ביקורת: איש הכלב

איש הכלב לא יכול לדבר. זאת, בפני עצמה, לא בעיה: סרטים עם גיבורים שלא מדברים התקיימו לפני שהיו סרטים מדברים. גם היום עוד מפיקים מדי פעם סרטים שקטים, למעשה – רק לפני רגע היה לנו סרט מונפש עם גיבור כלב שלא אומר מילה בשעה שבני האדם שסביבו לא סותמים את הפה. אבל איש הכלב הוא לא גרומיט, ולא רק משום שהוא חסר את יכולת ההבעה המופלאה שאארדמן מוציאים מהגיבור על ארבע שלהם, אלא גם משום שהוא ישות הרבה יותר חד-ממדית: כשהוא שמח הוא נובח ומלקק אנשים וכשהוא עצוב הוא מייבב כמו שכלבים מייבבים כשהם רוצים לפצוע אותך בנפש. איפה זה ואיפה המבטים מלאי המשמעות של גרומיט. 

למי שלא מכיר את התופעה, "איש הכלב" הוא סרט מונפש שמבוסס על העלילות של כמה ספרים בסדרת הקומיקס המצליחה לילדים (בשביל האחיינים שלי זה טקסט שזוכה ליותר חרדת קודש מרוב הטקסטים הדתיים). במרכז הסיפור נמצא איש הכלב: שוטר שמקבל ראש של כלב לאחר תאונה שבה הגוף של הכלב והראש של השוטר מושמדים. התוצר של הניתוח הזה הוא שוטר-על עם מיטב הכישורים של הכלב והאדם – כמו רובוקופ, אבל בלי כל האלימות והעירום (אז, כמו "רובוקופ: הסדרה המצויירת"). היריב העיקרי שלו במהלך הספרים הראשונים, ולפיכך גם בסרט, הוא פיטי (פיט דייווידסון) – חתול עם כושר המצאה לכל מיני מכשירים מוזרים (שואב אבק ענק, תותח שיורה דגים מתפוצצים) ותחושה שהוא נולד כדי להיות רשע.

היא אחרי שהעוזרת שלו מתפטרת (יש בדיחה מאוד חמודה שבה הוא ממשיך לנסות לשלם לה עם דברים שהם לא כסף), פיטי מחליט שהאדם היחיד שיכול לעזור לו הוא מישהו מרושע כמוהו ומזמין מכונת שכפול (בבקשה אל תנסו להשיג אחת באלי אקספרס, הן אף פעם לא עובדות כמו שמובטח במודעה). פיטי משתמש במכונה אבל במקום לקבל עובד בוגר ומרושע כמוהו הוא מקבל גרסה מוקטנת וילדותית של עצמו, העונה לשם פיטי הקטן (לוקאס הופקינס), שלא חושבת שהעולם רע ולכן גם לא חושבת שהיא צריכה להיות מרושעת.

המרכז הדרמטי של הסרט, אם כך, הוא שאלה שדי הרבה סרטים מצוירים שואלים לאחרונה, מ"שרק" דרך "ראלף ההורס" ועד ל"נימונה" ו"לא רעים בכלל" – איך נקבע מי טוב ומי רע? הסרטים האלה מציבים במרכזם דמויות שאמורות להיות הנבלים בסיפור שלהן ומנסות לשאול: למה הן בעצם כאלו? האם החברה דחפה אותן לזה, או שמא הן מצאו משהו מנחם בלקבל על עצמן את התפקיד שיועד להן? ומה זה בכלל רשע, כשחושבים על זה?

ובכן, התשובה של "איש הכלב" היא שרשע הוא שורה של בניינים מדברים שנלחמים במהלכים שכמו לקוחים מקרב האבקות. כן, די קשה לקחת ברצינות את השאלות האלה ברצינות עם חוש ההומור הייחודי של הסרט. זה עובד בתוך ההקשר הסיפורי אבל לא מעבר לכך – אין למאבק של פיטי עם הטבע של עצמו שום משמעות עמוקה יותר, ופיטי הקטן חמוד באופן כזה גנרי שכאילו הונדס במעבדה הוליוודית במטרה למכור מוצרים נלויים.

