נתחיל מהפיל ברכבת: לא ראיתי את הסדרה עליה מבוסס הסרט "דימון סלייר". לכן, כל מי שאוהב וקשור לסדרה ויראה את הביקורת הקצת פחות נלהבת יוכל להגיד בקלות "נו, ברור! זה כמו שתראה את "מלחמת האינסוף" בלי לראות את כל מה שבא לפניו!".
וטוב, אולי – אבל אם כן, זה לא בגלל שהיה משהו שלא הבנתי. כצעד מכין הלכתי ועברתי על תקציר העלילה והדמויות הראשיות, אבל למען האמת, הסיבה שהבנתי את הכל נעוצה במשהו אחר: הסדרה הזאת, או לכל הפחות הסרט הזה, עוקב אחר כל מוסכמות סדרות השונן (סגנון מסוים של אנימה שפונה לנערים צעירים וכולל עלילה סבוכה מלאת קרבות, דמויות, סיפורי רקע קורעי לב וסגנונות לחימה). אז פה זה הסגנון זה משהו שנקרא "נשימת X", ויש כל מיני מספרים לשלל טכניקות, והפעם הנבלים הם שדים, שלהם יש מעין קאסטות שונות שמבדילות בין סתם שדים נחנחים והשדים הבאמת מוצלחים. והגיבור שלנו הוא עם סיפור רקע קורע לב שבו המשפחה שלו נרצחה על ידי שדים חוץ מאחותו שהפכה לשד בעצמה. ויש את האגודה הסודית של הגיבורים הממש מגניבים שנלחמת בשדים והגיבורים שלנו רוצים להצטרף אליה ובטח נגלה על כל הפוליטיקה הפנימית שלהם בפעם אחרת. אני אפילו לא צריך לראות את זה, אני יכול לדמיין איך זה נראה עם עיניים עצומות.
אבל מה שכן חסר לי, אולי – זה קשר רגשי לדמויות. יש בסרט הזה שלל דמעות, מונולוגים קורעי לב ועוד, ואני מודה שלא לחלוטין הצלחתי להבין על מה ולמה כל העניין. אבל לפי הבנתי, זה לאו דווקא בעיה של חוסר היכרות עם המקור כי חלק מהדמויות מוצגות כאן לראשונה ואני בכל זאת אמור לכאוב את כאבן. בקיצור, לא יודע.
הסרט מספר את סיפורם של דמותגיבור (זה שאחותו היא שד והמשפחה שלו נהרגה), סיידקיק א' (נער בלונדיני שמאוהב באחות ואין לו שום חשיבות לעלילה), סיידקיק ב' ( זה שיש לו ראש של חזיר על הראש שלו, שרירים כאילו הוא הולך להופיע בסרט הבא של מארוול ושגעון גדלות) ואחות של דמותגיבור (שהיא שד, כאמור) בעודם עולים על רכבת שקורים בה דברים מוזרים. אותם מלווה האשירת האש (אין לי מושג מה זה תכלס "האשירה", אבל כאמור, זה משהו של החברה הטובים המסתוריים) קיוג'ורו רנגוקו, שבניגוד לאחרים זוכה שאקרא בשמו כי הוא מגניב. אני מצטער, אני לא קובע את החוקים, ככה זה.
בכל מקרה, תאמינו או לא, יש שדים על הרכבת, ומכאן העניינים מסתבכים בצורת הסדרת-אנימה-לילדים-שאוהבים-לראות-הרבה-דם: הרבה פרצופים טיפשיים, הרבה איברים כרותים, הרבה מונולוגים פנימיים, הרבה דרמה, הרבה אקשן והרבה.. אממ.. התאבדויות (אוקיי זה פחות נפוץ בסדרת האנימה הממוצעת).
אז האם "דימון סלייר" הוא סרט טוב? קשה לי לענות על זה. אני לא קהל היעד. אם נניח את "פול מטאל אלכמיסט" בצד החיובי של הסקאלה ושק קלישאות אנימה בצד השני, אני מרגיש ש"דימון סלייר" הסרט קרוב יותר לשק הקלישאות מאשר לאחת מסדרות המנגה הטובות שנכתבו. אולי זאת לא תחרות הוגנת.
