בכוונה לעומת זאת בעיירה אלמונית וכל אמריקאית, (ואם תרצה, אפילו כל מערבית), לא זוכר את השם שלה, ואני מסופק אם מישהו זוכר, או אם בכלל הזכירו אותה בסרט.
אקט הסיום על פי הפרשנות הזאת, התאבדות בשביל שהעולם ימשיך לחיות בשקר מצד אחד, אבל בסבבה מצד שני, הוא אקט אפל על עיירה ללא שם, או במילים אחרות אקט אפל על העולם כולו.
לעיירה קוראים מידלסקס.
הטענה שלך בעייתית
אתה למעשה טוען שאם סרט מתרחש במקום ספציפי ומוכר, הוא בהכרח עוסק אך ורק במקום הזה. כלומר, ל"מטריקס" שמתרחש בעיר אלמונית יש ערך אוניברסלי בעוד של"אפוקליפסה עכשיו" אין, כי הוא מתרחש בויטנאם, כך שאין לנו אלא להסיק שהוא עוסק בואטנאם ובויטנאם בלבד.
נכון שיותר קל לעשות הפשטה והשלכה אוניברסלית כשמדובר בעיר אלמונית, אבל זה לא אומר שזה חסר תוקף לעשות את זה גם בסרטים שמתרחשים במקומות ספציפיים, ואף לוקחים את המקום הספציפי כדמות בסרט, כפי שמוכיח "השעה ה-25" של ספייק לי, שמתרחש בניו יורק, ודווקא בניו יורק, אבל עוסק במין האנושי כולו.
ומה עושים אם בסרט יש, חלילה, דמות שמבוססת על אדם בשר ודם? לפי ההגיון שלך זה אומר שהסרט הוא בהכרח אך ורק על הדמות הזו, ושאין אפשרות לטעון שדרך הדמות הזו מנסים לומר משהו אוניברסלי יותר.
אולי כפי שנוסחה
אני מסכים שהטענה בעייתי כפי שנוסחה … קצת.
אפוקוליפסה עכשיו, אולי לא דן בוויאטנם, אבל גם ג'וזף קונראד לא יטען שהוא אוניברסלי, הוא דן במלחמות, אולי בכל מלחמה באשר היא ואולי אף בכל קונפליקט באשר הוא, אבל בקונפליקט, לא באופן אוניברסלי בכל רגע ורגע על פני כדוה"א כולו.
לגבי השעה ה25, כל הזמן לוקחים אותו בספריה לפני.. אז….
לגבי הטענה שלי, אני חושב שכל ענין חייב להיות נידון לגופו, קאובוי של חצות נעשה במופגן בניו יורק, ואני חושב שזה די בולט, שהביקורת היא על הקושי, האכזריות, שנאת האדם, ואם תרצה אז האגואיזם של העיר.
ודאי שסרט על אדם בודד, יכול להוות מיקרו קוסמוס לעולם כולו, אבל זה חייב להיות ברור בהקשר ובקשר (למשל סרט על ניקסון, אם כי לא ראיתי את הסרט של אנתוני הופקינס יכול להוות בתנאים מסוימים ביקורת דומה ל"לב המאפלייה" שבקשר אליו ראה את הערתי למעלה).
מעבר לכך, רוב הסרטים הביוגרפיים שראיתי, דנו בנושאים אוניברסליים יחסית (לפני שהלילה יורד למשל).
בכל מקרה, בדוני דארקו אני חושב שדי ברור שהיחס הוא אוניברסלי בעיקר יחסית לסרטים כמו רקוויאם לחלום וקאובוי של חצות, אותם הבאתי כדוגמאות לסרטים אוניברסליים פחות.
תיקונים
לא יכול להיות שלוקחים את "השעה ה-25" בספריה לפניך, מאחר וזה רק עלה על האקרנים. יש ביקורת בדף הראשי.
לא יודע לגבי "לב המאפליה" של קונרד, אבל "אפוקליפסה" הוא לא של קונרד. הוא של קופולה. וזה לא סרט שעוסק רק במלחמה, אלא גם ביצר ההרס העצמי ובפיצול האישיות של אמריקה, ומכאן של החברה המערבית כולה.
תמיד אפשר לצאת החוצה עוד שלב. כשיתגלו חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, יהיה אפשר לעשות לכל סרט הפשטה לכך שהוא עוסק בחיים באשר הם חיים. השאלה היא, כמו תמיד, כמה זה רלוונטי. ב"אפוקליפסה" ו"רקוויאם" לפחות, דיי בולט שהם לא באים לומר ש"מלחמה זה בעסה" ו"להתמכר לסמים בברוקלין זה לא פיקניק", בדיוק כמו שברור ש"דוני" הוא לא "עצוב למות באמצע התמוז".
יכול להיות
אני כנראה לקחתי את הסרט לפניו.
הסרט על האקרנים בארץ אבל ממתי זה מפריע להוציא את הדיוידי בארה"ב?
ככה..
קודם כל, בהחלט אפשר להוציא סרטים ללא תרגום מהדי.וי.די. בזמן שהם משודרים בארץ, ולעיתים גם לפני,
המלצה: תבדוק בספריה.
לגבי אפוקוליפסה עכשיו: לא הבנתי כיצד יצר ההרס העצמי בהקשר של הסרט הוא בעל תובנות אוניברסליות, כאשר ההרס העצמי של קורץ נוצר בעיקבות תלאות מלחמה ויאוש the horror.
ולגבי הפיצול של אמריקה, אם אתה מתכוון למלחמה דאז, ולסוגיות כמו הגלובליזם של היום, אז הנושא הוא אולי אוניברסלי, אבל שייך בעיקר לפלגים רדיקליים (משני הכיוונים). כך שהוא לא מקיף. בדוני דארקו, הנושא אינו אוניברסלי בלבד, אלא מקיף במובן שהוא שייך לכולנו.
אני לא בא לחלוק על העובדה שיש סרטים רבים בעלי מסרים אוניברסליים (והאם סרטיו של אנטוניוני, או קובריק אינם כאלה?)אבל בכמה מהם, המסר היה באופן הפשוט ביותר "אם באמת בא לך לצאת מהשקר, אז פשוט תתאבד כי אין דרך אחרת" בדיוק לכן הגדרתי את הסרט כשחור משחור, וכאפל ביותר שראיתי.
בנושא אחר: לא ראיתי סרטים של ניקולס רוג (אם כי אני די בטוח ששמעתי עליו), וגם לא של הרבה יוצרים אחרים, כי לצערי אני לא סטודנט לקולנוע (בסה"כ כלכלה ומנהל עסקים), אני נאלץ להסתפק בסרטי מיינסטרים נגישים, אגב גם סרטי ה"ארט" הבודדים שראיתי, בדרך כלל לא אהובים עלי במיוחד.
האם זה מורה על חוסר גיוון והבנה, יכול להיות. אבל כנראה שמה שיפה בעין הדג (בניגוד למבקרי הקולנוע האחרים), הוא הפתיחות שלו אל המיינסטרים, לכן אני כאן.
ועוד הערה קטנה לסיום: האם אני היחיד כאן שחושב שדווקא the killing moon הוא השיר היפה יותר בסרט, ולא mad world?
אבל דוני דארקו הוא לא בדיוק מיינסטרים
לא הבנתי את מה שניסית להגיד. מצד אחד אתה לא אוהב את מה שלא מיינסטרים (לאיזה קטגוריה היית מכניס את קובריק ואנטוניוני?); מצד שני אתה משום מה מצפה לסרטי דכאון מהמיינסטרים, כאשר אלה בעצם סרטים שנוצרו כדי שיאהבו אותם, ועל כן זה מנוגד למטרה שלהם לנכר את הקהל. "קאובוי של חצות" נוצר בתקופה שבה היה אופנתי ליצור סרטים מסוגו, לכן הוא סרט מיינסטרים מדכא, וגם, לא במקרה, פשטני ופרימיטיבי יחסית לספר עליו הוא מבוסס, ובכלל.
הסבר
אולי לא דייקתי.
אני לא מכליל, ואני גם לא טוען שסרט שלא שייך למיינסטרים המיידי הוא רע, וגם להפך (פארק היורה למשל, הוא אחד מהסרטים המחורבנים של כל הזמנים, וגם את המטריקס לא סבלתי במיוחד).
דוני דארקו הוא לא בדיוק מיינסטרים, אבל הוא גם לא בדיוק לא, הוא סרט קאלט, שאני בטוח שריצ'רד קלי (אם זה אכן שמו של הבמאי), היה בטוח שיצליח יותר, אבל בטח לא התאכזב מהפיכתו לקאלט.
למעשה דוני דארקו, הוא מהבחינה הזאת סרט קרוב לשלמות, מצד אחד איכותי ומלא תובנות ורעיונות, ומצד שני לא מכביד, כבד או "ארטי" מדי.
בדיוק לקריטריון הזה עונה גם קיובריק (אנטוניוני לא), איכותי, מבריק מלא וגדוש, אבל לא ארטי מדי במתכוון (חוץ מאולי 2001, ואולי לכן בדיוק לא סבלתי אותו), וגם אם אין לי את נתוני הרייטינג, אני די בטוח שלא מדובר בפלופים מוחלטים, (כמו גם דוני דארקו).
וכן, אני מצפה מסרט להגיע (ואני יודע שזה נדיר) בדיוק לקו התפר הזה שבין האיכותי והמרכזי, או ליתר דיוק השילוב הקטלני בין סרט מעורר מחשבה לסרט מעורר ענין
אנטוניוני ופליני, אושימה וטריפו, מעוררים מחשבה (ולעיתים אפילו רגש). אבל לרוב אינם מספקים ענין (יצרים – מהסרטים הגאוניים של כל הזמנים, הוא פשוט סרט משעמם, גם אימפריית החושים היה יכול להיות כזה אבל יש בו לפחות סקס, ובכמה מהסרטים של פליני נאלצתי להחזיק את עצמי ער רק בשביל להגיד שראיתי פליני.
those are my two cents בנוגע לקולנוע מושלם, השילוב המקסים, האיזון המוחלט.
ועוד נקודה קטנה, מה גורם לך לחשוב שהיום סרט דכאוני (כן גם כמו קאובוי של חצות), לא יכול להיעשות על קו התפר של השילוב, לגרד מצד אחד את המאה מליון, ומצד שני להיות עצוב, מדכא, ומלנכולי? זה לא כאילו שהחיים היום כל כך הרבה יותר יפים מבסוף שנות השישים
אין שום קשר לאיכות חיים
אבל אתה הצעת את הרעיון, אתה תתן דוגמא לסרט עצוב/מלנכולי/ווטאבר שיצא בשנים האחרונות וגירד את המאה מיליון. חוץ מסרטיו של מ. נייט שיאמאלאן אני לא מצליח לחשוב על אחד כזה, ובמאי אחד הוא רק היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היה אופנתי ליצור סרטים שהראו את אמריקה ו/או את העולם כולו בתור רע מיסודו, מנכר וחסר תקווה, וגם לסיים את הכל בסוף שאינו שמח. אופנתי במובן של זה שגם הקהל בא וראה את הסרטים האלה בהמוניו. היום זה לא מקובל, אז אין סרטים מהסוג שאתה מדבר עליו עם תקציב מכובד וכוכבים גדולים, והסרטים הדלי תקציב למיניהם שמצליחים כנגד כל הציפיות (ע"ע "החתונה היוונית שלי") הם לא בדיוק כאלה.
מה חשבת על
"המתיקות שאחרי"?
(ספויילר) – הסרט ההוא עם כל הילדים המתים.
מה זאת אומרת?
אני מאוד אוהב את הסרט, אבל הוא רק מוכיח את הטענה שלי. קודם כל הוא לא הופק בהוליווד אלא בקנדה, וגם למרות המועמדויות לאוסקר הוא הרוויח מעט מאוד כסף בארה"ב.
ועוד נקודה קטנה
בהמשך להערה הקודמת
מדוע לדעתך אושימה בחר לחקור ולהגדיר את גבולות האובססיה דרך סקס ב"אימפריית החושים"
או מדוע לדעתך ברטולוצ'י ניסה לחקור ולהגדיר את גבולות האובדן והכפרה (redemption)' דרך סקס בטנגו האחרון בפריז.
הסיבה היא בדיוק הסיבה בגללה דוני דארקו הוא כזה סרט גדול, הם ידעו שבכל דרך אחרת הסרט פשוט היה יוצא משעמם מדי, הם ניסו להכניס לתוכו מעבר לתוכן – גם ענין.(אופציות נוספות – 1. סיבות פופוליסטיות 2. חרמנות אישית, אבל בשניהם אני מוריד מערך היוצרים וחבל, אז נישאר עם התיאוריה הראשונה)
הסיבה והתוצאה שלך קצת הפוכים
בוא נראה:
א. במאי עושה סרט עם הרבה סקס
ב. הסרט מצליח והופך לאחד מסרטיו הפופולריים ביותר של אותו במאי.
אז לפי מה שאתה אומר, זה לא כאילו שהבמאי עושה סרטים מסיבות אומנותיות, הבמאי יודע שסקס מוכר ולכן עשה את הסרט כמו שעשה. אם כך, למה לא כל סרטיו הבאים של אותו במאי סובבים סביב סקס, לפחות באותה רמה אם לא יותר? ואם לא סקס, אז בטח אושימה וברטולוצ'י יודעים מה הקהל אוהב ומנסים לקלוע לטעם הפופולרי, אז למה סרטיהם הבאים לא היו פופולריים באותה מידה? למה ברטולוצ'י ממשיך (המשיך?) לעשות אפוסים ענקיים שאף אחד לא רואה? למה אושימה עשה סרט על אישה שמתאהבת בקוף?
