דינר רש

במקור: Dinner Rush
במאי: בוב ג'יראלדי
תסריט: ריק שונסי, בריאן
קלאטה

שחקנים: דני איילו, אדוארדו
בלריני, סנדרה ברנהרד,

ויויאן וו, מייק מקגלון,
ג'ון קורבט

…ואז היא אמרה לי: "אני מזמינה אותך לסרט. מתאים לך הערב?"
אמרתי: "איתך, תמיד מתאים לי! לאיזה סרט את מזמינה אותי?"
היא: "מה דעתך על 'דינר רש"'?
אני: "מה זה?!" (הטעמה מלרעית חריפה)
היא: "Dinner Rush. חפש באתר הזה שלך, עם הדגים והעיניים".

חיפשתי. לא דובים ולא דגים. הסרט רץ על מסכינו כבר יותר מחודשיים, ולא רק שאני שומע את שמעו היום לראשונה, גם לא הצלחתי למצוא שום אזכור ממישהו שכן שמע ואולי גם ראה.
הלכנו. מה כבר יכול להיות רע בערב קיץ שמתחיל במערכת מיזוג רבת עוצמה (שוב שכחתי ללבוש ארוכים) ומושבים מרופדים?

הפתעה!

נהוג לשמור את חוות דעתו האישית של המבקר לשורות הסיום, אז מבחינתי אלה יכולות להיות שורות הסיום: זה הסרט הכי כיפי שראיתי מזה הרבה זמן. תענוג ודאי (כמעט) לכל מי שיעזוב עכשיו את הכל וירוץ לבית הקולנוע הסמוך למקום מגוריו (אם מקום מגוריו במקרה סמוך לאחד משלושת בתי הקולנוע שמקרינים את 'דינר רש').

'ג'יג'יניו' היא מסעדה איטלקית בשכונת טרייבקה הניו-יורקית. לואי קרופה (דני איילו) הקים אותה והאביס בה – יחד עם אשתו המנוחה – דורות של חובבי מטבח איטלקי בסיסי. יחד עם שותפו, אנריקה, ניהל לואי מן המסעדה סוכנות להימורים בלתי חוקיים. אבל הזמנים השתנו. בנו של לואי – אודו – הוא שף יצירתי, חדשני, מוערך ומצליח, שתחת ניהולו המסעדה הפכה לאתר עליה לרגל לכל שועי העיר ופלצניה. לואי, האב, נפרד מעולם ההימורים, אבל עולם ההימורים לא נפרד ממנו: בריונים מבני תפוצתו מנסים לכפות עליו שותפות בעסקי המסעדנות וההימורים, ובמסגרת המאבק נרצח אנריקה, השותף, בתמונת הפתיחה של הסרט.

מכאן ואילך אנחנו הופכים לשותפים (פעילים למדי, ככל שאני יכול להסיק מתגובתי האישית לעניין) ל"סתם יום של חול במסעדה הכי חמה בעיר": המצלמה מתזזת בהיסטריה יחד עם ההזמנות למטבח והמנות המוכנות מן המטבח, בין היחצ"נית, המלצרים, השפים, שולחן המנהל ושולחנות הסועדים – שאליהם מסבים הערב, בצירוף מקרים מעניין, שני הבריונים שהוזכרו לעיל, קצין בכיר במשטרת ניו יורק, מבקר אמנות נודע (שניצקליין ניו-יורקי לאמנות פלסטית) ופמליית מעריציו ובני טיפוחיו. הבארמן השרמנטי מביס את כל לקוחותיו בחידוני טריוויה, ולצידו יושב וצופה במתרחש בעניין אנתרופולוגי איש עסקים העונה לשם קן (ג'ון קורבט, שמאז סיים את תפקידו המיתולוגי כשדרן הבית של תחנת הרדיו בסיסילי, אלסקה, הפך להיות המנהטנאי הסטריאוטיפי, על כל הסקס והעיר הכרוכים בזה).

אודו, השף המתנשף, אינו מחמיץ אף הזדמנות להזכיר לאביו שההצלחה באה בזכות כשרונו ובזכות הרוח החדשה שהביא עימו מ"תדמור" (או איפה שלא משתפשפים בלהיות שפים), ושהגיע הזמן להעביר לבעלותו את הנכס. האב שבע התלאות, מצידו, אינו מחמיץ הזדמנות ללעוס לנגד עיניו של הבן מאכלים מסורתיים שנמחקו מן התפריט המחודש. הירושה? חכה בסבלנות. המתח גובר כאשר למסעדה מגיעה מבקרת המסעדות
הנחשבת המכונה "נימפת האוכל" (מעניין על שום מה?). מזימות נרקמות עם הכנתה של המנה המיוחדת שהשף יוצר עבור הנימפה בהשראת חלומו הארוטי האחרון. מתי יגיע רגע השיא/הפורקן/הפתרון, ואיך?

זהו סרטו הראשון באורך מלא של במאי הפרסומות והקליפים בוב ג'יראלדי, שהוא, כמה מפתיע, גם בעליה של מסעדה ניו-יורקית המגישה אוכל איטלקי. בתור מי שהעדפותיו כוללות אוכל איטלקי וקולנוע, אני מרגיש שהאנושות יצאה מופסדת מכך שג'יראלדי השקיע עד היום דוקא בפפסי ובקליפים של מייקל ג'קסון. הבן-אדם רקח לנו כאן תבשיל מדהים שהחך הלא מקצועי שלי הצליח לזהות בו את הרכיבים הבאים: 1. דרמת פשע ופתרונה נוסח אגאתה כריסטי; 2. יחסי אב-בן כמיטב המסורת האמריקאית, אבל בלי קיטש; 3. עוד אמירה בשרשרת האמירות על הארוטיקה שבאוכל ועל הקשר בין טעם וסקס; 4. ירידה עדינה על מנהטן הדקאדנטית; 5. רוטב מאפיה איטלקית, טרי מסיציליה.

אתם יודעים מה? גם בתור תמריץ מעורר לאהבת המטבח, הסרט הזה משאיר מאחור את כל האהרונים והגיל-חובבים עם השום ושמן הזית שלהם. למרות הקלישאה, מומלץ להזמין מקום במסעדה טובה לאחר הסרט. עוד יותר מומלץ – להכין בבית ארוחה מלאת דמיון והשראה בהפקה עצמית: מנה ראשונה – לאכול לפני הסרט, ולאחר הסרט – את כל היתר.