אני חלוק בדעתי. מצד אחד, "חי בסרט" הוא סרט טוב, מצחיק וכיפי שאני רוצה שאנשים יראו. מצד שני, נכון לעכשיו, עד שההאשמות נגדו מתבהרות, אני לא ממש רוצה להזרים כסף לכיוונו של ג'יימס פרנקו. מצד שלישי, אני כן רוצה להזרים כסף לכיוון של המפיצים שלו, שמהמרים על סרט שלא מובן מאליו שינחת בארץ, כדי שימשיכו להמר ולהביא עוד סרטים כאלה. מצד רביעי, סלחנות כלפי התנהגות מינית גבולית הובילה אותנו עד הלום, וההלום הוא לא משהו.
בעצם אין שום דבר חדש בדילמה ש"חי בסרט" מציב מוסרית, פשוט הפעם היא מגיעה בתקופה שבה הנושא עומד בעין הסערה הציבורית. האם בפרסום הביקורת הזאת אני מאשרר את ההתנהגות של פרנקו? האם בכך שאני משתף אתכם בדילמה הזאת אני מצליח להבהיר שהנושא מפריע לי כי כבר כתבתי שתי פסקאות ועוד לא הגענו לביקורת? או שזה סתם פלסטר שטחי? אני מניח שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לבקש ממי שרוצה לראות את הסרט לקרוא את ההאשמות נגד פרנקו ולחשוב מה אתם רוצים לעשות. "חי בסרט",הוא יותר מג'יימס פרנקו ואפשר בהחלט ללכת לסרט בשביל לתמוך בכל אחד מהשחקנים, תסריטאים, מפיקים ומפיצים אחרים – אבל זה אומר גם שאנחנו תומכים, בצורה מסוימת לפחות, בפרנקו שמואשם במעשים לא קלים שאולי הוא לא עשה, אבל כנראה כן. ובמקום לרוץ לסרט כמו שהיינו עושים לכל סרט אחר, כדאי לעצור ולחשוב על מה זה אומר ללכת אליו.
וכל זה מבאס, כי את הביקורת הזאת הייתי אמור בכלל לפתוח עם איזה "או, היי, קוראים" או "היי, דוגי" או "התוצאות חזרו, בהחלט יש לי סרטן שד" או ציטוט אחר מ"החדר", שאותו "חי בסרט" מנציח. במילים אחרות וקצת שחוקות – אתה קורע אותי לגזרים, פרנקו!
בכל מקרה, הנה הביקורת.
"חי בסרט" מספר את סיפורו של מה שידוע כ"סרט הגרוע ביותר אי פעם" (למרות שיש לו כמה מתחרים: סרטי אד ווד, "טרול 2" או "מאנוס: ידי הגורל", למשל) – "החדר". סרט מ-2003 שבוים, נכתב והופק על ידי השחקן הראשי שלו – טומי וויסו, תעלומה מהלכת אנושית לכאורה וחייזרית למראה בעלת מבטא מזרח אירופאי כבד. "החדר" הוא מסוג הסרטים הכל כך גרועים שהם כבר טובים, ולכן עם הזמן הוא צבר לעצמו קהילת מעריצים הולכת וגדלה והפך לאחת מתופעות הקאלט הבולטות של שנות ה-2000, ובייחוד ה-2010. לאחר כמה שנים מאז צאת הסרט, גרג ססטרו, ששיחק בסרט וגם הפיק אותו, כתב ספר על מערכת היחסים שלו עם וויסו ועל ההפקה של הסרט, ועכשיו הספר הזה עובד לסרט. בעצם, "חי בסרט" רוצה לעשות ל"החדר" מה ש"אד ווד" עשה לסרטים של אד ווד.
ההבדל בין שני הסרטים ("אד ווד" ו"חי בסרט") הוא שאת אחד מהם ביים במאי אמיתי (טים ברטון בימים טובים) ואילו את "חי בסרט" ביים ג'יימס פרנקו. זה לא שפרנקו הוא במאי גרוע במיוחד, אבל הוא בטח לא במאי מוכשר. הגישה שהוא מביא איתו לסיפור היא פחות "סיפור" ויותר "ריצוי מעריצי הסרט", עם הופעות אורח של קומיקאים וידוענים בתפקידים קטנים עד גדולים, שחזור רגעים איקוניים או קריצות לאותם רגעים. זה כיף גדול, ו"חי בסרט" בהחלט עלול למרוח לכם חיוך ענקי על הפנים אם אתם מכירים את הנפשות הפועלות (וגם אם אתם לא), אבל קשה להגיד שהסרט אומר משהו עמוק על תהליך היצירה, על טומי וויסו או על מערכת היחסים של טומי וויסו וגרג סיסטרו. כי סרט אמיתי לא מתחיל, למשל, בסדרה של סלבריטאים שמדברים על כמה "החדר" הוא סרט מדהים בגריעותו. אלה אומנם רק שתי דקות מהסרט ובכל זאת מדובר בהחלטה אמנותית תמוהה וחסרת פשר – למי שלא מכיר את הסרט המקורי זה שקריסטן בל אומרת שהוא מאוד גרוע לא יבהיר על מה מדובר, ומי שכן מכיר את הסרט רוצה כבר לראות את המאורעות, לא את ג'יי ג'יי אבראמס מלהג על טומי וויסו.
מכיוון שהסרט לא מנסה ממש לפצח את החידה שהיא וויסו או להעמיק בה אומנתית, אנחנו נשארים עם סרט שמתאר את מהלך האירועים, אבל לא ממש נכנס לקרביים שלהם. כמו שאמרתי, זה כיף גדול למעריצים לזהות אזכורים, לראות את הסצנות האהובות עליהם משוחזרות ולבלות בחברתו הלא שפויה של וויסו אבל זה עיקר מטרת הסרט, וחבל. הוא אומנם נוגע קלות בחייהם של שחקנים כושלים בהוליווד, בשאלת היצירה ואפילו במערכת היחסים המוזרה של גרג וטומי – אבל בצורה שטחית ואגבית שהייתה יכולה להיות במקום זה משהו עמוק בהרבה.וזה חבל, אבל לא מאוד חבל כי בכל זאת, באנו לראות את המופע המטורף של טומי וויסו – ואת זה בהחלט קיבלנו.
כי ג'יימס פרנקו הוא אומנם לא במאי, אבל ג'יימס פרנקו הוא כן שחקן – ואת זה הוא עושה נהדר. ההופעה שלו כטומי וויסו היא הופעה נהדרת, ומדובר באחד השחזורים הקולנועיים הטובים שנעשו. פרנקו לא רק מצליח לעשות חיקוי מוצלח של טומי וויסו, אלא גם מצליח לשלב משהו באווירה הזרוקה שמלווה את פרנקו לתוך הדמות של וויסו כדי להגביר את המסתורין שמאחורי הדמות הזאת. אפשר אולי להתלונן על כך שגם בתום הצפייה אנחנו לא ממש יודעים יותר על וויסו, אבל זה קצת מפספס את הפואנטה שהיא המסתורין שאופף את האדם, ובעיקר את העובדה שמדובר באחת מהופעות הקומדיה הנהדרות של השנה האחרונה.
שאר השחקנים בסרט טובים, אבל פחות. זה מה שקורה כשלוקחים קומיקאים ופרצופים מוכרים לכל תפקיד שני במקום שחקנים שמתאימים לתפקיד. מאוד נחמד לראות את סת' רוגן מגיח באחד התפקידים, אבל אף אחד לא רואה את סת' רוגן ואומר, "וואו. הופעת השנה". גם שחקנים יותר טובים שצצים (למשל, בריאן קרנסטון) לא מצליחים להשאיר את חותמם. היחיד שמתקרב לפרנקו בסרט הזה הוא הפרנקו האחר – דייב. האח הקטן של ג'יימס פרנקו משחק בסרט את גרג ססטרו כנער בעל חלומות שפשוט רוצה להגשים אותם, אבל גם מוצא את עצמו חצי כלוא במערכת יחסים מורכבת עם אדם מטורף; אדם שהוא מצד אחד מפחד ממנו, אבל גם אכפת לו ממנו. קשה להגיד שהוא מדהים בסרט הזה, בטח לא כשאחיו הגדול בפריים איתו, אבל הוא יוצר דמות מעניינת שאף פעם לא מעיקה ושגורמת לך לרצות בטובתה, וגם זה משהו.
אם הייתי צריך לתקצר את "חי בסרט" במילה אחת, והיו מרשים לי לבחור מילה באנגלית, אז "חי בסרט" הוא פאנסרביס. אבל הוא פאנסרביס מושלם, שמצליח לפנות גם לקהל הלא מעריצים. אנחנו חיים בעידן של נוסטלגיה והתפרקות על העבר ומי שרוצה לקבל התרפקות על סרטים ישנים צריך רק ללכת לקולנוע ולבחור אולם, אבל לא נהניתי מאף חיקוי-ריבוט שניסה לשחזר סרט אחר כמו שנהניתי מ"חי בסרט" שמילולית משחזר סצינות מהסרט "החדר". זאת הנאה שטחית, כזאת שמגרדת לי בכל המקומות הנכונים אבל לא עושה שום דבר עמוק, ובכל זאת – הנאה. ואם ג'יימס פרנקו רק לא היה חשוד בהתנהגות מינית קלוקלת, זאת גם הייתה הנאה בלב שלם. לו רק היה מקשיב למילותיו של אחד, ט' וויסו – "אם הרבה אנשים יאהבו זה את זה, העולם יהיה מקום טוב יותר".
הפתיחה של הביקורת הייתה ממש מתישה.
יש אפשרות לעשות את הביקורות טיפה יותר אסקפיסטיות?
ברור לי שפרשייה ענקית כמו קמפיין metoo# או גל ההאשמות נגד בכירי הוליווד לא יכולים לעבור בלי התייחסות באתר על קולנוע. אבל ברוך השם, התייחסנו. ההרגשה היא שכמעט בכל ביקורת, כתבה, הגיג תמיד נחזור לדבר על האם הסרט גזעני, וכמה שחורים יש בו, והשחקן הואשם בהטרדה אז אל תלכו לראות, והסרט הזה עובר בכדל ולכן הוא פמיניסטי וצריך לתמוך בו וכו'.
אני קצת מתגעגע לימים שבהם האתר היה מקום כיפי וקליל שפשוט מדברים בו על סרטים. ובאמת שיש מספיק פוליטיקה באוף טופיקים בתגובות.
אז מה אתה אומר, יהונתן. יש מצב?
מסכים. הצדקנות הזאת הופכת קצת טרחנית.
(ל"ת)
צודק
היה אפשר לסכם את כל פסקת הפתיחה למשפט אחד, נניח "אבקש ממי שרוצה לראות את הסרט לקרוא קודם את ההאשמות נגד פרנקו ולהחליט אם לעשות זאת". זה היה מספיק
אני לא בטוח
לא בגלל שאני לא אוהב אסקפיזם, אלא בגלל שאני לא חושב שזה האתר שהשתנה כמו שפני הקולנוע השתנו. כמות הסרטים שאפשר לנקות אותם מפוליטיקה, בין אם בגלל דברים לפני המצלמה ("הפנתר השחור") או אחרי המצלמה ("חי בסרט") היא נמוכה בימינו. הכל זה פוליטיקה. "ליידי בירד" זה לא "סתם סרט אינדי וואטאבר" אלא "סרט של אישה על אישה וחשוב בימים אלה לתמוך בו" וכו'. גם בביקורות שלא אני הזכרתי את הדיון הפוליטי בהם ("שלושה שלטים"), הדיון עצמו צץ בתגובות.
שוב, גם כאן בביקורת הזאת – אני הייתי חלוק בנושא. ידעתי בהחלט שיש אנשים שזה לא מעניין אותם (ומישהי אף אמרה לי מפורשות שלא אכפת לה מהנושא), אבל זה הציק לי אישית לכתוב ביקורת אוהדת לסרט שהפנים שלו הם ג'יימס פרנקו. האפשרות האחרת מבחינתי הייתה לא לכתוב את הביקורת.
אני יכול להבטיח לך לא לנסות למצוא בכוח תרעומות פוליטיות , אבל להתעלם ביודעין מנקודה שמציקה לי רק בשביל להשאיר את מעטה האסקפיזם? אני לא יכול להבטיח דבר שכזה. זה קרה, אגב – הרבה זמן רציתי לכתוב על העלבון הנוראי שאני חושב שפיקסאר עשו לפרידה קאלו ב"קוקו" שגובל בכל עלבון הן אומנותי והן פוליטי שאפשר – אבל זה לא התאים לשום מקום וזה נושא בפני עצמו על משהו קטן יחסית בסרט, אז זה נזנח. אבל אין מה להשוות בין דמות משנה של שתי סצינות בסרט לבין מעשים בהם מואשם הבמאי/כוכב של הסרט.
שוב, אני לא סופר מיעוטים (הסיבה היחידה שהעליתי את הנושא ב"מחווה טיפשית" היא כי הסרט עצמו העלה אותה) ולא שם כאן ציון בכדל על כל סרט, ואני לא חושב שאני אתחיל בקרוב. אבל להתעלם בכלל מדברים שכאלה זה להגיד שהם מקובלים – שזה בסדר לעשות מה שעשית בלי לשלם אף מחיר ציבורי קטנטן כלשהו, כי אתה אומן ממש טוב. זאת עמדה מוסרית, אני מניח, רק אני לא בטוח אם זאת אחת שאני חולק. וכלומר, אני לא קורא לחרם ולא מפיל את הסרט ולא צועק לערוף את ראשו של פרנקו – אני רק מצביע שלמעשה של קניית כרטיס לסרט הזה יש משמעויות רבות, וכדאי לחשוב עליה. שיהיה ברור: אם מישהו יחליט ללכת לסרט הזה אחרי שחשב על כך וגיבש עמדה – זה ממש בסדר. היי, *אני* צפיתי בסרט. ואז כתבתי עליו ביקורת אוהדת. מי אני שאשפוט מישהו?
בקיצור, לא יודע. אנחנו לא מנסים בכוח למצוא את הנקודות הפוליטיות כדי למצוא חן בעיני מישהו, ואנחנו לא נתחיל לפתע. אבל אני גם לא יודע אם נפסיק להתייחס לדברים שמפריעים לנו. מצטער אם זאת לא תשובה מספקת במיוחד. .
קודם כל, תודה על תשובה מקיפה ומשוקעת.
אני מבין חלק מהדוגמאות שהבאת. די ברור שאי אפשר לדבר על "קרב המינים", "the post " או "strong island" בלי לערב פוליטיקה, וכמובן שיש הרבה סרטים בסגנון בתקופה האחרונה.
הבעיה שלי היא עם מה שנהיה מהאתר בפועל. כשהרבה מהדיונים בתגובות, וחדשות הקולנוע, והרבה מהסרטים שיוצאים, גם ככה עוסקים בצורה כבדה כל כך בפוליטיקה-אז ברגע שאתה מחליט להתייחס לנושא גם ב"פנתר השחור" פשוט בגלל שהקאסט שחור, או בליידי בירד פשוט בגלל שהבמאית אישה, ולהקדיש שליש מהביקורת על "חי בסרט", וללנק ל"צילומי מסך נגד פטריאריכה" בביקורת על שלושה שלטים וכו וכו. וכל אלה רק מהזמן האחרון.
שוב, אפשר להצדיק פחות או יותר כל הערה, או התייחסות כזאת בפני עצמה. אבל אתה לא מסכים שיתכן שנוצר כאן גודש מסויים?
אם הבנתי אותך נכון, אני ואתה באותו ראש לגבי זה שהאתר בראש ובראשונה צריך להיות מקום אסקפיסטי וכיפי. ו*ברור* שאתם לא צריכים להתעלם מטרנדים ותופעות שמעסיקות את כל עולם הקולנוע, כי אנחנו לא בואקום. לדעתי פשוט עברנו בהרבה את המינון.
