בשבוע שעבר חזרתי מפסטיבל קאן, מאירועי הקולנוע הגדולים והנחשבים בעולם. עיירת החוף הצרפתית התמלאה בתיירים שוחרי קולנוע, סינפילים מקומיים וסלבס בתלבושות נוצצות שבמשך שבועיים נדדו מאולם לאולם, גמעו בשקיקה סרטים חדשים ומדוברים, המליכו את מפלצות ההייפ הבאות וחרשו את הקטלוג הענק בחיפוש אחר פנינים נסתרות. זו הייתה חוויה משמעותית ומרגשת, חגיגה של אהבת קולנוע שכמוה כמעט ולא יצא לי לחוות. אבל יש קאן ויש מציאות, ובמציאות אני בת ארבע, אז בואו נדבר על "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו".
שמעתי מצופים בסרט לא פעם, במציאות או באינטרנט, שהסרט "איכזב אותם". לא הבנתי. מה חשבתם שזה הולך להיות, "הסנדק 4"? או אם נישאר בטווח הז'אנרי הסביר, "אי.טי 2"? זה פאקינג פיקאצ'ו שפותר תעלומות. זה לא צריך להיות סרט טוב באמת, זה קאש-גראב שמנצל את הנוסטלגיה שלי ושלכם ושל עוד מלא אנשים שגדלו בשנות התשעים. יש לו תפקיד אחד בלבד – להראות לנו מלא פוקימונים עושים דברים חמודים ו/או מגניבים. אלה הציפיות שהיו לי ולכן לא התאכזבתי בכלל. אכזבה במקרה הזה הייתה להגיע לסרט ולגלות שפיקאצ'ו הוא הפוקימון היחיד בסיפור, אבל זה ממש לא מה שקרה אז הכל בסדר.
בכל מקרה, אני מעריכה את האופטימיות של המאוכזבים ומסכימה – זה סיפור דבילי ותסריט מטומטם למדי והסוף חצי כוח.
אבל יואו, כמה פוקימונים יש בסרט הזה! יש בלאבזורים חמודים ויש קיובון שבוכה על אמא שלו וישנו הפוקימון השנוא מאוד מיסטר מיים (שגם הסרט יודע שהוא שנוא מאוד), יש מג'יקארפ שהופך לגרידוס ויש פיג'ים מעופפים להם סתם ככה ברקע ואנשים שהולכים ברחוב עם גרואוליטים ואת הפוקימון קוף הזה ששכחתי איך קוראים לו כי הוא מהדורות המאוחרים יותר ואפילו יש סצנת פתיחה שהיא שחזור באנימציה משוכללת יותר של סצנה מתחילת "פוקימון: הסרט הראשון". הסרט הזה יודע נפש בהמתו, כלומר, נפש מפלצת כיסו: הוא יודע בדיוק מה המעריצים המושבעים של פוקימון (להלן אני), רוצים לראות ומראה הבנה אמיתית של העולם הפוקימוני, כולל מוזיקה בסגנון 8-ביט שמתנגנת לפעמים ברקע ודמויות מטופשות ומוגזמות שמדברות כאילו הן בסדרה המצוירת והמדבבים שלהן טיפה נסחפו עם ההתלהבות.
מה קורה חוץ מזה שיש פוקימונים? בחור צעיר (ג'אסטיס סמית') מגלה שאבא שלו מת ונוסע לעיר שבה התגורר כדי לטפל בניירת. בעיר הזו לא מקובל להשתמש בפוקימונים לקרבות אלא כמעין חיות מחמד מוצלחות שעוזרות לבעליהם ("השותפים שלהם") בעבודה. גם לאבא שלו, שמת באופן מסתורי וגופתו מעולם לא נמצאה, היה פיקאצ'ו ששרד את התאונה ועכשיו מסתבר שהוא והבן יכולים לדבר זה עם זה. הפיקאצ'ו משכנע אותו לצאת לחקור את מות האב והם חוברים לעיתונאית נלהבת עם קצה חוט שמוביל אותם לתאגיד ששולט בעיר. לא טרחתי לבדוק איך קוראים לדמויות כי זה לא חשוב. האפקטים נראים סבבה, האקשן זורם, יש פוקימונים. אני אישית לא צריכה הרבה יותר מזה. אם אתם צריכים יותר אתם בבעיה, כי זה סיפור די גנרי עם רגעים מטומטמים מאוד. אבל אז מגיעים בלבאזורים חמודים שמצפצפים או שרואים ברקע סקווירטל שמח והכל בסדר.