שתי תשובות
א. סרטים מלנכוליים שיצאו לאחרונה והצליחו
המספריים של אדוארד
אמריקה X
האחרים
הפצוע האנגלי (טיפה דמגוגי, כי זה רק סוג של וריאציה לרומיאו ויוליה)
5 ילדות יפות
ואני בטוח שיש עוד המון.
ב. למה אתה בדיוק מצפה, שבמאי איכותי ימחזר את עצמו?? נשמע לא הגיוני
מעבר לכך זה גם טיעון טיפה דמגוגי, אף אחד לא טען שאושימה וברטולוצ'י הם פרסומאים, משווקים או כלכלנים, הם פשוט שני במאים חכמים מאד, שרצו להעביר מסר חותך, והעבירו אותו בצורה דומה.
צורה דומה, אבל לא למטרות פרסום או רווח, אלא למטרת העניין שבאמנות, שהרי כאשר שניהם ידעו שיש להם תובנה פילוסופית מעמיקה על נושא כזה או אחר, אין ספק שהדרך לפרסם את הרעיון (לא את הסרט – לא ממניעים כלכליים), הוא דרך סקס
בסרטים הבאים הם לא השתמשו בטכניקה דומה בגלל המיחזור, והם לא הצליחו לקלוע לטעם הקהל, כי זה אף פעם לא עניין אותם. (אחרת הם היו פול ורהובן או זלמן קינג).
ההבדל הדק בין העניין שבאמנות הקולנוע, לעניין שברווחיות הקולנוע.
עם טיעונים כמו שלך
עוד תגיע רחוק בכלכלה וניהול.
א.
"האחרים": סרט אימה, ובתור כזה נופל בקטגוריה של סרטי שיאמאלאן
"הפצוע האנגלי": לא, פשוט לא
"המספריים של אדוארד": טוב, נגיד
"אמריקה X" ו"חמש ילדות יפות": לא הצליחו לגרד את העשרה מיליון, שלא לדבר על מאה מיליון, ולא הצליחו לכסות אפילו את התקציב הזעום שלהם
ב. קראת את מה שכתבת לפני שלחצת על "אשר"?
מנסה..
לחיות בתמונות, אינסומניה,אודות שמידט, וברמות מסוימות גם מגנוליה.
מצד שני, אני די מודה שבויכוח הזה יצאתי כמפסיד, לגבי הדוגמאות שהבאתי קודם, (ומן הסתם גם לאלו שהבאתי עכשיו).
אבל.. מה שלא הבנתי הוא למה? פטרת את זה קודם בטענת "אופנתיות" נו באמת, האם סרט מלנכולי עם קריצה לקהל, לא יצליח היום? זה לא כאילו שהעולם כל כך יפה ומשגשג.
ועוד משהו, לגבי שאמאלן (ואמנבאר במקרה הזה), האם לא יכול להיות שהטריק של ברטולוצ'י ואושימה (לפחות לדעתי), עם סקס, היה טריק דומה של שאמאלן ואמנבאר לגבי אימה (לפחות בהחוש השישי, והאחרים המלנכוליים להחריד, פחות לגבי סיינס או בלתי שביר).או במילים אחרות, האם הם פשוט לא בנו סיפור מלנכולי מהחיים, עם מסגרת שקורצת לקהל – האימה.
נכון אבל
אין ספק שבשנות השבעים הסרטים הפופולאריים היו הפסימיים. רק שאז קהל היעד העיקרי של האולפנים היו המבוגרים בעוד היום קהל היעד ומי שמביאים את הכסף הגדול הם בני הנוער ופחות מזה (שזאת רק סיבה אחת נוספת ומשנית לשינוי הטון). בשנות השבעים גם לא היה מוכר המושג בלוקבאסטר כפי שהוא מוכר היום. סרטים לא הרוויחו מאות מליונים, עד שבא שפילברג עם מלתעות.
אבל אם אני בכל זאת אנסה להכנס למשחק שפתחתם כאן "מצא את שובר הקופות המדכדך" אז מה לגבי "להתחיל מחדש"? אמנם קשה לומר שיש כאן דיכאון קיומי אפל במיוחד ועדיין הטון שלו שונה משובר הקופות ההוליוודי בכך שאין בו קטרזיס, אלא סיום פתוח, מהורהר, וכן, גם עצוב.
המרדף אחר הבלוקבאסטר המדכדך
הדרך לפרדישן.
רשימת שינדלר! רשימת שינדלר!
נו, שואה וכאלה. בטח מדכדך.
פרדישן מדכדך? אבות ובנים, סבתות ונכדים? לא כל הקודר מדכדך הוא.
ואני מצטרף לרייבי, לשם שינוי – אם יש כמה סרטים פסימיים ומדכדכים שגם מצליחים בטעות בימינו, הם בפירוש היוצאים מן הכלל, להבדיל ממה שהלך בשנות השבעים.
דווקא "רשימת שינדלר" לא דיכא אותי במיוחד
לא כי הוא היה שמח או מבדר חלילה, אלא כי הוא לא ממש חידש משהו, ויחסית לסרט שואה הוא אפילו אופטימי (סרט על אדם ש*הציל* יהודים). לא יצאתי ממנו עם חיוך, אבל גם לא בדיכאון. קשה לי לחשוב על סרטים מדכאים כי אני משתדלת להימנע מהם (אם אני כבר רוצה "לברוח" למציאות אחרת שתהיה טובה משלי, אני רוצה להתבדר, לא להידכדך! כן, אני יודעת שיש אנשים שחייהם מחורבנים לאללה, לא חשה צורך לצפות בהם). אז אני יכולה לשלוף דוגמאות מסרטים אמנותיים שצפיתי בהם בעבר (בתקופה שפחות הקפדתי להימנע, או שלא ידעתי עד כמה זה יהיה קשה) כמו "עירום" של מייק לי (אוי, איזו מרה שחורה נחתה עליי ממנו, הדחקתי אותו לגמרי, פרט לסצינה של אונס שאני לא יכולה לשכוח) והיה סרט שאני לא זוכרת את שמו (ייתכן שהיה סרט זר) שהיו בו שלוש עלילות משנה שהשתלבו זו בזו דרך כלבים, ובאחרונה היו קרבות כלבים, והוא היה מדכא להחריד (חברתי ואני סיכמנו שלא הולכים יותר לסרטים כאלה). עוד סרט שהשאיר אותי בדכדוך עז היה "בית האשליות" (עם ג'יליאן אנדרסון שדי נעלמה לי בשנים האחרונות, עכשיו אני קולטת). אני מודה שלעומת כל אלה דוני דארקו לא דיכא אותי בכלל, וגם ללא השוואה, למען האמת. אולי מכיוון שהוא פנטסטי או מסתורי מדי (אף על פי שהוא ריאליסטי בדברים רבים), אולי מכיוון שהסוף שלו לא כזה קודר או מדכא בעיניי… אבל לא, ד"ד הוא לא סרט שיצאתי ממנו בתחושת דיכאון או דכדוך.
לגבי רקוויאם
האוניברסליות שלו תלוייה בנקודת המבט שלך.
אן שזה סרט על סמים, או שזה סרט על חוסר היכולת לחלום ולהגשים חלומות.
מה שללא ספק נכון
ואכן אוניברסלי,
הסרט הוא אכן על חלומות והגשמתם (כך החלטתי, בעיקר לאחר הפעם השניה שראיתי את הסרט).
אבל – הבחירה בסמים דוקא אינה מקרית. והביקורת בסרט היא בהחלט כפולה, אחרת קשה לי קצת להסביר את התחתית שאליה הגיעו הדמויות בסרט. אילו הסרט היה דן רק בחלומות והגשמתם, הסוף היה חייב להיות הרבה פחות מדכא, גם אם אפל כשלעצמו. כך שיש הבדל בין אי הגשמה של חלומות, לירידה אל זנות/כלא/כריתת יד
מעבר לכך, דוקא הדמות היחידה שזוכה לגאולה מסוימת בסרט, היא האמא, שבסופו של דבר לא נמצאת באמת במצב רע יותר מזה שהיא היתה בהתחלה. כך שגם כאן המצב נתון לפרשנות לעובדה כי האמא היא היחידה שהתדרדרותה לסמים לא באמת היתה באשמתה. כך שגם כאן ניכר ההבדל הדק בין אי הגשמת חלומות, לבין ביקורת ספציפית על חוליי הסמים.
יקומים מקבילים...
אני לא יודע מה אתם חושבים, אבל לי הסוף הזכיר את התיאוריה של יקומים מקבילים שנוצרים אחרי כל החלטה.
כמו למשל אם חוזרים אחורה בזמן והורגים את סבא, אז יווצר יקום חדש שבו סבא מת ולא חזרת להרוג אותו, ויקום אחר שבו לא חזרת להרוג אותו.
הסוף ממש הזכיר לי את זה.
כדי לדעת מה -כן- אנשים חושבים,
אתה יכול להתחיל בקריאת מה שכתבו קודם.
שני הגרושים שלי, ובצירוף אליהם, בעיה.
אוקיי, אז כרגע חזרתי מפנטזי.קון, והצלחתי לעבור רק על חצי מהתגובות (וגם זה לקח לי לא מעט זמן) לפני שלא יכולתי להתאפק יותר וזרקתי כאן תגובה בעצמי.
כשיצאתי מהסרט הייתי מבולבל. בצורה קשה, אפילו. לא יכולתי אפילו להתחיל לחשוב על עד כמה אני אוהב את הסרט הזה. הפעם האחרונה שיצאתי מסרט כלשהו עם תחושה כזו היה אחרי "להיות ג'ון מלקוביץ"', ובמקרה שלו – עד היום אני לא בטוח מה אני חושב על הסרט.
ואז קראתי את The Philosophy of Time Travel, שאמור להסביר את השתלשלות העניינים בסרט. וזה עבד. הספרון הקצר הזה הסביר בצורה מושלמת את כל העלילה. וכאן מתחילה הבעיה. עד כמה מותר לסרט להסתמך על "חומרים נוספים"? האם ראוי שסרט טוב באמת יכריח אותי ללכת לקרוא כמה עמודים לפני שאני אבין מה לעזאזל קרה שם?
אם הייתם שואלים אותי את השאלה הזו לפני שנה בערך, רוב הסיכויים שהייתי אומר לכם "לא!". סרט צריך לעמוד בפני עצמו. הערות במאי, הסברים נוספים שלו, כל אלה הם רק בונוסים. מצד שני, אחרי "דוני דארקו", אני ממש לא בטוח בזה יותר. אין ספק שהקריאה של הספרון הנ"ל לא רק סידרה לי בראש את עלילת הסרט, היא גם פתחה אותה לפרשנויות חדשות שבכלל לא חשבתי שהסרט עוסק בהן.
אני יודע שזו ביקורת ישנה, ושכל העולם ואחותו כבר הספיקו לראות את הסרט לפני שנים, אבל בכל זאת הייתי שמח לשמוע את הדעה שלכם בנושא.
נו, אז אולי תספר גם לנו מה קרה שם?
מה קרה איפה?
בפנטזי.קון, או בספר?
את התוכן של הספר, כולם יכולים לקרוא כאן (לינק דומה מופיע גם בהודעות מוקדמות יותר): http://www.tangent-universe.org/time-travel.html
(ותודה ל- Mad Hatter, שהביאני עד הלום).
בפנטזי.קון לא הייתי. רק קפצתי לראות את דוני דארקו, מתוך רצון עז להבין על מה כולם מדברים, סופסוף.
כנראה שכן.
בספר שהאמא קוראת בתחילת הסרט.
אפשר בבקשה קצת יותר פירוט?
אני לא זוכר ספר כזה.
אגב, משום מה שמו לי אזהרת ספוילר על השאלה המקורית למרות שהשתדלתי לנסח אותה באופן נטול ספוילרים… נו טוב, לא תמיד מצליחים בהכל.
תשמע
ספוילר גדול זה בטח לא היה. אבל ליתר בטחון… ממילא מי שלא ראה את הסרט לא יוכל לענות על השאלה.
מסכים בקשר לדמיון בין ד''ד לקלרה הקדושה
ומתנגד בערך לכל שאר ההערות שלך. אני, אגב, חושב, שדוני דרקו נסגר בצורה הרבה יותר אלגנטית מאשר קלרה, וזה יתרונו העיקרי.
סליחה, טעות שלי
לא הסיום איכזב אותי.
ההתרה העלילתית שבאה בסמיכות לסוף איכזבה אותי.
כמובן שכפי שציינתי את רגעי הסיום מאוד אהבתי, אבל הפתרון לא מצא חן בעיני.
רגע קצר של השתפכות.
שתי ההודעות האחרונות הן המהות של מה שאני אוהב ב"עין הדג".
שתי הודעות מנומקות להפליא. הראשונה של מישהו שלא אהב את הסרט והשניה של מישהו שכן אהב את הסרט.
איזה כיף.
ודעתי? אני כמובן נוטה הרבה יותר לכיוון הדיעה של גונקל, אם כי אני לא רואה את ההתרה מאכזבת. וזה אחרי קצת יותר משלוש צפיות, כשהחצי צפיה האחרונה היתה עם הקומנטרי של הבמאי וג'יי ג'יי (די די), צפייה שלימדה אותי כמה דברים מעניינים למדי (אך שוליים במיוחד) על הסרט.
אולי כדאי שמישהו יסביר לי יותר טוב
מה העניין עם פרנק, ואולי אני אשתכנע שהסרט דוקא כן נוגע בנושא באלגנטיות.
קודם תסביר מה הבנת מהסרט
לא ממש הבנתי
וגם אחרי כל ההסברים של נונין אני לא סגור.
מבחינתי אתה יכול לצאת להסבר על פרנק עם כל נקודת הנחה מוקדמת לגבי הסרט. רק תגיד את מה שיש לך לומר.
