במקור: Death Proof
תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו
שחקנים: קורט ראסל, רוז מקגוון, זואי בל, רוזריו דוסון, סידני פואטייה, ונסה פרליטו
קלישאות מצמררות!!!
מבנה תחבירי מבעית!!!
דימויים מסורבלים להחריד!!!
הרחיקו נשים קטנות וילדים בהריון!!!
ביקורת סרטים מהגיהינום, עכשיו כאן!!!
הצהרות מפוצצות והגזמות פראיות היו כלי המקצוע של יוצרי סרטי האקספלויטיישן. זה היה ז'אנר קולנועי שהתאפיין בהפקה עצמאית בעלות נמוכה, וטקטיקות שיווק אגרסיביות, שנשענו על שבירת טבואים חברתיים, כדי לגרור פנימה קהל חובב סנסציות. מבחינת איכות הפקה, ההקבלה הינה סרטי הבורקס שלנו, עם דגש חזק על סקס ו/או אימה. צ'ארלי וחצי היד הכרותה, אם תרצו. על פי מקורות היסטוריים (נו טוב, על פי ויקי), בשנות ה-60 וה-70, כשמחסומי הצנזורה בקולנוע האמריקני הוקלו, הפופולאריות של סרטים אלו היתה בשיאה. עם הזמן דעכה, מן הסתם בשל עלית סף הזעזוע של צופי הקולנוע, ועלית רמת ההעזה של המיינסטרים הקולנועי.
כמה עשרות שנים מאוחר יותר, קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז, שני במאים עם חיבה ידועה לוינטאג' קולנועי, החליטו ליצור דאבל פיצ'ר: שני סרטים, 'חסין מוות' ו-'פלאנט טרור', שיוקרנו ברצף כיצירה אחת, ויעשו כבוד לסרטי הזבל של פעם. השם שנתנו לסרט היה 'גריינדהאוס', ככינויים של בתי הקולנוע שהקרינו את סרטי האקספלויטיישן. אך חזון ומציאות לחוד. מסיבות כאלה או אחרות, החליטו המפיצים להקרין את הגרסה הכפולה רק בתחומי ארה"ב, ולתת לשאר העולם גרסה מוארכת של כל סרט בנפרד.
'חסין מוות' הוא חלקו של טרנטינו בפרויקט. בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים ל-3 נערות חמד: שאנה (עם א'!) הבלונדינית, (ג'ונגל) ג'וליה השחורה וארלין (באטרפליי) בעלת השיק הלטיני. הבנות יוצאות לערב פרוע בעיר אוסטין שבטקסס, כולל אוכל, בנים, הרבה אלכוהול וקצת סמים. ארלין שמה לב לאדם מסתורי (קורט ראסל פלוס צלקת ומוס בשיער) במכונית שחורה מאיימת, שעוקב אחריהן – טם, טם טאאאאאם!
מנקודה זו והלאה, במקום התמקדות בדם, יזע ועוד דם, כמצופה מסרט מחווה לזוועתונים, הדגש עובר להצדעה עצמית לפועלו הקולנועי של קוונטין טרנטינו: הרבה דיאלוגים מגניבים, קריצות לצופים, הופעות אורח של דמויות מוכרות ורפרנסים תרבותיים, עלומים יותר או פחות. נראה שגם אם טרנטינו היה מביים סרט הצדעה לסרטי הבריכה של שנות ה-40 וה-50, אחת השחייניות היתה אומרת כל חמש שניות "ביץ"', זורקת בהיסח דעת, תוך שחית חתירה, אבחנות תרבות-פופ שנונות, ומענטזת בבגד ים צהוב עם פסים שחורים.