אבל ברצינות: אני לא יודע אם לילד בן 13 שעכשיו נכנס לאנימה הדבר הזה הוא מלהיב וכיפי כמו הפעם הראשונה שאתה רואה "נארוטו" והמוח שלך מתפוצץ מנינג'ות שעושות סימן בשבילי וסימן בשביל כולם, או שגם בתחרות הזאת על ליבו של הילד בן ה-13 יש משהו קצת חשוד. על פי ההתנהגות של הסרט בקופות (הסרט הכי מצליח ביפן, למי שלא היה איתנו בשנה האחרונה), וגם העובדה שהוא צץ לרגע וחצי ברשימת 250 הסרטים של ימד"ב נראה שהתשובה היא בסך הכל כן. שלגיל המתאים (או אולי יותר נכון ל"מצב המחשבתי המתאים") מדובר בלהיט מומלץ מאוד.
עבורי, בכל מקרה, היו כמה בעיות: הראשונה היא המבנה של הסרט. הסרט בונה את עצמו אט אט עם עלילה אחידה שמתקדמת צעד אחר צעד ואז, ארבעים דקות לקראת סופו, מחליף את העלילה הזאת במשהו אחר לא קשור בעליל ובכך מונע מאיתנו שיא רגשי הגיוני ומחליף אותו במשהו אחר שמאוד מרגש את הדמויות, אבל אותי, הצופה ההדיוט, השאיר בעיקר מבולבל.
השנייה היא האנימציה – היו אמנם רגעים מאוד יפים ומאוד מרשימים אבל פרט לעובדה שמסיבה לא ברורה כלשהי השיער בעולמם של אולפן Ufotable מתנהג כמו נייר ולא כמו שיער, היו רגעים שבהם באנימצית הדו מימד משתלבת אנימצית תלת מימד שפשוט נראית בולטת באופן מאוד לא חינני לעין.
ושלישית היא, נו, כל מה שאמרתי קודם: שיכול להיות שאם הייתי צופה מהרגע הראשון של הסדרה הייתי נקשר לכל הדמויות, אבל ממה שראיתי, כל הדמויות פה (בדגש על כולן) מרגישות כמו קלישאות על רפרורים על ארכיטיפים שראיתי כבר ולא הצלחתי למצוא בהם טיפת חידוש. זה שלדמות יש ראש של חזיר זה אולי "ייחודי" בקטע אנימה של "הייתם מאמינים שלדמות ראשית יש ראש של חזיר?" אבל מבחינת אופי הדמות והאופן בו היא מתנהגת היא כל "דמות קומית קשוחה שבטוחה בעצמה יותר מדי ומתנהגת לכל השאר כאילו הם נחותים ממנה אבל יש לה לב של זהב" (וזה אולי דמות מאוד ספציפית, ובכל זאת זה מרגיש חרוש וידוע בשלב הזה).
אז מה נשאר? טוב, אני מניח שאפשר ללכת לראות אותו בקולנוע רק כי זה מדהים שיש סרט אנימה שכזה בקולנוע ולאותת למפיצים שיש ביקוש לסחורה שכזאת, אבל אלה נסיבות חיצוניות. מבחינת טיב הסרט, אין בו משהו מיוחד באמת – האקשן? הוא יפה, אבל לא יפהפה ובטח לא שווה כרטיס מלא. הדיאלוגים? טוב, יש מונולוג אחד שמגיע משום מקום והוא מעט מרגש אבל הוא גם מרגיש תלוש, בסך הכל. חלק מתפניות העלילה? אולי, אבל חלקן האחר לא. בסופו של דבר, בין פה לשם, מה שבעיקר נשאר מכל זה זאת תעלומה: למה ואיך, מכל הדברים בעולם, דווקא הסרט הזה נהיה הסרט הכי מצליח ביפן? חשבתי שאני אבין אחרי צפייה, אבל עכשיו אני יותר מבולבל משהייתי. לא שיש בסרט משהו רע באופן שלא ניתן להתגבר עליו וזה לא שהוא כשלון – אבל הוא גם לא מאוד טוב. אחרי שבמשך כ-20 שנה מלך על יפן "המסע המופלא", שגם עליו אני לא משתגע אבל אני מצליח להבין מה אנשים מוצאים בו, בא ולקח את הכתר סרט שבעיקר מרגיש כמו "עוד מאותו הדבר". לא משהו ייחודי ויוצא דופן (למרות שראוי לציון העובדה שיש סרט לסדרה שהוא לא פילר אלא המשך ישיר לסדרה) אלא פשוט עוד אנימה כמו שראיתם עשרות פעמים. אז למה דווקא זאת? כאמור, אין לי מושג. אולי באמת חייבים לראות את הסדרה כדי להבין. מבחינתי, נשארה רק התעלומה.