אז מה שיש לי להגיד
זה שאני מסכים עם גרגמל. פרנק הוא ישות מופשטת שנועדה להדריך את דוני. הוא לא פרנק האמיתי (חברה של אחותו של דוני) אלא המראה שלו הוא עוד רמז מקדים שהוא מעביר לדוני לגבי המסלול שבו חייו ינועו במשך 28 הימים עד סוף העולם.
שזה... קלוש באותה מידה
אוקיי, אז אולי הפתרון באמת לא הכי מחוכם, אבל לי זה נראה כמו פתרון מתאים לגמרי שגם מדגים ומביע בצורה מושלמת את השילוב בין הבנאלי לבין הביזארי בסרט. מצד שני הפתרון הזה לא פחות פשטני מאף פתרון דומה לאלמנטים שונים של "מאלהולנד דרייב", ממנו אתה מתלהב כל כך.
ואם מנסים לתת לזה משמעות כלשהי, אז פרנק-האדם הוא אישיות שהקשר שלה לדוני הוא עקיף אך מעשיו משפיעים באופן משמעותי על דוני ומעשיו של דוני עליו, לעומת הליצן (שאין לו קשר בכלל) או גרטשן (שיש לה קשר ישיר).
אני נורא מתאפק שלא לקרוא
שום דבר נוסף על הסרט – לא את הספר "the philosophy of time travel" ולא הודעות מספיילרות.
אני רוצה לשמור את חוסר הידע והבלבול לצפיה שניה ……
טוב, אז קראתי את
philosophy of time travel,בניגוד לכל הגיון בריא ובניגוד לכל כך הרבה המלצות, ושלא כמו כמה מהמגיבים פה, מצאתי אותו זוועתי. זה פרוש חסר עומק, חסר כל נקודה לאיזשהו פיתוח רעיונות, הוא מגביל אותך להגיון הפרטי של הסרט בלבד, והקשרים היחידים שלו למציאות כלשהיא הם מאולצים. הייתה לי הרגשה שעקב דרך הכתיבה של התסריט (הבמאי הגדיר אתזה כהארה), הבמאי לא לגמרה הבין את הכל, בדיוק כמו כל השאר, אז הוא הוציא פתרון מאולץ כדי שאנשים לא ירגישו מתוסבכים מדי. אבל מה שהוא עשה זה סגר את המקום שבו הסרט באמת מתעלה, והוא הדיונים שאחר, כל הנקודות למחשבה. הוא בעצם אומר "לא, אין פה על מה לדבר, מה שקרה, זה הכל", וזה נורא עצבן אותי, כי זה הפך להיות כוונת הסרט, ואז זה מוריד מערכו, וחבל נורא.
מזג האויר היום נורא
טוב, אז קראתי את
אולי מישהו יכתוב בקצרה מה נאמר במאמר הזה?
בספר הזה
למס' דמויות ראשיות בסרט "מודבקים" תפקידים מאד מוגדרים בקידום העלילה וכך נעלם הצורך של "להבין את הסרט" ונשארים רק עם הפרטים הקטנים לדון בהם. אם רוצים בכ"ז לקרוא אותו, אז כדאי רק אחרי שמסיימים לדון בסרט ללא הפירוש שנותן הספר — ככה זה לא יהרוס לגמרי את הכיף.
קראתי את השאלות שלך...
ואת רובן שאלתי בעצמי אחרי הצפייה בסרט.
אבל את יודעת מה ההבדל ביננו?
אני נכנסתי לביקורת על הסרט, קראתי את כל מה שהיה לאנשים לכתוב, נכנסתי לקישורים שצורפו, ועכשיו דברים הרבה יותר בהירים לי.
אז הנה המלצה שלי אליך – פני לעצמך קצת זמן (שעה בערך) ותתחילי לקרוא את כל התגובות שנכתבו בביקורת הנ"ל.
אני בטוח שתקבלי תשובה לרוב השאלות שלך, או לפחות מושג כללי לגביהן (כי למען האמת, יש הרבה דברים בלתי מוסברים בסרט), שאלות חדשות יתעוררו וייענו גם הן.
תאמיני לי – זה שווה את זה.
התגובה שלך נהדרת לגבי דוני דרקו
(וגם לגבי "מסע בין כוכבים" המצוין) אבל לתת את "בחזרה לעתיד" כדוגמא לסרט מסע בזמן, זה קצת מגוחך לאור העובדה שהסדרה הזאת מלאת חורים ומגיעה למצב ששום תיאוריה על מסע בזמן לא מסוגלת להסביר מה לעזאזל קרה שם.
מה שיפה במסע בזמן
זה שיש כל כך הרבה תיאוריות, ואי אפשר לדעת מי מהן נכונה ומי מהן בלתי אפשרית, ככה שתמיד אפשר להמציא תיאוריה למסע בזמן שכן תתאים לבחזרה לעתיד.
אוקיי, הבנתי
ואני מודה שרק עכשיו, זמן רב לאחר שראיתי את הסרט, נסגרו כל החורים שהיו לי בראש לגבי העלילה של הסרט הנפלא הזה..
דרך אגב, לונג, פנית אליי בלשון נקבה, אבל אני זכר.
יפה מאוד.
איזה יופי שאפשר לפתח כ"כ הרבה תיאוריות על הסרט הזה. מה שפחות יפה הוא שרובן המוחלט יהיה יותר יפה ו/או מתוחכם ו/או מעניין (ו/או משפליכץ) מהתיאוריה ה"רשמית" (The Phylosophy of Time Travel ).
עוד לא נתקלתי בפירוש קוונטי לסרט הזה (למען האמת, עוד לא נתקלתי בפירוש קוונטי לאף סרט עלילתי), והצגת את התיאוריה שלך בצורה בהירה ומובנת.
איכשהו, כל פעם שמדברים על קוונטים, מכניסים את ניסוי ההתאבכות המוזכר לעיל, וכל פעם הוא בא להראות תופעה אחרת.
ב-Timeline, מייקל קריצ'טון השתמש באותה דוגמא בשביל להוכיח את קיומם של יקומים מקבילים (כמו הבסיס עליו נשענה Sliders המנוחה, אבל יותר נטוע במציאות).
בכל אופן – קבל ח"ח. מצפה לראות תגובות כאלה על סרטי-חובה אחרים.
אוי
למי זה משנה מה הבמאי חשב
ומה היה הפירוש המקורי שלו? זה לחלוטין לא רלוונטי…
הפירוש של עומר מעניין מאוד, ואתה מנטפק אותו במקומות הלא נכונים.
תפיסה מסויימת (זה כבר פילוסופיה ולא כל כך פיזיקה) שעבור כל אפשרות קיים "יקום" בו הוא קוראת.
תפיסה אחרת אומרת שאם יש אפשרות שמשהו יקרה – אז הוא קורה (כמו למשל פוטון (חלקיק אור) שהופך ספונטנית לאלקטורן ופוזיטרון (אנטיאלקרון) והם מתחברים שנית והפוכים לאותו הפוטון).
שתי תפיסות אלו, בעיקר השניה, בהחלט מתאימות לתיאור של עומר את הסרט. המציאות מתפצלת ואז הוא קורסת לתוך עצמה. כך סתם. ספונטנית (קוונטים עושים דברים כאלו…)
וזה עוד לפני שדיברנו על זה שהסופרפוזיציה הנ"ל היא בכלל סופרפוזיציה של הסתברויות…
אבל הרי ברור שהתהליך לא מתרחש באופן ספונטני
אם לא בשל שום סיבה אחרת, מכיוון שזה מרדד את הסרט במידה שלא תאמן. אתה לא יכול לומר "היקומים התפצלו סתם ככה" כאשר הסרט עוסק בשאלות עמוקות כל כך הקשורות בהתפצלות הזו. שלא לדבר על כך שפירוש של "היקומים התפצלו באופן אקראי" מבטל בהינף יד כל משמעות שיכולה להיות לנפילת המנוע, להופעת הוקטורים, לפראנק או לכל אלמנט אל-טבעי אחר בסרט (חוץ מאולי "דוני דמיין את הכל").
אם הבחירה היא בין הסבר עקבי אך מרדד והסבר חלקי שמשאיר שאלות למחשבה, אני נשאר עם תאוריית היקומים המקבילים הישנה והטובה.
את הסופרפוזיציה הייתי מקבל בסרטים כמו "דלתות מסתובבות" או "לולה רצה" (אילו רק יקום אחד היה קורס שם בסוף), אבל בפירוש לא בדוני דארקו.
עכשיו בקשר לפרשנות חופשית על היצירה. אני חושב שבכל הנוגע לפרשנות *עלילתית*, מאוד חשוב מה הבמאי ניסה להעביר. בקשר למשמעות שמאחורי הדברים? תתפרע, חופשי. אבל אם הבמאי מציג עלילה אחת, הפרשנות שלו היא הפרשנות הנכונה. כל זה נכון כפליים כאשר העלילה מוצגת באופן כל כך חד משמעי כמו בדוני דארקו (וכן, אני מפרש סצנות בהן הזמן נראה נע אחורה באופן הברור ביותר שניתן, או סצנות בהם רואים מנוע מחליק במנהרה כאשר כל הסצנה צועקת "תראו, זה אותו מנוע מההתחלה" חד משמעיות).
כמובן, אתה יכול לטעון עד מחר שבעצם כל מה שהסרט מציג הוא הטעיה אחת גדולה והסיפור האמיתי הוא על פנגווין סגול שמחליט לפתוח חנות רהיטים בדיזינגוף, אבל אם הדבר סותר באופן ברור את מה שנראה על המסך, אני אשאר ספקן בקשר לפרשנותך. הסרט *לא* מציג מצב של יקומים המתקיימים במקביל, הוא *לא* מציג קריסה של אפשרות אחת מתוך שתיים והוא *לא* מציג קוי זמן המשכיים. כל תאוריה שמסבירה את הסרט תוך התעלמות מוחלטת ממאפיינים אלה תשאר ריקה בעיניי בדיוק כמו הדוגמה עם הפינגווין.
רגע רגע
אז אתה מתכוון ש… מה בעצם? אני לא בטוח שהבנתי. אתה יכול להסביר? אולי לחזור שוב על הדברים?
[ כן, כן, אני יודע. תמחקו אותי, מה אכפת לי. ]
אז ככה
דבר ראשון, אתה וקף פה, ועוד על ניסוחים, ולא על הרעיון שמאחוריהם. זה לא במקום.
בקשר לעומר, פרשנות פשוט מופלאה, סופסוף פרשנות שמכילה כ"כ הרבה ממה שהרגשתי מהסרט. תודה. חיכיתי איזה חצי שנה עד שמצאתי סופסוף פרשנות שמתקרבת לאיך שאני הבנתי את הסרט.
לשפן הלוח- כל הנקודה היא שיש סיבה להתפצלות- דוני. לדוני ניתנת הבחירה. נותנים לו את האפשרות להגיע להארה. השאלה למה דווקא הוא, היא חסרת משמעות. זה בדיוק הנקודה. אני יכול לשאול בכמעט כל סרט למה דווקא גיבור מסויים. הסרט עוסק באלוהות, או לפחות הבנת האלוהות, לפחות מבחינתו של דוני.בסרט מתמקדים על חיפושו של דוני. זה הנושא של הסרט. אני רואה אתזה כחסר טעם לחלוטין לשאול למה בחרו בנושא מסויים על אחר.
בקשר לשאלה מה הבמאי ניסה להביע. אז כן, יש לה משמעות. אבל כוונות הבמאי ידועות פחות או יותר, לפי ההסבר הרדוד יחסית שניתן בפילוסופית המסע בזמן. אבל אין זה מונע ממך לנסות ולהבין את הסרט כפי שאתה הבנת אותו. יכול להיות שפה בדיוק הבעיה. אתה לא התחברת לסרט, וזה סרט חוויתי, מהסוג שפשוט כל הקטע הוא ההתחברות. כל מה שאנשים מנסים לעשות פה הוא לתת את איך שהם התחברו אליו, איך שהם הבינו אותו. ונכון, יש פה בזעיה מאוד גדולה עם הסרט, שכן הבמאי בעצם ניסה להעביר משהו מאוד פשוט יחסית, להתעלם מהמשמעויות של מה שיצר, אך מצד שני, הסרט הרבה יותר חזק ממה שהוא תיכנן, ולכן הוא יצא מידיו לידי הפרשנים. כן, פ"מ זה פלצני, אבל זו דוגמה נהדרת למצב בו הפרשנות של הבמאי פשוט אינה מספיקה. היא חלשה, לוקה בחסר ופשוט לא מתעמקת. יכוליות שזה חיסרון של הסרט, אבל אתה לא יכול לברוח כך מזה שהסרט כן גורם לאנשים לחשוב אחרת, להרגיש אחרת. אולי אתה לא התחברת, אבל יש כאלה שכן.
אז ככה
אני תוקף כאן ניסוחים? אתה מוכן להסביר? התנגתי כאן לנקודה די מהותית בפרשנותו (העלילתית) של עומר. בתור פרשנות שאמורה להסביר אחת ולתמיד את הסרט, היא מתנגשת בסרט ובעצמה יותר מידי פעמים. אני לא חושב שניתן להאשים אותי כאן בהיטפלות לפרטים.
אני מודע לחלוטין לכך שהסיבה להתפצלות קיימת. ההתנגדות שלי, שים לב, הייתה לתגובתו של פיפין שהתעקש להצמד להצמד להשוואה של עומר מעט מעבר לרצוי. אני מאמין שהרעיון המקורי בתגובה של עומר היה מעט יותר מורכב מאיך שפיפין הציג אותו, ולכן פירטתי את הבעיות שהיו לי איתו בתיקווה שהוא יוכל להסביר כיצד הן משתלבות בו.
