היי, וברוכים הבאים ליריית הפתיחה של סיכום העשור ב"עין הדג". אביעד שמיר הסכים לעזור לנו לסכם את העשור המוזר בתולדות האוסקר, ותודה רבה לו על כך. שאר הפרויקט ייצא לדרך בהמשך השבוע, אחרי שנסיים עם האוסקרים בצורה סופית.
כששואלים אותי מה אני כל כך אוהב בפרסי האוסקר, התשובה היא הסיפור. בכל שנה המרוץ נראה אחרת, והערב במהלכו מעניקה האקדמיה את הפרס היוקרתי ביותר בתעשיית הבידור יכול להסתיים בשמחה גדולה, אכזבה, או אפילו התחלה של מחאה חברתית חדשה. כשהרכב המועמדים שונה לחלוטין בכל פעם, הדרך לפרס תמיד עוברת בנתיב שלא הייתה בו בעבר.
בואו נסקור את העשור העשור החולף, שהביא איתו הרבה שערוריות שהשפיעו על טקס האוסקר ולצדן מגמות מפתיעות. שימו לב שהשנה המוזכרת היא השנה אותה הטקס מייצג, לא זו שנערך בה.
2010 – העיקר ההשתתפות
בחודשים שהובילו לטקס האוסקר של 2010 לכולם היה ברור שיש פייבוריט אחד לזכייה. "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר קטף שבחים איפה שרק ניתן וסומן כסרט שhיצא עם הפרס הגדול מכולם. אלא שאז הגיעו הגילדות ובחרו פה אחד דווקא ב"נאום המלך" שרוב החזאים הגדירו כבסדר, אבל לא כזה מיוחד. אחרי שגילדות המפיקים, השחקנים והבמאים נתנו את הפרסים הגדולים שלהן לסרט על מלך אנגליה ומאבקו בגמגום, היה ברור שהוא יזכה גם באוסקר. כולם ידעו שזו תהיה בחירה לא פופולרית, כולל האקדמיה עצמה. כשסטיבן ספילברג עלה להכריז על הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הוא ציין שהתשעה שלא יזכו יצטרפו לשאר הסרטים שהאקדמיה לא בחרה בהם, כמו "ענבי זעם", "האזרח קיין", "הבוגר" ו"השור הזועם". אז כשאפילו ספילברג אומר בשם האקדמיה שהבחירה לא תיראה טוב במבט לאחור, ממה נשאר להתלהב?
"נאום המלך" גבר על סרטים אהובים נוספים, כולל "ברבור שחור", "התחלה", "צעצוע של סיפור 3" ו"אומץ אמיתי" (גרסת האחים כהן), בסיומו של ערב שגם ככה התקשה לעניין את הקהל בגלל מופע האימים של ג'יימס פרנקו ואן האת'אוויי כצמד המנחים הכי חסר כימיה בתולדות הטקס.
2011 – תהיה יפה ותשתוק
האקדמיה שינתה קצת את החוקים לקראת טקס האוסקר של 2011 והחליטה שבמקום עשרה מועמדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר (פורמט שהחזיק מעמד בסך הכל שנתיים), מספר המועמדים יקבע באמצעות אחוז חסימה ויהיה בין 5 ל-10 סרטים. כפי שאנחנו יודעים כיום, זה אומר שבאופן עקבי יש מדי שנה 8-9 מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.
אדי מרפי היה אמור להנחות את הטקס אבל עזב את התפקיד לאחר שמפיק האירוע ברט רטנר נתפס בהתבטאויות פוגעניות ונאלץ להתפטר. מרפי לא רצה לעבוד בלי רטנר, אז בילי קריסטל הוקפץ כמנחה מחליף. זו הייתה הפעם התשיעית (והאחרונה בינתיים) בה קריסטל הנחה את הטקס והוא חזר בדיוק על אותם שטיקים שעשה בשנות התשעים. זה עדיין היה מצחיק, אבל הוא לא באמת חידש משהו. אחת המטרות הקבועות לבדיחות של קריסטל באותו ערב הייתה המבנה בו הטקס נערך: מכיוון שחברת קודאק, לה המבנה היה שייך, פשטה את הרגל, שמה הוסר משמו של תאטרון קודאק וטקס האוסקר למעשה נערך במקום ללא שם.
הזוכה בסוף הערב היה חריג במיוחד. "הארטיסט" הוא הסרט הצרפתי הראשון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הזוכה הראשון שהופק ללא מעורבות אמריקאית או בריטית, הזוכה הראשון שכולו בשחור-לבן מאז "הדירה" (1960) והסרט האילם (כמעט) היחיד שזכה מאז טקס האוסקר הראשון, אי שם ב-1929.
2012 – מה הבמאי מבין
על פניו, טקס האוסקר של שנת 2012 היה טקס מוצלח: רשימת מועמדים איכותית, זוכים פופולריים בקטגוריות המשחק והתסריט, ואפילו ההנחיה של סת' מקפרלן, שנראתה לפעמים יותר כמו פרק מאחת הסדרות שלו מאשר טקס בשידור חי, לא גרמה ליותר מדי מהומה. טוב, חוץ מהשיר שהוקדש לשחקניות שחשפו את שדיהן בסרטים והערה קטנה לגבי זה שהיהודים שולטים בתקשורת.
זה היה הטקס הראשון מזה כמה שנים שנרשמו בו הפתעות של ממש. כריסטוף וולץ אסף את האוסקר השני שלו כשחקן משנה בזכות הופעתו ב"ג'אנגו ללא מעצורים", היה תיקו נדיר בין "סקייפול" ו"כוננות עם שחר" בקטגוריית עריכת הסאונד ואנג לי זכה על בימוי "חיי פיי" בניגוד לתחזיות. בסוף הערב, הכריזה הגברת הראשונה מישל אובמה על "ארגו" בתור הזוכה הגדול, מה שהפך אותו לסרט הרביעי בתולדות האוסקר שעשה זאת ללא מועמדות לבמאי. בכך נפתח עידן חדש באוסקר שבו פרס הבימוי ופרס הסרט הולכים לרוב לשני סרטים שונים.
2013 – המופע של אלן דג'נרס
אלן דג'נרס חזרה להנחות את טקס האוסקר שבע שנים לאחר הפעם הקודמת. היא בהחלט הצדיקה את הבחירה בה כשצילמה עם חלק מהמפורסמים בקהל סלפי שהקריס את טוויטר ומאוחר יותר, כאשר הזמינה לאולם פיצה מפיצריה מקומית. היא אפילו אספה אחר כך טיפ מהאורחים בטקס והעניקה אותו לשליח המופתע בתכנית הארוח שלה. הרגע הזה היה קסום במוזרותו, אבל הוא גם הוליד את אחד הטרופים המאוסים ביותר בטקסים הבאים: כמעט כל מנחה אחרי אלן חש צורך ליצור אינטראקציה בין המפורסמים בקהל לאנשים פשוטים, גם אם זה לא הכי מתאים (אני מסתכל עלייך, גל גדות עם רובה נקניקיות). זה גם היה הטקס שבו ג'ון טרבולטה הזכיר לכולם למה חשוב ללכת לבדיקת ראייה מדי פעם כשהציג את איידינה מנזל בתור "אדל דאזים".
"12 שנים של עבדות" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל מי שיצא עם מירב הפרסים הוא "כוח משיכה", שזכה בשבע מתוך עשר הקטגוריות בהן היה מועמד, כולל פרס במאי הטוב ביותר לאלפונסו קוארון. בכך הפך קוארון לבמאי המקסיקני הראשון שזכה באוסקר.