מישהו צריך לדווח ל-TVA שיש סרט שהורס את הטיימליין הקדוש.
אני מאוד מעריך את העובדה שנכתבה ביקורת על הסרט, כמו שאני מעריך את העובדה שהסרט מצא את דרכו ארצה
אבל לדעתי יש פה פספוס מסוים. הסרט הוא הזדמנות מצוינת לנסות לפתוח את המדיום לאנשים שלא התעניינו בו עד כה, וככזו חבל לי שהביקורת לא מנסה להנגיש את התחום ואת הסדרה עצמה לאנשים שלא שמעו על אנימה עד עכשיו. זה לא משהו נגד יהונתן חלילה – השקעת הזמן בסדרה היא לא קטנה ולא אמור להיות מצופה מכל מי שבוחר לצפות בסרט קולנועי שישלים את כל מה שאירע לפניו, גם אם מדובר בהמשך ישיר. סביר שיבואו אנשים לצפות בזה בלי ידע מקדים, ואני מבין את זה. עם זאת, הייתי מעדיף אם הייתה מצורפת לביקורת גם חוות דעת של חובב הסדרה.
כי בתור אחד כזה, אני חייב להגיד, מאוד נהניתי בקולנוע. כמצופה, אני מניח, כי בכל זאת לא רק מדובר בהמשך ישיר, אלא בסרט שמתנהג כמו שישה פרקים מהסדרה – ממש Glorified Shounen Arc על כל המשתמע מכך, שמצא את דרכו איכשהו למסך הגדול. אבל מבחינתי זה יתרון: לא רק שהסרט שומר על קוהרנטיות עם הסדרה והמבנה הנרטיבי שלה, הגרסה הקולנועית גם מאפשרת לקחת את נקודות החוזק של הסדרה ולשדרג אותן באמצעות הפורמט החדש. הסאונדטארק, האנימציה, אפילו הבימוי, כולם מרגישים גדולים מהחיים ומתעלים על הסדרה מכל בחינה. כמעריץ של הסדרה, לא יכולתי לבקש יותר מסרט פרנצ'ייז כזה.
אין ספק שהפרספקטיבה שונה אחרי שצופים בסדרה, בעיקר כי הסרט משחק הרבה על ההיכרות עם הדמויות והזדהות עם המצוקות שלהן (בעיקר האקט הראשון), ואלה הם אספקטים שמתבססים במהלך הסדרה עצמה ולא בסרט. אני לא רואה סיבה שמישהו שחדש לפרנצ'ייז ייהנה מהסרט יותר מדי – בלי קשר רגשי כלשהו לדמויות הסרט לא ממש 'מעניין' עד האקט השלישי, וגם אז לא הייתי אומר שקל להתחבר אמוציונלית לעניין.
בכל זאת, הסרט לא מרגיש כזה מרוחק אחרי הסדרה, כשיש לצופה את הקונטקסט והידע המוקדם, מה שמשליך גם על המפגש עם דמויות חדשות ועוזר להבין אותן יותר טוב.
זה למה אני חושב שזה לא סרט לכולם – צריך לחבב את הקאסט הצבעוני ולהבין את העולם מראש כדי להצליח להתחבר עד הסוף למה שיש לסרט להציע, לדעתי. לא כולם ירצו להשלים סדרה של 24 פרקים כדי להגיע לקולנוע, זה בהחלט יכול להרגיש כמו שיעורי בית (בעיקר אם אין עניין מספק בסרט, וזה לא שהקולנוע מציע ריקאפ כדי לעזור לחדשים). אבל גם אם זה לא סרט למי שלא מעריץ, הוא כל מה שמעריץ היה רוצה.