כמובן ובלי קשר, תודה רבה על כל העבודה וההשקעה כפויית הטובה של הצוות באתר. אתם אחלה.
ל"הפנתר השחור" או "ליידי בירד" עוד לא התייחסנו
אבל להגיד שהסרטים האלה הם רק הסרטים ונטו זה, זה דיווח שקרי של המציאות. אנשים מתלהבים מהסרטים האלה בגלל התקופה והזמן שבה הם נחתו וזה לחלוטין עבד לטובתם. האם נתייחס לזה לביקורת? אני לא רואה סיבה במקרה של "ליידי בירד" (אבל אני לא יודע אם אני אכתוב את הביקורת או לא), ועוד לא ראיתי את "הפנתר השחור", אז אין לי מושג.
ואם את התלונה על "חי בסרט" אני מקבל, אני מודה שזאת על "שלושה שלטים" כבר מרגישה קצת תלושה. אי אפשר לקשר לקבוצת פייסבוק כרפרנס מבלי שזה הכנסת פוליטיקה שהורסת את האשליה האסקפיסטית? זה מרגיש לי סטנדרטים מעט קשוחים לאסקפיזם, אני מודה.
אבל בגדול, כמו שאמרתי – לא שמתי לב לבעיות מינונים כאלה או אחרות. בכל מקרה, הבאת את זה לתשומת ליבי, נראה מה יקרה עם זה. אני לא יכול להתחייב, אבל אני לא מנסה להפוך את האתר לפלטפורמה פוליטית.
אז אנחנו חלוקים מאוד לגבי "ליידי בירד" וה"פנתר השחור",
אבל אני לא מתכוון להכנס לויכוח על כל כתבה עתידית או שהייתה. ולגבי "שלושה שלטים"-שוב, בפני עצמה זו באמת הערה שולית. כמו שאמרתי קודם, הבעיה הייתה העומס. אחרי כל מה שעובר על האתר בחודשים האחרונים, גם בתגובות וגם בכתבות, התגובה שלי כשקראתי את הלינק הזה הייתה "נו מה יהיה?!". כאילו אין לאן לברוח מזה.
אבל נראה לי שהבנת את הראש שלי. אני אוהב את האתר, נהנה מהאתר, מבין שגם לנושאים האלה יש מקום-אבל לדעתי הגזמנו. כמו שאמרת, תחשוב על זה. אני אמשיך לגלוש פה בכיף כך או כך.
ב"שלושה שלטים" זה היה נראה כאילו יש צורך בכוח להכניס כדי שיהיה ברור שאנחנו בצד הכשר,
ויכול להיות שזה רק נדמה לי, בגלל המטמורפוזה החלקית שהאתר עבר בשנים האחרונות, מ"אתר לאנשים שאוהבים לדבר על קולנוע" ל"אתר לאנשים שאוהבים לדבר על פוליטיקת זהות באמצעות קולנוע".
(כמו כן סרטי קומיקס, זה לא השתנה)
ואני מאוד מקווה שאחרי שאראה את 'הפנתר השחור' מה שיהיה לי לומר הוא 'סרט טוב, וגם חשוב' ולא 'לכו לראות, זה נכון פוליטית'.
מהלך החשיבה שלי לגבי הכנסת הרפרנס הזה
היא שסעמק, זה תיאור מאוד מדויק של הסרט. כן, יש לו גם פרשנות לא פוליטית אבל מדובר בסרט שעוסק בבחורה שיוצאת כנגד המשטרה. איך זה לא עונה להגדרה הפשוטה הזאת? בלי קשר להאם אני מסכים איתן או לא (חלק מהתכנים שלהם מוצאים חן בעיניי יותר וחלק פחות) – זה פשוט משהו שתופס את הסרט בצורה מושלמת. אם אפשר להתלונן על זה, זה פחות להתלונן שזה להראות שאני בצד הכשר, ויותר להתלונן על דחיפת רפרנסים לאמצע ביקורות.
לגבי הפנתר השחור – לא חושב שאי פעם הייתה ביקורת באתר שדחפה אנשים לראות סרט בגלל שהוא "חשוב" או "נכון". אני טועה? (ואחדד – הייתה מהתקופה האחרונה? ביקורת שכזאת מלפני כמה וכמה שנים פחות מעניינת אותי)
אוף, אני עייף.
לגבי ההכנסה של הרפרנס של "שלושה שלטים" – הוא תופס נקודה מסוימת לגבי איך הסרט שרציתי להעביר. לאו דווקא מה הסרט הוא. dv ניסח את זה יותר טוב.
הבעיה עם הביקורת על "שלושה שלטים" וסרטים בסגנון***
היא, שבניגוד לפנתר השחור, לא מדובר בסרט קומיקס לילדים אלא בסרט אמיתי שיש לו פואנטה להעביר, וכשדוחפים פוליטיקת זהויות לא רלוונטית לדיונים עליו זה מרדד את הדיון וצובע אותו בצבעים של שחור ולבן – וזה לא הולם את המורכבות שלו.
***ספציפית בביקורת על "שלושה שלטים" ההערה הזאת לא הפריעה לי כי הפואנטה שלה הייתה שאם זה מה שאתם חושבים על הסרט אז אתם באים אליו עם הציפיות הלא נכונות, אבחנה שאני מסכים איתה. אני בכל זאת כותב את זה כי מדובר בבעיה ששוטפת את עולם הדיונים על קולנוע, לא רק באתר הזה, וחשוב לשים לב לנזק שאנחנו עושים בכך שאנחנו אונסים על סרטים פוליטיקה שהם לא ציפו לה.
אבל מי אמר שדיונים על פוליטיקת זהויות חייבים להיות שחור ולבן?
אתה מרגיש שהפתיחה שלי כאן, למשל, היא שחור ולבן? כי אם כן, פספסתי לחלוטין את המטרה שלי בכתיבה שלה.
האמת שאני מרגישה
שאי אפשר לחמוק מפוליטיקת הזהויות הזו בימינו אנו. זה נושא ששולט מאוד חזק בתקשורת ההמונים כרגע, וזה אחד הגורמים המשפיעים על החלטתם של אנשים אם ללכת לסרט או לא, ואחד הגורמים המשפיעים על דעתם אנשים על הסרט. לכן אין לי שום טענות כלפי יהונתן. אלו פני דברים היום.
*ב"אנשים" הכוונה היא לחלק משמעותי מהאנשים הצופים בסרטים, לא לכולם, כמובן.
אבל פה נכנסת ההקלישאה הקבועה, אבל נכונה -
אם נשים הבהרה כזאת לפני כל ביקורת לסרט שמעורב בו מישהו שאולי עשה מעשה מפוקפק כלשהו – לאו דווקא בהקשר להטרדות מיניות – זה אומר שהבהרות כאלה היו מופיעות במשהו כמו 3 מכל 5 ביקורות. וגם אז, האם באמת היינו כותבים את זה על *כל* סוג של מניאקיות?
להזכיר לכם שעד היום אפילו ציון של האפשרות להחרמת סרט שקשור איכשהו למל גיבסון מביא לתגובה בסגנון "איזה שטויות, תפרידו בין האומן ליצירה, אתם היהודים רואים אנטישמיות בכל מקום"? האם הקדמה הבהרתית כ"כ אקוכה ומפורטת הייתה מופיעה גם בביקורת על "הסרבן" אם הייתה כאן אחת כזאת?
הנה, לצורך העניין, מה שרד פיש כתב על "הבונה" שבו שיחק מל גיבסון לפני 7 שנים:
"אני לא סובל את מל גיבסון, לא רק משום שהוא אנטישם, אלא גם בגלל שהוא מל גיבסון. אף פעם לא החזקתי ממנו במיוחד ככוכב קולנוע, ו"אפוקליפטו" הוא סרט מגעיל באופן קיצוני. זה לא אמור להיות קשור בשום צורה לדעתי על הסרט – אני לא חושב שצריך להיות שום קשר בין מה ששחקן עושה בחייו הפרטיים לביקורת על הסרטים שלו."
זאת התייחסות מינימלית וראויה לנושא, *בגוף* הביקורת, שאפילו מציגה דעה די נחרצת של הכותב לכך ששפיטה של סרט לפי ערכיו של אחד המעורבים בו זה דבר מגוחך. אני לא חושב ש-dv היה מתלונן אם ההתייחסות לעברות של פרנקו הייתה מועברת בדרך הקרובה לזאת.
א. אם אנחנו מגלים שיש במאי שבאופן סדרתי מתעלל ומשפיל את האנשים על הסט שלו – כן, זה שווה דיון. הטרדה מינית זה לא "סתם מנייאקיות".
ב. מה קשור מל גיבסון לשמיטה. אחד, היה בעל מקרה אחד בו הוא צעק מילולית והתגלה בעל דעות נוראיות. השני, הוא בעל התנהגות סדרתית שפוגעת באנשים במעשים שלו. ההבדל בין מישהו שצועק בכיכר "כל היהודים צריכים למות" פעם אחת לזה שהולך סדרתית ליהודים וזורק עליהם ביצים וחיתולים הוא קיים ונוכח. אם פרנקו היה אומר משהו טיפשי כמו "נשים צריכות להיות במטבח" וצועק על מישהי "דדי סוכר", תאמין לי, לא הייתי רושם כאן כלום.
ג. הסטנדרטים המוסריים מלפני 7 שנים השתנו, אני לא רד פיש ואני חושב שבהחלט סביר, במקרה הזה – להתייחס לנקודה הזאת בהרחבה. האם בכל סרט עכשיו והלאה אני אעשה את זה? לא, ולו רק בגלל שזה מתיש ולא נחוץ לכל סרט. אבל כנראה גם שלרוב אני לא אצטרך לרשום ביקורת על סרט על אדם שבדיוק התגלה עליו עברו המפוקפק. בביקורת של "כל הכסף שבעולם" , למשל, התיאור של ספייסי קרוב יותר למה שאתה מתאר.
אה, וד.
אני אמרתי להפריד יוצר ויצירה? אמרתי שמל גיבסון פטור? אמרתי שג'יימס פרנקו זכאי? אם כן, תקשר למה שאמרתי אז – יהיה לי מעניין לקרוא מה חשבתי בזמנו. כיום, אין לי מושג. אני חושב שבין אם זה רצוי או לא (ועוד לא החלטתי) , זה מאוד קשה לעשייה – בטח במקרה של במאים/שחקנים שמהווים את ה"פנים" של הסרטים שלהם – כמו פרנקו וגיבסון.
אם אפשר לתת צ׳אנס למכה הנשים המורשע מל גיבסון
אני חושב שאפשר לתת צ׳אנס לג׳יימס פרנקו.
אז תן צ'אנס לפרנקו, מי עוצר אותך
בנוגע לדיון ביני ובין שנאוצר – נדמה לי שלא אני ולא הוא היינו מודעים לעבר שלו כמכה נשים, והתייחסנו למקרה האנטישמיות שלו. מן הסתם העניין הזה משנה את התמונה, ולא הייתי מודע אליו.
מה אתה רוצה ממני
ואם אנחנו כבר בעסקי ה"לצטט את רד פיש בדברים שהוא כתב לפני שנים ואלוהים יודע אם הוא עדיין עומד מאחוריהם" – הנה משפט מתוך הסיקור על טקס האוסקר של 2015 (זה שבו ספוטלייט זכה):
"אתם יודעים, יש נקודה מסוימת שבה, אם אתה מדבר על נושא מספיק, אתה מתחיל להיתפס כנודניק, ולא משנה עד כמה הנושא חשוב. לא משנה כמה אתה מאמין בזה, בפעם השלושים זאת כבר תהיה בדיחה."
הבעיה היחידה כאן
היא שאתה לא מדבר עליי או על כותב ספציפי או על מגיב ספציפי אלא על .. "כלל האנשים". הפכנו למעין גוש הומוגני שמבחינתך אומר את אותם דבר כל הזמן, למרות שכל אחד מאיתנו מדבר בתורו, ולא יחדיו והם העירו על דברים שלי לא היה אכפת מהם וההיפך. זה לא אותו מקרה כמו "כריס רוק מדבר על הדרת שחורים באוסקר קרוב לשלושים פעמים".
התבלבלתי בינך ובין DBS, סורי.
טוב שאין פה גם מגיב שקוראים לו DVDA…
לכם זה אסקפיזם, לנו זה דחיקה לשוליים
ככה נראה שינוי חברתי. הוא מחלחל לכל מקום, גם לביקורות סרטים.
וכמובן שגם לסרטים, שתמיד היה להם מסר, הוא פשוט היה כזה שכנראה נוח לכם יותר איתו, שהוא מובן יותר מאליו עבורכם.
תתמודדו.
אל מי בדיוק את מדברת?
(ל"ת)
מסכים
ומצטרף לבקשה
זוכרים את נחמן שניצקליין זצ"ל? קם לתחייה כגלגול החדש של עין הדג.
פעם ביקורות לאנשים שלא סובלים ביקורות, היום "לא מכבים את המוח בכניסה לקולנוע". סליחה, אני בדיוק מכבה את המוח שלי בכניסה לקולנוע, כי יש זמן לחשוב ויש זמן ליהנות. דחיל רבאק.
את הדיון על "לא מכבים את המוח" ומה הוא אומר ניהלנו כבר איזה עשרות פעמים
אבל כן, למה לא, נחמן שניצקליין זה פה. ברור.
אני נוטה לפספס דברים.
כמו שלמשל שכחתי להודות לך על כל העבודה שאתה עושה בתחזוקת האתר. אבל כן, אולי שניצקליין זו הגזמה, אולי לא – עבר כמעט עשור מאז שקראתי ביקורת קולנוע בעיתונות, הזיכרון שלי מהן מטושטש, אבל אני אכן מרגיש שהכבדות הולכת ומשתלטת, ונראה לי שזה מיותר לחלוטין באתר שבו עוסקים, ממה שאני רואה (ואני חייב לצאת בגילוי נאות כאן – אני כמעט ולא גולש בעין הדג יותר, ולמעשה הפסקתי לגמרי לתקופה ארוכה עד לא מזמן), בעיקר בסרטים מסחריים עם דגש על סרטי קומיקס. אני מרגיש כאילו מדובר על מקרה של ללכת בלי ולהרגיש עם, תסלח לי – מקרה שבו מנסים לאנוס דיון אינטלקטואלי לתוך הקשר שלא ראוי לו, דהיינו אסקפיזם הוליוודי שטחי וטפשי. שטחי וטפשי זה טוב, זה מעולה – וזה מה שהוא. אני מרגיש כאילו כל דיוני המגדר האלה יכלו באותה מידה להיערך על ייצוג נשים בלגו.
יש כאן שני דיונים נפרדים
עירוב הפוליטיקה בביקורות (הנושא העיקרי פה בתגובות) הוא נושא אחד, שלא ממש קשור לכיבוי מוח או לא – אבל דווקא סרטי הקומיקס והאסקפיזם השטחי די התחמקו ממנו, אם אני לא טועה. אפילו "קינגסמן 2" שיש לא מעט להגיד עליו לרעה בנושא.
עכשיו, לגבי דרך ההסתכלות על אסקפיזם שטחי וטפשי – אני חושב ששטחי וטפשי זה טוב כשזה טוב. כלומר, זה לא אני שהולך בלי ומרגיש עם – לא פעם ולא פעמיים זה הסרטים, שמנסים לתפוח לעצמם על השכם בצורות שונות, בלי לראות את הדבשת שעליה הם תופחים. לא באתי עם תלונות על היגיון או הפוליטיקה של קינגסמן כי בבירור לא אכפת לו מזה, ולא באתי בטענות ל"תור: רגנרוק" על המסר המטומטם להחריד שלו, אבל כן באתי בשניהם בטענות כלשהן על דברים מסוימים שהם עשו או לא עשו כי להיות "שטחי וטפשי" לא אמור שאתה חסין לביקורת. אני רוצה את ה"שטחי וטפשי" שלי מהנה, ולא חרא. ואם, למשל, כל הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות אבל אז כן רוצה שאני אקח אותו ברצינות – הוא פחות מהנה בגלל זה, כי הוא לא מצליח לשלב את שני המצבים הללו.
