במקור: כיכר המיואשים
תסריט ובימוי: בני תורתי
שחקנים: יוסף שילוח, יונה
אליאן, מוחמד בכרי, איילת
זורר, שרון רג'יאנו, ניר
לוי, אורי גבריאל
בוקR טוב לכולכם, כאן ריצ'רד אטנבורו בתוכניתי חסרת-הפניות ורבת-השנים, 'עולמנו המופלא'.
היום בתוכניתנו נגיע לפינה אפלה ומרוחקת במיוחד בעולמנו המוזר ורב-המילין, פאה לא-מלוטשת ביהלום רב-הפנים של הטבע, מקום שרגל אדם לבן טרם דרכה בו, ואנו, בסיוע במאינו המוכשר בני תורתי, הראשונים לתעד את מנהגיו הקסומים והבתוליים.
כן, אחי ואחיותי הפאנתאיסטים, מדובר בלא אחרת מאשר אבן האלכימאים של הצילום התיעודי החלוצי, או שמא חצי המנשה של עולם הקולנוע הישראלי – שכונת התקוה.
תושבי ארץ מרוחקת זו נמצאים עדיין, בניגוד למצבו המצער של האדם המערבי, בקשר סימביוטי עם הטבע, המספק להם את כל רצונם: זיתים, בירה, פוסטרים של סרטים, ובעיקר קרשים שונים ומשונים לפולחן ה-Medu-Ra-Tal-Ag'Ba-Ommher המקסים שלהם (עוד על כך בהמשך). שימו לב להעדרו המוחלט של מושג ה"עבודה" המוכר כל-כך לאדם המודרני: הילידים מכלים את ימיהם בשיטוט משעשע בתוך הנוף המופלא וזרוע הקרשים, ובשיחות בטלות.
אף שהמקומיים דוברים עברית (ניב חרקני וחסר כל קסם של אשורית), הם מתרגשים בעיקר מטקסי בידור המבוססים על הודית או יוונית (שני ניבים שרקניים ומקסימים של סנסקריט). יש להניח שמנהג ייחודי זה נובע מחילופי תרבויות בשלבים קדומים, ובהחלט ייתכן שבתרבויות דוברות הודית נמצא טקסים בעברית, אלא שלא שידוע לי על תרבויות כאלו ברחבי האימפ… סלחו לי, העולם המערבי.
הילידים החמודים משעשעים את עצמם בטקסי חיזור סבוכים השכם והערב, ונראה שכל המתח הנצבר משעות על גבי שעות של שיטוטים וויכוחים מתפרק במשולשים רומנטיים סבוכים (ובקצת אלימות צבעונית).
ועתה נסקור כמה מיושבי שכונת התקוה:
כאן אנו רואים פרט מרוט קמעה מהמין האצילי הידוע כיונה-אליאנוס. האליאנוס, מוטציה של מין הגילה-אלמגורוס הידוע, צובעת את עצמה גם היא בקפידה בכל בוקר, מתלבשת במיטב מחלצותיה ואז יוצאת לעיסוק המוכר והאהוב כל-כך על מין הורתו: להיראות מדוכא. שימו לב להתמדה מעוררת ההתפעלות – במהלך כל שעות הצילומים שלנו (ועמיתי מוסרים לי שהדבר נכון בכל החומר התיעודי הקיים), בכל דקה ודקה, נראית היונה-אליאנוס מדוכאת להחריד, מציצית כרבולתה ועד נוצתה האחרונה.
והנה, מן העבר השני של הכיכר (נקודה מרכזית בחיים ההומים של שכונת-התקוה, המכונה בפי המקומיים Kikar Ha-Meyuashim, או בשיווקית: The Dream Team) בולט בהילוכו השחצני ובשריריו המוצגים לראווה הנירוס-לוויוס, תערובת מוטנטית מעניינת של מין הארסוס-המצוי עם היאפיוס-המיובא. גם הוא מפגין יכולת מרשימה להתנהג תמיד בדיוק אותו הדבר, ולא משנה מהן הנסיבות התרבותיות בהם הוא מצוי.
אוי, אוי, הסתכלו כאן, איזה יופי! אח, הטבע לא מפסיק להפתיע אותנו: הנה האיילה הזוררת, טופפת לה בצעד קליל לקול הבוזוקי והסרנגה הנישאים ברוח. אלוהים אדירים! ראו את רעמתה המתנופפת ברוח, את פרוותה השחורה נוצצת באור הבוקר, את גופה החטוב מהלך לו בין ערמת זיתים אחת לשניה, זוג דבשותיה מקפץ לו כשיר הלל למלכתנו האהו…
(מקלחת קרה אחת לאחר מכן:)
כן, יש רק דבר אחד שאליו אפשר לעבור לאחר מראה מרהיב ומלהיב כל-כך, וזהו הטקס העומד בשיאה של החברה הנחקרת: המדור-תלא-גבאומר (בלשון הילידים). מאז שנשרפה גופתו של גנדי לא ראתה האימפריה מראה סימבולי יותר – הילידים עדיני הנפש פורקים פעם בשנה את התסכול שבשעות של אכילת זיתים ושתיית בירה מהחבית, באמצעות מדורה בגובה שתי קומות, מחוזקת בכמה חביות בנזין סימבוליות. התבוננו בגיצים המרקדים בשחור עיניה של האיילה הזוררת והודו לאל הגדול שכולכם צפונים לפלפים.
—–
'כיכר החלומות' מספר על יונה אליאן, אחיו של בעלה המת, ושני בניה, שהם המלאכים-השומרים על השכונה (וגם מנהלים את הפאב המקומי). לאחד מהאחים התגלה האב בחלום, והורה לו לפתוח מחדש את בית הקולנוע הישן ולהקרין בו את הסרט ההודי 'סנגם' בכיכובו של ראג' קאפור המופלא. במקביל, עושים מדורה ממש-ממש גדולה.
כן, זה קצר. אני יודע. אבל, מה לעשות, אין הרבה יותר עלילה מזה: איזה סיפור אהבה קטן בין רג'יאנו לזורר (הכוללת סצנת ריקוד בה גברת זורר מצליחה להיות כל-כך סקסית שזה פשוט איכסה), עוד סיפור אהבה (קצת יותר גדול) בין האח שמת, בין אשתו שחיה, ובין האח שחי – אנלוגיה משהו-אש בין הסרט ההודי למשולש האמור. יוסף שילוח עושה מעין פרודיה מוזרה ולא מובנת על הדמויות שלו מ'אסקימו לימון', ואורי רן-קלאוזנר, הו אורי רן שלי, בתפקיד שמחייב את עיניו האטומות להיראות אטומות מתמיד.
בני תורתי מנסה, לפי הראיונות איתו, להראות לנו עד כמה מקופחים תושבי שכונת התקוה. אה, כי לא ממש שמתי לב. ההצגה שלו את עולמם נראית לי, אישית, מקפחת (אם כי באהבה) יותר מכל תיאור שיצא לי לקרוא על מסעודה משדרות: שכונת התקוה מוצגת כמין עולם מנותק ומטושטש, שלא ברור מה קורה בו או למה. אולי זה באמת ככה, אבל המציאות בטח פחות מטופשת מהעלילה.
איילת זורר יודעת גם לשחק, המנייאקית; יוסף שילוח הוא שחקן נפלא למרות התפקיד המעצבן שקיבל, ואורי רן-קלאוזנר – הדג ממילא יצנזר את מחמאותיי המשתפכות על יכולות המשחק שלו, אז למה לטרוח. הרעיון ללהק אנשים מהשכונה לתפקידי משנה בסרט הוא מצוין, אבל אם הם השחקנים הטובים ביותר בסרט, אנחנו בצרות.
'כיכר החלומות' הוא סרט ישראלי נחמד. אני לא מזלזל בכך. אבל למה יונה אליאן? ולמה מוחמד בכרי נראה בדיוק כמו אח שלו, רק בלי שפם? למה העלילה כל-כך איטית (ומועטה)? מה יש לאנשים מסרטים הודים? למה לא היה סרט ישראלי טוב באמת כבר שנתיים? למה האיראנים עושים כאלו סרטים עם תקציב קלוש, ואנחנו מוותרים על סטנדרטים מינימליים של הפקה בכזו קלות? ולמה, בשם אלוהים, הפנים של ריצ'רד אטנבורו אדומות כל-כך?
למרות הכל ואחרי הכל, 'כיכר החלומות' הוא עדיין סרט ששווה לראות: הוא אמנם איטי, אבל לא משעמם להחריד; יונה אליאן אמנם מעצבנת (כמו תמיד), אבל אין יותר מדי זומים עליה. 'כיכר החלומות' הוא משהו שלא עשו בישראל קודם, או לפחות איזשהו צעד בכיוון הנכון; הוא ישראלי וצריך לתמוך בתעשייה וכאלה.
אבל אחרי שראיתם, לכו לאיזה סרט סיני (את "נמר, דרקון" ראיתם כבר 20 פעם? מה זאת אומרת לא?!) או איראני או אפילו גרוזי, ותבינו למה ישראל עדיין מייצאת נשק ולא סרטים.
- האתר הרשמי
- Lag'Ba-Ommher
- ראג' קאפור
- לורד ריצ'רד אטנבורו
- בני יהודה – הקבוצה של השכונה
ןמה בדיוק רע בליצא נשק?
כן כן, גאה להיות הראשון וכולי…
אבל באמת- למה לי ללכת לראות סרט על אנשים שנמצאים שעתיים נסיעה מהבית שלי (פקקים), כשאני יכול לראות סרטים על אנשים 10 שעות טיסה ו15 מיליון דולר ממני?
אם כל הסרט הוא אנלוגיות
(עלילת 'סנגם' מול המשולש הרומנטי שמתרחש "במציאות"), זה אומר שגם הליהוק של שרון רג'יאנו הוא אנלוגיה לראג' קאמפור?
אם כל הסרט הוא אנלוגיות
זה כל היופי בסרטים ישראלים: בשביל לחסוך כסף (את יודעת כמה עולה אנלוגיה טובה?), מוחמד בכרי משחק _שני_ צדדים במשולש הרומנטי. פשוט מבריק.
אגב, שכחתי לציין שבכרי מפגין עוד יכולת מרשימה: הוא מעביר סרט שלם בלי להזיז אפילו שריר אחד בפנים.
אם כל הסרט הוא אנלוגיות
חבל שלא נתנו לו לשחק גם את יונה אליאן.
השם שונה מכיכר המיואשים
לכיכר החלומות, או שזו סתם בדיחה שלא הבנתי עקב התכוננות-יתר-לבחינות?
אגב, כתבה מצויינת!
יום לא-הולדת שמח,
גל
השם שונה מכיכר המיואשים
לא, לא, גם זו מציאות עגומה.
אחחח, לו רק לחיים היה יותר חוש הומור.
איילת
רק אני מתחיל לחשוב שאיילת זורר היא התשובה הישראלית להלן האנט?