השאלה למה בחרו דוקא בדוני אכן לא רלוונתית, ולכן לא נשאלה.
שאלה מדוע התרחשה ההתפצלות מאוד רלוונתית לשיחה ועליה נתנו כמה וכמה פתרונות. הפרשנות של עומר כלפיה (על פניה) לוקה בכמה מגרעות (שציינתי) והפרשנות של פיפין מרדדת את הסרט ומתעלמת מנקודות מפתח בו.
אני אודה לך אם תשתדל לא לרדת לפסים אישיים. מעולם לא טענתי שלא התחברתי לסרט. דוקא בגלל שכן התחברתי וכן קיבלתי ממנו נופח מעבר לעלילה הבסיסית, אני לא מסוגל לקבל הסבר כמו "כל הסרט קרה סתם, סתם. ייפי-דה!". אפילו הפרשנות של "הפילוסופיה של מסע בזמן" יותר עמוקה מפרשנות כזו.
ושוב, אני לא תומך בפרשנות הבמאי. נא לא להכניס מילים לפי. בנתיים לא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת (אם כי ההסבר של נונין במעלה הדף מאוד התקרב לזה). אבל זה שאני מתנגד לפרשנויות שהוצגו עד כה לא אומר שאני לא יכול להסכים עם פרשנויות לרמות העמוקות מעט יותר של הסרט. ובאלה, התגובה של עומר אכן הצטיינה.
ניתוח יפה ומנוסח יפה של הסרט.
13 דקות (בערך) של קריאה של חומר שנראה כאילו הוצא מספר ספרות על הסרט שנכתב בידי סופר מנתח נהדר. 13 דקות של הנאה והבנה של הסרט.
אבל לא ממש הבנתי למה הכותרת היא "עיתוי רע". מה רע בזמן שכתבת את זה? עזרת לי להבין את הסרט. תודה!
שזה כבר לקוח
כמעט בדיוק מפלוסופית המסע בזמן.
תודה רבה על הקריאה
מאמר מצויין!
מאוד
מצטער, אני (כמעט) לא נוהג לכתוב הודעות כל כך אוף טופיקיות , אך התמונה הזאת גורמת לי להתקפי צחוק היסטריים בכל פעם ופעם שאני רואה אותה.
כי בניגוד לפרנק,
כן, אבל העובדה שהוא בכלל דוקר לא את העין מראה לנו על רמיזה למה שיקרה בעתיד
כלומר למה שדוני ידקור אותו בעין סתם?
דוני דארקו: גרסת הבמאי
ועוד כל מיני דברים משעשעים.
http://romanticmovies.about.com/cs/donniedarko/a/rkellyint.htm
אם אתה מתכוון לרצועת הפרשנות,
אפשר להגיע אליה דרך Setup בתפריט הראשי, או פשוט על ידי לחיצה על כפתור Audio במהלך הסרט.
אם אתה מתכוון ל"גירסת במאי" אלטרנטיבית של הסרט – אין כזאת עדיין. שמועות טוענות כי ייתכן ש"גירסת במאי" של הסרט תצא לאקרנים במהלך השנה הבאה.
שמועות? קלי אמר את זה בראיון
שרייבי לינקק אליו לפני כמה ימים.
עד שזה לא מוכרז רשמית,
זאת שמועה. גם השחקן שגילם את פינהד טען שהוא עומד להשתתף בסרט 'פינהד נגד מייקל מאיירס'.
כן, האמת שאת צודקת.
מצד שני, מאחר והוא אמור להיות משוגע (גם אם יש על זה מחלוקת) ומאחר והוא לוקח כדורים (שהבנתי שהבמאי הסביר שאמורים להיות רק פלסיבו אבל זה ממש לא משתמע מהסרט) אפשר לטעון שהוא פשוט הוזה את פרנק ואז לא פלא שאף אחד אחר לא רואה אותו.
עכשיו זה ממש מפחיד!
חוץ מזה נדמה לי שכתבתי את זה בעיקר כדי להגיד שזה אולי הקטע המקפיץ היחד בסרט, למרות שהארנב הזה, גם בלי לזנק על אף אחד מפינה חשוכה, הוא חומר להמון סיוטים…
רגע, נדמה לי שיש לי סטרט-אפ: סרט בסגנון "הצעקה" או "יום שישי ה- 13", רק שבמקום שירדוף אחריהם איש עם מסיכה מטופשת ירדוף אחריהם פרנק.
אני קיבלתי מכתב מבית הספר
שכולו היה כתוב בלשון רבים ("אנו רואים זאת בחומרה רבה" וכו') אך על המכתב היתה חתומה רק המנהלת! גרם לי להיות קצת פרנואיד…
מגבלות השפה
בעברית, ניתן לבנות משפט ללא כינוי גוף – "הכריחו אותי לעשות את זה". באנגלית, לעומת זאת, יש חובה להוסיף כינוי גוף.
השימוש בכינוי גוף יחיד רומז על כך שידוע במי מדובר, וכנראה שדוני לא רצה שזה יהיה ברור.
תאוריה
לא. הכוונה ל-they
ב-they made me do it
(שהוא כתב בספריי על האספלט ליד הפסל)
היא ל-הם!
לפרנק. ולאלוהים.
הרי פרנק (בתחפושת ארנב מכוער ומזוויע) דווקא הוא שליח האל, אשר בא להנחות את דוני לעשות מעשים שאינו רוצה לעשות.
אך רק אם יעשה אותם- תתאפשר לו בחירה אישית.
כלומר, נכפה עליו מעשה קשה של הצתת בית, הרס בית ספר ע"י הצפתו, פגיעה ברכוש, גרימת מוות של אדם וכו'
אך מעשים או חטאים מזיקים אלה הכרחיים לתהליך החניכה שדוני עובר, כשלבסוף בידיו למנוע את אותם ולהציל את העולם.
לא, לא, לא
אני לא מוכן לקבל את התזה, שבעיני מפשיטה מאד את הסרט.
הרי בסך הכל – "הוא היה קצת פסיכי" – זה בדיוק כמו "הכל היה חלום" – תיאוריה נדושה, ולמעשה גם פחדנית. כזאת שלא מתמודדת עם בעיות אוניברסליות, אלא עם מופרע ספציפי, התיאוריה שלך מורידה את ערכו של דוני דארקו, ממטאפורה עוצמתית, לכזאת שדנה באדם השונה, זה שאנחנו לא מזדהים איתו, וזה שמבחינתנו הוא זר. אפילו בסרטים על סכיזופרנים שאינם ביוגרפיות, הדיונים הם ברמה אוניברסלית הרבה יותר, ופשטנית הרבה פחות (קן הקוקיה, אפוקוליפסה עכשיו, ואפילו פחד ראשוני).
מעבר לכך, האם לא היה אינטלגנטי יותר, על פי הפרשנות שלך, להגיד לנו את זה בסוף הסרט? על מנת שנחוש את ההזדהות עם הגיבור. האם – לו זאת היתה כוונתו היחידה של ריצ'רד קלי – הסרט לא היה אמור להסתיים אחרת. מדוע העובדה שדוני דארקו עודנו חי (לדעתך), לא הובהרה בסרט.
ועוד משהו, רובנו לא יודעים ומכירים את ההזיות של הסכיזופרן הממוצע, כך שהסרט אם את צודקת, הוא מאד לא קומינקטיבי.
בקיצור לא, לא, לא.
לא, לא, לא
טוב, זה היה צפוי.
הפרשנות היא אישית ואני יודעת שזו לא הגישה של מי שעשה את הסרט. אבל מה שניסיתי להגיד זה לא "הוא היה סתם פסיכי", אלא "הרי לכם מסע מעניין לתוך חוייה של פסיכוזה, שזה אותו דבר כמו להגיד הנה מסע מעניין לתוך הסמלים התת מודעים הבסיסיים של כולנו", ולכן לדעתי הפרשנות לא מפחיתה מהסרט, באותה המידה ש(ספויילר למולהולנד דרייב) להגיד שיש שם חלום, זו לא פרשנות בנאלית בהקשר של מלהולנד דרייב.
מוזרות משעשעת
שמעתי היום ברדיו את Mad World בגרסא של גארי ג'ולס, המופיעה בסרט, וכרגיל התמכרתי לשיר ונזכרתי בסרט. אבל אז שמעתי את הקריינית מספרת שהשיר יצא *רק לאחרונה* כסינגל, לקראת האלבום החדש של גארי ג'ולס, וכעת הוא צועד – לא פחות ולא יותר – במקום הראשון במצעד הבריטי בשבוע הכריסמס היוקרתי ! [1].
אין ספק שהייתי בהלם. אני תוהה כמה מהאהדה לשיר נובעת מאהדת-הקאלט שהתפחתה לסרט "דוני דארקו", והאם החבר'ה מ- Tears for fears, שכתבו את המלים, זוכרים לשלוח גלויית כריסמאס לגרי ג'ולס ולריצ'רד קלי בתמורה על הסכומים האבסורדיים שהם בטח מקבלים מתמלוגים.
ובהזדמנות זו, תהיה שהייתה לי לגבי הסרט: האם יש לדעתכם משמעות למיקון הסרט בשנות ה- 80, מעבר למשמעות האישית של התקופה הזו בעיני הבמאי?
[1] שאנחנו יודעים עד כמה הוא יוקרתי מסרטים כמו Love,actually.
לא קצת עצוב בשביל שיר קריסמס?
אכן.
הצטרפי לי ולאנשי גל"צ ורייטינג בתהיה על אופיים המוזר של הבריטים.
ברייטינג קראתי
(וההערכה שלי לדבורית שרגל נשתמרה כגבוהה כרגיל, לאחר שהיא שוב ממליצה על הסרט הזה, וזה מתווסף כמובן להמלצות טובות אחרות שלה, ובראשן (לטעמי) הדויד של "Six Feet Under" ("עמוק באדמה"), הרבה לפני שבקשת בכלל חשבו על רכישה).
אבל מתי בגל"צ דיברו על זה? ומה אמרו שם, אם אתה זוכר במקרה ?
זה מסתדר עם התגובה שלי למעלה
שכל המיתוסים הגדולים הם בעלי אותו מבנה.
לא בדיוק ''עוד תיאוריה''
זה כבר הוזכר כאן:
כתבה מספר 1161
כתבה מספר 1161
כתבה מספר 1161
ואם אני כבר כותב כאן משהו – תגידו, זה רק אני, או שזה ג'ק גילנהאל על הצד האחורי של קורנפלקס "קראנץ"' של נסטלה?
מי המפיץ?
מי מבינכם שצפה בסרט בקולנוע יכול לומר לי בבקשה באיזה קולנוע או מי המפיץ של הסרט??
נשמע שולי- אבל זב מאוד חשוב לי לשבוע זה.
תודה
'דוני דארקו' מעולם לא הוקרן על מסכי הקולנוע בארץ.
אנחנו לא יודעים.
הסרט לא הוקרן בארץ, ובניסיון בירור טלפוני אף מפיץ ישראלי לא הודה שהוא בעל הזכויות עליו. מאוחר יותר, במסגרת הבלגן מסביב ל'הפסיון של ישו' צוין ב-Ynet שמפיצי חברת 'ניומרקט' בארץ הם "חמישה כוכבים", חברה שבקושי מפיצה סרטים לקולנוע. אפשר לנסות אותם.
מי יפיץ את גרסת הבימאי?
מה שיותר חשוב זה מי, אם בכלל יפיץ את גרסאת הבימאי שיוצאת היום בארה"ב.
לא ראיתי שום אזכור לשום דבר ב"לא סופי"
לא הבנתי
סתם
יש קטע בסרט עם הפסיכולוגית שדוני מדבר על זיונים ומתחיל להכניס את היד למכנס
עכשיו, בכל הפעמים שראיתי את הסרט לא הבנתי איך הסצינה הזאת בכלל קשורה ויותר חשוב מזה, מה היא מנסה להגיד על דוני שהיה כ"כ חשוב לשים אותה בסרט.
מישהו מוכן להסביר לבור כמוני ? :|
שלום, קוראים לי גיני, וברגע זה ראיתי את דוני דארקו לראשונה
אני חושבת שהמילה היחידה שתתאר בצורה מושלמת ומדויקת את מה שאני מרגישה וחושבת על הסרט תהי'ה "הא?!?!".
כל כך מבולבלת, כל כך מבולבלת….
אחרי שמצאתי את הביקורת (ותודה לרד), אחרי שגיליתי שלמרות כל תפילותיי היא מוצפת במיליוני תגובות, הדחף הראשוני שלי הי'ה לרשום תגובה בנוסח "לא הבנתי כלום ואין לי כח לקרוא אז מישו יכול פשוט להסביר לי מה הלך שם?".
אבל אמרתי לעצמי שכדאי אולי לקרוא כמה תגובות, כמה פרשנויות, זה בטח יעזור.
אז קראתי וקראתי וקראתי…ומה? יצאתי יותר מבולבלת ממה שהייתי! בכל פעם שמצאתי תגובה שחשבתי שגרמה לי סוף סוף להבין משו, באה התגובה שאחרי'ה וסתרה אותה! וככה זה המשיך עוד ועוד!
ושוב חזר לו הרצון לרשום את ההודעה עלי'ה חשבתי כבר קודם, אבל אז ראיתי שעידן צעק על מישי שעשתה את זה, ומה אני צריכה צעקות מפלאפי.
שינסתי מותניים וקראתי עוד קצת תגובות (כשבין לבין עשיתי הפסקות ע"מ לדפוק את הראש במקלדת) עד שלבסוף הבנתי, שאני כנראה לא אבין.