"לא מכבים את המוח" לא אומר שאנחנו לא באים ליהנות, אלא שאנחנו דורשים תנאים מסוימים מההנאה שלנו. אני לא רוצה שקפטן אמריקה יהיה פליני, אבל אני רוצה שהוא יהיה קפטן אמריקה ולא חירבוש הדמות שעשו לו ב"הנוקמים 2". אני רוצה את האסקפיזם שלי "מקס הזועם", ולא "הנוסע השמיני: קובננט". אם זה נשמע אינטלקטואלי מדי, אז אני מצטער אבל אתה צריך להבין שהתהליך, בשבילי, הוא הפוך – אני נהנה, או לא נהנה ממשהו – ואז מנסה להבין למה זה קרה.
זה לא אתה זה, אני, וברור שזה לא המקום בשבילי.
לי אין שום דרישות מכלום, ודיונים על איכות משמימים אותי (אז למה אני פה? שאלה טובה). בכלל, אני חושב שביקורת היא מחלה ממארת שמאיימת להרוס כל חלקה טובה ביכולתו של אדם ליהנות, כי מדובר בהלך רוח שמתכנת אותך להתביית על ההיבטים השליליים. אני דוגל בלהסתכל על החלקים שמוצאים חן בעיניך ולהתעלם מכל השאר. מה גם שדעתי ודעתך לא מעניינות אף אדם רלוונטי לעשיית הסרטים המבוקרים.
באשר לפוליטיקה וקולנוע – שחקנים הם צורת חיים כה נחותה מבחינתי שאין לי כל ציפיות מהם בענייני מוסר או אינטליגנציה, ואני מעדיף לדמיין שכבר נכנסנו לעידן הווירטואלי והאנשים שאני רואה על המסך קיימים רק כפיקסלים. באשר לבמאים, תסריטאים ושאר אנשי צוות – הם כלים שדרכם האמנות נוצקת לעולם. ותו לא.
ובסופו של דבר, אני מפקפק במוסריות של הצגת דעתך (או דעתי, או דעת צבוטותי וקוטותי) כראויה לתשומת לב מיוחדת, במפורש או במשתמע מפרסומה מעל במה ציבורית ומכובדת, "אושיה" של האינטרנט הישראלי – עין הדג. ובנימה אופטימית זו אפרוש להיות פלוץ במקום אחר.
אני מבולבל, אם הצגה הדעה של אף אחד לא ראויה לתשומת לב מיוחדת
אז מה אמור להיות ב"עין הדג"? רק דפי סרט, בלי ביקורות (ואני מניח טריילרים וקצרצרים)?
בכל מקרה, אתה מוזמן להיות גם פלוץ פה, כל עוד אתה לא פוגע באף אחד.
אני מניח שכן,
למרות שאז כמובן האתר לא יהיה מעניין במיוחד. הממ.
ואגב, הנה דוגמא מעולה לאיך אפשר להתייחס לעניין הזה באופן טוב יותר:
הביקורת על הסרט ב"סריטה".
לא רק שההתייחסות הרבה יותר קצרה (גם מבחינת כמות מילים וגם מבחינת האחוז מתוך הטקסט שהיא תופסת), הכותבת גם מקשרת את ההאשמות הספציפיות שעלו כנגדו לתוכן של הסרט עצמו. היא מעלה בפסקה הזאת נקודה מעניינת שמתקשרת למשהו שהסרט יכל בעיניה לעשות יותר טוב (בלי קשר למי שמעורב בו), ומסבירה את הדיסוננס שהאירועים האלו יצרו בהתחשב בדמות שפרנקו מגלם בסרט הזה והדמות שטומי וויזו מגלם בסרט המקורי.
אם אתה חושב שמה שהיא כתבה בביקורת ומה שאני כתבתי
זה אותו הדבר, אז לא הבנת מה הרעיון של הפתיחה.
אם אתה מבין שזה לא אותו הדבר, אז זה לא "טוב יותר" אלא "בצורה אחרת".
לא טענתי שכתבתם את אותו דבר,
טענתי שהיא התייחסה לנושא באופן מוצלח יותר.
היא התייחסה לנושא אחר לחלוטין בצורה אגבית למדי
ולא, כמוני, לשאלה של מה זה אומר ללכת ולהמליץ על סרט כזה. אין כאן מוצלח או לא מוצלח – זה פשוט לא אותו דבר.
אני מאד אוהב את השחזורים של הסצנות מהחדר
זו בעיניי הסיבה הכי טובה לצפות בסרט הדי בינוני הזה (וההופעה של ג'יימס פרנקו), אם אני הייתי המפיץ הייתי מכניס אותם כside by side עם הסרט המקורי כתוסף מיוחד בבלו ריי.
הבעיה היחידה שלי היא בשחזור של הסאונד – חלק ממה שהופך את הסרט המקורי למצחיק זה שהמון מהשורות בו מדובבות, וזה יוצר שינויים מוזרים באינטונציה של משפטים שונים בתוך אותה שיחה. בThe Disaster Artist נראה שהם לא שמו לב לזה בכלל.
במבט רחב יותר
גם כשקונים מוצר של חברה גדולה כלשהי, לא תמיד מתייחסים למוסריות שלה ולניצול של העובדים בייצור למשל.
לגבי הסרט עצמו – הביקורת מדויקת, אני נהניתי והוא בהחלט ייחודי, לא יותר מזה.
קראתי את ההאשמות נגד פרנקו,
וממש ממש לא בא לי לפתוח על זה דיון, אבל זה נמצא ממש פה וחצי ביקורת מוקדשת לזה. ובאמת, אני מתעלם, אבל זה לא צריך להפתיע אם בשלב כלשהו זה הנושא שיופיע הכי הרבה בתגובות. יותר מקולנוע.
במקרה של פרנקו שום דבר לא יתבהר.
ממה שאני קראתי המקרים האלה יותר נכנסים לתחום האפור, סטייל אזיז אנסרי. ואין לנו (וגם לא תהיה) דרך לשפוט ולגרום לסיטואציה להתבהר.
הפתיחה של הביקורת היתה ממש מרעננת
נחמד לראות התייחסות גם להשלכות המוסריות של הבחירה לצפות בסרט, בלי קשר להאם הוא מהנה או לא, ומה ה"מסר" המפורש שלו לעומת המסר שמקבלים אנשים על הערך שלהם כבני אדם כתוצאה מהפופולאריות שלו.
יפה לך, ותודה.
מלצר, יש לי פוליטיקה בסרט!
(רוב) התגובות בביקורת הזאת ממש מתישות.
הוליווד משתנה, ויש לזה השפעות גם מאחורי וגם מלפני המצלמה. כששחקנים מוחלפים בשחקנים אחרים וסעיפים חדשים מתווספים לחוזים, כבר אי אפשר ממש להפריד את את הפוליטי מהקולנועי. אפשר לא להתייחס לזה, אבל זה יהיה מאוד נאיבי והמקבילה של לתקוע אצבעות באזניים ולצעוק "לה לה לה, לא שומע!". מתיייחסים לזה בכל אתרי הקולנוע בעולם – בחלקם על בסיס יומ-יומי – ורק הגיוני שיתייחסו לכך גם כאן. אפשר לאהוב את זה, אפשר לשנוא את זה, אבל זו המציאות.
גם אני – ונראה לי שגם קרקר ושאר המבקרים פה – לא נטיף לאף אחד, לא נגיד לכם מה לראות ומה לא ולא נשפוט אתכם על פי הסרטים בהם אתם צופים. בכלל, באופן אישי אני נגד החרמת סרטים, גם כשיש בהם אנשים בעייתים. קל להחרים אמנים בודדים כמו זמרים או ציירים. במקרה של סרט זה קצת יותר מורכב, כי סרט הוא תוצר קבוצתי. הוא לא רק של הבמאי או רק של התסריטאי או רק של השחקן (גם אם כל האנשים האלה הם אותו אדם).
למשל, נגיד וההאשמות נגד קווין ספייסי היו יוצאות לפני "בייבי דרייבר", עדיין הייתי הולך לראות אותו בקולנוע. למה? כי זה סרט של אדגר רייט, שהוא במאי ותסריטאי שאני מאוד אוהב. ידוע לי שגם קווין ספייסי אדם בעייתי ושקניית הכרטיסים שלי ושל אחרים זה בסופו של דבר גם רווח אפשרי בשבילו. אבל אני לא הולך לסרט במטרה להכיס כסף לכיס של קווין ספייסי. האם בהכרח הייתי מתייחס לבעייתיות של קווין ספייסי בביקורת? אולי, אולי לא, הוא בכל זאת חלק די שולי במקרה הזה.
ג'יימס פרנקו לא שולי כאן. הסרט הזה הוא "פאשן פרוג'קט" שלו. הוא קנה את הזכויות לספר, ביים, מפיק ומככב בו. יש בסרט עוד אנשים שהם לא ג'יימס פרנקו ולא בעייתיים, עד כמה שידוע לנו. אבל כשכותבים על סרט שג'יימס פרנקו הוא הפרצוף שלו, מה שאנחנו יודעים עליו הופך להיות פיל בחדר. ולא להתייחס לפיל הזה זה, שוב, נאיבי ביותר. אני בטוח שלא חסרות באינטרנט ביקורות של "זה היה טוב בסרט, זה היה רע בסרט, הנה ציון בכוכבים." אבל הדיונים האלה על מה שמעבר הם בדיוק מה שהופך את האתר הזה למעניין, בשבילי. שרשורים בתגובות יכולים להגיע לנושאים מרתקים שלא בהכרח קשורים לתוכן הסרט עצמו. אבל יש נושאים מסויימים שבכל פעם שהם עולים ישר קופצים אנשי ה"אנטי" שמבכים על כמה זה מתיש, מבלי להבין כמה הם מתישים בעצמם.
כמו שיהונתן אמר, לא כל ביקורת עכשיו תיפתח בפסקאות על האנשים התוקפים מינית שמתשתתפים בסרט או האם הוא עובר בכדל או לא. אבל כמו "כל הכסף בעולם" ו(כנראה) כמו "הפנתר השחור", גם "חי בסרט" מגיע עם מטען פוליטי שראוי וצריך להתייחס אליו. לא כי זה "פוליטיקלי קורקט", אלא כי זאת המציאות. ואני אתאפק מלסיים את זה עם בדיחה על לחיות בסרט. תודה, יהונתן.
מדהים איך בתגובה כל כך ארוכה הצלחת לפספס לחלוטין את הנקודה.
(ל"ת)
שורש הבעייתיות, בעיניי העכורות.
ראשית, ג'יימס פרנקו חרא של בן-אדם. ספק מועט מאוד כי לא התנהל כמתואר בעדויותיהן של השחקניות המדוברות. לו הייתי בעל אולפן או מפיק פרטי עשיר הייתי בוחר שלא לממן פרוייקטים שלו או לאפשר לו לככב בסרט שלי. ובכל-זאת, כשהתיישבתי מול המחשב וצפיתי בסרט היותו זבל לא ישבה בקדמת מוחי ונהניתי ממנו. אולי פחות משהייתי נהנה לו הייתי מעריך את פרנקו יותר כאדם, אבל טוב נו.
הבעיה הינה בבחירה הפרטנית של דגלי המאבק המונפים ע"י צוות האתר ובאזכור החוזר ונשנה שלהם בתוכן האתר.
למה אין התייחסות להתנהלות הבזויה של כת הסיינטולוגיה בכל סרט בו מככב שחקן החבר בה?
למה לא מוקיעים כל סרט של תאגיד דיסני, הרי כל הצעצועים ובגדים ושאר המרצ'נדייז מיוצרים בתנאי עבדות מודרנית במזרח, לא?
רגע, עזוב התנהלות בזויה של ארגונים. היו התייחסויות תכופות כאן לפדופיליה המתמשכת בהוליווד? ח"ח לדורון על הכתבה בנושא בזמנו כשהנושא צף ב2014. אבל אקס מן האחרון יצא רק לפני שנה וחצי, מדוע לא הוקיעו את בריאן סינגר וכל פועלו, ישב לכם בקודקוד כשצפיתם בו ודיברתם על כמה אנמי אוסקר אייזק היה תחת כל האיפור ואיזה מגניב קוויקסילבר?
מעטים הגולשים כאן שחושבים שרודפים את קווין ספייסי כי הוא כריזמטי, או את הרווי וויינשטיין כי הוא יהודי. או חלילה חושבים שהמעשים שלהם היו בסדר. אבל מעט תמים לחשוב שהטוויט הקטן של אליסה מילנו שכנע פתאום את כל האליטה ההוליוודית לחשוף את פרשיות העבר ולהרגיש נורא רע עם כל מה שקרה. כל מי שעובד בתעשייה ידע על התנהלויות נזולות של כולם כלפי כולם וניצול הכוח הקיצוני שהתרחש שם. ידעו ושתקו כי באותו הרגע לא היה אינטרס לצאת בקריאות נגד. ג'ניפר לורנס שהתלוננה על כמה נמוך השכר שלה עקב אפליה מגדרית שיחקה בשקט בסרטים שלו הרבה אחרי שהיו האשמות פומביות נגדו. לך תדע מה ידעו בתוך התעשייה. טוב נו, נזכרו עכשיו בגלל הקמפיין להוקיע אותו.
אבהיר: אני ממש אבל ממש לא בסדר עם הניצול המיני שהתרחש ומתרחש בתעשיית הבידור. אני שמח שהנושא הוצף ומקווה כי הקמפיין הנוכחי, בלי קשר למניעים מעורבים אקראיים, יוביל לצמצום התופעה. ההפרדה שאני מבצע בין יוצר לבין יצירה נובעת פשוט מכך שמדובר בתעשייה חסרת-מוסר שאין קץ לעדויות העבר (ואכן, נוכח הקמפיין הנוכחי, העבר הקרוב מאוד) להתנהלותה הנצלנית והקרה כלפי כל מי ומה שיעזור להם לעשות יותר כסף.
לצורך העניין, קידום סרט על נשים שביימה אישה בעיקר בזכות העובדות הללו ולא בזכותו היותו אחלה סרט, או ליהוק גברים לבנים כרעים ובני מיעוטים ונשים כטובים בסרט הם בהחלט דוגמאות מצוינות להתנהלות קרה של התעשייה וניצול ציני של המצב למינופה וחיזוקה.
בעיניי העכורות והצרות, הבעיה הינה ההירתמות המתמשכת לנושאים פרטניים בעיקר כי הם מוצפים ומקודמים ע"י תעשיית הבידור והתקשורת. למיטב זכרוני העמום דורון השתדל לצמצם התייחסויות לנושאים פוליטיים על גווניהם השונים בביקורות, והן בתגובותיו שלו. אולי איזה לייק לתגובה כנגד הטפה דתית כזו או אחרת, וגם אז תחת משתמש נפרד מ"רד פיש". לכשהיה צף נושא בחדשות או אפילו בתגובות אולי היה נפתחת כתבה פרטנית עבורם (בכדל וסרטי ההוביט, למשל), אבל לא היה אזכור חוזר ומתמשך של הנושאים בכל ביקורת שמועלית לאתר.