שלא תבינו לא נכון, הנאמנות לז'אנר האקספלויטיישן אכן באה לידי ביטוי – במראה של הסרט, עם שריטות מכוונות של הפילם וקאטים פתאומיים של סצינות, ובשלד הבסיסי של העלילה, שהוא בדיוק המצופה מהפוסטר: מרדפי מכוניות מהנים, אנשים שמתים בצורה פוטוגנית, ורגעי מתח/אימה. אבל במקביל, כל רגע בסרט שבו אין אקשן – כלומר, רובו הגדול – מכוסה בטביעות האצבע המוכרת והשתלטנית של הבמאי, עם דיאלוג טרנטינואי גנרי. דוגמה בולטת לתופעת ה"היי, אני, קוונטין טרנטינו, ביימתי את זה!", היא הצורה בה מוצג זמן ההתרחשות בסרט: ישנם ביטויים מאוד בולטים לשנות ה-60-70, תור הזהב של הז'אנר, דרך מכונות תקליטים, מכוניות ישנות, תסרוקות מיושנות, ועיצוב רטרואי. אבל במקביל, יש גם מכוניות חדשות על הכביש, סלולריים וסמסים. בעוד שב-'להרוג את ביל', למשל, זה היה חינני, כאן כל קטע כזה גרם לי להתנתק מחוויית הסרט.
נקודת דמיון נוספת בין 'חסין מוות' ל-'להרוג את ביל' היא שבשני המקרים מדובר בפרויקט שהיה אמור להיות סרט אחד, אבל פוצל לשניים, מה שגרם לחלק מהסרט להיות מרוח משהו. 'חסין מוות', שארכו במקור היה כ-90 דקות, הוארך לכ-120, ולמרבה הצער הדבר בולט עד כאב. מבדר ככל שיהיה, הסרט לא מכיל עלילה של ממש, דבר שאולי לא היה מורגש בסרט קצר יותר, אבל צועק לעין בגרסה המורחבת. לא ראיתי את הגרסה המקורית והמקוצצת, אבל אני לא אופתע לגלות אם קטעי האקשן כולם היו כלולים כבר בה, וחצי השעה הנוספת מכילה ליהוגים בלבד.
בהיעדר עלילה, הנוכחות של דמויות מגניבות בהחלט מהווה תמיכה לקטעים הפחות אקטיביים בסרט. קורט ראסל משחזר בצורה לא רעה את סנייק פליסקין, דמותו מ'הבריחה מניו יורק', עם טוויסט פארודי, מבטא שהולך ובא, וצלקת היכן שאמורה להיות הרטיה. נוספות לו הדמויות הנשיות השונות, המוצלחות יותר ופחות, ובולטת לטובה זואי בל, אשת פעלולים שהיתה הכפילה של אומה תורמן ב'להרוג את ביל' ומשחקת כאן בתפקיד עצמה. ההופעה שלה משודרגת משמעותית על ידי מבטא ניו-זילנדי מקורי. למרות זאת, לא נראה שאף אחת מהדמויות תכנס להיכל התהילה של הכלה, וינסט וגה ומיסטר פינק.
כל זה מסתכם בכך ש'חסין מוות', בגרסתו המורחבת, הוא סרטו החמישי של קוונטין טרנטינו לפני שהוא כל דבר אחר. בעוד שסרטי האקספלויטיישן המקוריים ניצלו את סקרנות הצופים כדי למכור להם טראש צלולואידי, חסין מוות מנצל את אותה סקרנות כדי למכור עוד סרט של טרנטינו. אקשן ללא הפסקה לא תמצאו כאן, אבל אם סרט של טרנטינו זה מה שאתם מחפשים, 'חסין מוות' בהחלט יכול להעביר לכם בנעימים ערב בקולנוע.
התבאסתי
בפוסטרים הבטיחו "קדמונים של רוברט רודריגז" והנה אני בסרט, ואין לא קדמון ולא רבע קדמון.. הייתי מהתחלה(אולי פיספסתי את הפרסומות בעברית אבל לא מאמין שדווקא שם ישימו אותם) עד אחרי הסוף(כלומר אחרי רול הקרדטים) ולא היו שום טריילרים ושום בטיח… דווקא התעצבנתי על זה!