אני ממליץ בחום לנסות את הסדרה ולראות עם הכיוון העלילתי של "ז'אנר השונאן" הוא עבורכם. כן, יש בו את הקלישאות והבעיות שלו, אבל אין שני לו בקשר שנרקם בין הצופה לדמויות, והיכולת שלו להגיע לגבהים יוצאי דופן של הנאה וקתרזיס.
עם כמה שנהניתי, אני לא אגיד שלסרט אין פגמים. סרטי פרנצ'ייז בדרך כלל סובלים קודם כל מחוסר בחיבור לחומר המקור, מה שלא קיים פה לפחות, כי מדובר בארק קאנוני שממשיך ישירות את עלילת הסדרה ומתחיל מנקודת הסיום שלה. אבל זה אומר שהוא לא ממש מובן למי שקצת שכח מה הלך, והסרט לא טורח לעשות ריקאפ או להכיר לקהל מחדש את דמויות המפתח. ועדיין צצות כל מיני בעיות קטנות שרווחות ב"ז'אנר" השונאן, כמו הזזה של דמויות לשולי ההתרחשות (אני מסתכל עליכם, נזוקו וזניטסו), או אנטגוניסט שקופץ לבקר בלי התראה או ביסוס עלילתי מקדים. וכן, גם חלק מהבדיחות לא בדיוק עוברות את הלוקליזציה, וכנראה יעברו מעל הראש עבור חלק מהקהל הישראלי (בטח מי שלא ממש רגיל עדיין להומור האקצנטרי וההזוי של סדרות מהסוג הזה).
למרות כל אלה, הבסיס של הסרט מוצלח. תמיד אמרתי שאולי "קימטסו נו יאיבה" לא משנה את פני המפה בכל הקשור לסוג הסדרות הזה, או אפילו לא מחדשת הרבה בתחום, אבל היא בהחלט עושה את מה שהיא עושה באופן מקצועי ומהודק. הכתיבה חכמה יחסית לסדרות מהז'אנר ויודעת איך להטעות את הציפיות אפילו במעט ואיך לנגן על מיתרי הרגש בדרך אפקטיבית.
עבורי, הכוח של הסדרות האלה בכלל ושל יאיבה בפרט הוא הדרך שבה הן גורמות לי לרצות בהצלחתן של הדמויות ולהריע עבורן, כמו גם לכאוב בכאבן. זה לא תמיד אלגנטי, אבל זה בהחלט עבד עליי הפעם, ולא רק עליי – ויעידו על כך נתוני המכירות העצומים של הפרנצ'ייז ביפן. כשחצי מהמדינה הם מעריצים אדוקים, הגיוני פתאום שהסרט עד כדי כך מצליח, בטח כשהוא ההמשך המצופה לעלילת הסדרה.
וגם אם לא מתלהבים מהדמויות או העלילה, אני חייב לציין לטובה את התענוג הויזואלי שיצרו סטודיו יופוטייבל עם האנימציה המטורפת שנוכחת בסרט, שמזמן לא ראיתי כמוה על המסך הגדול. וכמובן את הסאונדטראק המרשים של הסרט, שבחוד החנית שלו ליסה עם שיר הנושא Homura היפהפה. אפילו הCGI הנוכח-יתר-על-המידה לא הצליח להרוס לי את ההנאה הצרופה מהחוויה הקולנועית הזו.
אני שמח שההצלחה הכלכלית של הסרט גרמה סוף סוף לניפוץ ה"יפנופוביה" של הקולנועים המסחריים בישראל, ומקווה שנראה סרטים נוספים ממדיום האנימה בעתיד הקרוב (אולי "בל" של הוסודה פליז? תודה). אין הרבה סרטים שמספקים חוויות כאלו ואני באמת רואה את התחום מתפוצץ בארץ עם המומנטום הנכון. אם הסרט הזה הוא הסנונית הראשונה, זו בהחלט בחירה מוצלחת להניע את הרכבת הזאת, בתנאי שתשלימו סדרה קטנטנה של 24 פרקים קודם, וזה שטויות. אתם יודעים כמה פרקים יש לוואן פיס?!