עכשיו, אתם בהחלט יכולים להגיד שבכל-זאת דורון כבר לא מתעסק עם האתר וזכותכם המלאה להביע אילו דעות שאתם רוצים בתוכנו ה"רשמי". אין לי ממש טענת נגד ישרה לזה ואני בהחלט לא רוצה להישמע כמי שלא מעריך את מידת העשייה הנדרשת. פעילותי המועטה מאוד אי-אז ב"שרת העיוור" בזמנו הספיקה להוכיח לי איזה חתיכת כאב ראש כל העסק הזה בפועל. אבל לא במקום לפטור את זה בתור "זו המציאות", כי בסך-הכל מדובר ברובד אחד תחת אור צר של המציאות המורכבת שאנו חיים בה שמישהו אחר החליט עבורך שמאוד חשוב כרגע שיתעסקו בו כמה שיותר. מתנצל על-כך שזה נשמע מתנשא, אבל ככה יוצא לי כשהדגשים המושמים הם שידור חוזר של מה ש"נכון" לשים כדגש ברגע הנתון. אף-אחד לא עצר לתהות כמה שילמו לאלו ששיחקו את ילידי האי ב"קונג" אבל כמה חודשים אחרי זה התרעמו כמקהלה על-כך שמישל וויליאמס (הנפלאה) לא התמקחה על תשלום ראוי לצילומי ההשלמה המדוברים בניגוד למארק וולברג. שאגב, גם הוא זבל של בן-אדם ולא מזכירים לו מספיק איך הוא כמעט רצח אדם במכות או יידה אבנים על ילדים, הכל ממניעים גזעניים. גם בתקופה שמוקיעים אנשים אקראיים על מעשים נלוזים אחרים שעשו לפני כמה עשרות שנים.
מדובר באתר על קולנוע, לא פלטפורמה פוליטית. ואם מתעקשים, לפחות שתהיה פלטפורמה פוליטית מושכלת במקום כזו שתציף את מה שפתאום כולם החליטו שנורא חשוב להציף.
אני לחלוטין בצד הליברלי וה'אכפתי' של המפה הפוליטית, וזה לא שלא מפריע לי שאנסו וניצלו או שרידדו נשים או בני-מיעוטים לתפקידים שטחיים. אבל אם אתם רוצים להתעסק בפוליטיקה בכל ביקורת שנראית לכם לנכון לעשות זאת בה, ממליץ לשאול שאלות ולא רק להדהד את מה שכבר מוצף ברוב התקשורת העוסקת בעולם הבידור.
מתנצל על החפירה, אני בטוח שיכלה להיות תמציתית בהרבה לו הייתי מתאמץ יותר בעצמי.
טוב, ככה
אתה מעלה הרבה טענות, ואפשר לדבר על כל אחת מהן (כבר כתבתי משהו, אבל אולי באמת יש מספיק ויכוחים פוליטיים באתר – אם תרצה אוכל לשים בכל זאת).
אבל הנקודה הסופית שאני חושב שאפשר להסכים עליה היא זאת – לא, אנחנו לא רוצים להתעסק בפוליטיקה בכל ביקורת. יש "אבל" למשפט הזה, אבל בוא נתעלם ממנו כרגע.
אין לדבר סוף
אני מציע הצעה פשוטה – כל העניינים הקשורים למוסריות של הסרט ושאר ירקות יהיו רשומים בתגובה הראשונה.
כמו שציינו למעלה, אם זה הקיטריון להחרמה, יש עוד המון דברים שאפשר להחרים עליהם ואין לדבר סוף. ובכלל האמירה של "אני לא רוצה לפרסם ביקורת חיובית כי אנשים ילכו לראות את הסרט" היא הזויה בעיני.
פוליטיקת זהויות, מי טו ומבחן בכדל הם כולם דברים מעניינים ואפילו חשובים, בואו נפריד אותם מהקולנוע היישר אל התגובות.
תודה מראש
אמממ, לא.
ואף אחד לא אמר להחרים את הסרט.
אבל תודה על ההצעה, אני מניח.
(ל"ת)
לא ברור איך כל הביקורת נשמעת מאוכזבת כל כך
כאילו, כן – זה פאנסרביס, וזה סרט קורע מצחוק, ובכל זאת יש איזה ווייב מאוכזב וביקורתי למרות שהדברים שציינתי נאמרים בפירוש. מי שלא ראה את הסרט עלול לחשוב שזה לא סרט מצחיק בטירוף וחבל.
כסרט שהוא פאנסרביס, הוא מושלם. הוא מתכתב עם סצינות בסרט המקורי באופן ישיר ועקיף, הוא יודע לשים את האצבע במדויק על הדברים שהופכים את המקור לסרט האגדי שהוא ובלי להרוס את המסתורין, או האווירה.
זה כמעט כמו סרט המשך, ואני לא חושב שאפשר היה לעשות את הסרט הזה בצורה טובה יותר.
צופה מהצד יכול היה בבירור להצביע על האנשים בקהל שראו את The room ואלו שלא – כי אלו שכן צחקו בהיסטריה כמעט לאורך כל הסרט.
העובדה שהסרט לא נוגע בקשיים של כוכב קולנוע זוטר בהוליווד או מנתח את הסרט בקרביים זה לא לחובתו אלא לזכותו – סרט על The room צריך להיות קומדיה היסטרית שמעבירה את האבסורדיות החד פעמית של הסרט.
לו היה הסרט מנסה לצלול אל נבכי נפשם המיוסרת והמתוסבכת של הנפשות הפועלות במקום להיות הקומדיה המצוינת שהוא, זה היה עלול להיות מעייף וטרחני כמעט כמו פסקת הפתיחה של הביקורת (בצחוק, כמובן ;).
בקיצור – אם אהבתם את דה רום ואתם מעריצים את טומי וויזו, טוסו לראות. סרט מצחיק בטירוף.
אני לא חלוקה בדעתי, אני מפרידה בין היוצר ויצירתו
ומי שלא מפריד יכול להחרים אותו וזו זכותו. אם אצפה בסרט בקולנוע (לא סביר, זה לא סרט שמצדיק קולנוע בעיניי) זה לא אומר שאני תומכת באדם כזה או אחר כפי שגם כשאני הולכת לקולנוע זה לא כדי לתמוך ביוצרים. אני לא עושה כאלה חישובים. כמו רבים אחרים גם אני צופה בסרטים בעיקר בצפייה ביתית, ואם אני כבר טורחת לצאת לקולנוע זה רק בשביל הכיף האישי שלי ותו לא. את השיפוט על מעשיו של פרנקו (לא קראתי, לא מעניין אותי) אני משאירה למערכת המשפט ולדיונים במחוזות אחרים. אני מצטרפת לדעה שאפשר היה להסתפק במשפט קצר ובהפניה במקום הקדמה ארוכה.
ה"חדר" הוא הסרט הכי גרוע אי פעם רק אם לא ראיתם
מימיכם סרט של אבי ביטר (אלא אם כן עושים הפרדה בין סרטי קולנוע לסרטים שיוצאים ישר לווידאו).
"חבר ואח 2", למשל, שאני וחבר שלי ראינו (בלי אלכוהול. וחבל), הוא אחת מפיסות הפח הכי נוראיות שידעה ההסטוריה. לידו אפילו זוועה כמו "רובוטריקים 5: למה זה מגיע לי" נראית כמו יצירת מופת ספילברגית. אבי ביטר מזכיר קצת את וויסו בכך שהוא כותב ומככב בסרטים שלו, וגם ניחן בחוסר מודעות עצמי מוחלט ובנטייה לסדר לדמויות שהוא מגלם סוף טרגי כזה או אחר. זה כל כך גרוע שזה נהיה מצחיק.
סתם לדוגמה, הנה סצינה מ"חבר ואח" (נדמה לי שזה הראשון, אתם באמת חושבים שאני עוקב?) – זהירות, מיני-ספוילר:
בעל מכולת: כמה יעלה לי התיקון של המזגן?
המתקן: זה יעלה לך… 18,000 שקל!*
בעל מכולת: מה? אין לי סכום כזה! אני לא יכול לשלם כל כך הרבה!
המתקן: תשלם לי 18,000 שקל, או שאני שורף לך את המכולת!
* כאן היה חסר לטעמי זום-אין על הפרצוף שלו בנוסח ד"ר רשע מאוסטין פאוורס.
מהם עוד סרטים גרועים-טובים שאתם אוהבים?
בשנים האחרונות ראינו עלייה ברמת העניין שהז'אנר הספציפי מאד הזה יוצר, ואני חושב שיש הרבה דברים מעניינים לומר על איך העולם המודרני מאד נמשך להומור שנובע ממבוכה-יד-שנייה ומחוסר מודעות עצמית.
עם כמה שאני ואהב את "החדר" (ואני אוהב אותו מאד), אני חושב שהסרט האהוב עליי בז'אנר לנצח יהיה Birdemic: Shock and Terror, זו צפייה מעט קשה, וחוסר ההבנה הבסיסית בהתנהגות אנושית ובמוסכמות של קולנוע היא הרבה יותר ברורה, אבל בחיי זה סרט נהדר.
אם אתם מחפשים משהו מובנה יותר, יש כמובן גם סרטים שמנסים להגיע לוויב הזה בכוונה. זה הרבה יותר קשה, צורך המון מודעות עצמית והבנה בקולנוע, ולרוב זה יוצא סתם לא מצחיק. שתי דוגמאות שאני כן ממליץ עליהן הן Black Dynamite, וכמובן, המחברת הסגורה.
איזה סרטים גרועיים-טובים אתם מכירים?
טוב
היתה תמונה קבוצתית על גילטי פלז'ר שעסקה בזה ממש לא מזמן,מן הסתם הרבה אנשים כתבו על זה שם
אלה דברים שונים
כבר כתבתי שם שאני לא מאמינה בקונספט "הנאה אסורה" (או איך שלא מתרגמים) אבל במקרים רבים דובר שם על סרטי קאלט, סרטי ילדות, סרטים מטופשים אבל לאו דווקא "גרועים". יותר כמו קלוריות ריקות, לא מזון מקולקל.
"ריקוד מסוכן" של מנחם גולן!
אולי המקרה היחיד שבאמת לא הלכתי לסרט בקולנוע ואפילו לא הסכמתי לקנות את ה-DVD במחיר מלא כי הם לא הצדיקו את מחירם (לא משיקול מוסרי אלא משיקול אומנתי. יש יצירות שלא ראויות למימון או לצריכת בני אנוש). מכיוון שלא נותרו הרבה דרכים לצפות בו, שמחתי לגלות אותו בפרוטות כשספריית וידאו כלשהי חיסלה את המלאי (אירוע די נפוץ בעשור הקודם) והוא היה כל מה שחשבתי שיהיה.
משעשע במביכותו, דבילי בכל מובן… תענוג. תסריט עלוב (וגם לא הגיוני במיוחד), משחק מלאכותי (גם של שחקנים שהוכיחו יכולות משחק בנסיבות אחרות), צילום גרוע… אבל צפייה מענגת, ובחיי שלא משמחה לאיד כי באמת קצת ריחמתי על המשתתפים (חלקם רקדנים מוכשרים) וניסיתי לתהות מה גרם להם לחשוב שלהצטלם לסרט הזה יהיה רעיון טוב.
זה אפילו מוזר יותר מ"החדר" כי מנחם גולן אינו אדם אלמוני שמגייס כמה חברים אלא אדם שמגיע מהתעשייה, היה שותף לסרטים מרשימים, עבד לא רק בישראל אלא גם בהוליווד, זכה בפרסים… ובסרט שלו אומנם לא משתתפים שחקנים מהשורה הראשונה, אבל בהחלט לא מעט פרצופים מוכרים ואנשי מקצוע ותיקים. קשה שלא לתהות מה גרם לו ליצור סרט שנראה במקרה הטוב כמו סרט חובבים ואיך יכול להיות שסרט כזה באמת נעשה ברצינות ע"י הנוגעים בדבר. זו כנראה הייתה התחושה העיקרית שלי: אני לא מאמינה שאני צופה בסרט כזה כי לא יכול להיות שדבר כזה נוצר.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
Threat level midnight
אם מזכירים סרטים שמנסים להגיע לחוויה הזה בכוונה, ועשו את זה באופן כל כך מוצלח, חייבים לציין את סרטו הגאוני של מייקל סקוט.
"כיפור" של עמוס גיתאי
הוקרן ב-yes לפני כמה שנים. צפינו כל המשפחה וצחקנו מכמה שהסרט היה דומה לתמונות סטילס. בשלב מסוים פשוט התחלנו להריץ אותו בתקווה שמשהו ישתנה על המסך. בערך כל 5 דקות ניתן היה לראות שינוי ועברו לתמונה אחרת.
יש כאלו שיגידו שזה פשוט סגנון אומנותי אבל לדעתי זו שרלטנות.
הרבה יגידו שזה סגנון אומנותי,
וזה לא ישנה את זה שגיתאי הוא אחד הבמאים המשעממים, העצלנים והעלובים ביותר שאי פעם זכו להערכה רצינית. מבחינתי הוא מקביל לאסלה שמוצבת במוזיאון ומלא אנשים באים לשחק אותה מתלהבים כי זה כזה אוונגרד.
אהבתי את "כיפור"
וזוכרת קטעים משמעותיים שנים אחרי שצפיתי בו. כנראה סגנון אומנותי, או פשוט טעם אישי וכו'…
בכל מקרה – אני חושבת שהוא לא ממש מתאים לקטגוריית "כ"כ גרוע שזה טוב" הנדונה כאן. יותר לקטגוריית איטי ואומנותי – יש סרטים רבים כאלה, ורובם אכן אינם בלוקבאסטרים גדולים.
לא סרט אלא סדרה, ובטח שלא גילטי:
אגרוף כוכב הצפון, שאני מצוי בעיצומה של הצפיה במאה ושמונה פרקיה השגיאים, במסגרת הפרוגרמה הפרטית שלי ללימודי יפנית. דמיינו לעצמכם שברוס לי הוא סופרמן בעולם של מקס הזועם, כל הדמויות עברו שלוש לובוטומיות וכל היוצרים מחוברים באינפוזיה לתמיסה המכילה שורה של חומרים שאינם ידועים למדע וכנראה ניתנו להם ע"י חייזרים מתוך סקרנות מדעית נוסח מנגלה. בפנטזיות האירוטיות שלי מגיל 12 היה יותר היגיון מאשר בשלושים פרקים של אגרוף כוכב הצפון, שבהם אין מזון, אין מים, אין כמעט גידולים חקלאיים וכל הבניינים מתפוררים, והעולם הוא מדבר אחד גדול המאוכלס כדי 40 עד 50 אחוז בגברתנים אדירי מימדים עם מוהוק שרוכבים על אופנועים כבירים, רועשים ומעשנים ומפצחים לילדות בנות שבע את הראש כברכת שלום. דמיינו גיבור על שהורג בריונים זוטרים שנסים מפניו ומתחננים לרחמים באומרו להם ש"לא מגיע לחלאות שכמותכם לנשום". דמיינו שהאפוקליפסה, לפי המידע שניתן לדלות בקושי מבליל ההגאים חסר הפשר שהדמויות פולטות, התרחשה לפני שנתיים ולפני חמישים שנה בעת ובעונה אחת. דמיינו שהכול מצויר בסגנון הגברי המרהיב של תחילת שנות השמונים, עם דמויות שאינן בפרופורציה זו לזו והיד של אחת יכולה להיות גדולה יותר מכל הגוף של אחרת בסצנה אחת ואז בסצנה הבאה הדמויות כמעט באותו הגודל, שהשרירים של הגיבור מתנפחים וקורעים לו את החולצה (אותה חולצה) כל אימת שהוא כועס, שארבעים אחוז מהדיאלוג הם "תמות, נבלה!!!!" ועוד ארבעים הם צעקות חסרות פשר של אויבים שהראש או החזה שלהם מתנפח ומתפוצץ בעקבות היתקלות בטכניקת קונג פו בלתי מנוצחת (במוכרז), שהדמות המבצעת אותה מודיעה את שמה בדיקציה מוקפדת, בזמן שהמסך קופא ושם הטכניקה מופיע בהירוגליפי ענק בתחתית המסך – ואז אולי יעלה בעיני רוחכם שמץ מהגדולה היפנית דנן.