הייתי ביס פלאנט דא…
נכון
אני מבין שהטריילרים לא הוקרנו בשום מקום, וגם במודעות המאוחרות יותר הם לא הוזכרו. כנראה שהתכנית להקרין אותם בוטלה. (חוץ מזה, מה זאת אומרת "קדימונים של רוברט רודריגז"? מבין ארבעת הטריילרים המזויפים של 'גריינדהאוס', רודריגז ביים רק אחד).
נכון
זה בין ההחלטות לגביי הסרט הזה שאני הכי מבינה למה קיבלו אותן.
במיוחד הט'נקסגיבינג
ראיתי את הטריילרים ביוטיוב והם מאוד
את ההחלטה להאריך ואת ההחלטה
לפצל את הסרטים לשניים לא הבנתי, אבל לא להקרין את הטריילרים זה בין ההחלטות היותר טובות שעשו, אם הייתי רואה את הט'נקסגיבינג לפניי הסרט הייתי יוצאת מהאולם לפניי שהסרט יתחיל.
באמריקה הם שודרו כמתוכנן?
אפשר לינק ליוטיוב?
אפשר לינק ליוטיוב?
זה הטריילר Don't שביים אתגר רייט:
http://www.youtube.com/watch?v=kxAgXJbami8
זה Werewolf Women of the SS שביים רוב זומבי:
http://www.youtube.com/verify_age?next_url=/watch%3Fsearch%3D%26mode%3Drelated%26v%3DfkbheBiB138
זה Machete שביים רוברט רודריגז:
http://www.youtube.com/watch?v=HpKfN3V-44k
זה Thanksgiving של אלי רות:
http://www.youtube.com/watch?v=6zIj_o358qc&mode=related&search=
Machete מוקרן בארץ לפני 'פלאנט טרור', אגב
(ואפילו הפעם הם הצליחו לפקשש – כתוב על הפוסטר משהו בסגנון "עם קדימונים מרהיבים של קוונטין טרנטינו!")
חג ההודיה הוא סרט
שבאמת הייתי רוצה לראות. הטריילר פי אלף יותר טב מחסין מוות.
חג ההודיה
אותי הוא קצת הבחיל..אבל בסדר..
ובקשר לחסין מוות, אני לא מבינה למה יצא לו שם כזה גרוע, אני וכל האולם די עמדנו בסוף הסרט ומחאנו כפיים, במיוחד בגלל הסוף, אבל גם הסרט עצמו יותר טוב מרב הסרטים שנראו כאן לאחרונה.
יותר טוב משאר הסרטים שיצאו לאחרונה
בואי נראה. סרט שמתיימר להיות פשוט וכיפי כשבעצם יש בו אולי עשרים דקות של מרדפי מכוניות. הדיאלוגים היו נחמדים כן, אבל זה לא מה שהובטח לי כשבאתי לראות את הסרט.
יש את שודדי הקאריביים שהוא פי אלף יותר פאן לא לוקח את עצמו ברצינות ויותר אקשן, ותאמיני או לא יותר ארוך פחות משעמם.
ארבעת המופלאים 2, הוא גם סרט שהוא כיף טהור ועם הרבה אקשן שיותר מסוגנן מחסין מוות (הדעה על הסרט הזה היא לא דעתי אלא של חבר טוב שראה את שני הסרטים ואמר במילותיו).
ספיידרמן 3. בספיידרמן 3 יש אקשן, הוא ארוך יש בו דיאלוגים ו… אחחחח. על מי אני מנסה לעבוד? חסין מוות יותר טוב ברבה מספיידרמן.
שובו של האדמו''ר
'חסין מוות' הוא סרט טרנטינואי קלאסי עם כל המאפיינים הרגילים לפאן טרנטינואי טהור:
-סגידה למין הנשי ולתרבות הפופ.
-מחווה לז'אנר כלשהוא.
-דיאלוגים מדויקים ומהנים.
-אקשן משובח.
משחק מעולה של הבנות (הייתה ביניהם אחת פואטייה ,הבת של?),ראסל כמעט ממציא את עצמו מחדש.