הציפיות שלי מהסרט היו לא ברורות. ידעתי מכל מיני תגובות פה שהוא קשור למדע בדיוני ושהוא ממש אחלה (נו אשמתכם, כל הזמן מדברים עליו) ורציתי לראות אותו. בעת ביקור אצל אחת מותיקות האתר הנחמדות ביותר שיש (חלקכם מכירים אותה בשם 'אדו?נ?י') ציינתי בפני'ה שטרם ראיתי את הסרט והיא בתגובה, פשוט קמה ודחפה את הדיוידי של הסרט שיש לה ליד שלי. מעניין מה היא היתה חושבת על התובנות העמוקות שלי מהסרט…
אני שולחת את עצמי לראות את הסרט פעם נוספת. נקווה שאחרי'ה תבוא תגובה הרבה יותר מאוזנת מ"הא?!?!".
(:
פרנק מזהיר
אלוהה. קניתי עכשיו את הדיוידי של גרסת הבמאי, התוספות שם ממש מעולות ומסבירות לי אישית טיפה יותר טוב, על מה הסרט מדבר אחרי כמעט שנתיים שאני רואה אותו שוב ושוב עם חברים או לבד ופשוט מתעמק ברבדים השונים של הסיפור, הצילום, המשחק, הכל.
פרנק מזהיר
מאיפה קנית?!?! אני שנים מחפש את הסרט הזה!!! איפה אפשר להשיג אותו, אני משתגע!!!
בלי פאניקה.
אתה שנים מחפש דיסק שיצא רק לפני חצי שנה? זה מסביר למה לא מצאת אותו.
אפשר להשיג את שתי הגירסאות של 'דוני דארקו' בכל חנות אונליין. זה בהחלט לא מצדיק כמות כזאת של סימני קריאה.
יש לזה תשובה פשוטה:
המפגש הראשון שלנו עם פרנק, הוא לאו דווקא המפגש הראשון של דוני עם פרנק. יכול להיות שאני טועה, אבל לא זכור לי שנאמר במפורש שזו הפעם הראשונה שהוא רואה את פרנק. להיפך. אם זכור לי נכון דווקא יש רמזים שהוא כבר ראה את פרנק לפני כן (שלא להזכיר את זה שבתחילת הסרט, דוני מצוי כבר באמצע הטיפול אצל הפסיכיאטרית, ונוטל – או לא נוטל – תרופות).
יש לזה תשובה פשוטה:
כן, אבל אצל הפסיכולוגית אנחנו רואים שהוא מספר לה שיש לו "חבר חדש" בשם פרנק. ואם אני לא טועה, הוא גם מספר לה אז שפרנק אומר שהעולם עומד להסתיים.
תהיות
*אלך לארונית* (ולא 'ילך')
לא, העבר הוא ''יכול''.
"היה יכול" זו התניה. השימוש שלה כצורת עבר הוא טעות, משום שזה עבר כפול (כמו "היה הלך").
לא, העבר הוא ''יכול'' - זאת אני יודעת היטב
אך את צודקת וטועה בו זמנית, הידעת?
מכיוון ש"יכול" זו גם צורת ההווה, אזי ש"היה יכול" אינה טעות לשונית (אם כבר, היא מזכירה שעתוק איכשהו, כי זה כמו DID באנגלית). כלומרת, שזו בכלל המקבילה של "היה הולך", או "היה אובד" וכן הלאה. שזו אולי לא הצורה הכי גבוהה ויפה, ובכל זאת. באופן מוזר, השימוש המהופך "יכול היה" דווקא נחשב לשפה גבוהה. מעניין.
היא שמישה בדיוק מכיוון ש-איך נקרא לזה? בורים? הדיוטים? אנשים מן השורה שהעברית שלהם אך בסדר?- לא יודעים שאין דבר כזה "יכל" ומבלבל אותם לראות לפתע "יכול" שהיא כביכול הטיית הווה.
איך שלא יהיה, אין חיה כזו "יכל", בעוד ש-ועוד איך קביל לומר "היה יכול" או "היו יכולים" וכן הלאה.
(אבל באמת תהיתי אם את תצוצי כאן
)
אבל זה לא ככה.
"היה הולך" זה התחליף העברי (הצולע משהו) לעבר מתמשך. זו לא צורת עבר רגילה. ולפיכך, "היה יכול" לא שקול לצורת עבר רגילה.
בעברית יש מעט מאד יוצאי דופן, יחסית. הורג אותי שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם המעט הזה. רבאק, כולה מילה אחת שצורת ההווה והעבר שלה זהות. אי אפשר לחיות עם זה?
זה אולי מסורבל
אבל זה עדיין תקני ולא בגדר שגיאה (ע"ע "ששון בדיוק התקשר אלי כשהייתי יושנת").
ואת יודעת מה?
בתור נאצית השפה שאני – זה לא חורה לי. כל עוד זו לא שגיאה גסה כמו "יושנת", "ברת מזל" או "יכלה" – אני, בסדר לי.
כמו שאני אקבל למשל את "השעה עשר וחמישה" אבל לא אקבל "יש לך חמישה דקות לענות לי".
ומוזר שאפרופו יוצאות דופן, לחלופין לא הוציאה אותך משיווי משקל כשהדביקו לה י'.
ההסבר על פי הבמאי
"הכל היה חלום"? כמה עלוב, זה ההסבר הכי גרוע בספר.
ההסבר שיניח את דעת רבים - לדעתי
צודק, עוד פתרון מסריח. אני חושב שיש בעיה עם כל פתרון שאומר "אל תחפשו את ההגיון הפנימי שלי, כי במוצהר אין לי הגיון". גם בעולם הדיסק של פראצ'ט יש הגיון, למרות שמופרע לגמרי.
האתר הרשמי זה טוב ויפה
אבל אני דיברתי על הרושם שנוצר מהסרט.
אז זה מה שקורה בסרט?
באמת שעדיף כבר לא להבין כלום.
שאלה
תקרא את התגובה שלי שתי הודעות למעלה ותבין.
כוחות הטלקינזיס שלו? WTF?
כוחות הטלקינזיס שלו? WTF?
להזיז דברים בעזרת המחשבה. כן בספר כתוב ש"למקבל החי", זה דוני, יהיו כוחות טלקינזיס זה אחד מהם.
אני יודעת מה זה טלקינזיס.
אבל בסרט לא הראו שיש לו כאלה. גם לא בסצינה שאתם מדברים עליה.
אני מצטערת, זה הרבה יותר מדי דאוס אקס מכינה ממה שאני מסוגלת לקבל.
אני יודעת מה זה טלקינזיס.
אבל כן הראו את זה, בגרסת הבמאי זה כתוב במפורש.
לא הבנתי.
לא זה נכון. וזה גם מפריע בגלל זה אני לא בטוח. אבל זה הסבר מעולה ויש בו היגון.
אוי, לא, כל כך לא היית צריכה להגיד את זה.
את מבינה שבזאת אני לעולם, אבל לעולם לא אוכל לראות את הסרט שוב?
אני מוכנה להציע הסברים חלופיים אחרים,
אבל אני חוששת שזה רק יחמיר את המצב.
אבל זה לא מה שהיא אומרת לו
על מה אתה מדבר?
שאלה
תודה
אחת ולתמיד
מישהו אמיץ מוכן לכתוב כאן פרשנות אחידה לסרט, עם הסתמכות על מקורות רשמיים (גרסת הבמאי, ראיונות, ציטוטים וכו') בלבד ?
כל כך הרבה זעם נעורים בהודעה אחת...
אני חושב שקצת השלכת על הסרט הרבה מהרגשות והמחשבות שלך למרות שהם לא ממש נמצאים שם. שאין עם זה שום דבר לא בסדר, כמובן.
אבל אני באמת לא חושב שהדמות של דוני מלאת בוז כלפי העולם. זה לא גוסט וורלד.
מותר לך לחשוב אחרת.....
ואל תהפוך את זה לאישי רק כי אתה לא מסכים עם מה שאני אומרת….
לא ממש נמצאים שם?….. איך בדיוק קבעת את זה?
ואם הם כן?
ואם דוני כן מלא בבוז כלפי העולם?
מה זאת השלילה הזאת?
למה שלא תנסה לפתוח את הראש לרגע… אולי באמת תבין שמה שכתבתי לא קשור אפילו לא קצת לזעם נעורים…..
חבל שאתה רואה רק ברמה השיטחית….
מי זה פראנק?
הארנב
תגובה שלי על הסרט
אני חושב שזה סרט בנזונה!!!
וקראתי תתגובות והיו פה כמה חברה שאמרו שהם לא אהבו את הסרט בגלל שהם לא הבינו אותו… אני מבין אותם כי גם אני לא סובל סרטים כאלה שכל המטרה שלהם זה לבלבל אותך כמו מלהולנד דרייב או מומנטו ששתיהם נחשבים לסרטי פולחן ע"פ האנשים שמבינים קצת בסרטים אבל אני לא סבלתי אותם.
אבל אצל דוני דארקו זה שונה כי אני חושב שהסרט הזה בא יותר לתאר אווירה מהסבר ראציונלי. הוא נכנס לראש של ילד מבולבל מהעולם שקשה לא להתמודד מול נפלאות היקום ומשתגע מהנושא…הבמאי ממש נכנס לראש של ילד תיכון קצת שונה ואני מאוד הזדהתי איתו עם דוני… ממש הרגשתי כאילו אני מכיר אותו… כל הסרט עשוי בצורה מעולה ולא יודע הוא מאוד מרגש ובלי כל הקיטש מסביב… אהבתי מאוד את הפסקול של הסרט שבאמת הכניסו שירים שמתאימים לסיטואציה בה דוני נמצא… ובצפייה הראשונה לא הבנתי את הפואנטה של הסרט אבל ידעתי שזה אחד הסרטים הטובים שראיתי….
ראיתי אותו עם עוד כמה חברים והם ממש לא אהבו את הסרט הם ראו אותו מאוד משעמם וחסר פואנטה… אבל לפי דעתי הסרט לא מדבר פה על יקומים נסתרים וכל הנושא… אלא מדבר על פסיכולוגיה, על אנשים עם חשיבה קצת שונה שמסתכלים על העולם בצורה אחרת… להכנס למוח של משוגע ולהזדהות איתו וגם להבין למה הוא כזה ואיך הסביבה לא מבינה אותו.
אני יותר הזדהתי עם הנושא הזה מאשר הנושא של היקומים המקבילים שלפי דעתי שימש כתירוץ. לפחות ככה אני רואה את זה.
אני מקווה שזה לא יישמע לך מתנשא,
כשקראתי את התגובה שלך הרגשתי כאילו זה אני שלפני 10-11 שנים. במיוחד הקטע שבו אתה רואה את הסרט עם חברים שמתאכזבים כי הם מחפשים אקשן ופואנטות, ואתה דווקא מתחבר אליו, ממקום אחר, שאתה עדיין לא יודע ממש איך להגדיר.
גם 10-11 שנים אחרי זה אני לא יודע להגדיר את המקום הזה, אבל כשאני רואה סרטים שמחברים אותי אליו גם אני מרגיש ש"לא הבנתי את הפואנטה של הסרט אבל ידעתי שזה אחד הסרטים הטובים שראיתי…".
זה מה שאהבתי בסרט גם.
לא היו בו יותר מדי הסברים מדעיים שבאמת הוכיחו מה הולך שם. הוא יותר פנטסיה במובן הזה מאשר מד"ב, ובאמת התחושה היא שלא כאן הדגש בסרט אלא יותר בפן הפסיכולוגי או וואטאבר של דוני.
מזדהה לגמרי עם הכל.
זה נכון
כ"כ מעצבן אותי שאנשים מנסים לחפש משמעות "מדעית" לסרט הזה. זה פשוט להוציא ממנו את כל המיץ ולא לנסות לשנייה להבין אותו באמת……
הערה קטנה אחת:
אתה ככל הנראה לא למדת בבי"ב אמריקני, ובמיוחד לא בשנות השמונים. המורה להתעמלות אינה קריקטורה, היא אמינה לחלוטין. היתה לי מורה כזאת, והיא מייצגת היטב את הקרתנות הבבל"תית של מערכת החינוך האמריקנית בשנים אלו.
הערה קטנה אחת:
זה לא "אתה", אלא "את". אבל לא נתקטנן.
עכשיו נזכרתי שגם ב"ילדות רעות" יש מורה צבוע להתעמלות, שמטיף נגד סקס כי זה גורם לכלימדיה, מאיית את זה לא נכון ואז מחלק קונדומים לכל התלמידים,
ועדיין- המורה מד"ד הציקה לי. היא נראית (לטענתך) הגיונית למי שמכיר תיכונים אמריקאיים משנות השמונים, ולי היא נראית מופרכת לגמרי. אולי זה בכל זאת מצביע על בעיה בסרט.
היא אמנם נראית מופרכת,
אבל לא מופרכת כמו כמה מורות שהיו לי באמת. דמות דגולה.
אם כבר מאיית לא נכון,
זה כלמידיה, לא כלימדיה. אם כי האיות החלופי הזה נותן לזה פרשנויות מעניינות.
כן, זה מעיד שאת לא קהל היעד...
אגב,
אני תוהה לגבי הארנב, קראתי כמה שרשורים לגבי הדמות שלו, עכשיו אני תוהה אם יש רמיזה מסויימת לארנב מעליסה בארץ הפלאות. גם שם הארנב מפתה את עליסה ומניע את העלילה, וגם שם מופיע הארנב במוטיב של זמן. הוא ממהר, ויש לו שעון. לארנב מד"ד יש שעון ספירה לאחור.
בקשר לגרטשן- זה יהיה פלצני, סליחה- מעניין אם בכוונה קראו לה ככה, ברמיזה לגרטשן אהובתו של פאוסט…
נשמע מעניין
עוד רובד לסרט המצויין הזה שלא חשבתי עליו עד עכשיו.