ואגב, סרט חביב למדי, אם נתעלם מהעובדה שלאורך כל החצי הראשון הייתי עסוק בנסיון להבין האם הוא מתרחש בשנות השבעים או בימינו. הוא כל כך תלוש, או שאני כל כך אטום למצבן של השכבות החלשות באוכלוסיה, שקשה להחליט.
איילת
תתבייש לך! חילול הקודש!
איך אתה משווה בין הבימבו הבלונדינית עם הקול המאנפף לאיילת שלי?
נכון שהיא משחקת בכל סרט אפשרי, אבל כאן נגמר הדימיון: איילת זורר א) ממש יפה, ב) ממש סקסית וג) יודעת לשחק.
הלן האנט א) לא, ב) רק בחולצה רטובה וגם זה בקושי וג) לא ממש.
ולגבי שנות ה70-, תודה לאל: חשבתי שאני מאבד את יכולת ההבחנה שלי או משהו. גם לי לא היה מושג (עד שראו את האיליון, פחות או יותר).
מה עושות האיילות (והבימבוס)
גם להלן קאנט (שגיאת כתיב מתוכננת) וגם לאיילת זורר יש קול מאנפף, שתיהן יודעות להיות סקסיות אך פעמים רבות נראות נטולות סקס אפיל לחלוטין (ולמזלה של זורר, ב"כיכר החלומות המיואשים" דווקא הצליח לה), ולדעתי שתיהן יודעות לשחק, אך המגוון שלהן מוגבל מאוד.
חוץ מזה שגיליתי שיש בינהן דמיון מסוים באיזור החיוך.
מה עושות האיילות (והבימבוס)
תגיד, אתה יכול לשלוח לי בבקשה איזו חתיכת ציפורן, קווצת שיער או משהו בסגנון?
לא, לא, סתם מתוך הערצה. בכלל לא קשור לטקסי וודו אפלים השמורים עמדי לרוצחי תינוקות ומחללי-כבוד האיילה.
כמעט חמש שנים לאחר מכן
במסגרת ההתמודדות עם כך שהאתר מחק את כל היסטוריית הצפייה שלי ואני משלים אחורה מאות ביקורת, הגעתי לכאן, וגיליתי עובדה מדעית מדהימה:
כיום אני כבר לגמרי מסכים איתך לגבי איילת זורר.
מסתבר ששנות חשיפה רבות לעין הדג הופכות כל אחד לדן ברזל, ארור תהיה!
מוואהאהאהאהא!!
ואתם שואלים את עצמכם מדוע לא היה נסיון הפיכה נוסף בשנים האחרונות?
הנה התשובה.
מזמן למדנו לא לשאול שאלות
בדיוק. בדיוק.
עד האיילון תהיתי מתי אנחנו בכלל.
אני מניח שהניתוק מסממני זמן נעשה על מנת ליצור ניתוק.
אני לא ברור כל כך, נכון? משהו עם סוריאליזם, ואווירה אגדתית. מילות חיבור ישלחו בדואל לכל דורש.
ודפקא תכננתי ללכת לישון מוקדם. ב'מת.
" כיכר החלומות הוא סרט ישראלי נחמד "
כל התרוצים העלובים האלה, נו באמת…
'האלבום החדש של איקס הוא אלבום מזעזע רדוד ולא מעניין אבל מכיוון שהוא מדבר על שכונת התקווה ויש ליין טרבוקות לצד הגיטרה חשמלית (לפעמים גם עוד! ) אז נשכיל לכתוב שהאלבום החדש של איקס הוא אלבום ישראלי נחמד'.
עד מתי ישזרו בצורה כל כך בוטה, בכמעט כל ביקורת על מהלכים תרבותים בארץ את הסמנטיקה העלובה הזו?
זו התנחמות פרובינציאלית כל כך כל כך מבחילה.
I am kloot יצרו אלבום נחמד ונעים לא בגלל ולמרות שהם מתגוררים באירופה. לאום לא אמור להיות פרמטר באבחנה בין יצירה מעניינת או לא, הוא יכול להוות פרמטר בשפיטת התוכן.
ובכל זאת
העם, או חלק ממנו, או לפחות חמישה אנשים שאני מכיר, מעדיפים סרטים בעברית שעוסקים בנושאים הקרובים לליבנו, או היו מעדיפים, אם היו סרטים טובים כאלה. כיוון ש- מה לעשות – רוב הסרטים שנעשים בארץ הם ברמה לא-משהו, יש מקום לציין באופן מיוחד סרט כזה שהוא, במקרה, סביר ונחמד. זה כמו להגיד ש'בשם החוק' הוא לא סרט משהו, אבל בסטנדרטים של סרטי סטיבן סיגל הוא דוקא מוצלח (הוא לא, אבל נעזוב את זה).
דווקא לא
במידה ולא שמת לב סטיבן סיגל הוא לא לאום עדיין והאנלוגיה ביניהם היא לחלוטין לא רלוונטית. כשמדברים ברמה השטחית – לא תוכנית – אם סרט נחמד או לא, אז יש הבדל בין התייחסות לסרט אמריקאי או אנגלי – התייחסות לא רלוונטית – לבין התייחסות לסרט של שפילברג או גירנווי – רלוונטי, כאמור.
כלומר, כשמדברים על התפוז המכני בהשוואה לטובעים במספרים
מה שיכול להוות פרמטר בשפיטת השפה הקולנועית הוא הבמאי ובשום פנים ואופן לא הלאום.
מה הם הנושאים הקרובים לליבך רד? כי ליבי עורג לדוגמה לסרטים על הרס עצמי והתמכרויות הרבה יותר מאשר לסרטים על יום כיפור ומצוקת המתגוררים בקו העימות. כמובן שאם יסופר בעלילה על חייל שגונב את הטלוויזיה מבית אמו ובשבי המיצרים מוכר אותה תמורות שורת קוק, אז זה יכול להיות די מעניין.
העם שאני מכירה, חלק ממנו, או לפחות חמישה אנשים שאני מכירה, מעדיפים סרטים מעניינים. באנגלית צ'כית או עברית.
ההסתייגות שלי מתהליך שפיטה שכזה זהה להסתייגות משאלות כגון: מה הוא היוצר הישראלי האהוב עלייך?
דווקא לא
איזו מין טענה מוזרה זו.
אני אמנם קורא בעיקר באנגלית, אבל אני מדבר בעיקר בעברית. מבחינת הרמה הספרותית אפשר אולי לבצע השוואה בין מאיר שלו לפול אוסטר, אבל מבחינת התוכן ומידת הרלוונטיות לחיי הקטנים, מה לעשות, שלו לוקח בגדול.
אז ברור שהיחס לסרטים ישראלים ולסרטים בחו"ל אינו אותו הדבר. במידה מסוימת (טוב, מאוד מאוד מסוימת), זה כמו להגיד שזה טיפשי לאהוד את מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות, צריך להיות בעד אלו שמשחקים טוב יותר.
אאהמממ אאההממ
נראה לי שבניגוד לרד לא כל כך הבנת את הדברים עליהם קבלתי.
בכל אופן, אם מבחינת התוכן ומידת הרלוונטיות לחייך הקטנים שלו לוקח בגדול את אוסטר, אז בוא רק נסתפק בעובדת היותנו – כידוע – אנשים בעליי טעמים תרבותים שונים.
הטענה שלי, רק לשם ההבהרה, לא נסובה על עניין הטעם, אלא עניין טכניקת השפיטה. יכול להיות שבגלל שאתה לא אני העדפת את רוקדת בחשיכה על פני נמר דרקון וזה, כמובן, לא ראוי אפילו לדיון בשל עובדת הטעמים השונים. מה שכן היה יכול להיות ראוי לדיון זה אם היית טוען שנמר דרקון הוא סרט אסייתי לא מוצלח במיוחד.
שוב, הוא יכול להיות מוצלח או לא בלי שום קשר להיותו אסייתי.
אתה כותב שברור שהיחס לסרטים ישראלים וסרטים בחו"ל אינו אותו הדבר. אבל זו בעיניי הבעייתיות. היחס ל א צריך להיות שונה. היחס לא צריך לגרור הנחות בשל מיקומו הגאוגרפי של הסרט.
אאהמממ אאההממ
גם את לא ממש הפנמת את תגובתי, ככה ששנינו די טמבלים.
בכל מקרה, מה זאת אומרת "היחס לא צריך להיות שונה"? ברור שהוא שונה. זה בטבע האנושי לעשות הנחות (וגם לבקר יותר) את מה שקרוב אליך.
ככה זה.
לא הפנמתי את תגובתך?
אם כך, אני באמת אשמח אם תבהיר.
וודאי שהיחס לא צריך להיות שונה. אם היחס הוא שונה אז מבחינתי זה בוז מוחלט ליצירה.
ייתכן שזה בטבע האנושי המאוד אינדיבידואלי שלך לעשות הנחות או לבקר יותר את מה שקרוב אלייך, אבל זה ממש לא עובד ככה אצלי. ממש ממש. ככה זה.
גם נראה לי שהנקודת מבט שלנו לגבי המונח "קרוב" די שונה.
כי אני מרגישה שג'ון ממונטריאול איתו גרתי בפריז, הרבה יותר קרוב לליבי מאשר שכנתי סיגל איתה אני נפגשת ליד פח הזבל השכנותי.
כך גם הרבה יותר קרוב לליבי קדמת עדן ולא שבלול.
קרוב אליי הוא מה שאני בוחרת לקרב ולא מה שנכלל תחת שם קיבוצי כגון לאום.
ויכוח מוזר
הנחת העבודה שלי היא שלגבי רוב הישראלים, התרבות הישראלית יותר קרובה אליהם מאשר כל תרבות אחרת.
אני לא טוען שזה ככה באופן אבסולוטי, או אפילו שזה צריך להיות ככה (למרות שאני לא מתנגד לכך), אבל אני עדיין חושב שזה ככה.
רוב האנשים לא מקבלים את ההחלטות התרבותיות והחברתיות שלהם בצורה עצמאית לחלוטין, אלא ע"פ תכתיבים חברתיים ותרבותיים (זה הרי הגיוני). את יכולה להתווכח עם זה, אבל לדבר בשם ערכים אוניברסליים של אמנות נראה לי די מוזר: אין שום דבר אוניברסלי, ובטח שלא אמנות. כל דבר נטוע בתוך התרבות שלו וצריך להישקל מתוך הקונטקסט שלו.
כן, כל דבר נטוע בתוך התרבות שלו וצריך להישקל מתוך הקונטסט שלו. אני מסכימה, אלא שהוא צריך להישקל כך מבחינה תוכנית ולא מבחינה ערכית.
שיחקת אותה!
אין ביכולתי האינטלקטואלית הדלה לתת טיעונים מרחקי לכת ו\או בעלי משמעות עניינית.
מה שאני כן יכול לומר זה: שאני חושב ש"חתיכונת" (חרא של ניק ניים דרך אגב) צודקת במאת האחוזים. הסרט הוא טוב, אם הוא טוב. והוא רע אם הוא רע. והסטנדרטים שבהם אנחנו שופטים את הסרט צריכים להיות זהים לכל הסרטים. זה לא משנה מאיזה ארץ או מאיזה במאי או מאיזה רעיון הפריחו אותו. סרט זה מה שאנחנו רואים על המסך, וזה כל מה שצריך לעניין שום דבר מעבר לזה.