ורק ההופעה הבלתי נמנעת של טרנטנו ,גם אם בקטנה ,מעצבנת (בן אדם ,אתה לא יודע לשחק).
אם רק היה מאריך את קטעי האקשן ,על חשבון הדיבורים זה היה הסרט האולטימטיבי לקיץ.
כן, היא הבת-של
או בשמה המלא סידני טמייה פואטייה (Sydney Tamiia Poitier).
ומילא מעצבן, בסרט טרנטינו נראה ממש זקן.
נשמע סרט כלבבי
האקשן מספק
אבל באמת שחבל על הפיצול המיותר של הסרט המקורי, כי הסרט נמרח באופן בולט ובגירסא מקוצרת שלו סביר להניח שהעסק עובד הרבה יותר טוב.
חוץ מזה, ביותר מדי רגעים מצאתי את עצמי תוהה האם העובדה שהדיאלוג או הסצינה שהסתיימו זה עתה היו גרועים במתכוון, כמחווה למשהו שאני לא מכיר, באמת אמורה לנחם אותי.
בסופו של דבר גם אני לא סבלתי במיוחד, כי בכל זאת היו גם רגעים מוצלחים, וכל שש הדקות בהן היה אקשן היו מצוינות (לתקוע חמש מהן בחמש הדקות האחרונות של הסרט זו אסטרטגיה לא רעה להשארת טעם טוב), אבל בהחלט התאכזבתי.
זה אומר שדווקא החצי הראשון,
עם כל הברברת, נמצא במלואו בגירסה הקצרה, חוץ מסצינת הלאפ-דאנס? אוי. אולי באמת הארוכה עדיפה.
חה חה (=
מישהו חוץ ממני שהוא כתב "הבריחה מניו יורק", והשם של הסרט הוא בכלל escape from L.A???
חחח……
לפחות אותי זה מצחיק… (=
הבריחה מניו יורק
הוא הסרט המקורי מ-1981, הבריחה מלוס אנג'לס הוא ההמשכון הכושל מהניינטיז (1996 כמדומני).
אבל חה חה, בהחלט.
''הבריחה מלוס אנג'לס'' הוא המשך של ''הבריחה מניו יורק''
סרט מהנה מאוד
לכל אורכו. לי אין בעיה עם הדיאלוגים של טרנטינו וקטעי האקשן באמת מעולים.
הבעיה היחידה: טרנטינו יכול יותר.
עניין הברקס
הוא באמת הדבר היחיד שצרם לי, והוא בהחלט צרם, לאורך הסרט.
מעבר לזה- איזה כיף!
תגובה מפורטת וארוכה יותר תבוא בהמשך..
לא איינשטיין, ניוטון.
תלוי במהירות
התלבטות
מצד אחד טרנטינו, מצד שני כל החצים מצביעים לכוון כישלון.
לדעתי, מישהו צריך להקשיב לעצת המורה שלי מכיתה ד' ולהפריד את טרניטינו ורודירגז מאותו ספסל כי נראה לי שמה שנראה מגניב בשיחה בין שני חברים לא ממש השתלם פה.
אני בכלל לא מבין את טרנטינו. מילא אם הוא רוצה לעשות מחווה לזבלונים האלה משנות השבעים.. אבל למה לעזאזל זה צריך להיות ריאליסטי עד כדי השריטות והקפיצות בפילם? למה לא לנצל את הטכנולוגיה של שנות ה-2000? כן, אני מבין שזה חלק מהעיקרון והשחזור של אותה תקופה אבל באמת… יש דברים שהיו ונעלמו וטוב שכך.
מצד שני, גם 'להרוג את ביל' היה מחווה לז'אנר מסויים והוא (בניגוד לתחושה הראשונית שלי) התברר כאחד הסרטים היותר מהנים שיצא לי לראות בשנים האחרונות.
התלבטות.
ואחרי שראיתי, התאכזבתי.