והכול מלווה בפסקול אייטיז מפגיז.
"ללקק את התות"
את "ריקוד מסוכן" לא ראיתי, "חבר ואח" יצא להפצה ביתית ולכן המתמודד שלי הוא "ללקק את התות" הטעות הקולוסאלית של האחים ברבש. ניתן לצפות בסרט בחינם בVOD של וואלה!, אבל קשה לי להגיד שזה מומלץ.
ואחר כך למות.
(ל"ת)
האמת שיש לי סרט גרוע נוסף ברשימה קצת שונה.
לא "גרוע כל כך שהוא טוב" אלא "גרוע כל כך שהייתי רוצה את המחיקון מגברים בשחור שימחק אותו מזכרוני". הכוונה לבילי מדיסון – בעיניי זה, ולא "החדר", הוא הסרט הכי גרוע ונתעב שראיתי אי פעם.
מעבר לזה שהוא ילדותי, שוביניסטי, בעל דמות ראשית בלתי נסבלת ומטומטמת באופן מדהים, לא מצחיק וקלישאתי להחריד, יש בו את הסצינה הכי דוחה שזכורה לי בסרט: (ספוילר מינורי, אבל אני לא ממליץ על הסרט הזה גם ככה, אז חסכתי לכם) יש שם תלמיד שמשפיל מורה שמן לעיני כיתה שלמה (המורה מקריא פתק שעליו כתוב "אתה כל כך שמן, הלוואי שתיפול לכביש ותדרוס אותך מכונית"), וכולם צוחקים. מה שגרוע כל כך בסצינה הזו היא לא האכזריות הגועלית של הילדים – כבר ראינו דברים גרועים מזה בסרטים – אלא העובדה שהסרט עצמו מתייחס לסצינה הזו כאל פאנץ' ליין מוצלח. ואין שום פייאוף לקטע הזה, שום מוסר השכל או ניסיון לגרום לילדים להבין שאסור לפגוע ככה באנשים. סתם בדיחה איומה בסרט שהוא כולו רצף של בדיחות איומות ולא מוצלחות.
(והנה עוד אחת מביג דדי: סנדלר מפגין את כישורי האבהות שלו בכך שהוא מאיים על איש זר במכות רצח כדי שייתן לילד שתחת חסותו מתנה לליל כל הקדושים. כמה שזה מצחיק! שמישהו יקרא לשירות לרווחת הצופה, לעזאזל!)
אני לא מעניק לך נקודות ושאלוהים ירחם על נשמתך.
(ל"ת)
"וחוץ מזה, איך חיי המין שלך?"
אם אפשר לחזור לדבר על הסרט – ראיתי אותו ואהבתי מאוד.
יש שם את כל הפסיכוטיות של טומי וויסו שציפיתי שתהיה, ועוד כמה דברים מעבר לזה. הסרט מצייר את טומי בתור אדם (?) שקל מאוד לצחוק עליו, אבל יש לו חלום ויש לו שאיפות ורעיון. גם אם הוא לא מתאים למשחק בשום צורה – בסוף הוא הצליח לעשות סרט, ואפילו סרט מצליח (גם אם לא מהסיבות הנכונות). היו רגעים שממש הרגשתי הזדהות ואפילו רחמים על וויסו, שפשוט לא מצליח להבין איך בני האנוש האלה עובדים.
היה נחמד לראות איך אירועים שקרו לטומי לגרג מוצאים את המקבילה שלהם בסרט, דרך הפרשנות המוזרה של וויסו.
ג'יימס פרנקו בהחלט צריך לזכות באוסקר על גילום הדמות הזו לדעתי.
המלצת חובה למי שאוהב סרטים גרועים, לצחוק על סרטים גרועים, וסרטים חצי-דוקומנטריים על דברים שאולי ואולי לא היו. רק תשתדלו לראות איזו ביקורת על "החדר" או כמה קטעים ממנו לפני שאתם באים לסרט.
כמה קריטי לראות את "החדר" לפני שרואים את אמן האסון?
האם צפייה בקטעים שלו ביוטיוב מספיק טובה להבנת חומר המקור או שמומלץ לצפות בסרט המלא?
אני חושב שצפייה בסרטוני ביקורת, נניח של הנוסטלגיה קריטיק
מכסה את הנושא בצורה די טובה, ובטח בשביל להבין את כל (או לפחות רוב) הרפרנסים בסרט.
פחחחחחח, יש כל-כך הרבה סרטים פי אלף יותר גרועים מהחדר.
פרד: הסרט. רטטוינג. חרמן על הזמן. נוכלים ללא תואר. מלחמת אוכל!. את כל אלה ועוד בלתי אפשרי לשרוד בצפייה פולחנית. כן ערכי ההפקה של החדר ירודים בכל קנה מידה (משחק, צילום, עלילה), אבל זה בדיוק מה שעושה אותו למה שהוא. תשווה את זה לסרטים הנ״ל ואחרים שהם סתם מגעילים ולא צטיטים. וחי בסרט מוצלח מאוד.
אם ב"חרמן על הזמן" אתה מתכוון לסופרבאד, אז אני מניח שאתה יודע שאתה הולך פה נגד הקונצנזוס
לא שאין לך זכות לטעון שמדובר בסרט מחורבן, אבל ברור שהוא לא מהסרטים שבכלל נכנסים לדיון מהסוג הזה. על כל השאר שמעתי בפעם הראשונה בתגובה הזו. אין לי מושג למה אתה מצפה כשאתה צופה בזבלונים מהסוג הזה (אשכרה צפית בכל הסרטים האלו?), אבל הם בהחלט נראים גרועים להפליא ומהנים הרבה פחות מ"החדר".
"סופרבאד" לא צטיט?!
(ל"ת)
כן, אני יודע שאני בדעת מיעוט פה.
ולא, למזלי לא צפיתי בכולם, לחלקם התוודעתי מפרודיות אינטרנטיות של מבקר הנוסטלגיה וגו׳. לא הבנתי גם את השאלה ״למה אתה מצפה״; אם אני יודע שהסרט אמור להיות גרוע אני מצפה שהוא יהיה גרוע, אלא מה. אבל מה שאני מתכוון הוא שהחדר לא מקומם, לא וולגרי, לא קשה לצפייה מבחינה גראפית. אז הוא עשוי בצורה חובבנית, אז מה? זה רק מוסיף לפולחניות שלו. כאילו, כן, החדר גרוע אבל בצורה חיננית שכזאת, כמו הצגת סוף שנה של תלמידים שאינם ממגמת משחק.
למה לי פוליטיקה עכשיו
דיסקליימר, אני לא טוען שאילו שמחזיקים בעמדה מנוגדת לשלי הם פגומים מבחינה מוסרית, או תומכים במעשים אשר לא יעשו. אני מרגיש את חוסר הנוחות שלהם, ומסמפט את איך שהם מרגישים.
ורק שיהיה ברור, יישר כח לאנשים שמשקיעים את זמנם היקר בכל דרך שהיא לטובת האתר.
תודה על הביקורות (עם ובלי דיון פוליטי).
האם אני נכנס לעין הדג ורוצה לראות דיון פוליטי כזה או אחר על סרט? לא באלף רבתי.
אבל זה לא ממש חוכמה. אני ברוב המקרים שייך לרוב בעל הפריבילגיות. ומאז שנות ה50 לא ממש אופנתי להיות אנטישם, אז לרוב אני מוגן גם מפגיעתם הרעה. ואם מדי פעם אני נתקל ביוצר אנטישמי, אני יכול להרשות לעצמי להנות מיצירתו, בלי להרגיש יותר ממכה קלה בכנף האשמה שלי.
אז האם אני מתנגד לביקורת שמעלה את הנושא הפוליטי (התורן*) כחלק מהדיון בסרט?
להיפך, אני תומך בכך. כי כפי שציינה רעות למעלה, מה שהוא חוסר נוחות בשבילי, (דיון פוליטי/מוסרי מעיק שמוריד את ההנאה שלי מהאתר) הוא חשוב מאד לאלה שמשתייכים למיעוט. דיון כזה מאפשר להם להרגיש שייכות של ממש. או במילים אחרות אני משלם מחיר קטן יחסית, שמגדיל בצורה משמעותית את הרווחה של אחרים. ובתור מי שבכללי החברה לא מציבה מכשולים רבים על דרכו, אני סבור שאני יכול לעמוד ב"מחיר" הזה.
* דיון פוליטי תורן. לטענות כנגד דיון בנושא הפוליטי החם יש שם whataboutism. וזו טקטיקה נוחה כדי להשתיק דיון.
למה אתם מתעסקים בזכויות של החיות כשאנשים מתים באפריקה?
או
למה אתם מנסים לעזור לדיסלקטים לגמור בגרות כשאנשים רעבים ללחם בעיירות פיתוח?
יש ערך ברור לדיון בנושא עכשווי בוער. אחרי שנשפר את המצב בנוגע להטרדה מינית, נוכל לנסות לתקן עוולה אחרת. עכשיו יש מודעות, עכשיו יש תשומת לב, עכשיו אנשים מוכנים לטפל בעוולה הזו? נהדר. אנחנו לא טוענים שעוולות אחרות הן פחות ראויות לטפול. רק שיש לנו משאבים מוגבלים (זמן, אנרגיה צומי) אז עכשיו אנחנו נטפל בעוולה הזו. אתם מרגישים יותר קשור לתיקון לעוולה אחרת? נהדר! תפגינו כנגדה. אני אשתדל אי"ה לבוא בעתיד לעזור לכם.
דבר נוסף, יש לי אלרגיה קלה לטיעוני מדרון חלקלק מהסוג של: "היום אתה מחרים סרט X בגלל שהבמאי והשחקן הוא מטריד סידרתי, מחר אתה תחרים סרט Y בגלל שמישהו שהיה קשור בעקיפין לסרט אמר פעם שצריך להרוג חתולי רחוב." מעבר עובדה שטיעונים כאלה הם גרסה מסויימת של whataboutism, הרקע שלהם אומר שאני ואחרים שטוענים בעד החרמה של סרט X דורשים שלמות מוסרית מיוצרים.
רוב האנשים לא דורשים שלמות מוסרית מיוצרים. והרבה אנשים מוכנים לצרוך אמנות מיוצרים מתים שהיו נבלות עוד בחייהם. ויכול להיות ש*היום* אני לא רוצה לראות את סרט X, אבל עוד כמה שנים, כישהיה ברור שהטרדה סדרתית היא לא קבילה, והנורמות השתנו לטובה, אז לראות את סרט X יהיה פחות בעייתי. ובנוסף התרומה הכספית שלי לרווחת המטרידן תהיה זניחה. אבל היום, עכשיו, כשאנחנו נלחמים על שינוי הנורמה, אנחנו מחרימים, כדי להעביר מסר ברור.
אגב, התרובמה הכספית שלך לרווחת המטרידן זניחה בכל מקרה.
אחינו, אתה לא יותר חשוב ממני או מכל פלוץ אחר עם מקלדת, וכולנו עלים נידפים ברוח.
היי, התגובה הקודמת שלך נמחקה
היא נמחקה כי את הנקודה שלה היה אפשר להעביר גם בלי להיכנס לירידות לפסים אישיים או העלבות כאלה ואחרות. אתה מוזמן לנסות להעלות אותה מחדש עם פחות עוקצנות, או להשאיר את המצב כמו שהוא.
אקח לתשומת לבי. אני מתנצל.
לא היה לי שמץ של כוונה להעליב, אבל אני נוטה להיסחף ולשכוח שסגנון ההתנסחות שלי נוטה להתפרש כמעליב.
נכון. התרומה הכספית של כל אדם בודד היא זניחה
אבל כאשר יש מספיק אנשים בודדים שמצביעים בארנק, דברים משתנים. כאשר מספיק אנשים שמים פתק בקלפי יש פוליטיקאי אחר.
שינוי תרבותי הוא תהליך שכולל אנשים שכותבים באינטרנט, אנשים שמושפעים מכך ואנשים שפועלים על פי זה.
ודיון על הטרדה מינית של אנשים בהוליווד, פתח את הדלת לדיון בהטרדה מינית בעוד הרבה מקומות בארה"ב ובעולם.
טייק טו
אני חושב שהכתובת המתאימה למחאה כנגד עוולות חברתיים היא הממשל, כי בסמכותו ומחובתו – וביכולתו – להיאבק בהם. כתיבת תגובות וביקורות באתר אינטרנט שעיסוקו המוצהר הוא בביקורת קולנוע היא לדעתי – ויסלחו לי כולם, אני לא מחשיב את עצמי כטוב מכל אדם אחר כאן – תחביב שמשמעותו הסוציאלית היא אפסית. כל הצעקות והמענות שתעלינה כאן תובלנה אך ורק לעכירת מצב רוחם של גולשים. באשר לתחושת תלישות והדרה – אני מתנצל אם זה ייקרא כפוגעני, אבל לדעתי מן הראוי שכולנו נשמור על פרופורציות ונזכור שעין הדג והביקורות שבו וכל ההוויי הפנימי שלו *אינם חשובים* בראייה רחבה, אף אם הם עשויים להיות כיפיים ויקרים מאוד לליבנו. יתר על כן, שווה לזכור שסרטי קולנוע אינם החיים האמיתיים וחשיבותם כמידה שאנו מחשיבים אותם. ג'יימס פרנקו לא ישלח את ידו ללטפני מתוך מסך הקולנוע. ובאשר למילה האנגלית שכתבת (מה-לגביאיזם נשמע לי תרגום ראוי) – לפעמים המה-לגביאיזם הוא במקום. יש בעיות חשובות יותר, יש חשובות פחות ויש שאינן בעיות כלל כאשר מעמידים אותן בפרפורציה לבעיות אחרות, וכפי שכתבת משאבינו מוגבלים ויש לנצלם בתבונה. אם חורה לך נושא ההטרדות המיניות ואתה מאמין שהחוק והמשטרה לא נותנים מענה ראוי, אתה תעורר סימפטיה רחבה בהרבה אם תצביע על הבעיות האלה שבמציאות בפורומים רלוונטיים. הרי הבעיה עם ג'יימס פרנקו במקרה שהוא הטריד היא שהוא הטריד, לא שהוא ביים סרט, ואני – ורבים כמוני, לדעתי – פשוט לא מבינים למה צריך לרכב על גב הסרט כדי להתלונן על ההטרדה. זה כמעט מדיף ניחוח של "אופנתיות" לדעתי – בבחינת "כולם מדברים על זה, אז גם אני", ואני אישית נוטה לפקפק אם הנושא באמת קרוב ללבו של כל אדם שמדבר על מעשי עוולה שביצעו או לא ביצעו סלבריטאים בהקשר של יצירותיהם הפופולאריות. הסרט קיים, ולא מאוד ישנה כלום אם ג'יימס פרקו יהיה קצת פחות או קצת יותר מיליונר, ואם הוא הטריד, שיוטל עליו העונש המגיע לו כחוק. ואם החוק יוותר לו בגלל היותו סלבריטאי, או שהחוק וותרן בכלל בנושא הזה, הרי נושא שראוי לדבר עליו.
ובינינו, חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, הגם שנראה שכשהעניין מגיע לנושא ההטרדות המיניות הגישה משום מה נוטה להיות הפוכה. למנוע מאדם שטרם הורשע פרנסה על סמך האשמות (ואני מדבר על העיקרון, ולא על ההשפעה הזניחה בפועל שכנראה תהיה לחרם שלך ושל כמה אנשים נוספים בעלי כוונות טובות) הרי זה סוג של ויג'ילנטיזם, נטילת החוק לידיים. שמערכת המשפט תחליט, לא אני ולא השופט ולא המושבעים לא היינו כשפרנקו עשה או לא עשה, אבל מחובתה של הרשות השופטת לחרוץ דין במקרים שכאלה. במקרה שלי, לא רק שזו לא חובתי, זו גם לא זכותי.