מסכים ולא מסכים
מסכים:
1. "חתיכונת" אכן ניק איום ונורא.
2. שאלת הלאום לא צריכה להיות עניין בביקורת על סרט. או בבחירת חברים. או בכל דבר אחר.
3. חתיכונת, ליבובסקי וגם אני כנראה לא משתייכים לאותו זן של ישראלים שקרובים באופן אבסולוטי רק לתרבות הישראלית (אולי אפילו להיפך)
לא מסכים:
1. רוב הציבור (שבכלל לא מגיע לעין הדג) כן מתחבר יותר לתרבות העברית/ישראלית (האמיתית) מאשר לאחרות. שימו לב עד כמה כל סדרת דרמה עברית טובה-למחצה מצליחה.
2. גם אנשי קולנוע קוסמופוליטיים ומתוחכמים (ע"ע רד פיש ואחרים, כולל אני) היו מאוד רוצים לראות סרטים *טובים* ואפילו סביריפ שיוצאים בעברית. כי זה בכל זאת מה שאנחנו חווים ביום-יום ומה שיש לנו שפה משותפת אתו (שאמריקאי או גרוזי לא בהכרח יבין. ראו למשל העונה הראשונה של 'פורנטין').
הקטע הוא, שאין סרטים כאלה. כמעט. אז בא האיש עם הביקורת ואמר שדווקא יש. סרט ישראלי חביב. לא סרט שהוא "חביב בשביל ישראלי" (שונא את ההתנשאות הזאת). אלא "סרט ישראלי חביב".
ובהקשר הזה נראה לי נכון.
נונין
אה, ורציתי לומר גם ש
לא טיפשי להיות לטובת מכבי תל-אביב בגביע אירופה לאלופות, טיפשי להרגיש גאווה כשמישהו אומר שכמו שנצחנו במלחמה הזאת ננצח גם בשאר.
חשבתי,
נראה לכם שאם (חזון אחרית הימים) סרט ישראלי יזכה, נאמר, באוסקר, הצורה המקובלת לספר על זה לחבר'ה תהיה "בני תורתי זכה באוסקר" או "זכינו באוסקר" – על משקל "זכינו בארוויזיון" או "זכינו בגביע אירופה"? כלומר, לכל העם היה חלק בהישג?
אתה זוכר אולי
איך זה היה כש"זכינו" על "מאחורי הסורגים"?
אני לא. הייתי בן שנתיים…
אבל זה אני…
גם אני לא,
אבל בכל מקרה, לא "זכינו" על 'מאחורי הסורגים'. כולה היינו מועמדים. וזה, כידוע, כמו המקום השני בגביע אירופה, לא נחשב.
הסברים
מישהו מוכן להסביר לי מהו הסרט מאחורי הסורגים? מתי הוא יצא? למה הוא היה מועמד?
ובכן,
אז "זכינו" להיות מועמדים, רד. אוקיי. אבל בכל זאת, אפילו את זה לא הצלחנו מאז 1984, שזה מביא אותי לתשובה חלקית לשאלתך, מר פן.
"מאחורי הסורגים" נטחן המון, אבל המון פעמים כבר גם בערוץ 2 וגם בערוץ 4, והיה קשה לפספס אותו (זה שאני נמנעתי מלצפות בו זה סיפור אחר).
אבל בכל מקרה, בסרט כיכב צדוק, ארנון צדוק, שאם אני לא טועה גם אחראי על הבימוי. אם אני אנסה להסביר את העלילה אני אצא אידיוט, אז אני אשאיר את זה לאלה שבאמת יודעים.
אבל זה אני…
נ.ב.: אה, ויש לציין שהיה גם "מאחורי הסורגים 2".
קול העם
'כיכר החלומות' הוא לא סרט מדהים, אבל בסטנדרטים של סרטים ישראליים הוא דוקא בכלל לא רע. זה, בערך, מה שאדם אמר, אם אני לא טועה. אם אין לך שום העדפה מיוחדת לסרטים ישראליים (בגלל שפה, נושאים או כל סיבה אחרת) אין לך שום סיבה מיוחדת לראות את הסרט.
באותה מידה יכולתי לומר שסרט האימה 'יעד סופי' הוא לא סרט מי יודע מה, אבל כיוון שרוב סרטי האימה בזמן האחרון היו פשוט גרועים פחד, גם בסרט אימה לא-ממש-גרוע צריך לשמוח שמחת עניים. קבוצת הסרטים שמקבלת סטנדרט נפרד יכולה להיות מופרדת על ידי ז'אנר, יוצר, שחקן (סטיבן סיגל), לאום, נושא, או כל דבר אחר, כל עוד זה יהיה בעל משמעות למישהו. כלומר, יש דבר כזה, "חובבי סרטי אימה" ויש "חובבי סרטים ישראליים", אבל אין, עד כמה שידוע לי, "חובבי סרטי מאפיה שנעשו על ידי במאים קרחים נמוכים במיוחד".
אם 'כיכר החלומות' היה פשוט סרט איום ונורא, אני בטוח שאדם לא היה מתייחס אליו ברחמים. ואם הוא היה סרט נפלא על פי כל קנה מידה, היינו יוצאים לחגוג ברחובות. כיוון שהוא לא זה ולא זה, וכיוון שיש ביננו אנשים (בין אם מדובר בחצי העם או חמישה אנשים) שכן מעדיפים סרטים ישראליים, יש מקום להשוות אותו לסרטים ישראליים אחרים. אם להעדפות שלך בסרטים (כמו שלי, אגב) אין שום קשר ללאום, את חופשיה להתעלם מההשוואה.
אבל...
אבל רד,למעשה מה שטענתי זה שמשפשט כגון "לא סרט מדהים אבל בסטנדרטים של סרטים ישראליים הוא לא רע" הוא פגום ביסודו בעיניי.
יש או סרט מדהים או סרט לא רע אבל היחסיות שבאיכותו לא יכולה להתקיים בנוגע למקום.
יהיה נכון לומר שבסטנדרטים של טים ברטון סליפי הולו הוא סרט לא משהו אבל יהיה מיותר ושגוי לטעון שבסטנדרטים של סרט אמריקאי סליפי הולו הוא סרט לא רע.
אז אני מסכימה לחלוטין. יש חובבי סרטי אימה, יש חובבי סרטי פורנו, יש חובבי סרטי אנימציה, אבל לא יכול להתקיים בעיניי ז'אנר של סרטים ישראלים.
זה זא'נר דימיוני לחלוטין.
ייתכן שיש מקום להשוות את הסרט לסרטים ישראלים אחרים, אך רק מבחינה תוכנית ולא כאמצעי שיפוט לאיכות.
יכול להיות שלא פיענחתי נכון את הכתוב, אבל לפי מה שאני הבנתי כשאדם אמר שכיכר החלומות הוא סרט ישראלי נחמד, הוא לא התכוון לומר שהסרט מעביר את חיי היום יום הישראלים באופן נחמד, אלא התייחס למשהו שהוא בידיוני בעיניי – ז'אנר של סרטים שהם ישראלים מתוקף מיקומם.
טוב, יש סיבה נוספת
פשוט לא נעים להגיד על כל סרט ישראלי שהוא גרוע. מה עוד שלי או לאדם יש יותר סיכוי להיתקל ברחוב במקרה בבני תורתי מאשר בסטיבן סיגל.
טוב…זה כבר נשמע הרבה יותר הגיוני : )
וטוב שכך.
תשווה מה בני תורתי ומה סטיבן סיגל יכולים לעשות לך, אם הם יפגשו אותך ברחוב אחרי ביקורת קטלנית.
לדעתי משפט כגון "סרט ישראלי חביב" הוא לגיטימי בהחלט, כי יש הרבה אנשים שמשוועים לראות סרט ישראלי, ובלבד שיהיה סביר.
כן, כן, תאמיני או לא, חתיכונת, אנשים עושים הנחות לגבי דברים שחסרים להם, עקרונית.
באופן מפתיע אני מאמינה
רק שבעיניי זה בוז משווע ליצירה.
לרצות או לא לרצות לראות סרט בגלל שהוא קזחאסטני, ישראלי או שוויצרי.
זה לא בוז משווע ליצירה.
זה בוז משווע לז'אנר הזה שנקרא סרטים ישראלים, ובצדק.
ברגע שאתה אומר על משהו
"יחסית לXXX, זה לא רע", אתה בז למסגרת. מה לעשות, אין קולנוע ירשאלי טוב כרגע.
אה...
לא חשבתי על זה ככה…אבל זו נקודה מעניינת
אבל...
תראי, יש ז'אנר כזה "סרטים ישראלים". למה? כי זה שלנו. אלו סרטים בעברית, שנעשים בארץ שבה את במקרה מתגוררת (ואני לא! נה נה נה נה נה). את יכולה לאהוב את זה, ואת יכולה לא. את יכולה להתייחס אל זה כאל ז'אנר בפני עצמו, ואת יכולה לא.
אבל אין טעם לשפוט מסגרות ייחוס של אחרים, גם אם הן לא תואמות לשלך. מה זה ייתן? אז מישהו שופט את הסרט יחסית לסרטים ישראליים אחרים, אז מה? אם זה עושה לו טוב: שייהנה…
ועקב כך שכל דבר הוא סובייקטיבי (טוב, כמעט הכל), ומושפע מהסביבה, סרט ישראלי יהיה בבירור שונה מהשאר (ולא רק בגלל שפה, אלא גם בגלל קונטקסטים חברתיים וערכיים שיהיו שונים משל סרט אמריקאי, למשל), אם הסרט טוב.
ואני לא יודעת איך את הרגשת כשגרת מחוץ לארץ (בצרפת?), אבל כל פעם שיש פה סרט ישראלי בעברית בטלוויזיה, זה איכשהו מחמם את הלב… (ראיתי פה סרטים שבארץ אף אחד }שאני מכירה{ לא מכיר, והם היו באמת לא רעים).
בכל אופן, זה עניין ממש אישי.
יום לא-הולדת שמח,
גל
אם הפלאפל במסעדה הלבנונית עושה לך דיגדוגים בלב או מיני דראמה ישראלית שמוקרנת בגולה זה ממש ממש לא עקרוני לדיון הזה (אותי בכל אופן זה לא מרגש).
טיעון ה"אם זה עושה לו טוב שייהנה" הוא לא…איך נאמר..חזק במיוחד. שייהנה, באמת, אבל ההערה שלי הייתה בכלל באספקט הפילוסופי של העניין.
ועכשיו בצעקה רמה, כי זה די מוזר לי שאנשים ממשיכים להסביר לי שכל סרט מושפע מהסביבה, ושסרט ישראלי יהיה בבירור שונה מהשאר…בכל אופן, דירסט גל, כמו שכתבתי זה מכבר:
כן, כל יצירה נטועה בתוך מרחבי
התרבות המיוחסת לה וכל יצירה ראויה להתייחסות בתוך הקונטקסט הזה.אבל…. א ב ל…היצירה ראויה לאותן התייחסויות בתנאי שמהן יסיקו על התוכן שלה ואיכויותיו ולא על ה ע ר ך שלה כיצירה.