כן יש הרבה פאן בסרט, אבל הסרט הוא קודם כל הומאז' ולא התחברתי לסגנון הזה. אם הסרט היה מוקרן כמו שהוא (בלי הקדמות והסברים, אלא סתם בתור סרט) ספק אם הוא היה מקוטלג כיותר מסרט אקשן בינוני.
הדבר היחיד שמציל אותו מלהיות סרט רע היו הדיאלוגים.
בראיון לקונאן אובריין טרנטינו אמר שהוא נחשב לידיד קרוב של הרבה בנות וזה באמת נראה לעין. הדיאלוגים בין הבנות ממש נראים אמיתיים ולקוחים מהחיים. למרות זאת גם פה יש גם קטעים מופרכים, לדוגמא הגירסא הנשית לסמואל אל ג'קסון, שנראית יותר כמו חלק מ'מת לצעוק' מאשר מ'ספרות זולה'. חבל שטרנטינו שוב בוחר להתמקד בסגנון ולא בסיפור כי את בשניהם הוא מצויין ואי אפשר להתמקד רק באחד.
לדעתי מדובר בסרט בינוני פלוס (רק בגלל שמדובר בטרנטינו).
ומישהו שם לב בסרט איך קורט ראסל קיבל את הצלקת שלו?
הוא אמר שהוא נחתך בגילוח... ><
מדד האלימות?
כהרגלי, אני חייב לברר עבור זוגתי.
אין בעיה עם אלימות מילולית, או אלימות לא מאוד גרפית, אבל מה מצב ה GORE בסרט? והכי חשוב, האם יש משהו מגעיל הקשור לעקירת/פיצלוח/דקירת עיניים?
תודה
אפשר להגיד שיש הרבה Gore בסרט
אבל כמעט כולו מתמצה בכמה שניות בודדות, שבהן אפשר להסתכל הצידה.
אנא פרט
אני לא חושש מספוילרים בנוגע לזה ספציפית, האם תוכל לפרט לי בדיוק מה שאתה זוכר שהיה מגעיל בסרט? כלומר רשימת מכולת כזו, משהו כמו:
ראש נפתח, מוח יוצא, קרביים משפרצים החוצה וכ'…
ושוב, הכי חשוב לי אם יש משהו עם עיניים (תחשוב על הסתביך של רייצ'ל מ FRIENDS עם עיניים, אז אשתי קצת יותר קיצונית
)
תודה מראש!
אני מודה מקרב לב
לי אישית אין שום חשש מ-Gore ואני מצפה להנות גם מהאלימות וגם מהדיאלוגים, מקווה שלא אתבדה. זוגתי היא זו החוששת מהעניינים האלה ולכן אני מחוייב לבדוק מראש, אם רק כדי להגיד לה מתי לעצום עיניים.
אה, ולא, בלי שום קשר לנתונים אלה ואחרים הקשורים לסרט זה או בכלל, לא עדיף ללכת ל"אושן 13", לא עדיף על כלום.
טוב, אדם אדם ודעתו.
תוכל רק לפרסם בפורום זה את הדעה האישית שלך על הסרט בתום הצפייה? אני יותר מסקרן לדעת מה חשבת.
ואתה מוזמן לצפות לצילום מעולה. היום בדיוק נזכרתי בכך.
בשמחה
אלא אם יקרה משהו לא צפוי, עד סוף השבוע הקרוב אספק את סקרנותך.
עוד מחשבה קטנה
Teach לא Titch.
אני ראיתי את הסרט בשישי אחה''צ ביס פלאנט והיו הרבה יותר מ 5 צופים
באולם(הדי גדול). אבל הצופים שמכו את תשומת ליבי הרבה ביותר היו אבא ושני בניו. הבנים היו בערך בני חמש ושש, וכשנכנסו בזמן הקרנת הפרסומות (עם דליי פופקורן ענקיים) הייתי בטוח שנכנסו בטעות לאולם הלא נכון וכי בעצם רצו לראות את שודדי הקריביים או ספיידרמן שהוצגו באולמות הסמוכים. אבל לא – ברגע שהתחיל הסרט הם ישבו כולם בדממה (לעומת הפטפוטים העליזים שלהם בזמן הפרסומות) וצפו בסרט בריכוז.