אחת ההחלטות החכמות של הסרט הייתה לוותר כמעט לגמרי על האלמנט המרכזי במשחקים שהוא גם חלק לא קטן מהסדרה המצוירת – הקרבות. זה דבר אחד להראות קרבות פוקימונים מצוירים בדו מימד ודבר אחר לגמרי לתת להם ללכת מכות בגרסה הריאליסטית והמלחיצה שהם קיבלו בקולנוע. זה פשוט לא היה עובר. גם כי יהיה ממש קשה לגרום לזה להראות טוב ברמה הטכנית בלי להקפיץ לשמיים את תקציב הסרט וגם כי ג'יזס קרייסט איזה יצורים מסכנים, אמא אני טבעוני ממחר.
להתמקד בחברות והשותפות בין האנשים והפוקימונים זה הכי הגיוני, בעצם. אולי במשחקים המאמנים מתנהגים לפוקימונים כמו אל חפצים חסרי משמעות, אבל בסדרה הדבר הכי חשוב הוא לא הניצחון או ההצלחות המרשימות אלא החברות שנרקמת בין אש לבין מפלצות הכיס שלו (או בין הילדים הלא ממש מעניינים שמסתובבים איתו לבין הפוקימונים שלהם). בכל זאת, אנחנו מדברים על מאמן שמשחרר פוקימונים חזקים לטבע על ימין ועל שמאל כי הם מצאו חברה או קבוצת חברים להנהיג או בית חדש או ווטאבר. או, במקרה קורע הלב של פיג'יוטו, גוזלי פיג'י להגן עליהם זמנית עד שאש יבוא ויקח אותו בחזרה, מה שלא קרה מעולם. לא נשכח ולא נסלח.
בכל אופן, זה לא לגמרי סרט על חברות ולא לגמרי סרט על יחסי אבות ובנים, אם יש תמה אחת שמוזכרת בו ובאמת משפיעה על הסיפור ברמת הסאבטקסט זה הרעיון של "התפתחות". התאגיד העשיר שמנהל את העיר כולה מובל על ידי אדם נכה שמוקסם מהיכולת של הפוקימונים להתפתח ולהשתנות וזה בעצם מה שכל הדמויות בסרט עושות – יוצאות למסע שבסופו הן הופכות לגרסה יותר טובה של עצמן. לצערנו, התסריט לא עושה את זה ונשאר בינוני לכל אורך הדרך, אבל לפחות הוא זוכר את הכלל הבסיסי שהוא לתת לדמויות משימה ולסיים את הסרט כשהן אחריה, חכמות יותר ומוכנות קצת יותר לאתגרי העתיד. זה נשמע מובן מאליו, אבל בעולם שבו יש סרטים כמו "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" או "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", מסתבר שזה לא תמיד המצב.
האם הסרט מצחיק?
איך הדיבוב של פיקצ'ו?
איך הילד שמשחק את הדמות הראשית?
האם יש נבל? אם כן איך הוא?
שכחת לבקר את הסרט
התשובות!
הוא מצחיק לעיתים, רק בגלל שראיין ריינולדס מדבב את פיקצ'ו אל תצפה לכמות הצחוקים של דדפול, אבל הוא חביב. יש בדיחת התחממות גלובלית מאולצת.
ראיין ריינולדס מעולה בתור פיקצ'ו, כיף גדול.
הילד בסדר. הוא לא בדיוק ילד אלא בן 20 ומשהו. הוא קצת פלקטי.
יש נבל, אבל הזהות שלו היא די ספוילר.
תשובות
א. בסדר, יותר הולסום ממה שחשבתי (כי פימפמו אותו בטירוף כמין דדפול הפוקימון והוא לא)
ב. כל השחקנים בסרט לא מדהימים. כפי שציינתי בטקסט, הם כמו דמויות מדובבות מסדרה מצוירת
ג. יש נבל אבל אי אפשר להגיד הרבה כי הזהות שלו היא ספוילר. בכל מקרה הוא צפוי ומשעמם
ד. לא צריך לדאוג ליכולות הזיכרון שלי. ביקורת היא לא רשימת מכולת וכתבתי את מה שהוא מבחינתי העיקר
יכול להיות שאת צודקת
וההנאה בסרט היא אקסקלוסיבית למעריצים שיתענגו על כל רגע, אבל זה יותר מכל מה שאי פעם קיבלנו מסרטים מבוססים משחקים/אנימה. בכל אופן, גם אם התסריט והמשחק חלשים ברובם, הסרט נעשה עם הרבה אהבה ותשומת לב למקור (כמה אנשים יודעים שקיובון לובש את הגולגולת של אמא שלו?) וכזאת מחויבות ואהבה היא ייחודית בז'אנר הסרטים מבוססים משהו.