2014 – פרסי בחירת המבקרים
אחת הסיבות שפרס האוסקר זוכה לכזו הערכה, חוץ ממערך מסיבי של יחסי ציבור, היא שטעם האקדמיה מגשר בין זה של הקהל הרחב לבין טעם המבקרים, כך ששניהם מיוצגים. בטקס של 2014 נראה שהמבקרים השתלטו לרגע על הטקס: הזוכה הגדול היה "בירדמן" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, עם ארבעה פרסים, כולל הסרט והבמאי הטובים ביותר; "מלון גרנד בודפסט" זכה במספר זהה של פסלונים, אבל בקטגוריות פחות נחשבות, "וויפלאש" קטף שלושה ו"התבגרות" סידר לפטרישה ארקט אוסקר כשחקנית משנה. הארבעה האלה היו חביבי המבקרים לאורך השנה והאקדמיה הייתה תמימת דעים.
לרוע המזל, הקהל פחות הרגיש שהוא חלק מהחגיגה. הטקס חווה ירידה של 4% ברייטינג ביחס לקודמו ואפילו ניל פטריק האריס אכזב בתור מנחה. האקדמיה, לחוצה כמו תמיד לשמור על רייטינג גבוה, התחילה לחפש דרכים לעורר יותר עניין ציבורי בשנה הבאה. העניין התעורר, אבל מהסיבות הלא נכונות.
2015 – גוון לבן יותר של חיוור
לקראת סוף 2015 האקדמיה הכריזה שהמנחה של הטקס הקרוב יהיה כריס רוק, בחירה מפתיעה בהתחשב בכך שעברו 11 שנים מאז הפעם הקודמת שרוק הנחה את הטקס. היה יכול להיות מעניין לגלות עד כמה החומרים שלו השתנו לאורך עשור וקצת, רק שהם לא השתנו בכלל. כריס רוק סיפר בדיוק את אותן בדיחות כמו בפעם שעברה, ואפילו הצליח להעליב אסיאתים-אמריקאיים באחד הקטעים הפחות ברורים במהלך הערב. אבל לא זו הייתה המהומה סביב הטקס.
בעקבות חשיפת רשימת המועמדים של 2015, הבחינו רבים שזו הייתה השנה השנייה ברצף בה אין כמעט סרטים על אנשים כהי עור, ושהם נעדרים לחלוטין מקטגוריות המשחק והבימוי. למעשה, אפילו המועמדות היחידה של "Straight Outta Compton", העוסק בעלייתו של הרכב הראפ NWA, ניתנה לתסריטאים הלבנים של הסרט. הדבר הוביל למחאה שסחפה את הרשתות החברתיות תחת ההאשטג OscarsSoWhite. האקדמיה ניסתה לצמצם נזקים ולהזמין כמה שיותר אנשים שחורים שיגישו פרסים, אבל זה לא באמת הרגיע את הרוחות.
רשימת הזוכים, שדווקא הייתה קוסמופוליטית להפליא, הורכבה מכמה מספרים מוזרים: "ספוטלייט" קטף את פרס הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר ו… זהו. לראשונה מאז 1952, הזוכה באוסקר לסרט זכה רק בעוד קטגוריה אחת. לעומת זאת, "מקס הזועם: כביש הזעם" זכה בשישה פרסים ו"האיש שנולד מחדש" יצא עם שלושה, כולל אוסקר שני ברצף לאיניאריטו על בימוי, שלישי ברצף לעמנואל לובצקי על צילום ואוסקר ראשון ומיוחל ללאונרדו דיקפריו, כנראה כי האקדמיה התחילה לחשוש לשלומו לאור הדברים שהוא מוכן לעשות על המסך כדי לזכות.
2016 – והזוכה הוא… היא… הם…
אחרי שנתיים לבנות מדי לטעמם של רבים, האקדמיה מצאה סוף סוף מקום למספר מועמדים שחורים. "אור ירח", "מאחורי המספרים" ו"גדרות", העוסקים שלושתם בדמויות אפרו-אמריקאיות, היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר והשיגו ביחד חמש מועמדויות על משחק. שתיים מתוכן גם הובילו לזכייה כאשר מהארשלה עלי זכה כשחקן משנה על "אור ירח" וויולה דיוויס זכתה כשחקנית משנה על "גדרות" (למרות שיש לה יותר זמן מסך מלדנזל וושינגטון, שהיה מועמד כשחקן ראשי). דמיאן שאזל הוסיף עוד הישג לחובבי הסטטיסטיקה ושבר שיא בן יותר משמונים שנה כאשר הפך לאדם הצעיר ביותר שזכה באוסקר על בימוי.
רבים ציפו ששאזל יעלה פעם נוספת לבמה כחלק מהצוות שמאחורי "לה לה לנד". אחרי הכל, הסרט השיג לא פחות מ-14 מועמדויות (ב-13 קטגוריות) והיה ברור שהוא יקבל את המספר הגבוה ביותר של פרסים. הוא היה פייבוריט ברור לזכייה, עד שהגיע כנראה הרגע ההזוי בתולדות האוסקר: וורן ביטי ופיי דאנאוויי עלו להציג את פרס הסרט הטוב ביותר. ביטי פתח את המעטפה, הביט בה בבלבול, הראה לדאנאוויי והיא הכריזה (כצפוי) על "לה לה לנד" כזוכה.
אלא שבזמן שמפיקי הסרט גוללים את נאומי הזכייה שלהם, אנשים נוספים מתחילים להתרוצץ על הבמה. מפיק אחד סיים את נאומו ב"הפסדנו, דרך אגב" ואחר כך, במפגן יוצא דופן של רוח ספורטיבית, הודיע שנעשתה טעות ו"אור ירח" הוא הזוכה האמיתי. היו הרבה בדיחות וממים על הרגע הזה ובדיעבד התברר שבטעות הוגשה לוורן ביטי המעטפה עם שם השחקנית הטובה ביותר (אמה סטון, "לה לה לנד"), אבל אם אי פעם היה באוסקר רגע שהרגיש כמו סוף הוליוודי, זה היה זה.
2017 – גירל פאוור
בניסיון להראות שאף אחד לא אשם במחדל של הטקס הקודם (חוץ ממי שהגיש את המעטפה הלא נכונה), האקדמיה החליטה לאפשר למפיקי הטקס משנה שעברה ולג'ימי קימל שהנחה אותו לנהל גם את הטקס של שנת 2017. היה להם חשוב להראות שהכל התקבל ברוח טובה, ואפילו החזירו את וורן ביטי ופיי דאנאוויי כדי שיכריזו שוב על הזוכה בפרס הסרט; הכל כדי להימנע משערוריות לא נעימות שהאקדמיה תצטרך לטפל בהן בתקשורת במקום להתמקד בכמה הפרס חשוב והטקס נפלא.
האופטימיות החזיקה מעמד עד אוקטובר 2017, כאשר פורסמו האשמות כלפי הארווי ויינשטיין, מהמפיקים החזקים בהוליווד, בדבר תקיפות מיניות שבוצעו במשך שנים נגד שחקניות רבות. מהר מאוד עלו עדויות כלפי מפורסמים נוספים כמו קווין ספייסי, לואי סי.קיי והבמאי בריאן סינגר, והאשטג MeToo השתלט על הרשתות החברתיות. הפעם, האקדמיה הגיבה במהירות וביטלה את חברותו של ויינשטיין באקדמיה. מאוחר יותר, בוטלה גם החברות של ביל קוסבי ורומן פולנסקי בשל הרשעתם בעברות מין. המרוץ לאוסקר נקשר בשאלת ייצוג נשים בקולנוע והגנה מפני טורפים מיניים במקום העבודה. רוב הפרסים בטקס הוגשו בידי נשים, ולמרות שהיה נהוג שזוכי קטגוריות המשחק יעניקו את הפרסים בטקס של השנה הבאה למקביליהם המגדריים (כלומר, השחקן הטוב ביותר מגיש את פרס השחקנית, וכו'), הוחלט שקייסי אפלק, נגדו הוגשו תלונות על תקיפה מינית, לא יעניק את פרס השחקנית הטובה ביותר. הוקדש גם מקום לדבר על תנועת Times Up, הנלחמת בהטרדות מיניות.