אבל התלונות הללו חסרות משמעות מהסיבה הפשוטה: "איש הכלב" הוא סרט מצחיק. וכיפי. ומבדר. אתם לא תצאו ממנו עם תשובות לשאלות הגדולות של המוסר אבל… נו, בחייכם, זה סרט של איש הכלב. למה ציפיתם?

העובדה שמדובר בסרט קצר יחסית (תשעים דקות, כולל הכתוביות) שמבוסס על כמה ספרים שונים, עוזרת לתת לו קצב שהופך אותו למכונת בדיחות טובה יותר מרוב הקומדיות לייב-אקשן שראיתם בקולנוע לאחרונה. הומור סלפסטיק, הומור נונסנס, משחקי מילים מטופשים, הומור ויזואלי (הנביחות של איש הכלב מקבלות לפעמים צורה פיזית ודמויות אחרות מתנהגות כאילו הן עצמים מוצקים). פשוט אין לכם זמן להשתעמם או לתהות לגבי כישלון הסרט כמעשיית מוסר.

אני גם מחבב מאוד את סגנון האנימציה של הסרט. כמו הסרט של "פינאטס" שיצא לפני כמה שנים, גם זאת יצירת CGI שממשיכה באותה אסתטיקה פשוטה של חומר המקור, והתוצאה היא שהסרט לא נראה כמו אחד ממיליון סרטי האנימציה שממלאים את המסכים. אין פה שום שוט שידהים אותך במורכבות הטכנית שלו, אבל יש פה כמה שימושים מאוד חכמים במדיום כדי לספר בדיחות באופן ויזואלי בלבד. האילמות של הגיבור היא לא מכשלה, אלא אתגר שמעודד את היוצרים להיות טיפה יותר מתוחכמים.

המשחק הוא החלק החלש בסרט, לא כי הוא רע במיוחד אלא כי מרבית הביצועים לא מלהיבים. פיט דיווידסון בסדר גמור בתור חתול מרושע, איסלה פישר בסדר גמור בתור כתבת החדשות היחידה בעולם של הסרט וריקי ג'רוייס קצת פחות מבסדר גמור בתור דג רובוטי מרושע (אה כן, יש גם דג רובוטי מרושע). כן אגיד שהילד שמשחק את פיטי הקטן אכן חמוד מאוד (אני מתערב שהלחיים שלו אדומות מרוב צביטות של דודות וסבתות), ושליל ריי הווארי הוא כנראה ההופעה הקולית הכי טובה בסרט, בתור הבוס הסובל של איש הכלב שלא מקבל ציות מהשוטר האחד שלו או טיפה של כבוד מראש העיר המניאקית. הוא מצליח להיות זה שכל הזמן מתעצבן מהגיבור של הסרט בלי אף פעם להפנות את הקהל נגדו.

תשעים דקות (כולל כתוביות!) הן כנראה האורך המושלם לסרט מסוגו של "איש הכלב". לא קצר מכדי לספר סיפור ולא ארוך כל כך שהסגנון שלו יתחיל להעיק על צופה בגיל דו-ספרתי. אפילו הדרמה הרגשית, שהיא החלק החלש בסרט, עוברת בשיא המהירות ולא באמת גורעת מהחוויה. גם כשהסרט נכנס להלך רוח יותר דרמטי הוא לא עוצר את עצמו מלספר בדיחות. ההשוואה הבולטת היא "קפטן תחתונים" מלפני כמה שנים, שגם הוא מבוסס על סדרת ספרים של דאב פילקי, שהיה מבדר אבל בצורה עצלנית יותר – הבדיחות שלו היו בדיוק מה שציפית ולסיפור לקח טיפה יותר מדי זמן להתניע. "איש הכלב" מהווה שיפור, ומבשר טובות לעיבודים קולנועיים עתידיים לספרים של פילקי (מתי יהיה סרט על "מועדון הקומיקס של סופר גור"?).

שתי הערות לצופים בארץ:

צפיתי בגרסה באנגלית ככה שאין לי מושג מה איכות הדיבוב הפעם.

לפני הסרט הופיע סרטון קצר של "לא רעים בכלל", כנראה כהכנה לסרט השני בסדרה, גם הוא מאוד חביב ובדיוק באורך הנכון לבדיחה שהוא מספר, אז תשדלו לא לאחר לסרט.