ואני ארשה לעצמי, בתעוזה אולי רבה מדי, קצת עוקצנות: אל תנפנף בבקשה בפריווילגיות שלך ואל תתבטל בגין דברים שאתה לא אשם בהם. אני כנראה משתייך למה שנהוג לכנות (בצורה מעליבה, מתנשאת, דוחה ומקוממת לדעתי) השכבות ה"מוחלשות" (כאילו אני איזה תכנת מחשב ללא כל אחריות אישית), ולא מעניין אותי מי אתה, רק מעשיך ודבריך.
אם אף אחד לא ידבר, אז שום דבר לא ישתנה, אף פעם
התפיסה הליברלית הקלאסית מדברת על שוק חופשי של דעות – שכל אחד יביע את דעתו – וכל קול יהיה שווה לזולתו – וכך ייווצר שיח שגדול מסך חלקיו, מעין חוכמת המונים שרק היא יכולה להוביל אותנו קדימה. התפיסה היום, שאתה משקף אותה, התפכחה לכאורה מהגישה הזו וטוענת: אין דין קול אחד כקול אחר. תמיד יש מי שקולו נשמע יותר חזק משלי. אז למה לנסות? למה להגיב? למה להצביע בבחירות? למה להפגין? למה להביע מחאה מכל סוג שהוא? אני אשב בבית, מול מסך המחשב ואתבסם מסדרה חתרנית כלשהי כדי להרגיש שעשיתי משהו אמתי. הרי יש לכך אותה משמעות כמו להביע מחאה באתר קיקיוני כלשהו באינטרנט.
אני אנסה להציע מבט אחר: החיים שלנו מורכבים מהרבה מאוד מפגשים קטנים וארעיים. גם האירועים הגדולים, ההיסטוריים, מורכבים מאנשים שנפגשים עם אנשים אחרים, מנהלים מו"מ שכולל דיון, הסכמה, מחלוקות ומריבות. שם נוצרת ההיסטוריה.
דוגמה: בתור מיעוט כלשהו נכנסתי לאתר הספציפי הזה וחוויתי תחושה לא נעימה של זרות, כי מישהו החליט שמותר לצחוק על הומואים/נשים/שחורים וכו'. אוקיי. האתר לא חשוב. עברתי הלאה. נכנסתי לוויינט. סתם להתעדכן. קראתי בטוקבקים שיש להשמיד את כל ה-… (תבחר, יש מספיק אנשים להשמיד, מתברר). אוקיי. מה זה כבר אתר ישראלי זניח יחסית בעולם. עברתי הלאה. יצאתי לרחוב. הלכתי לקנות משהו במכולת ממול. המוכר הסתכל עלי במבט מוזר כי חשב שאני הולך לגנוב בגלל צבע העור שלי או בגלל שראה אותי אתמול עם חבר שלי או כל דבר אחר. בסדר. זו רק מכולת. לא נורא. נעבור הלאה. הלכתי לעבודה. ושם המנהל שלי מאוד מתרשם ממני כי עשיתי עבודה טובה אבל לא קידמו אותי שוב ושוב ושוב. לא יודע למה. אולי משהו בי לא בסדר. אולי… ואולי צבע העור שלי או שם המשפחה שלי או המקום בו גדלתי, לא יודע, לא מספיק טוב. אי אפשר להוכיח את זה… זו סתם תחושה שמגובה בתתי זרמים שעוברים כל הזמן מתחת לפני השטח למי שלא מספיק ערני או למי שמדחיק. מה נעשה? נמשיך הלאה. זו רק עבודה קטנה. מחר אני אמצא אחרת. אז אני מתפטר והולך לראיון עבודה. לא מזמינים אותי כי בקורות חיים כתוב "בוזגלו" או שכן מזמינים אבל אז אני מגיע ואני בעצם אתיופי, אז ביי ביי עבודה. לא נורא. יהיו עוד הזדמנויות.
מתי אפשר להפסיק להגיד "לא נורא"? מתי אפשר לצעוק ולמחות? מתי יחזור האמון בבני אדם, בשיח חופשי, מכבד, שמאפשר לדבר, למחות, להגיב, להסכים, מתוך מחשבה שזה יקדם אותנו. האמון בכך שהמפגשים הקטנים האלה, כל אחד ואחד מהם, חשוב. האמון בכך שאנחנו, האנשים שפועלים בתוך המפגשים האלה, חשובים לא פחות מסלבריטאים, פוליטיקאים או בעלי הון.
אני ליברל קלסי. אני מאמין שצריך להחזיר את האמון בכך שבני אדם, כולם, יכולים לשנות את המציאות מלמטה. הקול שלי, והקול שלך, והקול שלה ושלו, כולם ביחד יכולים לשנות את המציאות אם רק נאפשר. כל מי שקרא את ההקדמה לכתבה הזו חווה משהו, טוב או רע. זה השפיע עלינו, לטובה או לרעה. להגיד שזה לא משנה, זה לא נכון. זו עוד טיפה שמצטברת בסך החוויות האנושיות שלנו, שיתגבשו בסופו של דבר לכדי שינוי מהותי בחיים הציבוריים והחברתיים.
הלואי שהיה אפשר לתת משהו יותר גדול מפישלייק לתגובה הזו
(ל"ת)
כשתעבור לי הג'ננה אני אנסה להגיב לעניין לך ולארן.
בינתיים אני מפציר בכך ובכל מי שנתן לך לייק לקרוא את התגובה שלי שוב, כי כמדומני שקראתם תגובה שונה לחלוטין, אולי ביקום מקביל.
אוקי. ממתין בסבלנות
רק כמה דברים לפני:
ראשית, אם כמה אנשים הבינו אותך באופן אחד בעוד אתה התכוונת למשהו אחר, אולי לא הצלחת להעביר את הדברים שרצית כמו שצריך. אין צורך "לחטוף ג'ננה". סתם אי הבנה משני הצדדים שעוזרת בכל מקרה להבהיר את הנקודה שאליה חתרת. בלי הדיון הזה, לא היית מקבל את ההזדמנות להבהיר את עצמך, אז אולי זה דווקא חיובי, אי ההבנה הזו?
שנית, קראתי שוב את התגובה הקודמת שלך. זה מה שהבנתי ממנה: עין הדג הוא אתר סרטים זניח והוא לא המקום הנכון להעביר את המסר לגבי הטרדות מיניות. כל תגובה כאן תהיה חסרת השפעה לטווח הארוך ובאופן עמוק וסתם תעכיר את האווירה בקרב הגולשים.
אם כן, מה הכתובת הנכונה לדעתך? המדינה ומערכת המשפט. רק הן יכולות לטפל בשורש הבעיה. כל תגובה בפורום אחר יכולה להיגרר ל"ויג'נטליזם" שהוא עשיית לינץ' על אנשים שלא הוכחה אשמתם בפני החוק. הבנתי נכון?
אם כן, אז התגובה שלי דווקא התאימה למסר: שינוי נעשה בשטח, בין אנשים, בפעולות ובמפגשים היומיומיים אחד עם השני. אין בכך שום פסול. יש דברים שפוגעים בי ובאחרים ואחרות. אני לא מוכן לתת לזה יד ויוצא נגד זה בכל מפגש כזה שאני רואה לנכון. אני לא פוסל את הצד השני. אני לא מונע ממנו לדבר או להגיב. אני משתמש בזכות הבסיסית שלי לפעול. לא – לא זכות. הכרח. אני יכול לבחור לשתוק ואני יכול לבחור לדבר. כך או כך, אני חייב לעשות משהו. גם שתיקה היא מעשה שאני בוחר בו. אז בין השניים אני מעדיף לנסות לשנות. הבמה כאן, לא משנה כמה היא "קטנה" או חסרת משמעות לטווח הארוך, מצטרפת להרבה מאוד במות אחרות, שפרויקט METOO הגיע אליהן. נוצרה מסה ענקית ומוצקה מתוך סיפורים קטנים של הרבה מאוד נשים ואנשים אמיצים. אתה רואה בכך ויג'לנטיות. אני רואה בכך ביטוי לחברה בריאה שמנסה לתקן את עצמה. מערכת המשפט לא יכולה לפעול לבדה. היא לא מנותקת ממה שקורה בשטח, בין אנשים. הערכים שנקבעים בחברה בתהליכי עומק, שבאים לידי ביטוי בראש ובראשונה ביחסים ביניהם, הם אלה שיעברו חקיקה בסופו של דבר ויתמסדו.
ובאמת, במלוא הכבוד והרצינות, ממתין לתשובה שלך. אם הבנתי לא נכון ואני מנהל דיון עם איש קש, אז אני מתנצל. הדעות שהעליתי כאן וייחסתי לך הן לא מופרכות. הן מושמעות בכל מקום. אז לפחות השתמשתי בבמה הזו כדי להציף צד אחר, אולי נאיבי, אולי מציאותי. ואולי מישהו הקשיב וחשב ושינה משהו מעמדתו. עוד צעד אחד קטן לעבר שינוי חברתי גדול. זה כל מה שאני מבקש. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה.
עוד דבר לגבי שינוי חברתי מול שינוי משפטי
מערכת המשפט כמעט תמיד "מפגרת" אחרי החברה בנושאים של צדק חברתי.
יש לזה סיבה. בסופו של דבר לשופטים אין כלים "לכפות" את דעתם. המדינה והחברה צריכים לכבד את השופטים מספיק כדי ליישם את מה שהם פוסקים. אם שופטים פוסקים "רחוק" מדי מאיפה שהחברה נמצאת, והחברה מתעלמת היוקרה שלהם נפגעת קשות.
שתי דוגמאות מארה"ב: הפסיקה במקרה של דרד סקוט, שהחזירה אותו למצב של עבד היתה זרז משמעותי לבחירה של לינקולן ומלחמת האזרחים. הפסיקה לטובת נישואים של חד מיניים, קרתה לאחר שדעת הקהל בארה"ב השתנתה מספיק. ב2001 35% תמכו מול 57 נגד. ב2015 (מתי שבית המשפט פסק לטובתם) היחס היה 55% בעד מול מול 37%. מקור .
ועוד דבר, אם אני ו"תומר" ו"לא", ואחרים בעין הדג, נגרום לכך שכאן ברור שהטרדה מינית היא מעשה שלא יעשה, יש מצב שגולשים אחרים, ואנשים שנחשפים לעין הדג יפנימו את הגישה הזו ויישמו אותה במקומות אחרים.
בקיצור, אתה רוצה להפוך את האתר לטרחנת פוליטית בלתי נסבלת.
שיהיה לך במזל טוב (כלומר, אני מקווה שתיכשל) אני לעומת זאת אצטער, כי בשביל בבל"ת אידיאולוגי יש המון מקומות אחרים, אבל לדבר על *סרטים* אין הרבה. בכל מאה הביקורות בערך שכתבתי פה השתדלתי, ואני חושב שבסך-הכל בהצלחה, לא לתת לעמדותי הפוליטיות או הדתיות להשתלט על הביקורת, כי אני מעדיף כשאני הולך לסרט ללכת לסרט, ולא להפוך כל סרט להצהרה פוליטית שעמדתי כלפיה קבועה מראש ואני סתם תופס טרמפ על זה שהיא על מסך.
זכותך לחשוב אחרת. אני חושב שזה מציק. אבל זכותך.
אבל לפחות רצוי לומר אמת. אם יש משהו שאנחנו לומדים מסקרי פיו בארה"ב, הוא שמי שמשתייך לקבוצת 'ליברלים' (בסולם של פיו, שמרנים-ליברלים) מחזיק בדעות לא פעם יותר נחרצות מהמיעוטים. גברים 'ליברלים' מחזיקים בדעות קרובות הרבה יותר לנשים 'ליברליות' מאשר נשים 'שמרניות' לנשים 'ליברליות'; הקרבה היא אידיאולוגית. ללבנים יש סיכוי גבוה הרבה יותר משחורים להגדיר עצמם ליברלים; ולליברלים יש אפילו דעות נחרצות יותר מקבוצת השחורים בעינין Black lives matter. אז בתכל'ס, האמת היא שלא מדובר בפתיחות למיעוטים ובפריווילגיות וכו'. מדובר בקידום האידיאולוגיה *של הקבוצה אליה הדוברים משתייכים*, ולא דווקא של המיעוט-המדוכא-אותו-רוצים לקדם. אפשר לראות את זה בצורה הטובה ביותר כשהויכוחים באתר מגיעים לנושאי גזע: כמעט כל המתווכחים פה הם, לפי ההגדרות האמריקאיות, 'לבנים', וחלק מהרדיקליים הם עם שמות שמזכירים את הרוזן פון-ווסרשטיין, כלומר לא בדיוק מעדה מקופחת. ואז זה ממש מגוחך, על גבול הפתטי, כשמשתמשים במושגים של הויכוח האמריקאי כשכולנו יודעים שחוץ מבדמיון אף אחד מהמתווכחים לא יכול לדבר מפוזיצה שונה משל חברו, אבל הוא מנסה בכל זאת.
ואז הויכוח הוא הרבה יותר איתות על מקומך בהיררכיה האידיאולוגית מאשר רצון לקדם קבוצת מיעוט, שאיננה פה, בחברה שונה לחלוטין, כשאף אחד מהמתווכחים כמעט לא שייך אליה, ובלי שמישהו שזה רלוונטי אליו אשכרה יקרא את זה. אני גם אומר שמעצבן אותי הנסיון שלך להפוך את הדיון לויכוח בין מי שחושב שהטרדה זה אחלה לבין מי שחושב שהטרדה זה מעשה שלא ייעשה. מי שחושב אחרת ממך רוצה אתר לא פוליטי, לא רוצה שהטרדה תהיה סבבה.
במילים אחרות, זו זכותך לקדם את האידיאלים הליברליים (לפי פיו) שאתה מחזיק בהם, אבל אין שום צורך בהעמדת הפנים שמדובר בהבנה של הפוזיציה של המיעוט. הפוזיציה מושפעת מהעמדה הפוליטית לא פחות מהמיעוטיות המולדת.
אגב, לאחרונה קניתי אלבום של רוג'ר ווטרס האנטישמי והבן אדם הזבלי באופן כללי.
ושמעתי שירים של דיוויד בואי, שקיים יחסים עם נערה בת 14 (שבתוך חודשים ספורים הפכה לבת הזוג של ג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין. הוא היה בן 28 בערך).
ושל מיק ג'אגר, שאורח החיים שלו מנוגד בתכלית לעקרונות שאני מאמין בהם,
ועוד כהנה.
באיזשהו שלב, הדרישה לא לצרוך תרבות שהיוצר שלה לא עומד בקריטריונים שלי, מענישה אותי. לא רק אותו.
כלומר, כן
אבל רוב העמדות המוסריות דורשות הקרבות ש"מענישות" גם את עצמנו.
כאדם שלא מחרים אמנים ,עוד אוכל בשר ולוקח חלק בלא מעט עוולות כאלה ואחרות אני לא בטוח איזו מין תשובה מוסרית זאת "היי, אם אני אעשה את זה אז אני בעצם מעניש את עצמי".
אני בהחלט מוכן לקבל שאתה מוכן להעניש את עצמך רק אם אתה מרגיש שהמקרה הנידון הוא מספיק חשוב, והמקרה הנ"ל הוא לא אבל אני לא בטוח לגבי הטיעון עצמו כטיעון. ההליכה שלי למילואים היא עונש לא קטן לעצמי, ואני בכל זאת עושה אותו כי אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות אז קל וחומר (לכאורה) אכילת בשר, החרמת יצירות וכו' שפוגעות בי בצורה הרבה פחות חמורה.
אלא אם לא הבנתי על מה אתה מדבר ולמה העלית את הנושא, ואז אשמח שתבהיר.
באכילת בשר אתה צורך בשר.