פרנסס מקדורמנד הציגה הכי טוב את הנושא עליו כולן מדברות בנאום הזכייה שלה על תפקידה ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". היא קראה לנשים להפעיל את הסעיף בחוזה לפיו ניתן לדרוש ייצוג הוגן יותר למי שהתעשייה מפלה לרעה, ומאוחר יותר קראה למשטרה כשהפסלון שלה נגנב, אבל למרבה המזל, הוא נלקח בידי הגנב הטיפש ביותר בעולם, שפרסם בפייסבוק סרטון של עצמו חוגג עם האוסקר.
פרס הסרט הטוב ביותר הוענק ל"צורת המים" שגם זיכה את גיירמו דל טורו באוסקר על בימוי. כך הצליחו שלושת האמיגוס (הבמאים קוארון, איניאריטו ודל טורו) לזכות כולם בפרס בתוך חמש שנים.
2018 – נטפליקס אנד צ'יל
האקדמיה ממש קיוותה להעביר שנה בלי אף שערורייה, אבל נראה שהיא פשוט לא יכולה בלי זה. במהלך הקיץ הודיע נשיא האקדמיה על הוספת קטגוריה חדשה: פרס הסרט הפופולרי הטוב ביותר. מיד התפתח ויכוח ברחבי הרשת האם מדובר בתוספת חיונית שתעזור להיאבק ברייטינג הצונח של השנתיים האחרונות או בניסיון נואש לחזר אחר קהל צעיר. בסופו של דבר הקטגוריה בוטלה, גם בגלל תגובות ציבוריות שליליות וגם כי פשוט לא הצליחו להגדיר מה זה סרט פופולרי ומה מבדיל אותו מכל סרט אחר. האקדמיה גם התכוונה להעניק חלק מהפרסים בזמן הפסקת הפרסומות כדי לקצר את הטקס. זה כמעט הצליח להם, אבל מחאה מצד כל אנשי התעשייה מנעה זאת, וכל הפרסים הוענקו לבסוף בשידור חי.
אם זו לא הייתה מנה מספקת של שערוריות, טקס האוסקר גם נתקע בלי מנחה. קווין הארט היה אמור להנחות, אבל הערות הומופוביות שלו מהעבר הועלו בתקשורת והוא נאלץ לוותר על ההזדמנות. מתוך הבנה שיהיה קשה למצוא מנחה חלופי שלא ייתפס עם אמירות בעייתיות, הוחלט שלראשונה מזה שלושים שנה לא יהיה לטקס האוסקר מנחה. זה היה סיכון רציני, כי הטקס האחרון ללא מנחה נפתח בקטע גרנדיוזי בכיכובה של שלגיה וגרר ביקורות שליליות וכמעט תביעה מדיסני על הפרת זכויות יוצרים. בסופו של דבר, הטקס עבר ללא מנחה וללא תקלות ונראה שזה מה שיקרה גם השנה. אבל אז.
אבל אז "הספר הירוק" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ללא מועמדות על בימוי, וספייק לי, שזכה מוקדם יותר באוסקר, קם במחאה על מנת לעזוב את האולם, אבל אז נתקע בדרכו החוצה וחזר לשבת. הוא דאג לספר לכולם אחר כך למה הוא חושב שנעשתה בחירה לא מוצלחת.
עדיין, הסיפור הגדול של עונת הפרסים של 2018 היה כניסתה של נטפליקס כשחקנית במגרש של האולפנים הגדולים. נטפליקס הוציאה את "רומא" חביב המבקרים לסיבוב קצר בבתי הקולנוע, על מנת שיהיה כשיר להתמודד על האוסקר. התוצאה הייתה עשר מועמדויות, וזכיות בפרסי הבימוי הטוב ביותר (אלפונסו קוארון), הצילום הטוב ביותר (גם אלפונסו קוארון) והסרט הטוב ביותר בשפה זרה (מקסיקו, אבל קוארון אסף את הפרס בשמה).
2019 – ???
בזמן כתיבת שורות אלה, עוד לא הוכרזו המועמדים לטקס האוסקר ה-92, זה שמסכם את שנת 2019. כנראה גם הפעם לא יהיה מנחה, אלא אם יצניחו מישהו ברגע האחרון. הטקס יופק הפעם בידי צוות נשי ושניים מהסרטים החזקים במרוץ ("האירי" ו"סיפור נישואים") שייכים לנטפליקס. בהתחשב בכך שהעשור התחיל כשתשעים ומשהו אחוז מחברי האקדמיה הם גברים לבנים, הארוויי ויינשטיין הוא מישהו שכדאי להכיר כדי להצליח בעסק, האקדמיה רק מתחילה להבין את החשיבות של רשתות חברתיות ואף במאי מקסיקני מעולם לא זכה באוסקר, נראה שעשינו דרך ארוכה מאז 2010.
אם הייתם שואלים אותי לפני עשור מה סרט צריך כדי לזכות באוסקר, הייתי אומר שהוא צריך שקהל של גברים דוברי אנגלית לבנים עשירים בגיל העמידה יזדהה איתו, כי זה היה הפרופיל של חבר האקדמיה הממוצע. במהלך העשור האקדמיה הלכה והתרחקה מהדימוי שלה כאוסף של זקנים לבנים והרחיבה משמעותית את המגוון המגדרי והתרבותי של חבריה. הצטרפו הרבה חברי וחברות אקדמיה ממגוון ארצות, הרבה מהם מתחת לגיל חמישים ורק כמחציתם גברים סיסג'נדרים. סרטים על דמויות לא לבנות כמו "12 שנים של עבדות", "אור ירח" ו"הספר הירוק" זכו, כמו גם סרט עם אישה בתפקיד הראשי ("צורת המים"), שהוא גם סרט פנטזיה, ז'אנר שהאקדמיה לרוב רואה כנחות. "הפנתר השחור" הפך לסרט גיבורי העל הראשון שהועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ועכשיו מדברים ברצינות על "ג'וקר" כמתמודד על הפרס. אחרי "רומא", גם "פרזיטים" הדרום קוריאני צפוי להתחרות על מגוון פרסים והאפשרות שסרט שאינו דובר אנגלית יזכה בפרס הראשי נראית קרובה מתמיד.
עוד דבר שהשתנה הוא הקשר בין פרסי הסרט והבימוי. ראינו בעשור הקודם שבירה של ההרגל לפיו שניהם מוענקים לאותו סרט, אבל אז הגיע רצף של כמה שנים בהן הקשר ההיסטורי חודש. הרצף הזה נמשך עד שאנג לי זכה על בימוי "חיי פיי" בזמן ש"ארגו" הלך הביתה עם פרס הסרט. למדנו מאז להפריד בין הכבוד שמגיע לבמאי לבין הכבוד שמגיע לכלל ההפקה. הבמאי נתפס כאמן בפני עצמו וקטגוריית הבימוי חשובה כעת בעיני רבים לא פחות מקטגוריית הסרט הטוב ביותר. עדיין יש טענות על כך שהאקדמיה עושה בחירות פחדניות במקום להעניק את הפרס לסרטים פורצי דרך באמת, אבל צריך לזכור שגם כשמוסיפים למאגר המצביעים מאות אנשים מרחבי העולם ומכל הגילאים והמגדרים, עדיין יזכה סרט שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר. זה לא בהכרח יהיה הסרט עם הכי הרבה זכיות, כמו שראינו עם "חיי פיי", "כוח משיכה", "מקס הזועם: כביש הזעם", "לה לה לנד" וכן, גם "רפסודיה בוהמית". הדבר קשור כנראה לטופס ההצבעה שבנוי כך שחברי האקדמיה מתבקשים לדרג את הסרטים מהחביב עליהם לפחות אהוב, אז הנצחון יהיה של האחד שמדורג יחסית גבוה אצל כמה שיותר אנשים ולאו דווקא במקום הראשון.