אם כבר הגיבו כאן עכשיו
ראיתי את הסרט אתמול בפעם הראשונה. בגלל שאני עייף, אני לא אפרט, חוץ מזה שדי אהבתי את הסרט, ואני יותר מתעניין בנסיון להבין מה קרה שם. קראתי די הרבה מהתגובות פה.
אבל מה שאני לא מבין בכל העסק זה למה פרנק בתחילת הסרט קורא לדמות הראשית (מאוחר, לא זוכר את השם שלו). לפי מה שאני זוכר, הוא יצא מהמטה בגלל שפרנק קרא לו – אם פרנק לא היה קורא לו, הוא היה נשאר במיטה ומת.
אני לא זוכר נכון? תשובה יצירתית?
תודה ושנה טובה (כי כבר נגמר יום כיפור, ועדיף מאוחר מאשר בכלל לא)
גם לי יש הצתה מאוחרת
ורק אתמול ראיתי את הסרט… ולא בגלל דברים ששמעתי עליו (רק לאחר מעשה נכנסתי לאינטרנט וראיתי כמה הסרט עורר וממשיך לעורר עניין) אלא בגלל שאני סובלת כבר שנה מקראש עמוק על ג'ייק ג'ילנהול – מאז ברוקבק למען האמת… די טיפשי שזה קורה לי בגיל 30+ נשואה עם ילדים אבל I CAN'T HELP IT והאמת היא שזה די כיף! ואם זה גורם לי לראות סרט נפלא כמו דוני דארקו אז רק הרווחתי! אני לא אחזור כאן על מה שנטחן כבר למעלה בנוגע לאיכויות הנהדרות של הסרט, השחקנים והפסקול, ורק אציין שהסוף של הסרט גרם לליבי לפעום במהירות והיה לי מין גוש מחניק בגרון… בעיקר כשראיתי את האמא שעישנה לה שם בצד, במין הקלה, כאילו שהיא יודעת מה נחסך מבנה בעולם החיים הרציונאלי שלנו, שבעצם בנה מעולם לא היה שייך אליו. אולי בגלל שאני אמא בעצמי התרגשתי כל כך. בקיצור מאסטרפיס, נהניתי מאוד!
סוף סוף
מישהי שהבינה את הסרט כמו שאני הבנתי.
בבקשה ממך- קראי את מה שכתבתי עליו.
מאוד הייתי רוצה לשמוע את תגובתך בעניין
היי שלומי,
אין לי כרגע זמן להגיב על הדברים שאמרת, אבל אני רוצה להעיר הערה טכנית: אם אתה חדש כאן, כדאי שתדע שצריך לציין 'ספוילר' (כמו הסימון שהוספתי עכשיו לתגובה שלך), כשאתה כותב פרטים חשובים מהסרט.
עוד מידע שימושי:
http://www.fisheye.co.il/static/faq.htm
ובמיוחד:
http://www.fisheye.co.il/static/faq-posts.htm#erasure
אני מתכנן לראות את הסרט הזה כבר הרבה זמן,
איזה גרסא מומלצת לצפיה ראשונה, הרגילה או גרסת הבמאי?
הגירסה ה''רגילה'' מומלצת בכל מקרה.
"גירסת הבמאי", לדעתי, היא פחות טובה.
אני חושב ששתיהן טובות (ללא ספויילרים)
אבל גם לפי המלצת הבימאי, צריך לראות קודם כל את המקורי, כי זה הסרט ה"אמיתי".
האמת היא שמבחינתי הבעייה הקשה ביותר בגירסאת הבימאי היתה השינויים בפסקול, כי הוא כל כך דומיננטי שקשה לראות סצינה עם שיר אחר (בעיקר בפתיחת הסרט).
גירסאת הבימאי נותנת קצת יותר הכוונה לצופה, יותר מיקוד והסברים ל"מה לעזזל קורה שם?", שזה יכול להיות טוב או רע, כי מצד אחד הפתח לפרשנויות זה אחד הדברים המעניינים בדוני דארקו, מצד שני, זה ממש לא סוגר את הפתח הזה, ולפעמים נותן אפילו נקודות ראות שלא חשבת עליהם.
באיחור קל של 4 וחצי שנים,
ביקורת נהדרת לסרט נפלא. שלא כמו כותבת הביקורת, לי קצת קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת שהופכת אותו לכל כך טוב ומקסים אבל זה כנראה בגלל שהאצבע שלי לא עד כדי כך גדולה.
ואני גם יכול (אם לא עשו את זה כבר) להמליץ מאוד על מארז הDVD של גירסת הבמאי (2 תקליטורים), מוצלח מאוד ולמען האמת אחד המארזים היותר יפים שיצא לי לראות. חבל רק שהוא כל כך יקר בארץ.
וואו.
בית ספר מתחיל מחרתיים, והתכוונתי, אתמול, ללכת לישון יותר מוקדם כדי להתרגל.
אבל ראיתי 'דוני דארקו', ועוד את הגרסא המלאה (למרות שלא נדמה לי שיש יותר מדי הבדל).
אחרי הסרט, נשארתי כל הלילה מול אתר האינטרנט בניסיון לפצח כמה מהשאלות שלא הצלחתי לענות עליהם, דרך הספר של סבתא מוות.
סרט נפלא. הדמות של דוני דארקו פשוט מצויינת, משלבת את הפסיכופט-סכיזופרן עם הטינאייג' הממוצע, וגם ריצ'ארד קלי בסדר גמור: הוא לא חושף דברים סתם כך, אלא נותן לצופה לפצח את הסרט בעצמו, ומשאיר שאלות פתוחות באוויר כדי שלצופה תישאר הסקרנות גם אחרי שהסרט יגמר. הוא יוצר חוויה נהדרת של "פרה-לינץ"'; מצד אחד, סרט נעורים והשלווה של מידלסקס, וירג'יניה, ומצד השני המוח המעוות של דוני דארקו.
מהבחינה הזאת, של השאלות הפתוחות ותהיות, הסרט מזכיר מאוד את '12 קופים', שגם ממנו יצאנו בלי תשובה ודאית. כל חובב '12 קופים' חייב לראות את 'דוני דארקו', והפוך. כנ"ל לכל חובב פילם-נויר שלא ראה אף אחד מהשניים (שיתבייש לו!).
אחלה סרט, ואחלה ביקורת.
הרבה מהומה על לא מאומה.
סתם סרט מוזר. אומנם יפה מאוד לעיניים (ובמיוחד גם לאוזניים), אבל בסה"כ הוא משאיר אותך בסוף הסרט עם פרצוף של WTF ועם הרבה שאלות ללא שום פיתרון.
וחשבת אולי - לא יודע - לחשוב קצת?
הלא היה לנו את אותו וויכוח על '2001: אודיסאה בחלל'?
מה ששמעתי
זה שלהרבה מן השאלות שיש בסרט אין בכלל תשובות ברורות. אפילו לא הבמאי נתן יותר מדי תשובות לשאלות והרבה מן השאלות נשארו עד היום ללא פיתרון ברור.
אני מסכים שכל אחד יכול להתייחס אל הסרט כיצד שהוא רוצה וכיצד שהוא רוצה לבחור לעצמו את התשובות לשאלות הרבות. אך לדעתי זה נראה מטומטם… שאלות ללא תשובות… וואלה יופי, למי איכפת? (חוץ מלגולשי עין הדג, כמובן!)
מי אמר שאין תשובות?
קודם כל, בוא נניח שבאמת אין תשובות לשאלות. מה הופך את זה לטיפשי? זה נותן לך לפתח תאוריות משלך, לחשוב קצת יותר לעומק מ"וואלה יש שם ארנב ענק".
אבל בכלל, יש שאלות לתשובות. הם לא רק צפונים בסרט, אלא שאת רוב התשובות תוכל לקבל מחלקים מהספר (וכן, הספר סיפק את רוב התשובות. אם לא הבנת אותו, וואלה, זה לא אשמת הסרט) באתר הרשמי.
אז נסה את האתר לפני שאתה מתלונן. ותראה את הסרט שוב. פעמיים, או שלושה.
לדעתי האישית הסרט מדכא מדי בשביל לראות אותו שוב פעם.
הייתי למשך שבוע מדוכא בגלל הסרט הזה.
לי יש כמה רגשות מעורבים בעניין של סרטים מדכאים. בהתחלה אני אומר לעצמי אחרי צפייה בסרטים כאלה "איכס, איזה סרט מדכא. למה הייתי צריך לראות אותו?"
אבל אח"כ, אני תמיד משנה את הדעה ואומר לעצמי "אם הסרט הזה הצליח לדכא אותי סימן שיש בו משהו מוצלח שגרם שאני אהיה מדוכא".
ולדעתי זה נכון. לא קל ליצור סרטים מדכאים, משום שקודם כל זה טמון באווירה שיוצר הסרט. ואווירה, כידוע להרבה אנשים, זה לא דבר קל שאפשר להעביר לקהל דרך סרט ורק מעטים מצליחים לעשות זאת.
אז לא יודע, אני סתם מבלבל את עצמי עוד יותר – אני בעד וגם נגד סרטים מדכאים. קיצר, אני אדם עם פיצול אישיות.
ואני חוזר עוד פעם – לא נראה לי שיהיה לי אומץ לראות את הסרט הזה שוב פעם.
סרט מדכא?
נו טוב. אני באמת לא רואה את החלק המדכא בסרט הזה… מצד שני, אני הבנאדם שלא רוצה לראות 'טריינספוטינג' עוד פעם כי הוא יגלה שזה בתכל'ס לא הסרט הכי טוב בהיסטוריה והוא יצטרך להתמודד מול המציאות הכבדה שהוא התפלל לסרט שלא היה כזה ענק. ובכלל שאין לו ממש סרט אהוב.
בכל אופן, אני ממליץ לך מאוד לחקור בעצמך. להיכנס לאתר האינטרנט, לפחות, להסתכל קצת.
[ואם לא, תמיד יש את ה-FAQ ב-IMDB, אבל אני לא יכול להבטיח שתרגיש כ"כ "כשר" אחרי הקריאה]
מי אמר שאין תשובות?
1. אני חושב ש'דוני דארקו' סרט מצויין. לא צריך להכנס לפרטים כי אני מבין שיש פה פחות או יותר קונצנזוס לגביו.
2. אני מאוד לא מסכים עם הטיעון שלך במקרה הזה. סרט שדורש ממך להיעזר במקורות *חיצוניים* (ספר/אתר/ווטאבר) כדי להבין אותו או לגלות בו רבדים נוספים הוא לא סרט טוב. אנחנו מדברים פה על קולנוע, לא חידון חמיצר.
אני חושב שבעידן המולטימדיה של ימינו
זה לא עד כדי כך מופרך ליצור יצירה שפועלת בכמה מדיות, יאללה, הגיע הזמן לצאת כבר מהמסגרת הזאת.
עקרונית, באמת אין בעייה -
1. זה כבר נעשה בעבר (אנימאטריקס).
2. רק תודיעו מראש, כי כשאני בא לראות סרט בקולנוע אין לי שום כוונה לצאת למשלחת מחקר ברחבי האינטרנט כדי למצוא הסברים למה שראיתי.
3. להבהיר את הנק' – אני לא חושב שזה המקרה ב'דוני דארקו'. יש סרטים שדורשים הבנה ברמה מסויימת, זה לא אומר שאתה *חייב* לחפש פתרונות באתר של הסרט כדי לקבל את התמונה השלמה.
זה לא מה שאמרתי.
בנאדם לא צריך להיכנס ל-www.kubrick2001.com כדי להבין את '2001'. הוא צריך לראות את '2001', לנסות להבין אותו, אולי לראות עוד כמה פעמים, ולנסות שוב. זה עבד לי מצויין, אגב.
גם דוני דארקו עשוי, למעשה, כדי שתוכל להיעזר בכל הקצוות שראית במהלך הסרט ולפתח לך תאוריות משלך. אבל אם אתה לא מבין, תמיד אפשר לרמות.
לחשוב?
אני חשבתי על דוני דארקו, חשבתי וחשבתי. ואז הלכתי לקרוא את מאות התגובות בעין הדג, וחשבתי עוד קצת. ואז קלטתי שלא קראתי תגובה אחת עם פרשנות הגיונית שמתחברת למה שבאמת ראיתי בסרט, ושהדף מלא בנואשות למצוא קשר ויד מכוונת איפה שאין, בסגנון עדות הניו אייג'. ואז הלכתי לישון.
לחשוב?
דווקא קראתי כמעט את הכל ואני בכל זאת מסכים איתך. אולי את הגירסה שלי בקו זמן מקביל שיודעת שלא שווה לטרוח ולקרוא את הכל…
תשמע, הוא מהעתיד.
אולי הוא עשוי מסגסוגת חדישה של מתכת ומים?
רגע, הוא גרסה מוקדמת של ה-T1000?
לא פלא שהוא מעורר אימה.
זה היה נראה יותר כמו ג'ל מאשר כמו מים.
אכן
אבל זה היה אמור להיות מים, או משהו שעשוי ממים אבל יש לו תכונות אחרות לגמרי, כלומר, גם לא כל פעם שמורידים את המים בשירותים נפתח חור תולעת, אז אנחנו מניחים כאן שיש כמה תכונות של מים שאנחנו לא מודעים להם.
ובעצם, אולי באמת כל פעם נפתח חור תולעת, ובאיזושהי נקודה בעתיד כל החרא ישפך לנו על הראש?