ההשוואה היא יותר להתעקשות לגדל את האוכל שלך בעצמך, כי גידול חיטה תעשייתית עלול להרוג נברנים.
הנקודה היא, שתמיד יש מקרי קיצון. אני מתקשה לקרוא את לואי פרדיננד סאלין בגלל הביוגרפיה שלו. אמת. אבל אני לא בא ואומר לאנשים לא לקרוא סאלין; כי היימח-שמו הזה ידע לכתוב. אני לא הולך לשיעורים של מוטי אלון. למה? בין היתר כי לאור ההרשעה שלו וחוסר החרטה, אני לא מעוניין לתת *לגיטימציה*. אבל האם אמנע מקריאת מה שהוא כתב? בהחלט לא. יש לזה ערך. היצירה עצמה היא לא הפסולה; היוצר כן (זה מה שמבדיל מצריכת בשר; בצריכת בשר *היצירה עצמה היא הפסולה*). ואני חושב שאת האמצעי של פסילת יצירה כי היוצר שלה זבל של בן אדם, אני מעדיף לשמור למקרי קיצון ולא לשימוש גורף.
ככלל, צריכת תרבות אמורה לתרום לנו; כשיש יצירה שיש לה ערך, ואנחנו נמנעים ממנה בגלל סיבה חיצונית – אנחנו מענישים את עצמנו. נניח שיתברר, לצורך העניין, שטולסטוי, סאלינג'ר וש"י עגנון כולם הטרידו מינית (את ג'יימס ג'ויס). ונניח שעכשיו תימנע מכל יצירה של שלושת הענקים הנ"ל. ההפסד הוא שלך.
אם *היצירה* עצמה היא פסולה, סיפור אחר. נניח, יש סרט ששכחתי את שמו, מערבון אלים כלשהו, שנטען שהבמאי בסצנת האונס, ובכן, אנס. בחיים לא הייתי הולך לראות סרט כזה. למה? כי במקרה כזה *היצירה* היא הפסולה. לא רק היוצר.
בסך הכל אני חושב שחרמות הם כלי לגיטימי; מותר לאנשים לומר שעד כאן ואת זה אני לא מממן (מותר גם למדינה, ובטח לאנשים פרטיים). אבל כלי לגיטימי שהוא כמו מטען צד: לא בכל מקום ולא בכל מצב, אלא אם אתה רוצה להרוג את כל מי שמסביב.
(בצריכת בשר *היצירה עצמה פסולה* למי שמתנגד, כמובן. גם אני לא טבעוני).
(ל"ת)
אני לחלוטין מקבל את החלוקה ליצירה/יוצר בכל הנוגע לחרמות, ונוטה להסכים איתה.
הנקודה המעורפלת בעיני היא לגבי "ההפסד הוא שלי" – כשאני נוקט עמדה מוסרית, מן הסתם אני מפסיד משהו. אפשר להגיד (כמו שאתה אומר) שהיצירה עצמה היא ישות בפני עצמה שכדאי לנתק כמה שיותר מהיוצר (ולדעתי כאן יש הבדל בין ספרות, מוזיקה וקולנוע, אבל זה לא הנושא) אבל אם אתה מסכים (ואתה לא! אבל אם) שיש ערך מוסרי כלשהו בחרם, הטענה שזה פוגע בי לא מבטלת או משנה את הערך המוסרי הזה (אלא אם כן, אני מניח, אפשר להוכיח שחוסר צריכת היצירה מזיק יותר מהתועלת שהחרם נותן). ההתקטנות שלי היא פשוט על עצם העלאת הרעיון ["ההפסד הוא שלך/ אני פוגע רק בעצמי"] בהקשר של דיון מוסרי, דבר שמעט תמוה לי כי נראה לי ששנינו מסכימים שכל עמידה על עיקרון מוסרי כלשהו "פוגעת" בי בצורה כלשהי.
יש לי מלא שאלות ניטפוקים, ותובנה קטנה
לא מפריע לך שעל עטיפות רבים מאלבומיו של רוג'ר ווטרס יש נשים ערומות? (נדמה לי שאתה דתי, זה לא מפריע מבחינת הלכות עירום ודת?)
למה את ג'ימי פייג' הסברת (הגיטריסט של) ול-3 האחרים השם הספיק מבחינתך?
איך אתה יודע על בנות הזוג של דיוויד בואי וג'ימי פייג'?
לגבי חרם צרכנים לסוגיו השונים, אני חושבת שאין דרך באמת לחיות חיים נקיים מעוולות, אבל יש משהו נחמד בלנסות לנקות אותם. אם לא לגמרי, אז קצת. זה לא דבר רע לדעת ואף לברור היכן אתה מציב את הגבול שלך ומהן האג'נדות של יהרג ובל יעבור ומה לא. לפעמים גם הגבול הזה עובר בחינות מחדש וזה גם בסדר.
מבחינת הדיון המוסרי אני לא חושבת ש"חובה עלינו" להחרים כל דבר רע, אבל אני כן חושבת שמוטלת עלינו האחריות המוסרית להיות מודעים ולנהל מערך של בחירות מושכלות.
אתה יכול לקרוא את הדיסקליימרים על ג'יימס פראנקו ולהחליט שהוא נמצא מתחת לרף ההחרמה שלך, אתה גם יכול לקרוא את הדיסקליימרים האלו ולהחליט בכלל לא להתיחס אליהם. אתה גם יכול לקרוא את השורה הראשונה בדיסקליימר, להבין לאן זה הולך, ולדלג לחלק של הביקורת. אני חושבת שזה לא נכון לצפות שהדיסקליימר לא יהיה רק משום שפעם לא היה כזה, ומשום שאתה ממילא לא מחרים.
1. מפריע לי, ולא תמצאי את העטיפות מוצגות לראווה על המדף שלי.
2. אני מוצא שאת רוג'ר ווטרס כולם מכירים בגלל התעקשותו על חרמות, דיוויד בואי מוכר אבל ג'ימי פייג' קצת פחות.
3. https://www.rollingstone.com/music/lists/the-10-wildest-led-zeppelin-legends-fact-checked-20121121/jimmy-page-dated-a-14-year-old-girl-while-he-was-in-led-zeppelin-19691231
האמת היא שעל דיוויד בואי יש בעיקר את הגרסה שלה לפיה היא פגשה אותו קודם לפני שנהייתה בת הזוג של פייג' (יש המון תצלומים שלה עם פייג', אבל לא עם בואי), אבל הסיפורים עליה הסתובבו עוד לפני הפרסום.
וגם מיק ג'אגר (נראה לי שלפני החרמות פייג' היה מוכר יותר מווטרס, זה כבר לא משנה)
(ל"ת)
אלה נקודות חשובות.
אני לא ממש מעונין להפוך את האתר לבמה פוליטית נוספת. גם לא למען ערכים שאני דוגל בהם. אני חושב שיש מקום (מסוים, מוגבל) לדון בדברים בוערים כשהם רלוונטיים.
זה לא שחור לבן. או שבכלל לא דיונים פוליטיים, או שכל סרט יכלול אותם.
העמדה שלי היא שיש מקומות שמתאים בהם שזה יהיה "חלק" מהדיון. אחרי הכל הביקורת דלעיל, בסופו של דבר היא רק כשליש פוליטית.
לגבי הנקודה של "איתות על מקומך בהיררכיה האידיאולוגית", אני צריך לחשוב על זה.
וכפי שאמרתי למישהו קודם, תודה על תרבות דיון.
סליחה.
לא הכוונה שלי, אם כי אני מבין איפה שגיתי בניסוח שלי.
די ברור לי שמי שרוצה אתר נקי מפוליטיקה לא חושב שהטרדה זה אחלה.
ודי ברור לי שאם אני אראה לך באופן ברור שעין הדג לא פוליטי, תורם תרומה משמעותית לתרבות של הטרדה, אתה תעדיף שהאתר יהיה פוליטי. או במילים אחרות, אני לא חושב שהעמדה שלך כנגד פוליטיקה באתר היא מה שנקרא באנגלית
enabling.
הטענה שלי ושל אחרים, היא שיצירת מקום נקי מפוליטיקה היא מעשה פוליטי בפני עצמו. היא יוצרת עולם שבו מטרידנים יכולים להתחבא ביותר מקומות.
ואני מבין את העמדה שלך שעין הדג הוא כל כך שולי שדיון פוליטי באתר תורם תרומה אפסית לקידום הנושא הפוליטי (שעליו דנים). ושהמחיר לעומת זאת שאנחנו משלמים בהפיכת מקום שבו יש דיונים אינטלגנטיים ובוגרים על סרטים (דבר נדיר) למקום בו יש יותר מדי דיונים פוליטיים הוא מחיר גבוה מדי.
אני מסכים אתך שיש ערך (גם פוליטי) לאתר שבו מתקיימת תרבות דיון חיובית. גם אם זו תרבות דיון על נושא שולי.
ליברל קלאסי יודע שיש זכות לצעוק ברשות הרבים,
אבל לא שואף להפוך את רשות הרבים לתחרות צעקות בלתי נגמרת.
מה שאתה מביע פה הוא *לא* ליברליזם קלאסי. ג'.ס. מיל, מה לעשות, ראה חשיבות *בדיון*. לא ב*בצעקות*. בהשמעת הדעות השגויות – כדי להפריך אותן *בדעות*. לא בצעקות. אפילו לא בחרמות. מה שאתה מדבר עליו זה אולי 'פרוגרסיביזם קלאסי', אם יש דבר כזה, אבל בהחלט לא הליברליזם הקלאסי של מיל ושותפיו.
אני אתחיל בציטוט מתוך הדברים שלי
מתי אפשר להפסיק להגיד "לא נורא"? מתי אפשר לצעוק ולמחות? מתי יחזור האמון בבני אדם, בשיח חופשי, מכבד, שמאפשר לדבר, למחות, להגיב, להסכים, מתוך מחשבה שזה יקדם אותנו.
לא לצעוק, לדבר. חלק מדיון כולל גם אי הסכמה מנומק. האם צעקתי בתגובה שלי? כתבתי משהו שיכול להתפרש כתקיפה? אני מקווה שלא. השתדלתי מאוד שלא, לפחות. כתבתי תגובה ארוכה מאוד ומפורטת, ניסיתי לנמק את דבריי ככל האפשר, להבין את האדם שאני מתדיין איתו, לא להכניס לו מילים לפה.
מה שאתה עושה פה עכשיו, אגב, זה לצעוק עלי מנגד. אתה לא מנמק את הדברים שלך אלא בא מוכן מראש כדי להתווכח איתי.
ויכוח הוא הכרחי, בכל פורום. בין אם מדובר על אי הסכמה על סרט או על דעה. צעקות לא. צעקות משתיקות דיון. הן מעוותות ומרדדות אותו לססמאות ריקות מתוכן, כמו "אתה פרוגרסיב קלאסי". כשתרצה לנמק למה אני פרוגרסיב קלאסי, על בסיס הדברים שכתבתי, אני אוכל להגיב בהתאם. בינתיים, סגרת את הדיון מבחינתי.
אני חושב שמש"ל יותר מוצלח מזה קשה היה להביא.
(ל"ת)
אני אנסה שוב
אני באמת לא מבין מה מש"ל פה. בבקשה תעזור לי להבין. טענת טענה שאין לה שום גיבוי במה שכתבתי לדעתי. כתבתי תגובה שמסבירה מדוע לדעתי זה כך, ואתה עונה שזה מש"ל. עניתי לך. הגבתי למה שטענת, נימקתי את הדעה שלי או לפחות ניסיתי. לא שללתי את זווית הראייה שלך, קודם כל כי אני משתדל מאוד לא לשלול שום זווית ראייה. אני רוצה להבין. זה יותר חשוב מבחינתי. ממש כמו שכתבת בתגובה לארן, אני לא נמנע מצריכה של מוצרי תרבות שהיוצר שלהם מנוגד לדעתי. את הספר הראשון של המשחק של אנדר קראתי למרות שידעתי מהם דעותיו של הסופר, שהן קוטביות לחלוטין לדעתי.
המטרה של התגובה הקודמת הייתה להבין, לפתוח את הדיון מחדש. ועכשיו בקריאה חוזרת, אני מבין שסוף התגובה מטעה, אז זו באמת אחריות שלי.
אני מתעקש כאן כי לדעתי אנחנו די מסכימים. גם מקריאת התגובות שלך בעבר וגם ממה שכתבת ממש פה. וגם כשאנחנו לא מסכימים, אני מכבד ומעריך את הדעות שלך, כפי שהן מופיעות באתר, ומאוד אוהב לקרוא את התגובות שלך. אולי דווקא כשאנחנו לא מסכימים כי זה מכריח אותי להרהר מחדש.
אני לא רוצה להיכנס לפינג-פונג של תגובות לא ענייניות, שבו כל אחד יקרא לשני בשמות בלי נימוק ענייני משום סוג והרגשתי שזה הכיוון שאתה מתווה. דווקא זה שביקשתי להימנע מתחרות צעקות, זה מש"ל? אתה כותב שאסור שהאתר יהפוך לזירה של צעקות, אני מסכים, וזה מוכיח את הטענה שלך?
אני כתבתי טיעון קצר, אבל טיעון.
שמתייחס לזה שהדיונים הללו הם לא באמת דיונים ושהפוליטיזציה של האתר לא מנסה להשיג *דיון* אלא להשתמש באתר ככלי ותו לא, כלי שזהה בצורתו לכל הכלים האחרים. הטיעונים תמיד אותם טיעונים, רק מחליפים את שדה הנמען.
יותר מזה: כתבתי על *הטיעון*. כתבתי "מה שאתה מביע פה" לא כתבתי "מה שאתה". כתבתי "מה שאתה מדבר עליו זה אולי 'פרוגרסביזם קלאסי", ולא כתבתי "אתה פרוגרסיבי קלאסי". בכוונה.
באמצע כתבת שבאתי מוכן מראש כדי להתווכח (ולא, אני משתדל בחודשים האחרונים להנמיך מינון, וזה מאמץ, הפעם כבר לא עמדתי בפיתוי), ובסוף הודעת שהדיון סגור. לי זה היה נראה כמו הודעה של 'מתחו עלי ביקורת? אני סוגר את הדיון'. (והביקורת שלי הייתה בעיקר כי הלכת מהר מטיעוני נימוק לטיעוני זהות והרגשה, וזה לא אותו דבר).
מקבל ומתנצל
מודה שהניסוח בסוף התגובה שלי לא היה במקום והפוך לחלוטין למה שהתכוונתי. אני גם חושב שאנחנו די מסכימים, גם בתפיסה בנוגע לליברליות וגם בנוגע לאופי הדיון (גם אם לא לחלוטין).
מה ש"לא" כתב זה שהדיון כאן הוא מיותר (ובתגובות קודמות שאין מקום לביקורת באופן כללי כי הדעה של אף אחד לא נחשבת). לדעתי זה לא נכון ויש לדיון מקום חשוב בזירה הציבורית, גם כאן. השאלה היא איך ומה המינון. מינון גבוה מדי יכול דווקא לצמצם את מאגר הקוראים ולסלק את מי שאין לו כוח לדיונים מהסוג הזה ואז ייווצר מעגל סגור של גולשים שמסכימים אחד עם השני. וזה די משעמם ולא פרודוקטיבי. אבל מינון נמוך מדי הופך את הדיון לשטחי מדי לדעתי, במיוחד כשהסיפור מאחורי הסרט מעניין יותר מהסרט עצמו במקרים מסוימים (כמו בסרט הזה לדעתי). הדיונים המעניינים ביותר באתר בעיני הצליחו לחצות את גבולות הסרט ונגעו בתחומים אחרים כמו היסטוריה, סוציולוגיה, כלכלה ומגדר, שהטעינו סרטים משעממים או שטחיים במשמעות חדשה.