מסכים עם הביקורת
כלומר, בעיקר עם זה שעיקר ההנאה היא מלראות את הפוקימונים (וזה באמת מאוד מהנה) ולרצות לחבק אותם לעד. עוד מילה טובה שייכת היא לעיצוב והצילום, שלא בדיוק פורצי דרך בשום צורה, אבל הרבה יותר מעניינים ומגניבים מסרט הילדים (או הפוקימון) הממוצע (למרות שעד סוף הסרט העניין הזה קצת נחלש).
הבעיה העיקרית שלי היא שהסוף הרבה פחות מ"חצי כוח" מבחינתי, וזה ממש מוריד לי מכל ההנאה של הסרט.
איבדתי אותך בזה לא צריך להיות סרט טוב באמת
מדוע? מדוע הסרט לא יכול להיות חמוד נוסטלגי ומתוק ובאותה מידה להרגיש סרט טוב? כי האולפנים לא רצו להשקיע? אז למה שאנחנו נשקיע ונבזבז את זמנינו. "הסרט למעריצים בלבד" נו באמת כמה עוד אפשר לשמוע את הטיעון חסר טעם הזה? באמת המנהלים והמפיקים יושבים בחדר ואומרים איך אנחנו עושים את הסרט למעריצים עם כמה שפחות יקרוץ לקהל הרחב? לא נראה לי. הם כן ישבו בטוח ושאלו את עצמם איך מוציאים אותו במינימום תקציב שגם את הגישה הזו אני לא אוהב אבל עוד בסדר, תשקיעו על כל האלמנטים האחרים. יש סיבה שציפו לסרט הצלחה מסחררת והוא לא הצליח בכלל. את אותן טענות שלך שמעו גם על הסרט גונדזילה החדש עכשיו והפלא הפלא קיבל יותר בראש עם בקושי הכנסות של 49 מיליון. וחלקם טענו הסרט לא צריך להיות טוב הוא על מפלצות קייג'ו ענקיות נלחמות. אז סליחה הקהל לא מטומטם ובחר לוותר, לצפות בבית נטפליקס או אלאדין.
אז בואו נוותר על החילוק, סרט יכול לשחק על נוסטלגיה חמוד ועוד ובאותה מידה להיות סרט אשכרה טוב. לא הכיוון? סבבה. תמיד יהיו כמוך שיהנו מהמינימום בלבד, אבל הסרט לעולם לא יהפך לתופעה ולעולם לא יכניס את כסף גדול שאפשר למקסם מהמותג הפוטנציאלי, שלא לדבר על להתחיל יקום או אפילו להצדיק סרט המשך. יש תחרות חזקה עכשיו אם זה כל מה שהאולפן WB יכול להביא למעריצים זה סרט "שלא צריך להיות טוב באמת", שיכשלו ומגיע להם. שמענו את זה עוד מימי BvS שהסרט למעריצים וראינו לאיזה שפל הם הורידו את המותג שלהם – לביזיון. אבל בסדר כל סטודיו והחזון שלו, לבנתיים הם נותנים לדיסני לנצח. ממתגים את עצמם כסטודיו עצלן וחלש. אבל היי העיקר הם חמודים.
התשובה לשאלה שלך מתחילת התגובה היא
שהסרט לא צריך להיות יותר מ"חמוד נוסטלגי ומתוק" כדי להרוויח כסף.
צר לי להיות מבשר הבשורות הרעות, אבל זו עצם הבעיה שאתה מתאר עם הסרט הזה והתעשייה שהוא נוצר בה. הביקורות הסלחניות מתאימות את עצמן לתעשייה ולסרטים שנעשים בה ולא להפך, לפחות הביקורת כנה בכך שהיא מפרטת את הפרמטרים שהיא משתמשת בה כדי לשפוט אותו.
אם בא לך סרטים שיש להם טיפה יותר יומרה מאשר "חמוד נוסטלגי ומתוק" (ולזה אוסיף גם "מודע לעצמו, כיפי, לא מתיימר", ושאר שמות תואר שאין איתם שום בעיה מלבד העובדה שלי אישית נמאס מהם) – וותר מראש על סרטים שיצאו מהסטודיואים הגדולים, הישועה באה מהם לעיתים רחוקות מאד.