הממממ…
ריאליזם, ביי ביי
כל הסרט מתרחש בעולם שלנו, וכפוף לחוקי הפיזיקה שלנו (אולי פרט לתעלומת מנוע המטוס, שמראש מוצגת על ידי הדמויות כתעלומה שאינה מתיישבת עם העובדות הפיזיקליות). תסלח לי אם ארים גבה למשמע הקביעה שמראת זכוכית, שעד לאותו רגע התנהגה כמו כל מראת זכוכית רגילה, עשויה בעצם מים.
לא בגלל הרעש, אלא בגלל המרקם.
הקרח מוצק, אבל לפורטלים שדוני רואה – כמו גם למראה (וכן, זו זכוכית של מראה. היא נמצאת על דלת של ארון תרופות ובהרבה מהם מקובל לשים מראה. כמו כן משתקפים בה פנים של אנשים, כך שניתן להניח במידה רבה של וודאות שזו מראת זכוכית) יש מרקם נוזלי יותר, צמיג. אלה תכונות שאין לקרח. גם לא למים.
תאלס? זה אתה?
אתה בטוח שזו לא היתה המראה?
כי גם אני די בטוחה שהוא ראה את פרנק מולו כשהוא סגר את הארון תרופות בעודו עומד מעל הכיור. המקום בו בדרך כלל יש מראה. וכשסמנתה נכנסת בדלת היא רואה אותו מהצד, לא?
טוב, זה לא משהו שקשה לבדוק…
שלום, מישהוא יכול להביא לי עוד סרטיפ
שלום, מישהוא יכול להביא לי עוד שמות של סרטים בסגנון הסרט דוני דארקו
הסרט פשוט ענק הוא עשה לי משהוא שסרטים אחרים לא עשו לי, הוא העלה שאלות שגרמו לי לחשוב עליהם הרבה לאחר צפיית הסרט
שלום, מישהוא יכול להביא לי עוד סרטיפ
סרטים בסגנון את האמת לא קיים סרט דומה בכלל לדוני דארקו, זה מה שמיוחד בו. אבל יש כמה קווי דימיון לסרטים הבאים:
אלה כמה סרטים שתוכל למצוא מעניינים.
אני מטיה את האשמה על ג'ייק
הוא פשוט היה מקריפ ומאוד לא מעורר הזדהות.
אגב, כדאי לך לראות את אפקט הפרפר בגרסת הבמאי, עם הסוף האחר.
בעיני זה הרבה יותר עמוק, מוצלח ומצמרר.
נראה לי שתאהבי.
לא ראיתי את גרסת הבמאי של אפקט
אבל שמעתי עליה (על הסוף האלטרנטיבי הכוונה). היא נראת לי מעניינת אם כי אבסורדית באופן מגוחך, מה שמוריד קצת את האפקט הריגשי של הסוף. נראה לי לפי מה ששמעתי על הסוף האלטרנטיבי שהסוף הנוכחי עדיף.
אל תסתפקי בשמועות, אם כך
תראי בעצמך ותשפטי.
כי לא היה שום דבר אבסורדי בגרסה שאני ראיתי, והיא גרסת הבמאי.
ממליצה לך לקרוא באתר בביקורת על הסרט עצמו.
סוף אלטרנטיבי של אפקט הפרפר
ראיתי עכשיו ברשת שני סופים אלטרנטיבים של אפקט הפרפר לא יודעת לאיזה את התכוונת. אחד מהם הוא זה ששמעתי עליו ועל השני לא שמעתי. שניהם פחות טובים מהמקורי לדעתי.
(אחד מהם באמת לא אבסורדי אבל פחות יפה רעיונית מהסוף המקורי, השני דומה רעיונית לסוף הנוכחי, אבל אבסורדי)
וקראתי כבר את הביקורת לסרט עצמו, תודה על ההמלצה :)
לא כדי לבטא דעה על מה שאמרת ככלל
אבל נקודתית לפסקה האחרונה: יש הבדל בין אהבה אמיתית לבין אהבה כסיסמה צבועה של מטיפים אופנתיים מטעם עצמם.
אחרי שיטוט קל בימד''ב,
ראית שאלי רות' קיבל קרדיט בתודות של הסרט הזה, יש למישהו מושג על מה ולמה?
אין לי מושג על מה התודה
(ומעניין ש'דוני דארקו' יצא עוד לפני הסרט הראשון של איליי רות') אבל על פי ראיונות, רות' וריצ'ארד קלי הם חברים, ואפילו היו אמורים לעבוד ביחד על התסריט של 'הקופסה'.
נראה לי שעליתי על
נראה לי שכדאי שבכל זאת תנסי לקרוא את התגובות בעמוד הזה שוב… מה שאת שואלת זה פחות או יותר "מה לעזאזל המשמעות של הסרט" – השאלה הראשונה די נובעת מהשאלה השניה ודנו בזה כבר המון בעמוד הזה…
כי זה סרט שההפרדה בו לא כזו ברורה...
השאלה איך בדיוק עובד המסע בזמן בסרט ולמה דוני עושה את מה שהוא עושה בסוף היא כל המהות של הסרט, לא הייתי קוראת לזה סאבטקסט, כי כמו שאמרת – זה על פני השטח, אבל התשובה לשאלה הזו היא בניתוח של כל מה שהסרט הזה מנסה להעביר. אני באמת חושבת שאם תקראי שוב את התשובות תמצאי את כל התשובות לשאלות האלה.
האם יהיה פה עוד דיון כמו על שליחות קטלנית?
המנוע הוא פריק. הוא הדבר היחידי שדטרמיניסטי.
כפי שאני רואה את זה, אין פרדוקס.
בגרסת הבמאי יש הסברים להכל. אני מוכן לשתף את זה איתכם אם זה ממש חשוב.
איפושהו באחד הפתילים למעלה, היה מי שהציג את גרסת הבמאי (המעפנה)
ולכן הדגשתי: "כפי שאני רואה את זה".
אשמח אם תשתף,
מצטערת אני פשוט לא מצליחה להבין את השתלשלות האירועים. וכן זה דיי חשוב לי. (כלומר זה לא באמת חשוב לי, כי זה רק סרט, אבל האישיות המעט מטורפת שלי לא נותנת לי להניח לדברים מסויימת שאני לא מבינה ואני ממש רוצה להבין).
אז כן, זה יעזור אם תסביר (בבקשה).
אפשר במייל אם זה קריטי לך..
כן, זה אותו מנוע.
והוא מגיע משום מקום.
אמנם בסוף הסרט אנחנו רואים מאיפה הוא מגיע, אבל הדמויות בסרט לא יכולות לעשות את הקישור הזה וככל שזה נוגע להן, המנוע צנח מהשמיים ללא כל הסבר.
לא מבינה מה העצבים
אם אין לך תשובה שתיישב את הבעיה שלי בסדר. אולי למישהו אחר יש, ואם למישהו אחר אין אז גם בסדר, אבל מה העצבים על זה שאני שואלת? זה אחרי הכל אתר לדיון על סרטים.
ואם כל תשובה על כל שאלה על כל סרט הייתה "ככה, ככה זה עובד בסרט", אז זה היה לא רק משעמם, אלא מבטל אולי 50% מהפונקציה של האתר הזה.
אין לך תשובה מספקת? בסדר. אתה לא צריך תשובה מספקת כי "ככה זה בסרט, ולמי אכפת מהגיון בסיסי, אם הסרט מציג לי משהו אני אקבל אותו למרות שהוא סותר כל חוק פיזיקה אפשרי"? בסדר.
אבל מה העצבים על זה שאני שואלת עדיין לא הבנתי?
מתנצל שוב
אני פשוט מצד אחד לא יכול להפסיק לעקוב אחרי הפתיל הזה, ומצד שני אני לא רואה לו סוף, מכאן התסכול.
ולפעמים אני מרגיש טוב יותר כשאני מוציא את זה החוצה, אני מתנצל, זה באמת לא אישי.
ואגב, אני ממש לא מקבל כל דבר כי "ככה זה", התכוונתי ספציפית לסרט הזה, מנסיוני, וביקורי בכל פורום שאי פעם נפתח בנושא, זה סרט מרתק וכיף להתפלסף עליו, פשוט אף פעם לא מגיעים להסבר אחד מספק, שמתיישב עם כל חוקי הפיזיקה, בעיקר כי
א. מדובר במסע בזמן – כאן כמעט תמיד יש סתירות, ואין לנו עובדות מדעיות מבוססות איך זה באמת עובד
ב. מדובר בתיאוריה שפותחה ספציפית לסרט הזה ומפורטת בספר "הפילוסופיה של מסע בזמן", היא לא מחוייבת לגמרי למציאות, ויש בה גם יסודות דתיים מיסתיים.
ג. מדובר בסרט, ולפעמים יש חורים בעלילה, ובהגיון הפנימי.
לכן ספציפית לסרט הזה, אני חושב שצריך לשים גבול לרמת החפירה, להשלים עם זה שיש חלקים שאי אפשר להבין לגמרי, לפחות לא חד משמעית, ולהנות מכל השאר, כי יש כל כך הרבה להנות ממנו.
כמובן, זו רק דעתי והיא לא מחייבת אף אחד.
סבבה לגמרי
אני, לעומת זאת, מעולם לא שמעתי על דוני דארקו שהוא סרט מהודק ללא חורים, שמעתי שהוא יצירת מופת, שמכאן אפשר להסיק שהוא מושלם, ומכאן שאין חורים בעלילה. אך לא כך הדבר.
כלומר אני לא טוען שיש ממש חורים, אני פשוט טוען שזה לא העיקר כאן, הסרט הוא אכן יצירת מופת, בגלל האווירה, בגלל הצילום, הפסקול, המשחק, הבימוי, העומק, האינטיליגנציה ועוד דברים, בגלל איך שהוא חודר לך ללב וגם לראש, איך שהוא מפתיע ואיך שהוא מעורר דיונים מעניינים.
גם אם יש חורים בעלילה, צריך לחפור עמוק בשביל להגיע אליהם, וגם אז לא תוכל להוכיח לאף אחד שזה באמת חור, כי אלה חורים ברמה פילוסופית ומדעית, לא ברמה העלילתית הבסיסית, לא כמו בסרטים קטנים עם תסריטאים עצלנים.
אני בכל מקרה מבין את הרעב שלך לחפור עוד ועוד,
אני מאחל לך בהצלחה, ולא נוטש את הפתיל בינתיים :)
דווקא לא,
לא נכון שצריך "לחפור עמוק" למצוא חורים. את החור הזה-לא חפרתי עמוק כדי להגיע אליו. זה דווקא כן חור ברמה עלילתית, שקשור במקרה לחזרה בזמן. דווקא חור דיי צורם לדעתי. (אבל זו רק דעתי).
לגבי הדעה שלך על הסרט, אני לא חולקת אותה, אני חושבת שהסרט קצת אוברייטד. כלומר הוא סרט מתח טוב, אבל לא ממש מעבר, כך שלפחות ציפיתי שלא יהיו בו חורים משמעותיים. וכניראה שלא כך הדבר, עד שמישהו יוכיח לי אחרת לפחות.
איבדתי את סדר התגובות אז אגיב כאן
http://screencast.com/t/6wJmxF8USQa
סחטיין על ההשקעה
אני לא יודע. גם את לא יודעת. וזהו. יש גבול כמה אפשר לטחון את הנושא.
ביקורת משובחת
הביקורת מתארת בדיוק את חווית הסרט שלי (ושל עוד מספר חברים תלמידי קולנוע גם שאיתם צפיתי בסרט)
ח"ח.
תודה רבה.
כבר יומיים אני מתייבש שאפחד לא מגיב לי.
לא צריך להתייבש.
זו ביקורת ישנה. רוב האנשים שראו את הסרט הספיקו לעבור בה, לקרוא כמה מאות תגובות ולדון בכל נקודה שחשבו עליה שוב ושוב, לעייפה. ככה זה כשמעירים פתיל ישן – הסיכוי לקבל תגובה הוא קטן יותר. לא צריך להיעלב או משהו.
לא צריך להתייבש.
זה ברור לי, אבל אני לא כותב הרבה סיכומי מחשבות כאלה. לא נעלבתי ממש.
עכשיו קלטתי שאת וחבריך סטודנטים לקולנוע, אני בכלל מוחמא.
זה נותן לי הרגשה כאילו אני ממש מבין. זה לא קורה לי הרבה בכל הקשור לקולנוע. אולי הגיע הזמן להסבה מקצועית?
כרגע צפיתי בגרסת הבמאי
מסקנות יגיעו בעוד 8-10 שעות, אחרי שאני אשן. חוצמזה- זיהיתי בסרט את סת רוגן, כשהוא היה לא נראה בן 30+. אני ממש גאה בעצמי שזיהיתי אותו. לכל התוהים- זה הסיידקיק של סת'[הבריון עם הסכין].
אני חושב שכל הדיון כאן מפספס קצת את הסרט...
ראיתי את הסרט לראשונה אתמול, ונשארתי עם הרגשה כהה כזו, שאני לא בדיוק יודע מה היא או מה לעשות איתה. היא חוברת לעוד כמה הרגשות שהיו לי במהלך היום, ליצור הרגשה קודרת מהורהרת כזו. אני חושב שזו היתה המטרה. אני לא חושב שהסרט הזה התכוון שנחשוב עליו יותר מדי חזק. אני לא חושב שמבחינת הגיון, הסרט הזה מחזיק מים. יותר אמורים להבין אותו באינטואיציה. לנסות לכתוב מה קרה שם באופן מדויק הוא כמו לנסות למסמר ערפל לקיר. הביקורת של לונג ג'ון היא כ"כ מוצלחת כי היא לא מנסה להבין מה קרה אלא מה הוא גרם לה להרגיש (מזכיר לי קצת את "מדעי החלום", שאמרו עליו שזה סרט שצריך לראות בהצגת חצות אחרי משקה או שניים). זה לא סרט על מסע בזמן,
הסרט הוא על דונית בחור שאף אחד לא מבין, ופחות מכולם הוא עצמו, ועל המסע המוזר שהוא עובר, ואין בו היגיון, כי בעולם שלו, העצוב והמוזר, אין היגיון. הוא חולה, ולאורך כל הסרט ריחמתי עליו, פחדתי ממנו וחיבבתי אותו, בו זמנית. אין ספק שהחיוך שלו הוא החיוך הכי מפחיד ומעורר אמפתיה שראיתי. המוזרות של דוני משתקפת בעולם כי הוא רואה אותו דרך העיניים שלו, אבל כנראה גם בגלל שהעולם קצת מוזר.