לעניין הדיון על METOO או מגדר באופן כללי, נראה לי שעוד לא עברנו את הגבול, אבל אנחנו די קרובים. אני לא רוצה שהדיון הזה יעלם. אני רוצה שימשיך וישפיע על כל מי שנחשף אליו, מכל הסיבות והנימוקים שכתבתי למעלה. אבל כדי שהמצב ימשיך, המינון חייב להיות מאוזן.
בנוגע לזהות והרגשה – פה אני דווקא לא מסכים. כשתחושות הן פרטיות הן תופעה אינדיבידואלית. כשאני מרגיש שתקפו אותי כי אני גבוה או נמוך למשל, אבל אף אחד אחר לא רואה את זה, אז ככל הנראה זו בעיה פסיכולוגית שלי. כשזהות והרגשה הן קולקטיביות ומשותפות להרבה אנשים, וכשהן חוזרות באופן שניתן למדוד באופן אמפירי, אז כבר מדובר בתופעה חברתית, שיש להתייחס אליה כעובדה. וכשהרבה אנשים חווים את מה שתיארתי בתגובה הראשונה שלי שוב ושוב, וזה בא לידי ביטוי באינספור מחקרים מסוגים שונים, אז זה נכנס לתחום הדעות שניתן להוכיח ולהפריך אותן (אפשר לערער על סוג המחקרים האלה, על התוקף שלהם, על המתודולוגיה או על המסקנות).
העלית פה הרבה נקודות.
לא כל דבר צריך להיות שפיט ופלילי. וקנה המדה שלנו אסור שיהיה מה שחוקי הוא טוב ומה שלא חוקי הוא לא טוב.
שנית, כל אדם הוא חף מפשע זה סטנדרט חשוב לגבי הרשעה בפלילים. כנ"ל לגבי מעבר לכל ספק סביר. וטוב שכך. כי הרשעה בפלילים גוררת סנקציות כבדות. (מאסר, קנס, איסור על עבודות מסוימות, ועוד)
לא צריך להשתמש בסטנדרט הזה במצבים אזרחיים. אם מישהו מטריד מינית בעבודה, החברה שמעסיקה אותו יכולה לפטר אותו בקלות. וכך צריך להיות.
החברה בככללותה, ואני כאדם פרטי לא "חייבים" לתת פרנסה למישהו שהתנהגותו היא בעייתית, גם אם היא לא פלילית.
לגבי למה לדעתי דיון כזה כאן תורם, אז תןמר ענה לך למטה.
נכון שג'יימס פרנקו לא ישלח יד ללטף דרך המסך (אם כי וודי אלן עשה זאת בעבר – שושנת קהיר הסגולה). ונכון שאף גולש לא ישלח יד דרך המסך ללטף מישהו אחר. אבל השייכות לאתר הזה קשורה גם לשאלות האלה.
ארן, אתה ותומר הרגתם אותי.
קראתם דברים שלא כתבתי.
פרט טריוויה על הכותרת של התגובה מעליי
אפשר להבין ממנה שני דברים.
יכול להיות ששני אנשים הרגו את כותב הכותרת (ארן ותומר) ויכול להיות ששלושה אנשים הרגו את כותב הכותרת (ארן, תומר ואתה).
כמה אנשים הרגו את כותב הכותרת?
נראה שלעולם לא נדע.
וההשלכות של זה יכולות להיות הרסניות.
נשמע כמו מקרה לבלש פיקאצ'ו.
(ל"ת)
אני מניח שהפתרון לשאלה הזו תלוי בלמה פיל וכלב נכנסים למערה ויוצאים שלושה.
ספוילר-כי למה זה גם חיה
תודה לך.
אחת הסיבות שכולנו נהנים מעין הדג היא תרבות הדיון בתגובות. התגובות שלך ("לא") היו מכובדות, ענייניות ומנומקות. כולנו נהלנו דיון בוגר. וזה לא דבר נפוץ באינטרנט.
מי זה לך?
קודם היו פה ארן, תומר, אתה ולא. מאיפה לך הגיע פתאום?
הדיון הזה נהיה נורא מבלבל.
אני לא מתבטל בגלל הזהות שלי.
אני כן משתדל (גם בגלל ההכשרה שלי כהיסטוריון) להסתכל על דברים בצורה מורכבת, ומנקודת מבט שפחות מושפעת ממצבי החברתי.
לדוגמא, אני חי בניו יורק, ולעיתים קרובות יוצא לי להשתמש בתחתית בשעות הלילה המאוחרות. לי אין בעיה עם זה. אבל מצד שני, אני גבר לבן שבעברו עסק קצת בקרב מגע.
אז כשמישהי אומרת לי שהיא לא מרגישה בטוחה בתחתית בלילה, אני יכול לענות לה:
"מוזר לי אף פעם לא היתה בעיה."
או שאני יכול להכיר בעובדה שהאינטראקציה שלי עם העולם קצת שונה ממנה.
"אני מבין מאיפה את באה, ולמה את מרגישה ככה, למרות שלי עצמי לא היו בעיות עד כה".
באותה מידה ההמלצה שלי האם להשתמש בתחתית בשעת לילה מאוחרת צריכה לקחת בחשבון מי השואל.
ולכן כשאני חושב ומגיב על השאלה האם דיונים פוליטיים כאן מפריעים לי או לא, וצריכים להיות כאן או לא, המקום הפרטי שלי והחויה האישית שלי מול המקום של מישהו אחר הם לדעתי רלוונטיים.
דרך אגב,
הסרט, כפי שצוין בבביקורת נעשה ע"י ערב רב של אנשים – ובכלל המנקים שניקו את הסטודיו, טכנאים ובנאים למיניהם וכן נשים רבות שלקחו חלק מאחורי ומלפני הקלעים, ובתמיכתך בסרט – אם להתבטא בשפה הזו – אתה תומך בהם. זו לא רק הפרנסה של פרנקו.
אחוזים מהרווחים הם כנראה לא מקבלים, אבל ודאי, לדעתי, שרבים מהם לא מאושרים בכלל כשההשקעה שלהם בסרט זוכה להתעלמות מוחלטת כי ג'יימס פרנקו הסלב הוא הבמאי.
אתה צודק שסרט הוא פרויקט קבוצתי.
אבל כפי שציינו למעלה, דיון בשאלה הזו ביחס לסרט הזה משמש בין השאר לשינוי חברתי.
האם צריך לראות את הסרט המקורי בשביל להנות מהחדש?
(ל"ת)
מעולם לא ראיתי את המקורי במלואו,
אבל אני חושב ש"אמן האסון" יהיה הרבה פחות מצחיק למי שלא מכיר את הסרט בכלל. הייתי מחפש קטעים נבחרים ביוטיוב ורואה כמה דקות בשביל להבין את הרעיון.
יש שני סרטונים ביוטיוב שאפשר לראות
ועושים סדר בעניין:
אחד קרא "the room – highlights" – ומכיל את רוב הסצנות ההזויות של הסרט.
השני הוא סרטון הביקורת של הנוסטלגיה קריטיק ש"קרקר כפול" המליץ עליה כאן, מאוד מצחיק שלעצמו ומכיל את רוב ה"עלילה" (שלא ממש קיימת) של הסרט.
אני ראיתי את שניהם, אחי ראה את הסרטון הראשון שציינתי ושנינו נהנינו מאוד מהסרט. הכי מצחיק שראיתי מזה שנים
לא משהו
אני בעיקר מסכימה עם הביקורת – לסרט הזה אין ערך אומנותי חשוב, אולי חוץ מהתפקיד של ג'יימס פרנקו.
נראה שהצוות ממש התאמץ להוציא מהחיים של אדם דיי משונה סרט כזה גנרי.
הסרט המקורי מדהים במוזרותו, עליו כן הייתי ממליצה.
אני חושב שהסרט יצא ככה פשוט כי לא הרבה ידוע על טומי ווייסו. הבן אדם שומר על חייו האישיים בקנאיות יוצאת דופן, והוא לא חרג ממנהגו כדי לתת נפח לסרט שהוא מעבר לנקודת המבט של גרג סיסטרו. לדעתי הסרט כן מאד מעניין כי הוא תופס את הדמות של ווייסו בצורה הכי מקיפה ונגישה ובהחלט עושה צדק למוזרות שלו, ואפילו לא חוסך מאיתנו את הרגעים הממש קריפיים אליהם ההתנהגות שלו על הסט גלשה לפי דיווחי המעורבים.
האמת? לדעתי סיפורי סאותלנד סרט הרבה יותר גרוע.
ל"חדר" יש הקלה בעונש כי הוא בוים ונכתב על ידי אדם שאין לו מושג בקולנוע (או בלהיות בן אנוש) ושוחק על ידי שחקנים חסרי כישרון ואנשים שאינם שחקנים (אמא של ליסה, למשל). סיפורי סאותלנד בוים על ידי האדם שנתן לנו את דוני דארקו, למען השם. איך מידרדרים מיצירת מופת שכזו לדבר ההזוי הזה שנראה כמו פרודיה עצמית עם מוזרות דייויד-לינצ'ית שלא מגובה בעומק, אפילו לא במקצת? כל השחקנים נותנים הופעות איומות, וחבל לי על שון ויליאם סקוט שסוף סוף יצא מהטייפקאסט של הצעיר החרמן והפרוע דווקא בסרט הזה. האפקטים גרועים, תפניות העלילה הן עלבון לכל מי שיודע להחזיק עיפרון, הסיום מגוחך ומי, מי, מי אישר את הקשקוש הזה, מי נתן לו אור ירוק ומיליוני דולרים? מה באפי עושה שם? מה קשור הקטע המוזיקלי הזה פתאום? מי זו האישה המפחידה הזו שכאילו יצאה מתוך פרק של אזור הדמדומים? אין מספיק וט"פקים כדי לתאר מה שעבר עליי בזמן שצפיתי בדבר הזה, שלקרוא לו סרט תהיה הגזמה. אפילו לרובוטריקים יש יותר פאסון. איך אפשר לקחת ברצינות סרט שיש בו פנינים כמו "אף אחד לא תופס בביצים כמו קריסטה" או "תן לי למצוץ לך או שאני מתאבדת"?
ואם אי פעם תהיתם איך נראים כלי רכב שעושים סקס, הסרט יענה גם על זה.
והערת אגב לגבי "החדר": ליסה היא הנבל הקולנועי הכי גדול אי פעם. ברצינות. והנה למה (ספוילרים, מן הסתם):
היא בוגדת בארוס שלה עם החבר הכי טוב שלו, מנסה לגרום לו להשתכר כדי שיכה אותה ויהיה לה קייס נגדו, כשזה לא הולך היא מאשימה אותו בכל זאת, זורקת את עצמה לזרועות מארק שניה אחרי שג'וני מתאבד, והכי גרוע – לא שמה קצוץ על הסרטן של אמא שלה. תאנוס? ילד טוב טיטאן לידה.
זה קצת שונה
תוצאת ה"מה לעזאזל" של סיפורי היא מכוונת. נסכים לא להסכים לגבי הופעות, אבל גם "סיפורי" וגם "באקארו באנזאי" (שגם הוא השווה פה לחדר מתישהו) הם סרטים שאווירת השכרות והמסטוליות שלהם היא לא תוצאה של במאי שלא יודע מה הוא עושה, אלא לחלוטין להיפך.
אפשר בהחלט להגיד בשני המקרים שהבמאים שתו יותר מדי מהמיץ של עצמם ואיבדו כל קשר לקוהרנטיות בדרך, אבל אין ספק שהפסיעה בתלם ה"מה לעזאזל" מכוונת ולכן שמה אותם במקום אחר למול סרטים כמו "טרול 2" או "החדר" שחשבו, בצורה כנה, שככה עלילה או דמויות אמורות לעבוד.
העובדה שסרט הוא רצף וט"פים לא הופכת אותו לסרט גרוע אוטומטית. יש שאלה של כוונה מאחורי התוצאה.
כמו כן, ליסה אדם לא סימפטי אבל נראה לי שקצרה היריעה בינה ובין רוצחים, אנסים ושות'.
לגבי ליסה - ברור שהתלוצצתי, כן?
כמובן שיש אנשים גרועים ממנה, אבל הדמות שלה כתובה איום ונורא אפילו ביחס לשאר הדמויות בסרט.
לגבי אווירת המסטוליות המכוונת של סאותלנד – אני אסמוך על דבריך, כי אתה ודאי מבין יותר ממני בנושא, אבל אם כן, אני לא מבין מה הבמאי ניסה לומר כאן ואיך הוא חשב שזה ישרת את הסיפור. כשדיוויד לינץ' עושה דברים לא קוהרנטיים וסוריאליסטיים זה נראה מכוון – האווירה בנויה באופן שמזמין פרשנות ותחושה מסתורית ועוכרת שלווה. כאן זה פשוט לא עבד בשום צורה. מה הייתה הכוונה של קלי בסרטו זה, לדעתך?
לא ראיתי אותו הרבה זמן, אז קטונתי
אבל בגדול, אם התחושה שהסרט מוציא אותך ממנו היא מכוונת – זה לדעתי מונע ממנו להיות הסרט הכי גרוע בעולם. הוא עדיין יכול להיות מתסכל, מעצבן ואפילו מעורר זעם מוסרי והוא בהחלט יכול להיות גרוע מכל מיני בחינות, ואולי אפילו הסרט הכי גרוע שאתה ראית. אבל כמו שמוכיחים "החדר" ושאר ירקות – סרטים באמת גרועים הם סרטים שמכוונים למשהו אחד ויוצא משהו אחר. שרוצים להיות אפיים, ויוצאים מגוחכים, וכו'.
אני לא יודע כמה אפשר להשתמש בתואר "גרוע"
לסרט (או יצירה אחרת) שיוצרת בך את התחושות שהיא תכננה להוציא ממך. יש הרבה שמות תואר אחרים רלוונטיים – חלקם יהיו חמורים יותר מסתם גרוע – אבל אם סרט רצה לגרום לך להקיא, ובסופו של דבר יצאת עם בחילה, גרוע הוא לא.
אני מסכים עם הרעיון מאחורי מה שאתה אומר
אבל מכיוון שלמילים יש כמה משמעויות, בהחלט אפשר להגיד על סרט שאני שונא את המטרות שלו שהוא גרוע כבר בשלב הקונספט. כלומר, הוא מבוצע היטב, אין ספק – אבל זה רעיון גרוע מלכתחילה שהופך את הסרט לגרוע.
אבל זה באמת כבר משחקי סמנטיקה.
מה עדיף?
לראות את הסרט הזה בלי לראות את "החדר" מלפני, או לראות קודם את "החדר" ורק אז לראות את הסרט הזה?
כן ראיתי כבר הרבה מהקטעים הנבחרים והמוכרים מ"החדר", ואני מכיר את השם שיש לסרט ואת המעמד שלו, ושמעתי כמה סיפורים מאחורי הקלעים. אז כן, אני פחות או יותר מבין את הקטע על הסרט, פשוט מעולם לא צפיתי בו מהתחלה ועד הסוף. ראיתי רק קטעים ממנו ביוטיוב וקטעים של אנשים שמסתבלטים עליו, גם ביוטיוב, אבל לא רק.
בכל אופן, זה המצב שלי כרגע. אז לפני שאני צופה ב"חי בסרט", האם שווה לי לצפות ב"החדר" לפני?
בגדול שווה
אבל הסרט נגיש גם למי שלא צפה
אם ראית את לקט הסצינות הכי מוצלחות ב"החדר"
זה כנראה מספיק בשביל לצפות ב"חי בסרט"
נכון
אם זכור לי נכון, צפיתי ב"החדר" לקראת יציאת הסרט כדי לקבל פרספרטיבה, ובסופו של דבר כל סצנה שלא מופיעה בלקטים המפורסמים היא בד"כ חסרת משמעות ותוכן. גם מצפייה בסרט המלא כנראה מה שיישאר איתך הן אותן הסצנות המוכרות בכל מקרה.