ביקורת: צוואה של כלבה

"צוואה של כלבה" (באנגלית: A Dog's Will. אולי כי "A Bitch's Will" נשמע קצת אכזרי) הוא מסוג הסרטים שרואים כשלא מקשיבים לאמא כשהיא אומרת "לא צריך לצפות בכל סרט שיש ברשימה של סרטים טובים רק כי מישהו שם אותו שם". בימד"ב יש לסרט 11 אלף דירוגים, בלטרבוקסד קצת יותר (16 אלף) והסרט לא זכה באף פרס "הסרט הטוב ביותר" באף מקום. אז איך הוא הגיע לרשימה של אתר מכובד לכאורה כמו לטרבוקסד, ועוד למקום התשיעי?

ובכן, יש לכך מספר תשובות: האחת היא הפורום הבריזלאי של אותו אתר רשימות ודירוגים, שמקפיץ לא מעט קולנוע דרום אמריקאי למקומות שאחרת הוא לא היה מגיע אליהם. השנייה היא שלטרבוקסד הוא בסופו של דבר אתר עם חבלי לידה, מה שמאפשר לכל מיני חריגות שכאלה. השלישית היא שתקשיבו, זה ממש אבל ממש אחלה של סרט.

אני אומר "ממש אחלה" כי "צוואה של כלבה" הוא מסוג הסרטים שקצת מהססים להגיד שהם "טובים" – אין כאן חזון אמנותי מרהיב על הפער בין עניים ועשירים, התכתבות פוסט מודרנית עם יצירות אחרות או משחק לפני או מאחורי המצלמה שפותח את הראש. אם להיות כנים לחלוטין, "צוואה של כלבה" הוא פשוט קומדיית בורקס.

"צוואה של כלבה" הוא במקור מחזה, שעובד לסדרת טלוויזיה, שזכתה להצלחה אז היא הפכה לסרט בקיצוץ של איזה 2/3 מהעלילה. העלילה, במובן רופף מאוד של המובן, מספרת על שני בטלנים בעיירה שכוחת אל בברזיל שמנסים להשיג כסף, בחורות ומה שביניהם. האחד תחמן, השני פחדן ומסביבם שלל טיפוסים של אנשים שבשלב כזה או אחר רוצים לדפוק להם מכות בראש או לדפוק אותם במובן המיני יותר של המילה. אם אתם משוכנעים שיש כאן רובד נסתר, אין כאן: זאת באמת קומדיית בורקס.

כלומר, עד הרגע שהסרט נהפך למשפט תיאולוגי שבו ישו בכבודו ובעצמו שופט את הדמויות. זה מסובך קצת, ומעט מספיילר, אבל זה כן חלק ששווה להגיד שקיים. יכול להיות שאתם חושבים עכשיו "אה, נו, יש בסרט איזה משהו תיאולוגי כזה, זה לא סתם סרט בורקס", אז לא – זה באמת סתם סרט בורקס. או לכל הפחות, קומדיה מטומטמת מאוד שכמה מוטיבים דתיים הלכו לאיבוד ומצאו את דרכם אליה. תחשבו על "דוגמה" אבל אפילו יותר שטותי. תחשבו על.. תחשבו על "חגיגה בסנוקר" אבל שבאמצע יש בית דין תיאולוגי. כי, כאמור, זה באמת פשוט סרט בורקס.  

אבל הנה העניין – קומדיות בורקס הן סוגה לגיטימית לחלוטין שיש בתוכה כמה יצירות מופת קולנועיות. קחו לדוגמה חלק מהסרטים של קוסטריצה. כן, אני יכול לנפנף ידיים ולנסות להסביר למה הסרטים שלו הרבה יותר מתוחכמים מהשטויות שיצאו בארץ, אבל במקום זה אני אגיד שכן, יש בלא מעט מדינות סוגת קומדיה של "בטלנים עושים שטויות בדרכם להשיג את הבחורה", וכמו כן, מה שנראה לנו זבל נראה הרבה יותר עמוק לאנשים אחרים כשזה בשפה אחרת (שון בייקר, במאי "פרויקט פלורידה", מתפייט על "אסקימו לימון" וההשפעה שלו על הקולנוע האמריקאי. באמת) ובנוסף, כמו כל סוגה, יש יציאות פחות טובות ויותר טובות ו-וואלה, "צוואה של כלבה" הוא מהיציאות היותר טובות.

ל"צוואה של כלבה" יש את סגנון ההומור הזה של שתי דמויות שמנסות לתחמן אחת את השנייה, והשנייה איזה קילומטר לפני הראשונה, ואז היא הולכת סביב סביב ומברברת עד שהראשונה עוצרת אותה ומסכימה לתנאים שלה אבל מוסיפה איזה תנאי – מה שכמובן רק מסבך את התוכנית של השנייה, אבל אל דאגה, גם לזה יש תוכנית גיבוי.

קחו למשל את השם של הסרט: לאחר מותה המצער של הכלבה של האדונית שלהם, אחד מהעובדים צריך לפתע לארגן קבורה קדושה לכלבה, לבקשת האישה וכדי להרגיע את הרוחות בבית. אנשי הכנסייה מתחלחלים מהרעיון, עד שהם שומעים שבעליה הנכבדים של הכלבה השאירו בצוואה שלה כסף רב לכנסייה, אז הם מוצאים את דרכם התיאולוגית לאשר את חילול הקודש הזה. מה שהעובד עכשיו צריך לעשות הוא להסביר לאדון על הצוואה שהוא המציא עבור הכנסייה עבור אשתו, והאדון דווקא לא שמח להיפרד מכל הכסף הזה, והבלגן ממשיך וכן הלאה.

כיאה לסרט שהוא בעצם סדרת טלוויזיה שצומצמה לאורך של פחות משעתיים, מבנה הסרט הוא אפיזודי וערוך בצורה דחוסה במיוחד. אם זה היה סרט דרמה זה כנראה היה מפריע, אבל "צוואה של כלבה" הוא קומדיה, וקומדיות טובות הן קומדיות מהירות. ואפשר להגיד הרבה דברים על "צוואה של כלבה" (והרבה אנשים, בייחוד בלבטרבוקסד, אכן אומרים בעודם מקללים את כל הברזילאים שהכניסו אותו לרשימה) אבל אי אפשר להגיד שהוא סרט איטי.

כאמור, ב"צוואה של כלבה" נתקלתי כשהוא היה במקום התשיעי ברשימת הסרטים הטובים ביותר – תואר שגדול כמעט על כל סרט שקיים בעולם, ועל קומדיית בורקס שהיא בעצם סדרת טלוויזיה שרוכזה לסרט הוא גדול שבעתיים, אם לא שבעתאלפיים. אבל אולי דווקא בגלל זה כל כך שמחתי לפגוש אותו שם: בין כל האפוסים הרציניים והכבדים באורך הגלות על הנושאים החשובים ביותר הצליח להשתחל לו סרט קטן וממזרי בלי הרבה יומרות שפשוט מעביר שעה ומשהו בכיף. אפילו אם הברזילאים צודקים ולאנשים מאזור מסוים שם הסרט הופך למשהו גדול ומשמעותי בהרבה, זה ממש לא משנה: גם כאן, חצי כדור הארץ הרחק מהם, אפשר ליהנות מהשטויות של צ'יקו וגרילו משל היו "צ'רלי וחצי" שלנו.