סליחה, על מה אתם מדברים?
האם הסרט הזה גרוע? לא בשום סטנדרט. אפשר להגיד בצורה מאוד אובייקטיבית שהוא ממוצע, אבל אתם ממש ממש מגזימים. או שלא ראיתם סרטים גרועים.
זו בדיוק הבעיה של Roy
שהסרט ממוצע ותו לא, ושלרוב האנשים, כולל כותבת הביקורת, זה מספיק כדי להמליץ עליו.
66% ברוטן זה בהחלט רוב
אבל לא רוב מאוד גדול כמו שאתם מציירים.ובהמשך לדיון שהתפתח בביקורת לחורשות את הלילה, אני חושב שנעמה הייתה מאוד ברורה לגבי הסיבות שהיא ממליצה, כך שזה לא שמישהו פה מטעה אותך אז אני לא מבין מה הבעיה, במיוחד אם יש קבוצה של אנשים שכן יהנו ממנו במיוחד וזאת קבוצה לא קטנה (תגיד מה שתגיד, פוקימון זה די פופולארי)
וזה בדיוק הסתכול שהוא הביע, ושאיתו אני לא מסכים
קבוצת האנשים שכן יהנו ממנו, יחוו את ההנאה בגלל הקשר האישי שלהם עם המותג של "פוקימון" ולא בגלל שהסרט הוא טוב*.
בשביל Roy, נוסטלגיה זה לא מספיק כדי שהוא יהנה מהסרט (וגם לדעתי, ולי כן יש חיבור נוסטלגי עם פוקימון), וטענתי היא שאם הוא מראש ציפה למשהו מעבר לזה אז הוא צריך להיות קצת יותר מודע לאופן שבו סרטים נעשים, ממומנים ומשווקים בסטודיואים הגדולים בימינו, בגלל שבינוניותו של הסרט הייתה דבר בלתי נמנע.
*אגב, אם הסרט ייכשל בקופות, תראה איך המסקנה של האולפנים לא תהיה "כנראה שאנחנו צריכים לעשות סרטים טובים יותר" אלא "כנראה שפוקימון זה לא מותג רווחי כמו שחשבנו"
שוב
האם קראת ביקורת שהטעתה אותך, אמרה לך שהסרט הוא משהו שהוא לא? אגב יש כאלה, ביקורות שטוענות שהסרט הוא טוב. יש גם ביקורות שטוענות שזה סרט ממש גרוע. אתה בעצמך אומר שלא ציפית לשום דבר אחר.
לגופו של עניין, אני כן חושב שיש בסרט משהו מעבר, אבל זה כבר דעה אישית ויש פה ענייני טעם אישי ועניינים של מה חשוב לך שיהיה בסדר כדי לתייג אותו כ"טוב" או "רע" או כל דבר אחר.
אני ממשיך להגיב למרות שלא כל כך ברור לי מה אי-ההסכמה בינינו
בגלל שאני חושב שזה נושא חשוב בספרת הדיונים על קולנוע שלא הרבה מודעים אליו.
*אני* לא קראתי אף ביקורת שהטעתה אותי. בהקשר של הביקורת כאן באתר אני טוען בדיוק ההפך – היא כנה לגבי מהו הסרט, מהן כוונותיו, ולמי הוא מיועד. הבעיה שנוצרה אצל האדם שלתגובה שלו אני הגבתי, היא שאותה כנות (ההכרה במטרותיו האמיתיות של הסרט) סתרה את מה שהוא טוען שמטרתו של הסרט הייתה אמורה להיות: להיות סרט מוצלח בפני עצמו.
הסיבה לבעיה הזאת היא חוסר מודעות לאופן שבו סטודיואים עובדים, מה שיוצר ציפיות שמראש היו בלתי אפשריות, שבתורן מובילות לאכזבה.
שים לב שאין כאן שיפוט לגבי השיטה עצמה: אם אתה בקטע של סרטים כמו "הבלש פיקאצ'ו" אז המשמעות היא שהשיטה הזאת יוצרת סרטים שאתה אוהב, ואם לא אז לא. הבעיה היא שחוסר הבנה לגבי איך הסרטים האלו קורים ומה סדר העדיפויות מאחוריהם מוביל לכך שאתה עלול להגיע ל"בלש פיקאצ'ו", ולכל סרט דומה שנעשה ויעשה עם ציפיות שהסרט יהיה משהו שהוא מעולם לא תוכנן להיות – מה שמוביל לאכזבה.