נכון,
אבל אין שום דבר רע בלומר שיצירה היא טובה יחסית ליצירות אחרות שצמחו מאותו רקע.
יום לא-הולדת שמח,
גל
אה, את\ה טועה כמובן
כל מה שיש בשיפוט שכזה הוא רע.
רוע ורחמים מידיים כלפי תרבות גוועת או כזאת שלא מצליחה לנסוק, רחמים שסופם הרס אותה תרבות. הרבה יותר הרסני מאשר לומר פשוט, זה לא סרט טוב.
טוב, יצא קצת דרמאתי מדי אולי.
ראשית, לא היתה מזיקה לך, יקירתי,
קצת התייחסות לעובדה שקיימים אנשים אחרים בעולם עם דעות שונות משלך. יציאות כמו "טעמך המאוד אינדיווידואלי", "רלוונטיות לחייך הקטנים" ו"אתה כמובן טועה" לא מוסיפות לך כבוד.
שנית, אני לא יודעת אם אפשר להשוות סרט ישראלי למכבי בגביע אירופה, אבל מה שבטוח הוא שלסרט אין איזו שהיא איכות מוחלטת, אלא כל צופה מקבל ממנו דברים שונים בהתאם למי שהינו. לכן סרט כמו "לילסדה", למשל, משפיע עלי אחרת – ויותר – מאשר סרט על משפחה בנגאלית שהופק בבנגאל. אני באמת לא רואה למה את מתייחסת לזה כמו אל סוג של נפוטיזם, או איזושהי שחיתות. זה די טבעי. אם את לא מרגישה ככה, ההסבר הוא שטעמך ה"מאוד אינדיווידואלי" פשוט שונה מטעמם ה"מאוד אינדווידואלי" של אנשים אחרים.
ראשית, לא היה מזיק לך, יקירתי
אם היית ממש קוראת את ההודעות אליהן הגבתי. בכל הארוגנטיות שבי לא הייתי כותבת צירוף מילים כמו "רלוונטיות לחייך הקטנים". זה היה ציטוט הכותב מההודעה מלמעלה אליה הגבתי.
ושוב ושוב….ערך ותוכן…למה אף אחד לא שם לב להבדל שביניהם?
כמובן שחווית לילסדה שלך שונה מחווית לילסדה של אנג מתאילנד אבל ההכרזה בין אם הוא סרט רע או טוב לא צריכה להיות כרוכה בעובדה שאנשים שמדברים את שפתך עשו אותו.
והארות כגון "טעמי המאוד אינדיוודואלי" הפנמתי די מזמן, בערך כשהייתי בת ארבע וניסיתי לשכנע את אח שלי הקטן ששוקולד זה דבר טעים.
אוקיי, תמיד נחמד לטעון שלא הבנתי
אותך במקום להתייחס למה שאני אומרת, אבל אעשה עוד נסיון לתת את הטיעון שלי ולקבל עליו תשובה.
"ערך ותוכן." כמובן. אז ערך, את אומרת, הוא דבר אוניברסלי? מוחלט? שלא תלוי בחוויה האישית של הצופה?
ובנוסף,
כשאנשים אומרים "אני חושב שזה סרט טוב", הם לא שוקלים לפני זה אם האמירה שלהם תעשה טוב או רע לקולנוע הישראלי. הם לא עושים הנחות כי הם מרחמים על הקולנוע הישראלי, ולא יכסחו סרט שהם אוהבים רק כדי לעודד את היוצרים הישראליים להשתפר. כך שלא הבנתי למה את מתכוונת ב"בוז משווע ליצירה" (או ששוב רק ציטטת מישהו?).
אני? ציטתי מישהו?
ברור שלא. הרי אני עושה את זה רק כשאני רוצה להתנער מאחרויות על משהו שאמרתי ופתאום לא נראה לי כל כך, הרי זה ברור, נכון?
ולמה שאני ארצה להתנער מ"בוז משווע ליצירה" זה צירוף מילים מושלם, לא?
או שבעצם…רגע…מה שכתבת היה רק לשם הסרקאזם והן לא ממש משנות – העובדות- שבאמת התייחסתי בציטוט להודעה שאליה הגבתי. כמובן שזה לא משנה. כל עוד אפשר להיות מפולפלים ושנונים! למה לתת לעובדות להפריע בדרך?
אז, כשניסיתי לשכנע את אחי לאכול את השוקולד גם הפסקתי לייחס חשיבות לעניין הפילוסופי של הפרפר שעף בסין גורם להתפרצות הר געש בצ'ילה.
ואולי באמת תטרחי קודם לקרוא את ההודעות אליהן התייחסתי? זה יכול להפרות במעט את עניין הדיון כאן. כי אני חשבתי לרגע שמישהו כתב שם שאנשים אוהבים לעשות הנחות לדברים שקרובים אליהם. אבל אולי זו הייתה איזו אילוסינאציה שהפתיע אותי מאחורה.
אז אולי, מה דעתך, שנפסיק ככה לדבר בשם 'האנשים' שאומרים כך או כך? אולי זה יהיה קצת פחות מתכתש אם לא תנהלי מערכת תעמולה לעם?
בוז משווע ליצירה אם כן.
כשאני אוציא סינגל לרדיו ואשמע מישהו ממלמל שזה שיר ישראלי די טוב אני לא אהיה מעוניינת לשמוע את דעתו יותר. אני באמת מעדיפה את שיר לא משהו או שיר גאוני על פני שיר ישראלי לא משהו או שיר ישראלי גאוני.
ערך ותוכן, זוכרת?
מתנצלת מקרב לב על טעותי.
כמו כל רטוריקנית טובה את מנצלת את מגבלותיי בתחום הזה (ואני בהחלט לא רטוריקנית, אלוהים יודע) כדי לעקוץ אותי על טעויותיי, ומסרבת להתייחס למה שאמרתי. או שמא זה נראה לך פשוט ירידה לרמה שלי? פלפולים הצדה – שקלת לרגע את האפשרות שאני מבינה את מה שאמרת ופשוט יש לי משהו משלי להגיד על זה?
גרררר....לא
מיקום גאוגרפי לא צריך להיות פרמטר בשיפוט ערכי, בניגוד לשיפוט תוכני.
המשפט הזה מופרך בעיניי:
הסרט הוא סרט ישראלי לא רע
(נקודת מבט גיאוגרפית שמשליכה על שיפוט ערכו של הסרט)
בניגוד למיפשט הזה:
הסרט עוסק בתופעה ישראלית – ליל סדר לדוגמה – באופן לא רע.
(מכיוון שאני גרה בישראל ובקיאה באירועי ליל סדר למיניהם, החוויה האישית שלי תרמה להערכת התוכן, בניגוד לחוויה שיכלה להיווצר אצל אנג מתאילנד)
כלומר, המשפט הראשון בניגוד לשני לא הגיוני בעיניי.
אני באמת באמת מוכנה להסביר שוב.
באמת באמת תודה.
את מתקוממת על זה שאנשים אומרים "שמעו, זה סרט לא משהו, אבל יחסית לסרט ישראלי, הוא טוב."
אני לא מבינה מדוע כל כך חשוב לך האידיאל של השיפוט הערכי של סרט, אבל ניחא.
עם זאת, אם נדלג לרגע על הויכוחים הסמנטיים, מה שאנשים בעצם אומרים הוא, "הסרט הזה עוסק בדברים ישראליים, ולכן יש סיכוי טוב שהוא יעניין אותי, ולכן אהנה ממנו למרות מגרעותיו."
שימי לב: מגרעות – יש; אבל התוכן – מעניין (אם כי לא אותך, כפי שהדגשת כמה הודעות למעלה); לכן – בכל זאת נהנים מהסרט במידה זו או אחרת.
וכעת הסבירי לי – הבעיה שלך עם האמירה האחרונה היא…?
אה, חומד
באמת שאין לי שום בעייה עם האמריה האחרונה. נראה לי שלך יש בעייה בסיסית להבין את מה שאני מסבירה על פני כמה וכמה הודעות.
וואטאבר, ''חומד''.
רק שעם גישה מתנשאת מבחילה כזאת, אני לא מבינה מה את עושה באתר פלבאי כמו "עין הדג".
חבל. היה נחמד
לראות פה לשם שינוי דיון מפולפל נוסח 'האייל הקורא' שאפילו אני התקשיתי לעקוב אחריו. אבל מה, במקום להיגרר להשמצות לא נעימות אפשר היה לסכם את הדיון ב"אז נסכים שלא להסכים", או בקיצור, בשפת העם: "ווטאבר".
חוץ מזה, מישהי, נעלבתי קשות מכך שקראת לאתר הזה פלבאי. אנחנו פלבאיים!? אנחנו!? חכי חכי שאני אברר מה המשמעות של המילה הזו.
דג, דג, תגיד לה!
היא קראה לי "חומד". וגנבה לי את הפוגים.
(רגע, אני עוד בהלם מכמות העצבים והמיץ שאני משקיעה בויכוחים שבאמת מסתכמים בוואטאבר.)
הידד! כמעט נעלבתי
וקצת חבל, כי לרגע נהייה גם מעניין, נראה לי שהרגע התפוגג כשהחלטת שאני צריכה לנדות את עצמי מהערוץ בגלל שיש לי גישה מתנשאת ומבחילה ושאני מנצלת יכולות רטוריקה – תודה, אגב -לשם התעלמות מהנאמר וכמובן מנמיכה את כל שאר הדוברים בוויכוח. חבל שאח שלי ישן, כי הייתי שמחה לעשות לו נה נה
נה, ועם חיוך רחב להצביע לכיוון המסך על ההודעה מעליי ולומר:
ואתה עוד חשבת שאני בהמת אינטרנט אגרסיבית!
הנה, קחי את הפוגים בחזרה. חומד.
צ'יקס פייט! צ'יקס פייט!
מצטער, ניסיתי להתאפק, כך כשלתי.
הייתי ממש קרוב. כבר הייתי עם הסמן על כפתור הבאק, אבל זה חזק ממני.
סלחו לי רבותי, הדיינים המומחים.
צ'יקס פייט! צ'יקס פייט!
היי…רק תגיד שעה ומקום
שעה ומקום.
ממש כמעט הגעתי, אבל גל הפכה את זה כבר לעניין טרגי משהו וכבר כתבתי משהו כמו אפילוג.
אז פעם אחרת צ'יקס פייט, טוב?
ובבוץ אפילו.
בהחלט ובהחלט.
ככה גם לא נעצבן את הדג, שלחץ הדם שלו מרקיע שחקים ברגעים שבהם הוא קורא הודעות כגון אלו, שנושאן לא ממש קשור לביקורות קולנוע..
שיחות כאלה צריך לנהל באיציק.
בהחלט ובהחלט.