אם בעשורים קודמים המרוץ היה לרוב נסגר חודשים מראש, הוא כיום פתוח מתמיד. אנחנו עדיין לא יודעים מי יקח את מירב הפרסים או אם הטקס יעבור ללא שערוריות. יש כבר כמה ניחושים סבירים לאוסקר השנה, אבל המרוץ לא נגמר עד שהגברת השמנה מחוסלת בידי פרנק שירן על זה ששרה.
מחקר חדש לגבי השפעת זהות הכוכבים על הצלחת סרטים
אומר שלמעשה הפקטור המשפיע על ההכנסות הוא לא *זהות* הכוכב (גבר\אשה, שחור\לבן וכו') אלא ההשקעה בהפקה ובפרסום. במילים אחרות, ההטיות הם אצל המפיקים והמממנים יותר מאשר אצל הצופים.
http://assets.uscannenberg.org/docs/aii-2020-02-05-ticket-to-inclusion.pdf
אפשר למתוח ביקורת על חלק מהמתודה והמסקנות, וכמובן – מדובר במחקר מטעם ולא מחקר עצמאי, אבל קריאה מעניינת בכל מקרה.
לא צריך הרבה בשביל לעצבן את ספייק לי
(ל"ת)
פוסט נהדר, תודה
(ל"ת)
וואו, כמה פוליטיקה.
הכתבה הזו הבהירה לי כמה הטקס הפך להיות יותר פוליטי מאשר כל דבר אחר.
מה עם פשוט אהבה לסרטים?
בהתחלה חשבתי אחרת, אבל אולי זה שהרייטינג צונח זה לטובה
משום מה להוליווד נכנס לראש שהאוסקר צריך לשקף מה קורה בארה"ב מבחינה פוליטית ודמוגרפית ברגע הנתון של כל טקס
נכון שגם בעבר הייתה פוליטיקה באוסקר (הנאום של מייקל מור ב-2004 למשל), אבל זה אף לא הורגש כמוכתב מלמעלה כמו שזה קרה בכמה שנים האחרונות. ההיפך, פעם האקדמיה ניסתה להימנע מלתת במה להצהרות פולטיות די באגרסיביות (העיכוב של 7 שניות בשידור שנשאר עד היום הוכנס כצעד נגד).
נראה בהמשך היום לגבי מה מצב הרייטינג, אבל לא נראה לי שתהיה ירידה (במיוחד אחרי שנבואות הזעם לגבי הטקס הקודם לא התממשו). בסך הכל היו מועמדים השנה לא מעט סרטים פופלארים וגם מגה-להיט אחד (ג'וקר), בדר"כ זה אמור להספיק לרייטינג טוב.
וזה משליך כמובן גם על הכתבה עצמה
לדעתי רוב הכתבה עסק במה יש לאנשים בין הרגליים ומה צבע עורם, כשלא לכך נתכנסנו וזה גם לא מעניין אותי כל כך אם יש לו בין הרגליים איבר מסוים, את שניהם, או אף אחד מהם.
מגדר זה לא מה שיש לאנשים בין הרגליים.
מעבר לזה שהאמירה הזו מוחקת אנשים טרנסים (הם קיימים! חלקם אפילו במאים מצליחים בהוליווד!) היא מתעלמת מזה שהמגדר של בן אדם משפיע מאד על איך העולם מתייחס אליו (וכתוצאה מזה איזה תפקידים הוא מקבל בתעשיית הקולנוע ואיך אנשים קוראים את הסרטים שלו) ואיך הוא מתייחס לעולם (וכתוצאה מזה באיזה נושאים הוא בוחר לעסוק כשהוא עושה סרטים ואיך הוא ניגש אליהם).
הבעיה היא
שעצם העיסוק בו הוא חלק מהסיבה למה העולם מתייחס לאנשים בצורה שונה, ובעולם שוויוני ומושלם לא היו עוסקים בו. זאת הסיבה לגישה שדוגלת בהיתעלמות ממנו, גם אם יש בה רמה מסוימת של חוסר מציאותיות.
זאת אחת הסיבות
וזו סיבה טובה אם העולם היה מושלם ואידיאלי כמו שאתה מציין. אבל הוא לא. אם מפלחים את האנשים שמתנגדים לעיסוק הזה, מגלים שבאופן מפתיע או לא רובם ככולם שייכים לקבוצה שמרוויחה מהמצב הנוכחי*.
העולם משתנה מול עינינו. יש יותר סרטים מגוונים והסרטים המגוונים הם יותר טובים מאי פעם (לצד סרטים וייצוגים מאולצים שמהווים עלה תאנה, כן, זה המחיר שאנחנו משלמים. הוא לא גבוה מדי). העובדה היא שזה עובד. אין עיוורון אמתי לשוני, גם אם מצהירים על כך. לא היום ואולי לא אף פעם, למרות שבהחלט יש לשאוף לכך. מי שטוען שהוא עיוור צבעים או עיוור למגדר משקר לאחרים, ואולי גם לעצמו. נוח לו שרוב הסיפורים הם עליו, שהוא לא צריך לחשוב על המגדר שלו או על המוצא או על הדת שלו. הרי הם ברירת המחדל. ואם אחרים ואחרות לא מצליחים, זה בגלל שהם לא מספיק טובים. לא בגללו.
*לא כולם, ולא צריך להביא אנקדוטות של אנשים ששייכים למגזרים מוחלשים שמתנגדים למה שאני כותב כאן. אני בטוח שיש. אני מדבר כאן על מגמות.
"והסרטים המגוונים הם יותר טובים מאי פעם"
אני.. לא משוכנע שזה מצב נכון בכלל.
בתרבות הפופולרית לפחות
אני מגדיר סרטים כמגוונים בשני ממדים:
1. שילוב דמויות שלא מתאימות לדגם הנורמטיבי בסיפורים "נורמטיביים" בתרבות הפופולרית . הממד הראשון הוא בעייתי יותר דווקא כי הוא מאוד פשוט לביצוע. ניקח דמות של אישה שחורה שתשחק סוג של דמות שבעבר שוחקה רק על ידי גבר. נורא קל ליפול כאן לתבניות מוכנות מראש שלא מתאימות בהכרח למאפיינים החדשים. יש לזה ערך חשוב, אבל זה יכול להיות בעייתי ומאולץ בפני עצמו, ולכן זה יכול להזיק לסרט במקרים מסוימים.
2. סרטים פופולריים שהסיפורים שלהם נטועים עמוק בתוך תרבויות וקבוצות שוליים שבעבר לא קיבלו ביטוי בכלל או כמעט בכלל. כאן כבר אנחנו נכנסים לדעתי לשינוי הגדול של עשר השנים האחרונות והשיח הפרוגרסיבי-ליברלי. סרט כמו "אור ירח" היה זוכה לכל כך הרבה הצלחה לפני עשרים שנה או נשאר בשוליים? וזה במקרה שבכלל היו מפיקים אותו או זורקים את הרעיון מכל המדרגות. דוגמה נוספת: "קרא לי בשמך". סרט שעוסק בנער שמגלה את מיניותו השונה. אני לא חושב שסרט כזה היה אפשרי אפילו לפני עשר שנים. שני סרטים טובים מאוד (לא אהבתי אמנם את "קרא לי בשמך" אבל הוא די בקונצנזוס יחסית אז אני בכל זאת מרשה לעצמי לכתוב את זה) שקיומם במרכז (ואולי בכלל) מתאפשר רק בזכות השיח החדש הזה וקולות שקוראים לגיוון ושינוי.