אני טוען שהבנה עמוקה יותר של האופן שבו סרטים נעשים אולי מרגיזה במבט ראשון (איך הוליווד מעזים לעשות סרטים שלא מתיימרים להיות מעבר ל"נוסטלגי וחמוד"?), אבל בטווח הארוך היא תשחרר אותך מהאכזבה שמגיעה בכל פעם מחדש, בגלל שהיא תמנע ממך לפתח ציפיות שגויות מראש.
להתעצבן על סרטי סטודיו שסדרי העדיפויות שלהם שגוי (לטעמינו) זה חסר טעם. אנחנו לא קהל היעד של הסרטים האלו בכל מקרה, והם לא ישתנו בגלל שאנחנו מאוכזבים. אנחנו כן יכולים לשלוט בעצמינו, ואנחנו כן יכולים להבין מהם התהליכים שגורמים לכך שכל כך הרבה סרטים שהם לא לטעמינו נעשים בהוליווד היום, ואנחנו יכולים להגיב בהתאם ע"י איבוד עניין בהם ומעבר לסרטים מתעשיות מקבילות (כמו תעשיית הסרטים העצמאיים, טלוויזיה, או סרטים לא-אמריקאיים).
מסכים לגמרי
רק אוסיף ואומר שהמגבלה הזו שיוצרי קולנוע מתמודדים איתה, כלומר שיש את רצון הסטודיו (=הבחור על ברז הכסף) במשוואה, היא בעיה שקיימת לפחות מאז המצאת הבידור להמונים (יוון העתיקה? אולי לפני). בגלל שלא נראה שמישהו מעוניין לדון בסרט הספציפי הזה, אומר רק באופן כללי שלדעתי גבולות זה דבר טוב (ע"ע הפריקוולים של סטאר וורס או "מה קורה כשאין גבולות").
אני לא אוהב את גישת ה"צריך סוג מסוים של סרטים בעולם, וכל סרט שהוא לא זה - לא נמליץ עליו"
אני מבין אותה, ומקבל אותה כרעיון כלשהו מאוד מאוד מודרני, אבל לא אוהב אותה בכלל. יש סרטים שבאים עם יומרות קטנות מאוד – להעביר שעה וחצי בכיף, לתת לך זמן עם דמויות ספציפיות, להראות לך אנשים נהרגים בדרכים ייחודיות – וכל עוד מבינים כשמדברים עליהם וכשממליצים עליהם שזה המצב, אני לא רואה בעיה עם זה. באסה כללית שאולפני הוליווד לא קצת יותר יומרניים? אפשר, אבל מדי פעם היומרות קורסות לתוך עצמם וגורמות לאכזבה הרבה יותר גדולה מאשר סרט צנוע שכל דבר נוסף שהוא מצליח להשיג הוא בונוס עצום. לצורך העניין – מעדיף את "שהאזאם!", הפשוט-טיפשי-חמוד אבל עם כמה רגעים מעניינים במפתיע על "עלייתו של האביר האפל" המלא-בעצמו-ולא-קרוב-ללהצדיק-את-זה.
אבל... זה מה שאני כתבתי
לדעתי זה היה די ברור שאני בעד זה שהכותבת כתבה על הסרט ביחס למה שהוא רוצה להיות (טיפשי ולא מתיימר) ולא ביחס למה שהוא לא רוצה להיות (האזרח קיין).
אבל אם הבחור למעלה רוצה לדעת למה זה שיוצרי הסרט הסתפקו ב"טיפשי ולא מתיימר", ולמה ביקורות זורמות עם זה – אז זו הייתה התשובה.
גם כתבתי בפירוש שאין לי בעיה עם ה"טיפשי ולא מתיימר" מלבד העובדה שלי אישית כבר נמאס מהדברים האלה. כל מה שאמרתי לבחור למעלה זה שאם הוא מחפש משהו מעבר לזה, אז שיחפש במקומות אחרים, ויתן לשאר האנשים להינות מהסרטים שהם אוהבים. אין הבדל בין מה שאני כתבתי לו לבין מה שאתה כתבת מלבד העובדה שאני אישית עדיין אעדיף לצפות ב"עלייתו של האביר האפל" היומרני והמאכזב על פני "שהאזאם!" (שממנו ידעתי להמנע בזכות ביקורות שאמרו קבל-עם-ועדה שזה סרט "פשוט-טיפשי-חמוד", שזה פשוט דבר שאני לא מתעניין בו).