אני לא בטוח מה כתבתי פה, אני לא בטוח שזה כתוב באופן ברור, או רהוט או הגיוני. זה כנראה בהשפעה של הסרט.
בעיקרון אתה צודק
אני אישית לא יכול להפסיק לנסות ולהבין סרט שאני אוהב עד הסוף. אני קראתי את כל התיאוריות וכל הפורומים, ואני לגמרי מבין את האובססיה של אנשים לנתח את הסרט.
אבל בנקודה זו, כל מי שאני עושה לו היכרות עם הסרט, ישר פונה אלי אח"כ ושואל אותי כל מיני שאלות, (כי אני האותוריטה בעניינים שכאלה) אז אני עונה על מה שאני יכול, אבל אני תמיד מסייג ואומר להם שאין צורך בכל התשובות, ואי אפשר בכלל להבין את הסרט לגמרי עד הסוף, זה לא יסתדר אף פעם לגמרי, וזה גם לא צריך, זה מיותר, הסרט עושה לך בדיוק מה שהוא צריך, וכל המוסיף גורע.
שורה תחתונה, יש איזה הגיון לסרט, זה לא דיוויד לינצ', הוא לא תלוש לגמרי ולכן הוא כן מחזיק מים, אבל רק מים כאלה שיוצאים מהחזה ומרחפים בחדר…
כלומר יש גבול להגיון, והוא בדיוק מספיק רחוק בשביל שהוא לא יפריע להנות מהסרט הנפלא הזה,
ואכן הדבר העיקרי בו זה האווירה שהוא משרה עליך לכל אורכו, ובעיקר בסופו.
תודה שכתבת את מה שרציתי להגיד, רק ברור יותר
ואני באמת מתקן את עצמי, כי קצת הקצנתי- יש היגיון מסוים בסרט, אבל כמו דוני, הוא על הקצה…
אנשים, בחייכם - תסמנו ספוילרים כשיש כאלו.
זה לא מסובך, ובהחלט חיוני.
סורי שלא סימנתי קודם
הרי דוני מההתחלה ניצל מהמנוע של המטוס כבר בתחילת הסרט,אז במקום להנצל פשוט הארנב לא היה קורא לו ואז הוא היה כבר מת והעולם היה ניצל?
הסרט, לכל אורכו היה ברור לחלוטין, או לפחות ברור כמו שסרט מסתורי אמור להיות ברור אך אז בא הסוף ודפק לי את העניינים, ומהסרט הזה אני לא מבין כלום! כלום! נאדה! לא משנה כמה אני חושב על זה, שום דבר לא מתקשר לי, גרוע מזה, התחלתי לקרוא תגובות ומשום מה נראה לי שכולכם מגיבים כאן לסרט אחר שלא דומה בשום דבר שראיתי, התגובות שלכם מרגישות כאילו סותרות אחת את הניה, כל אחד מסביר את הסוף כאילו הוא ראה סוף שונה מהשאר, והכוונה היא שונה בהתרחשויות! כמובן שאת הסרט אהבתי, סרט מעולה, הפסקול, הצילום, וכל מה שנאמר כה בעבר, אם רק מתעלמים מהעשרים הדקות הראשונות (והזוועתיות! דווקא חשבתי שאני בדרך לשנוא סרט סוף סוף!) אז כל סצינה היא מדהימה, רק הסוף. ווא, כאילו הסרט שינה ז'אנר וכאילו הדביקו סוף ללא כול קשר לסרט, הסרט גונב מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" את תואר הסרט עם הסוף הכי ברור אי פעם, עד שאבין ממנו משהו (הללואי ויכולתי להצביע על משהו לא מובן, אבל *כל* הסוף לא מובן, נראה שהדרך היחידה היא למצוא הסבר שלם לכל מה שהתרחש בסוף).
תודה, רק אם אפשר פירוט
לגבי השאלה הראשונה, לא ממש הבנתי איך זה.
נדמה שעכשיו זה ברור יותר
אבל בזמן שלפני תחילת הסרט, מה בדיוק קרה (זה עלול לקשר בין החוטים)?
אמנם בצורה שונה, אבל פחות או יותר מה שקורה בסוף.
לא יודע, ההסבר הזה לא נראה לי.
נראה לי שהנפנוף היה רק ג'סטה. לפעמים סיגר הוא רק סיגר (למרות שבדוני דארקו, סיגר יכול להיות גיטרה).
סכיזופרניה
אני עובד עם סכיזופרנים על בסיס קבוע בתור מדריך שיקומי והורדתי את הסרט הזה כי שמעתי שהוא על נער סכיזופרן. אני חייב להגיד שדוני ממש לא מתנהג כמו סכיזופרן בסרט. סכיזופרנים זה אנשים חרדים מאוד, הם לא מאגניבים כאלה שאומרים מה שהם חושבים מול אולם מלא באנשים או מול כיתה או מול מורה. הם אנשים שמסתגרים בביתם והוזים את הפרנוייות והפחדים שלהם לבד. ועוד דבר חשוב הם לא אנשים אלימים. הניסיון לצייר את דוני כסכיזופרן פסיכופת הוא תואם את הסטיגמה של רוב האוכלוסיה על סכיזפורנים. האמת היא שיש יותר סיכוי לאדם נורמלי להיות אלים כלפי מישהו אחר מאשר לסכיזופרן. האלימות העיקרה שהם מפנים היא כלפי עצמם בצורה של אובדנות.
הפרשנות היחידה של הסרט שאני מתחבר אליה היא שכולו הוא למעשה הזיה פסיכוטית של דוני.
נאמר בסרט שדוני הוא סכיזופרן?
לא.
אאל''ט, כן נאמר שהוא סכיזופרן
אם לא מפורשות, אז באמצעות התרופות שהוא לוקח, שהן תרופות לסכיזופרנים. אלא אם כן אתם מתכוונים שהסרט משאיר את הפרשנות בידי הצופה – האם אתם חושבים שפרנק באמת קיים, או שדוני שומע ורואה דברים שלא נמצאים שם (שזו ההגדרה הקלינית, פחות או יותר, לסכיזופרן).
אבל אגב, להגיד שסכיזופרנים ואלימות זה חד משמעית לא נכון – זו טעות. אני אישית מכירה סכיזופרן שלא מסתגר בעצמו, לא מפחד לדבר מול קהל, ותקף את אמא שלו עם סכין כי הקולות אמרו לו שזו לא אמא שלו, אלא שד/שטן שהתחפש אליה.
אתה מדבר על סכיזופרניה כאילו זה דבר אחד,
בזמן שזו משפחה שלמה של הפרעות שלכל אחת מהן מאפיינים שונים. סכיזופרנים פרנואידים, למשל, דווקא יכולים להגיע לרמות די גבוהות של אלימות, והם אלה שבדרך כלל מופיעים בסיפורת.
אני חושבת שלהציג את כל הסכיזופרנים כאילו הם מקשה אחת זה סוג של סטיגמה שמפתיע אותי שמגיע מאדם כמוך שכביכול בא לפה למחות על סטיגמה.
את יודעת,
זה גם מה שאני חשבתי, אבל אז חשבתי על הצד שהוא מגיע ממנו.
אני לא חושבת שהוא מנסה ליצור סטיגמה אחרת, אלא רק להציג את הקשת הרחבה של ההפרעה, ורק יוצא לו קצת "הפוך על הפוך".
פרנק/הארנב
עשית לי הרבה סדר בראש עכשיו. תודה!
את ס.דארקו מישהו ראה?
ס.דארקו,סרט ההמשך שמספר על האחות הקטנה סמנתה 7 שנים אחרי סוף הסרט הראשון.
בדיוק סיימתי לראות אותו וכמות הבלאגן שהוא עשה לי בראש משתווה רק לכמות הבלאגן שהסרט הראשון עשה לי בראש,מישהו ראה אותו?
האזרחית א' ראתה אותו.
ניתן לומר שהיא לא ממליצה.
כתבה מספר 4457
מה אתם הייתם ממליצים?
הייתם ממליצים לי לקנות את גרסת הבמאי או את הגירסה הרגילה?
אני יודע שגירסת הבמאי מגשרת על פערים פתוחים בסרט, אבל לפעמים זה דווקא נחמד שלא הכול סגור לגמרי, אז השאלה היא- האם גרסת הבמאי מפחיתה מהסרט, או מוסיפה?
לטעמי, הגירסה המקורית
זה אחד המקרים שבהם התשובות שמספקת גירסת הבמאי רק מפחיתות מהסרט.
השאלה היא-
האם באמת ניתן להבין את הסוף של הסרט, מבלי גרסת הבמאי?
האם באמת ישנם רמזים או הסברים בסרט עצמו, למשמעויות שבסופו, כך שהצופים לאחר מספר צפיות יצליחו להבין את הכול?
אי אפשר להבין את הכל, כי אין תשובה חד-משמעית
זה, לטעמי, ההבדל בין שתי הגירסאות: בגירסה הראשונה ההרגשה היא שהסרט נשאר פתוח לפרשנות. בגירסת הבמאי יש הסבר חד-משמעי אחד, אבל זה לא עוזר כי ההסבר הוא כל כך מסובך ומבלבל שגם אותו קשה מאוד להבין. בקיצור: עדיף לראות את הגירסה המקורית, ואז לקרוא את העמוד הזה מההתחלה. תקבל הרבה הסברים שונים ותוכל לבחור את החביב עליך.
שאלה על תאריכים
מה התאריך המשמעותי יותר לחובבי הסרט – השני באוקטובר או סוף העולם ב-31.10?
למה להתלבט? תקרינו גם וגם
(ל"ת)
זה כנראה לא יקרה
אבל אולי נשדר ב-30.10 (טעיתי קודם, לא?) וביקום חילופי כלשהו השידור יחזור אחורה 28 ימים ושש שעות ל2.10.
אני חושב שה-2 באוקטובר.
(ל"ת)
נקבע סופית - 30.10
יש לכך כמה סיבות:
קודם כל, זה מה שמחזיקת תיק דוני דארקו ביס קבעה, ואנחנו עושים מה שהיא אומרת לגבי דוני דארקו. בזכותה הסרט הזה בכלל משודר בטלוויזיה.
חוץ מזה, דוני פגש את פרנק בחצות שבין הראשון לשני באוקטובר. מכיוון שרצינו לשדר ברצועה המרכזית ב-22:00, עדיף היה לעשות זאת ב-30.
סיבה אחרונה היא שהסרט יצא לאקרנים ב-26 באוקטובר 2001, כך ששידור ב-30 יהיה קרוב יותר לחגיגות יום ההולדת.
דבר אחרון – יחד עם השידור הסרט יעלה גם לרשת לצפייה מלאה וחוקית און-ליין (אבל רק למנויי יס).
יש סנל"ל בתגובה שלך!
וגם, למה התכוונת ב"סרט שעשוי מאהבה ולא מפחד"? אני מבין איך סרט יכול להיעשות מאהבה, אבל מה זה "סרט שעשוי מפחד"?
סרט שעשוי מפחד
זה סרט שעשוי מלחץ, פחד (שהמניות ייפלו או שהזכויות למותג ייעלמו), כמו 'רובוטריקים 4' או 'סופרמן' המתקרב.
אה, ומשהו קרה לשרת של האתר, אני סימנתי ספויילר על ההודעה שלי וההודעה שבה אני נשבע בזאת פורסמה 5 פעמים.
הייתי בטוחה שההערה שלך
("סרט שעשוי מאהבה ולא מפחד")
הוא רפרנס לסצינה בסרט שיש בו את המרצה ההוא (פאטריק סוויזי? עבר מלא זמן מאז שראיתי, אוי הזיכרון), אומר משהו שבחיים הכל נע על ציר בין אהבה לפחד. היה משהו כזה בסרט? יש לי זיכרון ממש חזק של זה.
ההערה הזאת לא הייתה טייק על הסצינה הזאת?
כן. בידיוק
(ל"ת)
אוקי, הנה מה שהייתי צריכה לעשות לפני שכתבתי
את ההודעה.
לא להתעצל ולחפש את הסצנה :)
אני מניחה שהיא מכילה ספויילר כי זה סצינה מהסרט, אבל היא לא באמת הורסת כלום למי שלא ראה את הסרט עדיין ומתכנן לראות בעתיד
http://www.youtube.com/watch?v=Q38N9QvsdzU
לגבי א - under the milky way
אתה מתכוון לקטע הזה? (ספויילר לסרט, כמובן)
http://www.youtube.com/watch?v=GY09f4XWgro
סוף סוף ראיתי את הסרט אתמול בפעם הראשונה
והוא באמת היה מדהים ומיוחד כמו ציפיתי ממנו שיהיה.
בסוף הסרט גיליתי שבעצם ראיתי את גרסת הבמאי ולא את הסרט "המקורי".
האם יש טעם לראות את הסרט המקורי, או שאסתפק במה שראיתי? האם יש הבדל מהותי בין השניים?
לכל המגיבים פה מ-2002, קנו מניית אמזון וביטקוין בהמשך. אתם עוד תגלו מה זה.