ואנחנו רואים איך הממד השני משפיע על הממד הראשון ככל שעובר הזמן ויש קריאות ליותר ויותר ייצוגים טובים ומתאימים של דמויות "לא נורמטיביות" ולא רק שילוב חיצוני.
כשאני בוחן את הייצוגים של גברים מול נשים, שחורים מול לבנים, להט"בים מול סטרייטים, מיעוטים אתניים מול וואספים וכד' משנות ה-90, אני מוצא שיעור גבוה של טרופים בעייתיים מאוד. שיעורים שיורדים ככל שעוברים השנים, וזה מעיד על מקוריות שבעבר לא קיבלה ביטוי ועל התאמה גדולה יותר למציאות. וזה נתפס בעיניי כשיפור משמעותי.
אתה מדבר על הפופולריות והקונצנזוס סביב סרטים כאלה
שזה סבבה, אבל לא אותו דבר כמו האיכות שלהם. סרטים על קהילת הלהט"ב, מיעוטים אתניים, נשים ועוד היו גם היו לפני העשור הזה, והיו נפלאים לא פחות. בהחלט היו סרטים כמו "קרא לי בשמך" לפני עשור, וגם לפני שני עשורים (אבל שם זה בערך נעצר :/) ובעוד שאני תומך בגל הגיוון החדש בקולנוע הפופולרי, אני אחזור ואדגיש כל פעם שזה לא שהקולנוע הזה לא היה קיים למי שאשכרה היה אכפת לו מזה.
זה לא אישי, זה פשוט באמת מרגיש מדי פעם כאילו כל האינטרנט הוא סם סמית' שמכריז על עצמו כזוכה ההומו המוצהר הראשון כשהוא ממש טועה. ההיסטוריה והשינויים שמדברים עליהם לא התחילו לקרות רק ב-2015, וגם לא רק ב-2000.
פופולריות מובילה לכמות שמובילה לאיכות
מחשבה לא פופולרית בפני עצמה, אבל לדעתי מדויקת.
אנסה לחדד.
סרטים כאלה היו קיימים בהחלט גם לפני השינויים הנוכחיים. הדרישה הייתה קיימת שנים רבות קודם. קבוצות וזהויות השוליים לא נוצרו יש מאין. גם כתבתי את זה. אבל הם כן נותרו בשוליים של התרבות והיו פחות מהם מעצם היותם בשוליים. סרטים פופולריים ובקונצנזוס הם, ובכן, פופולריים ובקונצנזוס יותר, ולכן מוכרים יותר, ורווחיים יותר. וכך שכניגשים לאולפן הפקות כדי למכור רעיון, גדל הסיכוי שהסרט שבעבר היה צריך להילחם פי כמה וכמה כדי שיפיקו אותו, יעבור דרך קלה הרבה יותר, ויגיע להרבה יותר אנשים. ולכן יופקו הרבה יותר כמוהו. ולכן גם יעמדו בפני היוצר או היוצרת שלהם הרבה פחות מכשולים בדרך לייצוג טוב, מדויק יותר וקרוב למציאות יותר של החוויה שלהם או של הדמויות שלהם.
ההיסטוריה והשינויים שמדברים עליהם התחילו הרבה הרבה לפני 2000, אני מסכים איתך לחלוטין. והשינויים האלה התרחשו בדיוק באותו אופן שבו הם מתרחשים היום. פשוט היום הם מתרחשים בטורבו ואז הם התרחשו הרבה יותר לאט. אבל גם אז היה פידבק מהקהל שהוביל לשינוי משמעותי בייצוג של דמויות. בהתחלה כמותית ואז איכותית.
אז עברנו ממצב שבו יש מעט (יחסית) סרטים בשוליים שעוסקים בצורה טובה ומדויקת בחוויות שוליים, והרבה מאוד סרטים פופולריים שמשלבים בתוכם דמויות שמתאימות לנרטיב הנורמטיבי, כולל דמויות מהשוליים שעוברות התאמה בכוח, למצב יש לנו הרבה (יחסית) סרטים במרכז שעוסקים בצורה טובה יחסית בחוויות ובקבוצות שוליים, והרבה (יחסית) סרטים בשוליים שעוסקים בצורה מדויקת בחוויות וקבוצות שוליים. וכדי לבדל את עצמם אפילו עסוקים יותר בייצוג טוב ומדויק יותר.
התהליך שאתה מציג נשמע הגיוני
אבל עדיין חסר הקטע ש"סרטים יותר טובים" ממה שהיה פעם.
כן, פעם הם היו צריכים להיאבק, כן, פעם הם היו בשוליים, לא, זה לא הופך את מה שיש היום ליותר טוב בשום קביעה אובייקטיבית.
טוב, זו באמת קביעה חזקה מדי נכון להיום
יותר נכון להגיד שיש היום יותר סרטים טובים, מדויקים וקרובים למציאות מאי פעם בתרבות הפופולרית (לדעתי).
ולדעתי המצב הזה יוביל לכך שהסרטים, גם בשוליים וגם במרכז, יהפכו לטובים יותר בהמשך כחלק מהתהליך שאותו תיארתי. אנחנו בתקופת ביניים די משוגעת מהרבה בחינות, לטוב ולרע. אבל אני די אופטימי בנוגע לתוצאות שלה.
וכן, זה המשך של תהליך הרבה יותר ארוך מתקופת האינטרנט שלא שונה מהותית ממה שהיה פה לפניו. לכן אני גם לא מסכים באופן מוחלט עם מי שטוען שהאינטרנט "הורס" הכול ובלעדיו ובלי השיח הפרוגרסיבי-ליברלי, היינו חיים בגן עדן של יוצרים שרק מתמקדים באיכות היצירה שלהם.
אולי כדאי שאגדיר מהם סרטים "טובים" לדעתי
סרטים טובים הם כאלה שלא מכילים קלישאות או תבניות שמועתקות מסרטים אחרים או מסטראוטיפים, בין אם ברמת הדמויות ובין אם ברמת התוכן. סרטים כאלה מנותקים ממה שקורה במציאות ובעצם יוצרים סיפור שטוח ומשעמם מאוד, שראינו אינספור פעמים.
סרטים פופולריים נטו להיות כאלה כי הם לא מנסים לאתגר את הקהל שלהם אלא לספק את רצונותיהם. תחשוב למשל על קומדיות מטופשות משנות ה- 80 כמו "נקמת היורמים" או חלק מהדמויות בסרטים של ג'ון יוז. או יותר מאוחר, סרטי "אמריקן פאי". יש קומדיות מטופשות גם היום, אבל אין בהן דמויות כמו אלה שהוצגו אז. הסרטים שהכי קרובים לאלה, באותה רמת הצלחה, לפחות אלה שאני יכול לחשוב עליהם, הם סרטי "פיץ' פרפקט", ששם יש דמויות סטראוטיפיות ממש, ועדיין יש ניסיון לגיוון. רואים יותר אנשים ונשים מכל מיני סוגים, שלא היינו רואים בעבר. זה צעד אחד קדימה. ולא תראה ניסיונות אונס כמו בשנות ה-80, שמסתיימות בכך שהמעודדת דווקא נורא "רוצה" את זה, ורק חיכתה שההוא יציע. שזו סצינה שקורית בדיוק ככה במציאות, לא? (למקרה שלא הובן, אז לא! זה היה ניסיון להיות סרקסטי). אז הנה, צעד אחד קדימה, קטן, שהופך את הז'אנר הזה ליותר טוב. עדיין יש ייצוג כמותי גדול יותר שהוא לא מספיק טוב ברמה האיכותית. אבל כן, רואים יותר סוגים של אנשים. מה שמתאים לקולג' אמריקאי יותר ממה שהיה פעם. ובדור הסרטים שאחריו יהיה עוד צעד אחד לכיוון האיכותי, ואחריו עוד צעד וכו'.