למה לא קשור לקולנוע? מה, צ'יקס פייט זה לא הסיקוול של פייט קלאב?
לא.
של Girlfight (ובעברית: 'אגרוף של אישה')
והיא עושה את זה שוב...
מנצלת את השנינות שלה כדי להתעלם ממה שאמרתי. לא שוכחת אפילו איזכורים חוזרים של אחיה הקטן, שהפך כבר לראנינג גאג בעמוד הזה. ברכותי.
רק שמה שבעינייך הוא דיון שבדיוק נהיה מעניין, בשבילי הוא ריב מעליב ופוגע שאני שמחה מאוד להפסיק אותו.
יש לי חיבה מאוד גדולה
לאח שלי הקטן. באמת. כדאי לך לפגוש אותו פעם. הוא הרבה יותר אטראקטיבי בחיים מאשר כראנינג גאג או מה שזה לא היה.
"והיא עושה את זה שוב?"
היי…אני מרגישה כמו אייטם פוליטי מושמץ. יותר בכיוון סקילה למעשה. ורגע, מתי את בכלל קיבלת את תפקיד הנעלבת?
אחרי או לפני שקראת לי בכל מיני ביטויים שכללו את שורש ב.ח.ל ונ.ש.א? או שזה היה בדיוק אחרי שהבהרת לי שאני לא ראוייה לכתוב כאן?
ומה שבעיניי היה דיון מעניין ניגמר הרבה לפני שהתחלת לזרוק עליי פוגים.
נו באמת.
אתן באמת רבות. מצטערת להגיד את זה, אבל בשלב מסויים שמתי מוזיקה בווליום חזק מאוד כדי לא להפנים את מה שכתבתן בחלק מההודעות… ובמיוחד את, חתיכונת (למה הניק הזה, בעצם? האינטרנט הוא מקום כזה כייפי שאפשר לבחור ניק מתחכם, או משהו שמעיד על משהו, מקום שבו המראה ממש לא משנה לאף אחד, ואת קוראת לעצמך "חתיכונת"… טראומת ילדות או משהו?). תראי, כבר הרבה אמרו לך: "אנחנו רוצים גאווה לעומית על הסרטים שלנו", או "לגבינו הז'אנר "סרטים ישראליים" דווקא כן קיים", ו"איש איש באמונתו ייחיה", ואת ממשיכה עם בדיוק אותם טיעונים. אז בהתחלה זה היה נחמד, עד שהקטע התדרדר ל"אחי הקטן יותר חכם ממך", "את משנה נושא ולא עונה לי" (שהיה נכון, אגב. בשלב מסויים שתיכן נגררת לזה), וגניבת פוגים. ומישהי: לפעמים להגרר לתוך ריב זה טפשי כמו להתחיל אותו.
בהתחלה זה הצחיק,
עכשיו כבר לא.
חלאס.
יום לא-הולדת שמח,
גל, מרגישה פתאום בוגרת (זה עוד מעט יעבור לי)
אותי זה עדיין מצחיק.
למה להרוס?
מצחיק מצחיק,
אבל יש גבול לכל דבר…
זה היה נחמד לשמוע את אותן הטענות שוב ושוב כך שהן כבר נכנסו לזכרון ארוך-הטווח שלי, אבל אני כבר מתחילה להרגיש כמו… כמו… רגע. כשאני חוזרת על עצמי, אני מרגישה כמו דיסק שרוט, אז כשאני קוראת הודעות שחוזרות על עצמן אני צריכה להרגיש כמו מישהי ששומעת דיסק שרוט? לאאאאא… לא אנלוגיה טובה.
נו טוב, נשאר עם "ככה":
למה? ככה!
יום לא-הולדת שמח,
גל
למה?
כי אני קטננונית. זה למה. לא התכוונתי לפתוח במסע תעמולה טוטאליטרי להשלטת דעותיי, התכוונתי רק להבהיר אותן וניתקפתי אובססביות לגבי העניין הזה. ממש התעקשתי אפשר לומר, אבל באמת שנורא נורא רציתי שיובן על מה דיברתי בכלל.
למה הניק הזה?
כי נמאס לי מכל הניקים הפסבדו האינטלקטואלים שמתרוצצים להם במרחבי הסייבר.
כי זה מצחיק אותי.
כי בעיניי זו השתלחות – אמנם די פרטית – משעשעת בביצה (כזאת של בוץ, לא כזאת שבוקעים ממנה אפרוחים) התל-אביבית שנהגתי לטבוע בה.
ושוב, כי זה מצחיק אותי.
רק עוד עניין פעוט אחד, שניים למעשה. אז כן, אנשים מלמלו כל מיני דברים על "איש איש באמונתו יחייה" כמובן שכך ראוי שיהיה ולא קבלתי על זה ולו לרגע, אלא שהאפיזודות שהם כתבו שקדמו לשורה נוגעת ללב הזאת נטו לפיענוח די שגוי של מה שאני ניסיתי לומר. ונהיה לי די חשוב ככה שאם כבר הם מתייחסים לעניין, הם באמת יתייחסו לעניין הנכון.
עכשיו, סביר להניח שאחי הקטן יותר חכם ממני ומרוב האנשים שאני מכירה אבל זו ממש לא הייתה הכוונה באיזכור שלו. למעשה לא הייתה שום כוונה.
אה, ו…מ…לא התכוונתי ממש להעליב, את יודעת מישהי, סתם ככה להשתעשע. סליחה אז.
אוף איתך.
אני כבר הרגשתי בוגרת וכו', ואת פשוט חייבת לבוא עם תגובה בוגרת והגיונית, נכון? תתביישי.
תראי, אני מבינה את האובססיה הנוראית שדוחפת לכתוב מאות תגובות אם צריך כדי שיבינו אותך, מנסיון. אבל הרבה יותר פשוט לכתוב הכל באופן ברור פעם אחת, ואז להתעלם מכל העולם, או להפנות אותו לתגובה שכתבת (אלא אם את בכתבה שלי. במקרה כזה את מוזמנת להשאיר אלפי הודעות אם מתחשמק לך).
ולא נורא, לכל אחד יש קטעים כאלו, ובאופן כללי את די בסדר (אוייש, אני מרגישה נורא מתנשאת להגיד דבר כזה… זה נכתב בכוונה להיות משהו טוב, בבקשה אחי את זה ככזה…).
יום לא-הולדת שמח,
גל
זה מה שהאתר צריך, גל!
פאסט-פורוורד!
גיאוגרפיה?
סרט הוא יצרת אמנות. או לפחות מנסה להיות.
יצירת אמנות נובעת מעולמו של היוצר. כאשר מדובר בסרט -מדובר באומנות קולקטיבית – מדוברם בעולמם של היוצרים.
בהגדרה (ומבחינתי לפחות זה לא נושא לדיון. ככה זה -לגבי-), סרטים שהיוצר שלהם דומה יותר אלי, ידברו אלי יותר. התאכזר אלינו הגורל, וקבע שסרטים ישראליים יהיו רעים (נו, חוץ מ'מארס תורכי'). רעים לפי כל קנה מידה, כך שגם התוספת לערכם עקב היותם ממוקמים גיאופוליטית (תמצאי כל מילה אחרת שאינה "גיאוגרפית", ותכניסי כאן) – משאירה אותם לדשדש ברפש.
לא מדובר על סרטים שצולמו בישראל.
אם נניח מישהו צילם סרט, נאמר, על שכונת התקווה – זה לא ממש ידבר אלי. זה לא העולם שלי.
גיאוגרפיה?
אני רוצה לחזק – או שמא לפרש – או שמא לשנות – את דבריו של קיפוד:
אני לא מסוגל להבחין בין ערך לתוכן.האחד קשור בשני בצורה מוחלטת, מבחינתי, כי הדרך היחידה להפריד ביניהם היא להניח שליצירת אמנות יש ערך אבסולוטי.
אני לא מאמין בדברים אבסולוטיים ואוניברסליים, ווודאי ווודאי (כמה ווים!) שלא בערך אומנותי אבסולוטי. כשאמרתי שכל דבר נטוע בקונטקסט לא התכוונתי רק לתוכן, התכוונתי גם לערך – איך מוזיקאי אמריקאי אמור לשפוט מוזיקה איראנית, אם לשניהם אין אפילו סולמות משותפים? איך אפשר להשוות יצירה של אנדי וורהול ("8 בשולם אורשר") לארוחה במסעדת קרן?
אני יודע שכאן דיברתי על תחומים שונים של אמנות ולא רק על תרבויות שונות, אבל, מה לעשות, אמנות ותרבות כרוכות זו בזו.
אני גם יודע שאפשר להשוות בין סרטים ישראלים לסרטים איראניים (היי, עשיתי את זה בעצמי), כי שניהם יונקים ממקורות משותפים וממסורת אחת, _אבל_, הם גם יונקים ממסורות שונות ומקורות שונים.
חתיכונת, הטיעון שלך מעניין וחשוב, ו(תאמיני או לא), גם מובן לי. אני פשוט חושב שהאקסיומות העומדות בבסיסו מעורערות משהו.
דג: אני מבקש שתצנזר אותי מייד. מה זאת כל הרצינות הזאת, תגיד לי? אתה נפלת על השכל? תכף תתחיל לדבר איתי על המציאות האונטולוגית של האמנות לעומת המציאות האפיסטימולוגית שלה! שתתבייש!
תמיד חשבתי...
שהמציאות האונטולוגית זה מה שאתה חושב על האומנות והמציאות האפיסטמולוגית זה מה שאתה כותב כתגובות טפשיות?
אל דאגה- המומחיות שלי זה תגובות טפשיות להרס פתיל רציני.
גיאוגרפיה?
חתיכונת (אחלה ניק לדעתי), לאור המטענים החיוביים שהותיר הדיון האחרון ביננו, החלטתי לקפוץ למים המעופשים ולהצטרף:
לדעתי את מתעלמת מההקשר של הדברים לטובת טכנוקרטיות מוזרה וקטנונית, מאחר ו"קולנוע ישראלי" לא קשור לגיאוגרפיה, אלא לתרבות.
סרט ישראלי יכול להיות מנותק מהשפה העברית ("החברים של יאנה"), לא להתרחש בארץ ("משהו טוטאלי") ולתאר מציאות שלחלוטין לא קשורה לכלום ("קלרה הקדושה"), ועדיין, באופן בלתי ניתן לניתוק, הוא יהיה מחובר לתרבות הישראלית בין אם ירצה ובין אם לא.
ובשבילי כישראלי בעל כורחי, יש לזה משמעות. יש לי רצון לראות שחקנים ישראלים, לשמוע דיאלוגים ישראלים, לראות מקומות ישראלים, לצפות בהתרחשויות ישראליות של יוצרים ישראלים. ולא כי אני פטריוט גדול, זה פשוט צורך.
כך שכל ניסיון להיות אובייקטיבי כפי שאת מנסה להיות (אם הבנתי נכון) הוא עקר, מאחר וכשאני צופה בסרט ישראלי אני מרגיש כלפיו משהו עוד לפני שהוא התחיל. וזה משהו שאני יכול לומר על מעט מאוד סרטים לא ישראלים. את קוראת לזה בוז לאומנות, אני קורא לזה השפעות בלתי נמנעות של תחושת שייכות.