שתי שאלות עלו במוחי:
1. האם הילדים היו בדממה מוחלטת משום שהיו בשוק מוחלט ממה שראו?
2. האם אמא שלהם ידעה לאיזה סרט אבא לוקח אותם אחר הצהריים?
ואולי זו הדרך הנכונה לגדל מעריצי טרנטינו מושבעים. בעתיד הם עוד יעשו לו סרטי מחווה.
היר היר! (כש''ב)
אכן כך. ההמיספרה השמאלית שלי שואלת את עצמה אם זה באמת הכיוון שאחד מגדולי הקולנוענים בארה"ב צריך לקחת, והאם לא האמנו פעם, לרגע או שניים, שיש לטרנטינו כמה דברים מעניינים ואמיתיים לומר לנו על החיים.
ההמיספרה הימנית לא שומעת אותה. היא רוקדת כרגע לפ-דאנס על מכסה מנוע של מכונית נוסעת.
"חסין מוות" הוא בכל פרמטר סרט פאן זניח לחלוטין, אבל באותו הזמן הוא גם מעורר תענוג פיזי ממש. זה לא שאין מה לומר נגדו, אבל טרנטינו מסיר בהדרגה ובמומחיות את כל שכבות ההגנה של הצופה, ותוך בערך שעה מתחילת הסרט תופס אותו בפינה הזאת שבה מהוא כל כך נהנה שאין לו בכלל זכות לדבר. מעבר לזה, טרנטינו מסוגל לייצר פאן מאוד ספציפי, שיש בו איזו ארומה אינטלקטואלית שמפרקת את מנגנון ההגנה האנטי-סרטי-קיץ שלי אישית באופן מושלם, וגם אם זה לא הופך את הקולנוע שלו לאיכותי יותר באמת, זה מאפשר לי הנאה טהורה וחסרת עכבות מהתוצר הסופי. אז אולי זה לא בדיוק הקולנוע שקולנוען גדול *צריך* לעשות, אבל זה ללא ספק סרט שרק קולנוען גדול *יכול* לעשות.
בקיצור, מש"א. מישהו כבר ראה "פלאנט טרור"?
קיבלתי מש''א מגונקל!
אני צריך להוסיף את זה לפרטי הכותב.
אני מניח ש'פלאנט טרור' יותר קרוב למה שמצפים לראות כששומעים על פרוייקט גריינדהאוס, ובגלל זה הוא גם יוציא פחות צופים מאוכזבים מהאולם. לדעתי האישית הוא לא רק פחות חכם וחצוף מ'חסין מוות', הוא גם פחות מהנה ברמה הכי שטחית של החוויה. ההשוואה בין שני הסרטים מעניינת, והיא מעלה את השאלה עד כמה כל יוצר היה מעורב בסרט של רעהו, אבל זה כבר עניין לתגובות כשתעלה הביקורת.
זה לא מה שנכתב בביקורת.
לא כתבתי בשום מקום שהסרט ממוקם בשנות ה-60-70. כתבתי שיש עירוב אלמנטים. אין לי ספק שזה מכוון ושזה אמור להראות קונפליקט בין עבר להווה. זה כשלעצמו לא דבר שלילי בעיני, אני פשוט חושב שזה לא נעשה בצורה טובה במיוחד (כאמור, קיל ביל הוא דוגמה לסרט שבו זה נעשה היטב לדעתי). עניין של טעם.
ובלי שום קשר לתגובה הספציפית שלך, משהו עקרוני שרציתי להדגיש: אני מאוד נהניתי מהסרט, למעשה זה הסרט הכי כיפי שראיתי השנה (אמנם היתה שנה קצת חלשה, אבל בכל זאת). זה לא משנה את העובדה שבתור סרט מחווה לסרטי אימה/אקשן יש בו יחסית מאוד מעט אימה ואקשן.