זה נובע לדעתי מכך שקמה מחאה על הייצוג של נשים ושל מיעוטים בסרטים האלה, כבר משנות ה-80 לפני האינטרנט. מחאה שצברה מומנטום עם התקדמות האינטרנט, הקצנת הקולות שנשמעים מחד,גם של המתנגדים וגם של התומכים, והדרישה ליותר ויותר תוכן מאידך, שמובילה לפילוג של הקהל ויצירת ביקוש לתוכן ספציפי שישקף יותר אותו באופן יותר ויותר אינדיבידואלי.
זה לא בדיוק אותו דבר
השתפרות כללית של כלל המגזר הקולנועי בסוגיות ייצוג זה לא אותו דבר כמו קולנוע שעוסק בסוגיות האלה. זה שבנוקמים (נניח) יש יותר נשים עם תפקיד יותר משמעותי לא הופך אותו לאבן דרך משמעותית בקולנוע נשי.
נכון, אבל זה צעד אחד קדימה
ב"מלחמת הכוכבים" עברנו מיקום שיש בו אישה אחת ליקום שיש בו 50% נשים. צעד אחד קדימה. ועדיין הדמות הראשית היא סופר חזקה ומושלמת לפחות בסרט הראשון. עדיין אין ייצוג מספיק טוב של נשים ונשיות. עכשיו זה כבר משעמם ולא מספיק ויש דרישה ציבורית, וגם פנים קולנועית (במקומות מסוימים) לייצוג יותר מדויק ונכון של נשים ונשיות, ובגלל זה צריך יותר במאיות ותסריטאיות. ובשלב הבא נקבל כבר סרט שמדייק יותר את החוויה הנשית.
בנוגע לנוקמים, בהתחלה קיבלנו את רודי ואת רודס. עלה התאנה של הייצוג השחור. שניהם החברים הטובים של הדמויות הראשיות ולא דמויות ראשיות בעצמן. בשניהם צבע העובר והמוצא האתני לא משפיע כלל על הדמויות בפועל. ושניהם דמויות שטוחות יחסית. אבל יש גם התפתחות של עומק בין השניים: רודי, הראשון, איש צבא מצליח, מוצלח ומוכשר. רודס היה כזה, אבל עכשיו הוא יוצא צבא עם קשיים נפשיים בהסתגלות לחיים האזרחיים. והיום, זה כבר לא מספיק. קיבלנו את אחד הסרטים הטובים של מארוול, "הפנתר השחור", שמתאר מדינה פאן אפריקאית מומצאת, חוויה כלל אפריקאית, שמקורה בחוויות האמריקאיות של האפרו-אמריקנים והמיתוסים שלהם על אפריקה, לצד סממנים אמיתיים של היבשת, שאספו התסריטאים. ובשלב הבא, זה כבר לא יספיק. יש דרישה לייצוג נכון ומדויק יותר של חוויה אפרו-אמריקנית לא מתווכת. דמויות שגדלו בארה"ב, שחוו את הדיכוי והגטו, ואת ההליכה ברחוב בזמן ששוטרים יכולים לעצור אותך על כלום. זה מתחיל בסדרות של מארוול, עם לוק קייג', ויעבור לסרטים בסופו של דבר. לפחות ככה זה נראה כרגע. הנה, התפתחות כמותית שהפכה לאיכותית.
ושוב, כל זה לא מתקשר לעובדה
שגם בעבר היו סרטים טובים בסוגיות ובנושאים הללו.
אם אתה אומר "במכלל הסרטים כיום, נושא הייצוג משתפר ולכן הם טובים יותר ממכלל הסרטים בעבר שלא עסקו בזה" זה דבר אחד. אם אתה אומר "הסרטים שעוסקים בנושא הזה הם טובים יותר מהסרטים בעבר שעסקו בזה" זה דבר אחר. אם הבנתי אותך נכון, אתה מדבר על הראשון, וסבבה. אם האמירה השנייה שהשתמעה ממה שאתה אומר, יש לי בעיה.
קרוב יותר לראשון
עצם הכניסה של האספקט על חשיבותו הגדולה לתוך המיינסטרים ההוליוודי שיפרה את הסרטים "הרגילים" לאין ערוך. הם לא חייבים "לעסוק" בייצוג. זה לא צריך להיות המרכז שלהם. זה כן צריך להיות חלק ממערך השיקולים שלהם. וברגע שזה נכנס כך, הסרטים הופכים להיות טובים יותר.
בנוגע לאמירה השנייה, התשובה היא שלא, עדיין לא. מקווה שבהמשך, בתהליך של בידול ודיוק, גם הסרטים הללו יהיו טובים יותר.
אז כן, לא נראה לי שיש לנו כל כך ויכוח, אם כך.
להתעלם מהמגדר זה נחמד.
להתעלם מכך שהחברה לא מתעלמת מהמגדר לא יפתור שום בעיה.
להתעלם ממגדר זה סבבה אם כולם מתעלמים ממנו ביחד.
מכיוון שזה בלתי אפשרי, כי רוב האנשים אפילו לא מודעים להטיות שיש להם (אני כאישה לבנה עובדת קשה כדי להיפטר מההטיות אצלי שקשורות לצבע עור ומוצא, ואפילו למגדר), הדרך היחידה להתמודד איתן היא לעודד הטיות מודעות לכיוון השני, בתקווה שבסוף הכל יתאזן.
כמובן שזה תיאור מאד פשטני וכללי של מה שיש לנו לעשות, אבל להתעלם זה, נכון לעכשיו, לא אופציה בכלל.
אני מסכים
ובכוונה אמרתי שזה מה שהיה קורה בעולם מושלם. זאת לא גישה טובה.
מה שכן, אני חייב להתווכח על הניסוח (למרות שהוא פשטני). הטיות הן הנקודות שבהן הגישה של אנשים לא תואמת את המציאות. הדרך *היחידה* להתמודד איתן היא לעשות ככה שהגישה תתאם למציאות ושנראה את מה שיש.
יש ציטוט נהדר בדיוק בנושא הזה (הטיות קוגניטיביות, לא אפליה): "להילחם בהטעיה בעזרת הטעיה אחרת זה כמו לשבור את המראה השמאלית של האוטו בתקווה שזה יתקן את המראה הימנית".
חשוב להדגיש את זה דווקא בגלל שיש אנשים שבאמת חושבים ככה, שמשנים את הגישות שלהם לכאלה שלא תואמות את המציאות, אבל חושבים שזה טוב כי כיוון הטעות טוב (קצת כמו שקרקר כפול דיבר עליו למעלה).
נראה כאילו חיפשת בכוח להוציא אותי באור שלילי
לא התעלמתי משום דבר. כשבכתבה דיברו על "גברים" ו"נשים" אז הכוונה הייתה לכאלה שיש להם את האיברים המתאימים בין הרגליים, אז בגלל זה בחרתי להתייחס לזה בתור זה שדיברו על מה יש להם בין הרגליים. לא מוחק שום טראנס ושכל אחד יחיה את חייו איך שהוא רואה לנכון.
ושוב את לוקחת אותי לשם אפילו שבבירור אמרתי שזה לא מעניין אותי, ואין לי שום בעיה שכל הסרט שלי יהיה שחור לגמרי, נשי לגמרי, או ננסים אינדונזיים לגמרי כל עוד הוא טוב.
לא ארצה בכוח להכניס דמויות לבנות למאפיות של בולטימור בשביל "שיוויוןןןן!!!1" וכך גם אני לא צריך דמות היספנית ושחורה בשביל "איזונים" למיניהם. פשוט רוצה שהסרט יהיה טוב. נראה כאילו זו עמדה יחסית קיצונית וזה נשגב מבינתי מדוע זה כך
זו לא עמדה קיצונית, פשוט יש בה התעלמות ממספר דברים, בעיני
למשל, מהתפקיד החברתי שיש לאמנות נעלה – אמנות היא ראי למציאות, אבל גם משפיעה עליה. מי שלומד שהלובר בפריז הוא המוזיאון היוקרתי בעולם, ובקושי רואה בו ציורים שמציגים דמויות שחורות, למשל, עשוי אולי להניח דברים מסוימים לגבי המקום של אנשים לא-לבנים באמנות המערבית, ובעקבות כך גם בתרבות המערבית.