ותשאלי אז למה אני לא מרגיש כך גם כשאני שומע שיר ישראלי חדש ברדיו? כי המוסיקה הישראלית, למרות הקשיים, היא תחום מבוסס יחסית באומנות הישראלית, ואני מסוגל להיות אדיש ושווה נפש כשיוצא שיר חדש. הקולנוע, לעומת זאת, כל כך רחוק מלהיות טמוע בקרבנו, שאני לא יכול שלא להתרגש מעצם העובדה שעשו כאן סרט, שהצילום לא רועד והעריכה טובה. וזה לא קורה לי כשאני רואה סרט איראני למשל, שגם שם בטח קשה לעשות סרטים, וזה מפני שאני לא שייך לאיראנים בשום צורה.
בקיצור, אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי, והאמת, בתור מישהו שטען בעבר לאיזושהי אבסולוטיות בכל מה שקשור לאומנות טובה (להפריד ערך מתוכן וכו'), אני חושב שכדאי שתתבגרי מהקטע הזה, שהוא יופי טופי בתיאוריה, אבל מה לעשות, פשוט לא עובד בפרקטיקה כשמיישמים אותו על בני אדם.
עובדה:
עם קלרה הקדושה היה סרט אנגלי / איראני / נרווגי לא הייתי אוהבת אותו, אבל בגלל שהוא סרט ישראלי, לדעתי הוא מעולה.
מלבד זאת, גם יש לי פיחות ציפיות מסרט ישראלי- בגלל חוסר כסף, ועריכה-בימוי-ומשחק שהם בדרך כלל נמוכים.
וכשאומרים "סרט ישראלי" זה לא קשור לגיאוגרפיה, זה קשור לתרבות.
דן דן דן...
ץ:"הו לא…אני שומע תקתוקים נו, זה עוד לא נגמר?"
ח:"נו באמת…זו אני…ולמרות שיש לי ככה הרגשה די ברורה שמחמת מיאוס רוב קוראי האתר לא יטרחו בכלל לקרוא התגובה, לא כל כך איכפת לי כי אני רק רוצה להבהיר נקודה לבחור ההוא שקורא לעצמו דן"
ץ:"אוף, יא אובססיבית…זה כבר לא מעניין הדיון הזה"
ח:"הוא יותר מעניין מהדיאלוג הזה למשל, לא?"
ץ:"אהההה…אז מה בעצם את רוצה לומר שלא אמרת עד עכשיו?"
ח:"אני שמחה שאתה שואל"
ץ:"גם אני, ממש נרגש. את שוב פעם תכתבי באלף דרכים על ההבדל בין 'תוכן לערך'?"
ח:"אתה מעיק"
ץ:"נו…"
ח:"טוב. אני חושבת שדן טועה קצת"
ץ:"כמובן…"
ח:"הבעייתיות שלי עם מה שהוא אומר היא שלמעשה אני לא כל כך מבינה מה הופך בעינייו סרט לסרט ישראלי"
ץ:"זה מזכיר לי את הוויכוח הסתום על 'מהו רוק ישראלי"'
ץ:"כן, אתה צודק לחלוטין, גם בזה יש בעייתיות. מה הופך מוסיקה למוסיקה ישראלית? הסגנון? אם כך…האם 'פסיכופט צעיר' של רוגל אלפר שהוא תקליט אינדי\לו-פיי לכל דבר איננו נחשב ישראלי עוד בשל היעדרות ליין טרבוקות? ומה לגבי מינימל קומפקט…האם הם ישראלים? הרי הם שרו באנגלית…מה הוא הדבר שהכריע ובגינו נכנסו אלו תחת הכותרת מוסיקה ישראלית?"
ץ:"מה באמת?"
ח:"אז זהו, שאת זה אני מנסה לברר, כי בשבילי התשובות די פשוטות. באמת. דן כינה את זה נסיון עקר, אבל מה שהוא לא ידע זה שאני מנותקת – באמת באמת -לשמחתי הגדולה מאותן השפעות בלתי נמנעות של תחושת שייכות. אז כאן הכל הופך ליותר קל אתה מבין?"
ץ:"לא, תסבירי שוב"
ח:"טוב, אז תחושת הקירבה המזוייפת -לגבי- הזאת, תחושת השייכות, כאילו בעל כורחנו אנחנו – באופן מטאפיסי – חלק ממשהו שהוא יותר גדול מאיתנו – לאום, לדוגמה – כל כך דוחה ומבחילה אותי שהוקעתי אותה מתוכי".
ץ:"מה זה בעצם אומר?"
ח:"שיש סרט ישראלי, מבחינה טכנית כמובן, סרט שלמרות שהוא מנותק מהשפה העברית הדיאלוגים בו מתנהלים בעברית. זה והעובדה שיוצר הסרט נולד או חי כן הם הפרמטרים היחידים שיכולים להכניס סרט לנישת הסרט השיראלי".
ץ:"תסבירי."
ח:"טוב, תחשוב על הדוגמה הבאה. סרט מדע בדיוני, שעוסק בנחיתת יבחושים על הכוכב הצהוב ודובר עברית עדיין יחשב כסרט ישראלי במחזותינו. עדיין כשידברו עליו ברחובות יגידו, זה סרט 'ישראלי' לא רע. במקום להגיד זה סרט 'מדע בדיוני' רע ומשעמם.
הדוגמה השנייה שאני רוצה שתחשוב עליה היא זאת:
קח את הסרט 'לילסדה' לדוגמה. עוסק בתופעה תרבותית ישראלית-יהודית לכל דבר. אני לא מוכנה להתפשר ולומר שהוא סרט ישראלי בשל העובדה הזאת. מכיוון שאם האל הארטלי ייעשה סרט על חגיגות השנה הראשונה להיווסדות מדיננת ישראל, אף אחד לא יקרא לסרט הזה סרט ישראלי מכיוון שהוא לא יהיה דובר עברית.
הז'אנר "סרטים ישראלים" בכלל לא קיים בעיניי, אם אתה ממש מתעקש אז תאמר משהו בסגנון "זה אחד הסרטים דוברי עברית הכי טובים שראיתי" אבל אז מה בעצם אתה אומר? איזו מין נקודת ייחוס שטחית זאת?
מן הסתם אותם אנשים שאומרים "סרט ישראלי לא רע" לא מוטרדים כל כך מהעובדה שלא קיימת נקודת ייחוס כזאת. הבעיה היחידה היא שהם חוטאים בגאווה לאומית."
אז אני אשוב ואכנה את העניין בוז לאמנות, ואתעצב על כך שאתה – דן לא ץ – אם כל חייבתך הגדולה ליצירתיות לא מסוגל או לא רוצה לממש את ההשקפה הכה הכרחית בעיניי. אותי, על כל פנים, אל תכלול תחת התחמקות ה "תתבגרי" ו "לא עובד בפרקטיקה שמיישמים את זה".
זו הפרקטיקה שלי, לא התיאוריה.
יתר גאווה לאומית?
יכול להיות שחאטנו בזה.
אבל יש לי שאלה אליך- מה דעתך עלך עודד פאר? את גאה בו?
אני חייבת לציין שאני גאה בעודד פאר שהוא מצליח עכשיו בהוליווד יותר משאני גאה בכל שאר השחקנים העולים שם כיום..
למה? כי מה לעשות, הוא ישראלי, זה כבר גורם לי תחושה של גאווה לאומית.
יכול להיות שלך לא, אבל לרוב האנשים זה כן, עובדה שבכל כוונה עליו מוזכר בגאווה שהוא הישארלי המצליח ביותר כיום בהוליווד.
אז מה לעשות, למרות הכל, הישראילות כן קובעת וזאת עובדה, ולהגיד על משהו שהוא סרט ישראלי טוב זה לגטימי לחלוטין.
(דרך אגב הקטע של ארווזיון ואולי אפילו מכבי ת"א הוא לא נכון. כי שם נשלחו נציגים לייצג את עם ישראל, ואם הם זכו- כל עם ישראל זכה. לעומת זאת עודד פאר, תקנו אותי אם אני טועה, לא נשלח לייצג אף אחד.)
חתיכונת חתיכונת חתיכונת
(אוף, הרבה יותר קל לכתוב את זה עם שם של הברה אחת)
את בטח ממש תתרגשי לשמוע שהדיאלוג הגמלוני של ח' וץ' באמת הצליח להעביר את מה שרצית, לי בכל אופן.
אינני מכיר את "פסיכופט צעיר", למרות שפעמים אין ספור התחשק לי לקטוף אותו ממדפי האוזן ולו רק מתוך סקרנות. אבל לעומת זאת, קחי את "רוקפור" המופלאים: האלבומים האחרונים שלהם (Supermarket ו-One Fantastic Day שיוצא עוד ימים מספר! האח!!!) כתובים באנגלית ומופקים בבריטית, ועוד בריטית של שנות השישים-שבעים. המבטא שלהם מושלם, הציטוטים וההתיחסויות שלהם למסורת לא כוללת כלום ממה שנהוג להגדיר תחת "מוסיקה ישראלית" וכן הלאה.
ועדיין, כשאני שומע אותם אני לא יכול לנתק מחווית השמיעה את העובדה שהגיטריסט עובד באוזן השלישית ושקוראים לו ברוך.
אז נכון שלאוזן אובייקטיבית שמעולם לא שמעה את השם "רוקפור" תהיה התייחסות אחרת לחלוטין לעניין. אבל אני לא אובייקטיבי. אני ספוג תרבות ומוטה לחלוטין, חף מכל יומרה להפריד בין ערך לתוכן באופן מוחלט (אני כן יכול לעשות זאת במקרים מסוימים ובמידה מסוימת), ועל כן "רוקפור" היא מבחינתי מוסיקה ישראלית. וגם אם וכאשר הם יצליחו בחו"ל (במהרה בימינו אמן), הם יהיו להקה ישראלית שמצליחה בחו"ל, כמו שביורק זמרת איסלנדית.
אז בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שלדעתי, כל עניין ההפרדה של ערך ותוכן נובע מתוך רצון שגם אני שותף לו לקיים דיון אמפירי וטהור. אלא שאני נואשתי מלקיים אותו בתחומים מסוימים, והחלטתי לתת לעצמי להנות קצת מה"פגם" הזה ולהמשיך הלאה. החיים קצרים מידי, ולא במקרה הדיון הזה כולל את ההודעות הארוכות ביותר בתולדות עין הדג. נדמה לי שאת סתם מתעקשת, אבל יכול מאוד להיות שאני טועה, ושאת באמת מנותקת לחלוטין ממה שקורה פה תרבותית. שאין לך שום זיקה רגשית או רעיונית לזה. זכותך. לי יש, ולא כי אני רוצה או כי החלטתי שיש לי, אלא פשוט כי יום אחד הבנתי את זה, הרגשתי את זה. ולכי תילחמי ברגשות של אנשים. זה לא טוב יותר או רע יותר, אבל זה פשוט שונה ממך, וסטטיסטית, אם יורשה לי לשער, אני שייך לרוב.