המילה "סלחנית" היא בעלת מטען קצת שלילי, אז אולי שם הייתה הבעיה שלי
כי אכן נראה שחוץ מזה אין הבדל עמוק בדברינו.
זה לא שיש לה מטען שלילי כמו שהיא לא נכונה
הביקורת היא לא "סלחנית" הביקורת ממקמת את הסרט במקום הראוי לו.
יש אנשים שבשבילם סרטים כמו "עלייתו של האביר האפל" הם טרחניים ומתישים, זה לא נכון להתייחס אליהם כיותר טובים באופן עקרוני. הם יותר טובים עבור סוג מסויים של צופים.
ביקורת סלחנית זו ביקורת שאומרת "הסרט לא טוב אבל לא נורא", ביקורת משקפת היא ביקורת שאומרת "הסרט עושה בדיוק את מה שהוא מבטיח".
מי שהולך לסרט "הבלש פיקאצ'ו" ומצפה לאזרח קיין עושה טעות, בדיוק כמו מי שהולך לאזרח קיין ומצפה לבלש פיקאצ'ו. זה קהל יעד שונה.
למרות הנסיון להסביר את הכוונה, אני כן חושבת שיש משהו מעט מתנשא במילה סלחנית, ועל כן אני מסכימה עם התגובה שלך.
עם כל שאר מה שנאמר בתגובה המקורית של רביד אני מסכימה.
כן, טעיתי כשהשתמשתי במילה "סלחנית"
המילה "חיובית" מתאימה יותר. יכול להיות שהכנסתי את עצמי קצת יותר מידי לheadspace של מישהו שהסרט אכזב אותו.
בתור מי שנטולה כל חיבור לפוקימון
(כלומר, לא ראיתי מעולם והידע שלי מסתכם בזה שאני יודעת שפיקאצ׳ו זה הצהוב ושיש משום מה קרבות).
לא יודעת למה ציפיתי מסרט פוקימון, אבל בסופו של דבר? החלק היחיד שממש נהניתי ממנו בסרט היה ריאן ריינולדס עושה גרסת PG של דדפול. השורות שלו היו משעשות, והדמות של פיקאצ׳ו מתוקה דיה כדי להשאיר אותי בעניינים… אבל ממש בקושי.
העלילה הייתה מקושקשת ברמות והדמויות האנושיות היו נשכחות במידה כזו שיום אחרי אני לא זוכרת כמעט אף אחת מהן.
אז אמנם יש בסרט הזה דמות אחת ממש טובה, אבל קשה להגיד שזה מספיק בשביל להחזיק את כל הסרט.
עלילת הבילוש היא אחד-לאחד העלילה של "זוטרופוליס" רק בפחות טוב.
תסריט רע שסובל מכל קלישאה אפשרית ואף גונב סצינות וקווי עלילה רבים מ-"זוטרופוליס" בלי בושה שמצליח איכשהו להיות מבדר בזכות כמה בדיחות מוצלחות, אקשן טוב (סצינת היער המתקפל הייתה מעולה, גם השואו-דאוון בסוף היה טוב) ודמותו של פיקאצ'ו (ריאן ריינולדס נהדר). נורא מצער שהם לא ניסו אפילו להשקיע ולו קצת באפיון הדמות הראשית. בדמות כזו משעממת לא נתקלתי זמן רב. גם הגיון בסיסי מאחורי ההתרחשויות וההתנהגות של הדמויות אין ממש. והניסיון לתת לסיפור קצת עומק דרמתי לא אמין ולא עובד. והרומן? כל כך מגוחך והרגיש כאילו לא היה קיים בתסריט המקורי אז מישהו הוסיף כמה משפטים בשביל ליצור את האשליה שיש כזה מבלי שזה יתפתח לשום כיוון מעניין.
סרט בינוני פלוס, במקרה הטוב. עדיף לוותר אלא אם הקונספט של פיקאצ'ו מדבר קוסם לכם יותר מדי.
האקשן, לטעמי, היה רחוק מלהיות 'טוב'
ודווקא סצינת היער המתקפל גרמה לי לחשוב כך. לא היה אפשר להבין בה מאומה – מה מתקפל לאיפה ומי נמצא היכן. רק מלא רעש בעיניים.