או, למשל, מהעובדה שהסרטים שאומרים לנו שהם הכי טובים בעולם הם לא בהכרח הכי טובים בעולם. הקאנון הקולנועי נקבע בשבילנו על ידי אנשים מסוימים. לאוסקר מצביעים אנשים מסוימים מאוד, ורק בשנים האחרונות צורפו לאקדמיה מצביעים מפרופיל חברתי, לאומי ומקצועי שונה. רשימות "100 הסרטים הטובים ביותר אי פעם" נכתבו על ידי אנשים ממקום מסוים. סביר ש"הסנדק" ניצח את "Sounder" באוסקר של 1972 כי הוא היה הסרט הטוב יותר, אבל יש סיבה שבגללה אף פעם לא הרגשתי שאני מוכרח לראות אותו, וזה בגלל שסיפורים העוסקים בנשים ושחורים לעיתים נדירות נכנסים למשבצת ה"חובה לראות לפני שתמותו".
אבל בעיני הדבר העיקרי שטיעון ה"סרט טוב הוא סרט טוב לא משנה צבע או מגדר" מתעלם ממנו הוא העובדה הפשוטה שלא באמת קשה לעשות סרט עם דמויות שאינן גברים לבנים, נוצריים, בריאים וסטרייטים. אפילו באחת הכתבות הראשונות בנושא בעין הדג, "בכדל ו-13 הגמדים", שעסקה בייצוג נשים בסרט "ההוביט" (ובתוך כך הייתה הפעם הראשונה שבה אשכרה הבנתי שיש לדברים האלה משמעות), דורון כתב שאף אחד לא יאשים סרט העוסק בפלוגה במלחמת העולם השנייה ולא מציג אישה אחת לרפואה, למשל, בשוביניזם. זה קצת נכון, אבל גם קצת לא – הנראטיב לפיו בתקופות מסוימות בהיסטוריה לא היו נשים או בני מיעוטים די לא מדויק. אינני היסטוריון, אז אנא קח את דברי בעירבון מוגבל, אבל לצורך העניין, ב"דנקרק" היו נשים וגם שחורים – כריסטופר נולאן פשוט העדיף להתייחס אליהם כאל ניצבים ולא כאל דמויות ראשיות. (הדמות של מארק ריילאנס בקלות הייתה יכולה להיות מגולמת על ידי ג'ולי וולטרס – וזה היה יכול להיות אדיר.)
זה בדיוק אותו סיפור ב"1917", בו אשמח להתמקד רגע – מופיעים שם שחורים. מופיע שם אפילו חייל הודי, אבל בשני המקרים הם משום מה נדחקו לשולי הפריים. האם היה פחות מדויק היסטורית אם סקופילד היה מגולם על ידי שחקן שחור ולא על ידי ג'ורג' מקיי (שהיה מצוין, דרך אגב)? אני לא יודע. כאמור, זו לא המומחיות שלי. אבל העניין הוא שאני די משוכנע שאפשר היה לעשות את זה. וזה לא שדיוק או היגיון היו בראש מעייניהם של יוצרי "1917", כפי שאפשר לראות בכמה וכמה מקרים במהלך הסרט.
כנ"ל לגבי ייצוג נשי. לא היו נשים במלחמת העולם הראשונה? ראשית, זה נראה לי מעט לא סביר – נשים היו, לאורך ההיסטוריה, כמחצית מהאוכלוסייה האנושית. מנדז בעצמו הכיר בזה בסרט! "1917" מורכב מהופעות אורח, פשוט (ספוילר) זו של השחקנית היחידה בסרט הייתה במקרה מהקצרות מכולן. קצרה ויפהפייה.. יותר מזה אומר – יש דפים בפייסבוק שבאמת עושים עבודת קודש ומעלים תמונות היסטוריות ישנות ויפהפיות. אני מניח שזה לא מקרי שלפני כחודשיים בערך אחד מהם העלה תמונה נהדרת של אחות צלב אדום שסועדת פצוע ממלחמת העולם הראשונה (התמונה יוחסה לשנת 1917. כאמור, קשה לי להסתכל על זה כעל צירוף מקרים). האם סצנה שבה אחות מלחמה שנייה סועדת את הדמות הראשית הייתה באמת כל כך לא אורגנית לסרט? למען השם, מנדז מצא לנכון לעצור לנאמבר מוזיקלי באיזשהו שלב, הוא לחלוטין יכול היה לעשות את זה, אם הוא שנייה היה חושב על זה שיש משהו קצת, קצת, ממש טיפה'לה לא הוגן – וגרוע מכך, משעמם – בסרט שכל כולו גברים עם רובים.
ורק לחדד משהו אחד אחרון - בין מפיקי "1917" נמנות פיפה האריס וג'יין-איין טנגרן
ואת התסריט לסרט, בשיתוף עם מנדז, כתבה קריסטי ווילסון. זאת יצירה מאוד גברית בתוכן שלה, אבל קצת פחות ככל שזה נוגע למה שהלך מאחורי המצלמה.
ואם אפשר קצת סטטיסטיקה – ווילסון, יחד עם גרטה גרוויג היו שתי התסריטאיות היחידות שהועמדו השנה לאוסקר (שתיים מתוך 13). שנה שעברה גם הועמדו רק שתיים (מתוך 20). בזאת שלפניה הועמדו ארבע (מתוך 16). וכשנשים מועמדות לקטגוריה הזאת, זה בדרך כלל כחלק מצוות. בעוד שרבים הם התסריטאים הגברים שזוכים ומועמדים על תסריט שהם החתומים היחידים עליו (טאיקה ואיטיטי, פול שרדר, אלקס גרלנד, ג'יימס אייבורי, ג'ורדן פיל, אנתוני מקארטן, סטיבן זאיליאן), תסריטאית שמועמדת (ובטח שזוכה) לבדה על תסריט שכתבה הוא אירוע נדיר מאוד באוסקר, שמאז 2016 קרה לשלוש תסריטאיות בדיוק. אף אחת מהן לא זכתה (למעשה, דיאבלו קודי היא האישה האחרונה שזכתה באוסקר על כתיבה, כחלק מצוות או לבד. זה היה לפני יותר מעשור).
אני רק רוצה לחדד
שהשנה היה מועמד לאוסקר סרט שבו את אדולף היטלר גילם חצי מאורי.
וחצי יהודי
(מצד אמא שלו. חלק מהקרדיטים המוקדמים שלו הם תחת שם המשפחה שלה – טאיקה כהן.)
מבחינת היהדות זה יהודי מלא.
(ל"ת)
סבו מצד אמו יהודי, הסבתא כנראה לא
ככה שמבחינת ההלכה הוא לא יהודי, אבל הוא מגדיר את עצמו כיהודי-פולינזי שמבחינתי זה מספיק
למישהו יש הסבר מניח את הדעת
למה בדיוק על גיוון אתני בהוליווד, ההגדרה ההלכתית של היהדות של מישהו מסויים רלוונטית לעולם? הוא מציג את עצמו כחצי יהודי חצי מאורי? זו ההגדרה שלו מבחינתי.
וכשהסרט המדובר הוא סרט שמייחס בין השאר על יהודים בתקופת השואה (ובאותה תקופה, אגב, לא עניין אותם אם זה היה הסבא מצד האמא או הסבתא מצד הדוד) זה השלב שהאירוניה כבר מתחילה להיות צורמת.
יש הסבר מניח את הדעת.
הוא מאוד מניח את הדעת שלי.