מה שהופך את עמדתך לסוג של מוטציה חברתית בעצם, שאין שום טעם לכפות אותה בסגנון של "את בודאי טועה, כי הרי ברור שהכל אבסולוטי". זה אולי ברור, אבל מעטים אלו שמסוגלים ליישם את זה, ונשאלת בכלל השאלה למה זה טוב מחוץ לדיון התיאורטי.
ואם נוציא את הדיון מחוץ לישראל: יצא לי לראות לא מעט סרטים סינים, יפנים והונג קונגים בשנים האחרונות, ולא את אלה שרז גרינברג מכסה בכתבותיו (המצוינות), אלא את אלה שמוקרנים שם מסחרית בבתי הקולנוע ולאו דווקא זוכים להפצה בינלאומית רחבה לאחר מכן. אני כמובן לא יודע להעריך כמה הם מייצגים את הקולנוע האוריינטלי (זה המונח?) מאחר ונחשפתי אליהם בפסטיבלים למינהם, אבל לצורך העניין, מבחינתי הם מייצגים.
ועל בסיס זה, שתי הערות:
1) ל-99% מהסרטים האוריינטלים שראיתי יש סממנים תרבותיים משותפים, שמבדילים דרמה סינית מדרמה אמריקאית למשל. זאת מאחר והדרמה הסינית נשענת על מסורות דרמטיות וחברתיות שונות בתכלית. ועל כן אני יכול להגיד בבטחה שיש כזה דבר "סרטים סיניים", בלי להתייחס לגיאוגרפיה.
2) פגשתי אנשים שמוכנים להישבע שאם אני אדבר עם יפני על "הקולנוע האוריינטלי" ואכלול את סין ויפן באותה נשימה, הוא עלול להעלב ולהדגים מולי את אומנות החרקירי. טוענים שמבחינתם יש הבדל בין התרבויות, ובהתאם, הבדל בין הקולנוע של כל אחת.
מה שמזכיר לי, אגב, כמה אני נעלב כשכל מיני אנשים מחו"ל שואלים אותי "ישראל זה לא המקום הזה עם הגמלים?".
עכשיו, לקחתי כאן דוגמה קיצונית, כי מדובר בתרבויות סגורות יחסית, בעוד שישראל היא כור היתוך וכו'. אז האם ניתן לטעון לזהות ישראלית (שאומנות ישראלית היא תת סעיף בתוכה)? זאת השאלה שהמדינה הזאת מתחבטת בה כבר מעל 50 שנה, ולפחות אפשר להסכים שחיפוש הזהות הזה הפך למרכיב חשוב בזהות הלאומית שלנו (שאת מוזמנת שלא להכליל את עצמך בתוכה, אבל תהיי מודעת שיש חיה כזאת).
אפשר להתערב בבקשה?
אף אחד לא שאל אותי ובלה בלה בלה. אבל תבינו אותי, אני חייב. המחשב ממנו אני בימים כתיקונם שולח את הגיגיי ל'עין הדג' או כל אתר אחר, קצת לא בין החיים כרגע (ולא, אין לו שם. כנראה שאני לא מרגיש קרוב רגשית למחשב שלי כמו כבוד הדג ו/או לונג, אבל זה אני… מאמצים להחיות אותו מתקיימים ברגעים אלה ממש. תודה שלא שאלתם), והמחשב שבאמצעותו אני משתף אתכם בפרטים לא מעניינים אלה משום מה מסרב בכל תוקף לפתוח את עמוד ההתאמה האישית, והכל נראה כאילו זוהי הפעם הראשונה שאי פעם נכנסתי ל'עין הדג', ופתאום כל ההודעות בכל עמוד ללא יוצא מן הכלל מתהדרות בסימן "חדש!" בצדן הימני העליון, ואין דבר שאני יכול לעשות בנידון. מתסכל.
*אנחה*
אחח… כמה טוב להוציא את זה (אוי. זה לא נשמע טוב)
בכל אופן, לדיון הארוך והאינטלקטואלי הנ"ל התוודעתי בערב אחד (זה היה מעייף לקרוא את כולו במכה אחת, אך בהחלט לא משעמם), ובראש ובראשונה ההתעסקות כאן היא ביחסות.
נכון, אני לא מחדש כאן כלום, אבל לפחות מנסה להבהיר. אז קודם כל, אישית כשאני שומע את המילה "יחסות" עולה במוחי עוד מילה – "הכללה". להגיד שכל הסרטים הישראלים גרועים, כל הסרטים הטורקים לא מעניינים, כל הסרטים הבריטים מופתיים או כל הסרטים הגרמנים פורנוגרפיים או כל הסרטים האוזבקיסטנים לא קיימים – זו הכללה.
יש סטטיסטיקות שמראות לנו שהרוב, או אפילו הרוב הגדול הוא ככה וככה, אבל זה עדיין לא ה-כ-ל. ואסכים עם הבחורה שנראה לי שחצי מהדיון כאן היה על הניק שלה – חתיכונת, בהסתייגותה הבולטת מהאמירה שסרטים ישראלים זה ז'אנר.
תעשיית הקולנוע בארץ מצבה הכלכלי גרוע, ואלה שבאמת באמת רוצים, עושים משהו בנידון. עושים סרטים. אז מספר הסרטים הנעשים בארץ מדי שנה לא עולה על 12 בשנים האחרונות, אבל סרט זה סרט. אפילו סרט ישראלי. אני אישית אקבל ביתר הבנה פסק דין של "יחסית לסרט הישראלי X קטלני, הסרט Y גורלי הוא סרט טוב", מאשר "יחסית לסרטים ישראלים בכלל, זה לא רע". כי מי אמר שכל הסרטים הישראלים כאלה איומים? המשפט הראשון פשוט יותר אובייקטיבי.
הפעם היחידה שראיתי סרט ישראלי בקולנוע הייתה לפני 9 שנים ("כבלים", למתעקשים. וכן, לא ראיתי את "כיכר החלומות"), אבל התירוצים שלי לא קשורים ליחס. יכול להיות אולי ליחס של אחרים לקולנוע ישראלי, ואולי בגלל שגם ככה הסרטים הישראלים מגיעים במהירות בזק להקרנות טלוויזיוניות חגיגיות. אבל בכל מקרה, התרבות הישראלית הכל כך קרובה לליבנו יכולה להיות הנושא המרכזי של סרט מסויים, אבל גם זה לא בהכרח מה שיעשה אותו טוב. "כיכר החלומות" יכול להיות שעשוי טוב, יכול להיות שמהנה, ויכול להיות הרבה דברים. אבל זה אך ורק בזכות איך שהוא עשוי.
אז ארשה גם לעצמי להיות "מוטציה חברתית", אבל לא לגמרי, כי אני גם מסכים עם הדג שיש מקום להשוות בביקורת בין הסרט הנידון לבין סרטים ישראליים אחרים. בדיוק כמו שכאשר יוצא סרט של במאי מסויים, משווים אותו לסרטים אחרים שלו. אמנם ישראל זו מדינה ולא במאי, אבל מאחר ובישראל, כאמור, נעשים סרטים בכמות די מזערית, במאים בולטים אין כאן הרבה, אז להשוות לסרטים ישראלים אחרים זה מה שנשאר (ניסיתי לנסח את זה שיישמע כמה שיותר הגיוני)
והדוגמה שאיש הברזל הביא על רוקפור (להקה שגם אני מאוד אוהב, אגב) הזכירה לי פרק ב"סיינפלד" שעסק ברגישויות בנוגע לתרבויות השונות, בו ג'רי לא הפסיק להסתבך אחרי שהעניק לאיליין במתנה בובה של אינדיאני, והעליב בחורה שבמקרה נכחה במקום, ובמקרה הוא גם קצת דלוק עליה, והיא במקרה אינדיאנית במוצאה. בעוד הוא ניסה להוכיח שאינו גזען הוא גם העליב בשוגג דוור, כאשר שאל אותו היכן המסעדה הסינית הקרובה ביותר, כאשר התגלה שהוא סיני. מצד שני, הוא אמר: "אם מישהו שואל אותי איפה ישראל, אני לא מתחיל להשתגע". ובפרק אחר ג'רי מכריז על חיבתו לנשים אסיאתיות, ומשום מה איליין מחשיבה גם את זה כגזענות (ג'רי: "אם אני *אוהב* את הגזע שלהן, איך יכול להיות שזה גזעני?". שאלה קיומית.).
המוטציה אמרה את דברה.
אבל זו המוטציה…
ישראל זה לא המקום הזה עם הגמלים?
אני יודעת, זה סוטה לחלוטין מהדיון הנוכחי, אבל למען האמת, לא ממש מזיז לי כרגע (וסליחה מראש לאלו שכן מזיז להם, ולעצמי-העתידית שאולי יזיז לה).
בקשר למקום ההוא עם הגמלים: השאלות הראשונות שאני נתקלתי בהן פה היו: "ראית פעם טלוויזיה?", "יש בישראל חשמל בבתים?", "בישראל לא שואבים מיים מהבאר?", "את יכולה ללכת עם בגדים שמראים את הרגליים שלך, ולא צריכה לכסות את האף?" (שזו, אגב, השאלה הכי מצחיקה. ישראל זה לא אחד המקומות שבהם הנשים הולכות הכי חשוף?). בכל אופן, הם היו די הממים לשמוע שישראל לא ממש מפגרת אחרי שאר העולם בטכנולוגיה וכו', אלא להיפך…
ואני בהתחלה לא ידעתי האם להתייחס אל זה כמטרד, או לצחוק (צחקתי, אלא מה).
יום לא-הולדת שמח,
גל
למען הסר כל ספק:
סטיבן סיגל הוא *בהחלט* לאום, אולי אפילו גזע שלם. אין את מחויבת להפגין בורות אנתרופולוגית שכזו בפומבי, ביחוד לנוכח מצבו הרגיש גם כך של העם היושב בציון.
בושה!
הא, מצחיק
הממממ?
אחרי שראיתי את כיכר החלומות /המיואשים בהצגת בכורה מיהרתי לכתוב לדג מאמר שלם על הקולנוע הישראלי ובתוכו ביקורת על סרט זה.
מאחר והדג וסיבותיו עימו החליט שלא להתיחס (טוב הוא עסוק בלנסות לשכנע אותי לראות סרטים זרים שאף אחד לא רוצה לראות).
אז הנה ביקורתי הקצרה לסרט.
סרט נורא, בבקשה לא ללכת.
לא ללכת כדי שבמאים ישראלים יבינו שסרטים עושים בשביל קהל ולא בשביל לספק געגועי ילדות לעבר שהיה.
לא ללכת כדי שבמאים ישראלים יבינו שצריך שהשחקנים "ישחקו" ולא רק ידקלמו מתוך דף נייר.