עם זאת ייאמר, שמבחינת הנאצים *מאוד* עניין אותם האם מישהו הוא חצי, רבע, שליש או שמינית יהודי,
ולכל אחד מהדברים (חוץ מהשליש) היו השלכות שונות בתכלית.
לא עניין אותם אם לפי ההלכה מותר למישהו הזה להדליק אש בשבת.
מצויין. אז הסכמנו שאין לזה קשר לנאצים.
קייס קלוזד.
סבבה לא קשור לנאצים
סתם *ממש* מיותר.
הערתך נרשמה ותובא לאישור במועצת קובעי הטעם שלי הבאה.
(ל"ת)
כנראה כי רבים שוכחים ש"יהודים" הם קבוצה אתנית, וההגדרה "חצי יהודי" נשמעת להם כמו "חצי בהיריון".
הוא מציג את עצמו כיהודי פולינזי
אבל יש הרבה יהודים אורתודוקסים שדעתם אינה נוחה מהעניין.
(מאידך, יש הרבה יהודים מכל הזרמים שהם גזענים ברמות כאלו ואחרות. שמעתי מרבה שחורה שהלכה לכינוס של רבנים שלמרות שלבשה את תג הכנס כמו כולם, לא מעט פעמים פנו אליה כאילו היא מלצרית או צוות, והיתה צריכה לתקן אותם.)
אני לא מסכימה איתם
אבל אם זה היה דיון במסגרת דתית מסויימת הייתי מבינה את מקור הדיון.
במקום הזה, בהקשר הזה, עצם הדיון צרם לי.
(וכן, גם אני מכירה את הסיפור הזה, הגזענות וחוסר הפתיחות של זרמים מסויימים ביהדות האורתודוקסית מדכאת ממש).
רק 6% מהיהודים בצפון אמריקה אורתודוכסים
לצערי ראיתי גזענות גם בזרמים הגדולים (רפורמים וקונסרבטיבים), פחות בקטנים האחרים (ריקונסטרקשניסט, יהדות הומניסטית), למרות שתלוי באנשים, לא בזרם. הסיפור הזה ספציפית לא קרה בין אורתודוכסים.
זה רק מדכא אותי עוד יותר...
קונסרבטיבים אני פחות מכירה, אבל באמת חשבתי שאצל הרפורמים המצב יותר טוב.
בכל מקרה, הגענו לאוף של האוף. סתם השיחה שהתחילה את זה היתה לי קצת צורמת.
קונסרבטיבים ורפורמים יחד זה 73% מיהודי צפון אמריקה
או בערך 3.3 מיליון איש. אז לא מפתיע שבקבוצה בגודל הזה נמצאים גם גזענים וגם אנשים שמאד לא רוצים להיות גזענים אבל לא מודעים להטיות של עצמם, ומתנהגים בהתאם, או אנשים שלא מזהים שדברים מסויימים נובעים מתפיסה תרבותית גזענית (מה זה לבוש מכובד, איך נשמע אדם אינטיליגנטי, איך נראה רב וכו'.)
אכן האוף של האוף, אבל לא רציתי שיגמר מבאס. אנשים הם אנשים, כולל הטיות, כולל יכולת להשתפר ולצמוח. בכל הדתות, בכל הזרמים.
אני פשוט לא מבין כל כך מה הקשר.
רשימת המועמדים השנה הייתה אחלה בחלה בגדול, "ג'וג'ו ראביט" סרט נהדר, אחד האהובים עלי מהמועמדים של השנה ובאמת מועמד שחורג מהשטאנץ. שאעבור סרט סרט ואתן דירוג על סמך כמה מועמדות של הסרט לגיטימית בעיני מזווית של פסיכולוגיית זהויות או מזווית ז'אנרית? כי אני יכול לומר שסרטים כמו "האירי", "1917", "סיפור נישואים" ו"היו זמנים בהוליווד" הם מסוג הסרטים שהאקדמיה קונה כבר שנים על גבי שנים, "נשים קטנות" הוא אמנם סרט נשי ביותר מהסוג שהאקדמיה לא מקדמת במיוחד, אבל בכל זאת דרמה תקופתית מהסוג שנוח לה לעכל יותר מאת הסרט החדש של לין רמזי, ההישג של "ג'וקר" כסרט קומיקס שמשתלט על האוסקר הייתי מרשים יותר אלמלא היה דרמת פשע פסיכולוגית שהחליטה לשים במרכזה דמות של DC, וש"ג'וג'ו ראביט"*, הנפלא, המרגש, החכם, המתוק והדבילי ו"פרזיטים" המופתי הן אנומליות שאני יכול רק לקוות לראות עוד מהן**?
אני לא עומד לעשות את זה, כי זו דקדקנות שאין לה יותר מדי מקום. האקדמיה לא עובדת אצלי, לכל אחד מהסרטים הנ"ל יש את מעלותיהם, אפילו ל"היו זמנים בהוליווד" המתיש (את "פורד נגד פרארי" לא ראיתי, ומלבד הרצון הקל לדעת שהשלמתי השנה את כל המועמדים, לא כל כך דחוף לי), ואני לא עובד בחלוקת ציונים על בסיס מקוריות, פמיניזם או גיוון אתני. דיברתי על קולנוע מהסוג שהאקדמיה אוהבת לשבח יותר מדי – גברי ולבן. אין שום דבר רע בסרטים על גברים לבנים (דרך אגב – אחד האלמנטים המרכזיים בדמות הראשית של "ג'וג'ו ראביט" היא היותו בן ארי. טאיקה-היטלר הוא דמות משנית), שיהיו בריאים וחזקים, חביב אדם הנברא בצלם, הכל טוב. אבל יש עוד סיפורים בעולם. גם להם מגיע לעמוד על במת אולם סוני, כמו שהאקדמיה מתחילה להראות לנו, לאט אבל בטוח. תגובתי היא לאלה שלא מבינים מה כל הבלאגן הזה מסביב פוליטקלי קורקט חלאס סרט טוב זה סרט טוב למי אכפת מה יש לדמות הראשית בין הרגליים ובאיזה צבע הוא.
_________
* יש שיגידו שמלבד הקטע הזה עם היטלר, "ג'וג'ו ראביט" הוא בסופו של דבר סרט מלחמת עולם שנייה עם וייב קצת יותר פיל-גוד מבדרך כלל. זה לא טייק רדיקלי במיוחד, אני אישית חושב שהוא באמת זווית מאוד רעננה על הנושא, ובכל זאת, אחת מביקורות-השורה-אחת שראיתי בטוויטר לגביו אחרי פסטיבל טורונטו הייתה "גורם ל'החיים יפים' להיראות כמו 'שואה' של לנצמן". כלומר, גם קומדיות שואה היו לנו בטקס הזה.
**היי, זוכרים את הפעם ההיא שהאקדמיה נתנה אחד עשר אוסקרים לסרט פנטזיה אפי ואז עברו איזה 16 שנה עד שדבר יחסית דומה קרה שוב? או את הפעם ההיא שקת'רין ביגלו זימברה לאוסקרים את הצורה ב-2009 אבל כשהיא החליטה שהיא עושה סרט על האישה שהרגה את בין לאדן אמרו לה "לא תודה, בן אפלק בדיוק עשה סרט חמוד על ה-FBI והוליווד, טרנטינו פה ולא נעים, ואנג לי ביים שומר מסך ממש נחמד, אז הסרט המבריק שלך יכול לקבל פרס עריכת סאונד. דרך אגב, לא סבבה שמענים עצירים, לא היית צריכה להראות את זה"?
דרוש תיקון- חלק מהטקסט בכתבה התהפך
(ל"ת)
מה זאת אומרת?
(ל"ת)
גם לי זה קורה לפעמים
וכשאני מרעננת זה מסתדר. אין לי שום הסבר למה.
אביעד, התגעגענו
כיף לקרוא אותך פה.