לא ללכת בגלל שאיילת זורר שאני נורא אוהב עושה כאן את התפקיד הקרטוני והגרוע ביותר שלה אי פעם (וזה כולל את ההתכופפות שלה קדימה ב"איציק פינקלשטין" התמוה).והיא כל כך דוחה בסרט שאני ממש לא יכול להגיד שהיא סקסית שם.
לא ללכת כי זה הסרט הכי צפוי שראיתי בתקופה האחרונה. הסב טקסט פשוט נאמר ישר בהתחלה. אולי מתוך זלזול בצופים, ואולי סתם בגלל חוסר כישרון.
לא ללכת בגלל שיש סרטים ישראלים נהדרים כמו מארס תורכי שנהנים בהם מכל רגע. ואם את מארס תורכי לא הלכתם לראות, אז צפייה בכיכר המיואשים ממש לא מכפרת.
ולמי ששאל: השם במקור היה כיכר המיואשים. ומטעמי מכירות והחשש שאנשים לא יבואו לראות את הסרט, החליפו לו את השם.
בפעם הבאה שישאירו את השם ויחליפו את הסרט.
אבל זה יעשה בדיוק ההפך
קודם כל, שלום לכולם, אני קוראת את ההודעות כאן כבר זמן מה אבל לא כל כך הצלחתי להשתחרר מעצלנותי לכתוב תגובות בפורומים שכאלה בשנתיים האחרונות. אז חיכיתי שיהיה לי משהו להגיד, וזה שאם אנשים לא ילכו לסרטים ישראלים, גם אם הם ממש איומים אבל בעיקר אם הם סבירים, התוצאה לא תהיה שמישהו שם למעלה (או למטה) יגיד "אוי, אנשים לא מרוצים מהסרטים, אז נקצץ בתקציב הביטחון וניתן להם מה שהם רוצים", אלא זה רק יקשה על סרטים טובים באמת להתפתח פה, אם גם ככה לא הולכים אליהם. וחבל, כי יללא, הגיע הזמן שמשהו ישתנה בתחום הזה!
יש 2 ''א'' ביאללא.
או למעשה, יש 3- יא אללא.
צולם בעין-ורד
לכל מי שלא יודע!
סצינות הקולנוע בסרט צולמו באולם הקולנוע במושב עין-ורד שבתחום המועצה האזורית לב-השרון.
הקולנוע נבנה לפני 60-65 שנה בערך, ובעבר שימש להקרנות סרטים ולמופעים.
דרך אגב, גם סצינות הקולנוע בסרט "אסקימו לימון 2" צולמו בקולנוע בעין-ורד.
כדאי לבקר!
נוער עין-ורד
דרך אגב אנחנו ניצבים בסרט וראינו את כל השחקנים הנ"ל, דיברנו איתם, אכלנו איתם…
לא מבין אתכם
אז, ראיתי. באיחור מסויים.
ומה אני יכול להגיד – זה פשוט סרט טוב.
אני חייב לאמר שכל הדיון פה למעלה על "סרט ישראלי", מעניין ככל שיהיה, הוא מבחינתי (האישית לגמרי) מיותר לחלוטין בהקשר של "כיכר החלומות".
הסיבה היא, שיותר משהסרט הזה הוא "סרט ישראלי", הוא, באופיו ובסגנונו (מתכונן לסקילה פומבית עקב הכללה גורפת וז'אנריזם חסר ביסוס) "סרט זר".
אני לא מבין איך אנשים מצאו פה התייחסויות לחברה הישראלית (מלבד, כמובן, השימוש בשפה). אני לא מבין איך בכלל ידעתם שמדובר על שכונת התקווה (עד כמה שזכור לי, זה לא מוזכר בסרט).
אני לא מבין מאיפה הבילבול בין שנות ה-70 לשנות ה-90.
לי היה ברור מההתחלה, שהסרט מתרחש במקום ובזמן דמיוניים.
בשום שלב לא התעורר בי צורך לנסות למקם את ההתרחשויות.
הסרט בפירוש *לא* מדבר על "ישראל" (שבה, כידוע, שרים שירים יווניים ורואים קולנוע הודי…). זו לא ישראל של שנות ה-70, וגם לא זו של שנות ה-90.
למרות השפה העברית, המוסיקה היוונית והקולנוע ההודי, הסרט הזה דמה יותר מכל לסרט יוגוסלאבי. יותר ספציפית: לסרט של קוסטריצה.
גלריית הדמויות המוזרות (והמכוערות!), סוג הצילום והבימוי, העריכה, השימוש במוסיקה ובשירה הן כאמצעי קולנועי והן בתוך העלילה עצמה – כולם מזכירים (לי לפחות) את הקולנוע יוצא-הדופן (והאהוב עליי במיוחד) של הגאון היוגוסלאבי.
אולי זו הסיבה, שבעוד שרובכם כאן שפטתם את הסרט (ודווקא לחומרה) בגלל "ישראליותו", אני, בערך חמש דקות לתוך העלילה, שקעתי לתוך סרט יוגוסלאבי מקסים ויפהפה, על תרבות רחוקה ובלתי-מוכרת, שבה טיפוסים שונים חיים את חייהם הצבעוניים.
זה סרט פשוט, קטן ורגיש, על ערגה לעבר, ערגה לקולנוע וערגה לרומנטיקה. זה סרט שגרם לי להזיל דמעה, להעלות חיוך ובעיקר ליהנות.
אז לא הייתי אומר ש"כיכר החלומות" (שם מצויין, אגב, הרבה יותר מ"כיכר המיואשים") הוא יצירת מופת.
אבל הוא בהחלט סרט טוב.
סתם לתת ביקורת?
סרט מדליק ביותר!
נכון – העלילה קלושה, הסרט איטי משהו, אבל דמויות המשנה הן אלה שהופכות את הסרט לפנינה של ממש.
ולשם שינוי נחמד לראות שעושים פה גם סרטים קטנים ופשוטים, כאלה שפשוט מעבירים לך שעתיים בכיף.
אז סתם לבוא ולקטול?!
אה, וצדקת בעוד דבר – איילת זורר אכן מדליקה בטירוף. אני התאהבתי.
השורה התחתונה בביקורת היתה
"סרט ששווה לראות". אז להגיד על זה שזו סתם קטילה (ועוד אחרי שאדם היטיב לנמק את דעתו) נשמע לי כמו סתם קטילה של הביקורת. תודה וסליחה.
שני אורים..
אורי גבריאל ואורי קלאוזנר.. שני השחקנים המבריקים ביותר שלנו בסרט אחד.. מה עוד אפשר לבקש?
היה אפשר להעמיק קצת את הדמות של אורי גבריאל.. רק טוב זה היה עושה לסרט.
וקלאוזנר? איך לאט לאט בלי שאני אשים לב הוא הפך לאחד השחקנים שהכי כיף לי לראות מציץ בפריים?
לשניהם יש שילוב מנצח של כישרון, אינטיליגנציה, הומור ורגישות שמרכיבים את השחקן האולטימטיבי. חבל חבל חבל שהתעשייה לא יודעת לנצל את האהבה הגדולה של הקהל לשניים על הצד הטוב ביותר.
זה סרט קאלט מדהים
ברוך יונתן ומורד עושים את כל הסרט … פשוט סרט מצוין … אפשר לראות אותו עשרות פעמים .. ולגלות משפטים וקטעים חדשים כל פעם מחדש … ראיתי אותו 50 פעם (כמו ישראל ההודי עם הסרט סנגם) ואני אומר לכם שזה הסרט הכי חזק שהיה בארץ ……. הלוואי ויצא חלק שני או לפחות סרטים בסגנון הזה …… ממש מומלץ
כיכר החלומות
כיכר החלומות סרט מקסים.
העלילה מאוד מעניינת עם שחקנים משובחים כמו יוסף שילוח
אורי גבריאל מוחמד בכרי ויונה אליאן. אהבתי במיוחד את הרעיון של הסרט "סנגם" שאותו הקרינו בבית הקולנוע הישן שהוא בעצם בא במקביל עם סיפור אהבתם של אברם וסניורה.
סרט יפה עם אוירה של פעם אוירה שכונתית.
סרט מעולה
לא מבין את הביקורת הפלצנית למעלה, בדיוק כפי שמגיב פה אמר, זה סרט בסגנון קוסטוריצה, רק שלדעתי טוב יותר ממנו בהרבה מובנים.
מהסרטים הישראליים היותר טובים, ובכלל סרט טוב בקנה מידה בינלאומי. אכן חוץ מהשפה העברית אין פה שום אלמנט ישראלי זה יכול היה להיות בכל מקום.
מרגש, נוגע ללב, עשיר בדמויות צבעוניות הזויות שאנחנו לא רואים ביום יום, שאותי באופן אישי כבשו, מלא בהמון המון הומור, לא השתעממתי לרגע, עושר תרבותי (גם יווני, גם הודי, גם יהודי – ישראלי).
אם כבר הגעתי הנה בעקבות המתמשכים...
זו הזדמנות לכתוב כמה מילים.
שם טוב לוי, מוזיקאי מוכשר ואהוב עלי עד מאד הוא האחראי לפסקול המצויין של הסרט. כבר כמה שנים שהוא מופיע (לרוב באנסמבל מלא, כולל נגן עוד) בהופעות המוקדשות לקטעים מהפסקול ועוד (בעיקר קטעים אתניים בסגנון דומה). כיוון שאני אוהבת את ההופעות ואת הפסקול (ואף קניתי אותו), כיוון ששם טוב ממליץ בהופעותיו לצפות בסרט, החלטתי שאני אנסה בהזדמנות.
ההזדמנות הגיעה לפני כחודש, כשהסרט הוקרן בטלוויזיה (אין ספק שקולנוע עדיף, אבל זה מה יש). שרדתי מולו 20 דקות לכל היותר. בכלל לא זיהיתי את שכונת התקווה (הייתי בטוחה שזה בשדרות או משהו כזה) ואני מציינת זאת רק כיוון שהופתעתי לגלות זאת בביקורת. הסרט היה איטי, משעמם, ולא מסגנון הסרטים שאני אוהבת. אני יודעת ש-20 דקות זה מעט וודאי שלא ראוי לשפוט סרט על פיהן, אבל מה לעשות – אלה דקות החסד שבהן הסרט אמור לשכנע אותי ששווה לצפות בו, זה הזמן שהוא אמור לשאוב אותי לתוכו, לרתק אותי, "למנוע" ממני את היכולת להעביר ערוץ – והוא נכשל בכך.
מעניין, מסקרן וצבעוני.
"צבעוני" במובן הטוב. גלרית דמויות שלא רואים כל יום, אולי כאלה שלא רואים יותר. והן מונחות בעולם שלא רואים יותר. הזכיר לי את "חיות הדרום הפראי" מכמה בחינות.
סרט על קולנוע זה תמיד נחמד, סרט על חלומות זה תמיד נחמד – וכאן מדובר על שילוב של שניהם.
והמוזיקה ברקע, וכמה משפטי מחץ שראויים לציטוט.
היה שם איזשהו קסם. סנגאם סטייל.
הן מונחות בעולם שלא ראו מעולם.
כל הסרט הזה פולקלור והמצאות.