בדומה ל-ספרות זולה?
גם שם היתה תחושה חזקה של תרבות שנות ה-60/70 (המוסיקה, הדיינרס, תסרוקות וכו') עד שפתאום מופיע טלפון סלולרי…
לא יודע עד כמה זה נכון
כמובן שכל הסצינ ב"ג'אק ראביט סלים" היא כזו, זה ברור מאליו. אבל באופן כללי אני לא חושב שהווייב הזה קיים שם. ניכרת החיבה שיש לטרנטינו לתקופה גם שם, אבל ממהנקודה הזו, אין מה להשוות בין שני הסרטים.
בדומה ל-ספרות זולה?
טלפון סלולארי בספרות זולה?
איזו סצינה?
בשיחה בין וינסנט וגה ולאנס, הסוחר סמים שלו.
נראה לי שהסלולרי ההוא
היה משנות ה- 70…
סלולרי לקהל הרחב
היה בארה"ב רק משנות ה-80, וגם אז הוא היה עצום וכבד.
ויש להזכיר גם את סצינת השיחה של וולאס וג'ולס, ג'ימי וגו'לס וכו'
לדעתי 'ספרות זולה' ממוקם בשנות התשעים
וזה למרות שחלק מהאווירה מזכירה את שנות ה70 וה-60.
לדעתי 'ספרות זולה' ממוקם בשנות התשעים
הוא אכן ממוקם בשנות ה-90, אבל למעשה רוב האווירה היא משנות ה-60 וה-70, ולכן עד שלא נתקלים בטכנולוגיה המודרנית, לא יודעים…
אני מההתחלה תארתי לעצמי שמדובר בשנות ה-90
בגלל כל החליפות, הסלנג, הדיאלוגים על ביג מק.
שאלה
((מוזכר כאן חלק מהסרט…לא משהו שיהרוס את ההנאה ממנו, אבל חלק ממנו).
בסצינת הדיאלוג במסעדה, הוזכר בשיחה בין שתי הבנות סרט מירוצים קלאסי…
("אף בת לא מכירה את הסרט הזה…הן היו עסוקות בלחרוש על "יפה בוורוד")…
מה היה שם הסרט?
ו…אילו סרט גריינדהוס טובים (אם השילוב הזה קיים) ניתן להשיג באוזן השלישית?
תודה רבה, ויום טוב!
אני מניח שהכוונה לסרט הזה:
נקודת היעלמות
http://www.imdb.com/title/tt0067927/
כמוכן הוזכר בחיבה גם הסרט "מרי המזוהמת ולארי המטורף" בכיכובו של פיטר פונדה:
http://www.imdb.com/title/tt0071424/
שני הסרטים יצאו בגרסאות DVD ואני מניח שאפשר להשיג אותם באוזן, אם כי לא בדקתי באופן אישי.
אני מניח שהכוונה לסרט הזה:
התכוונתי לנקודת העלמות…
תודה רבה!
שאלה: מי הבלונדינית
שמשוחחת עם קורט ראסל בהתחלה ולא הגיע לפאב כאחת מארבע הבנות? מאיפה היא כל כך מוכרת?
רוז מק'גוון
כמו שהוא אמר
היא בטח מוכרת לך מ'מכושפות' ,והיא גם מופיעה בחלק של רודריגז.
רוז מקגואן היא לא אחת מארבע הבנות שמגיעות לפאב?
ואם רוז מקגואן היא הבלונדינית ההיא, אז היא אולי במקרה שחרחורת בדרך כלל?
תודה על התשובות המאלפות.
כמו שהוא אמר
זאת מקגואן, והיא הסבלונדינית?
.html?path=pgallery&path_key=McGowan,%20Rose
כנראה התבלבלה לי עם ואנסה פרליטו
נכון,
ברור שזאת היתה הכוונה, אבל זה מדגים את אחת התלונות העיקריות נגד הסרט – שטרנטינו מתעסק בעיקר בקריצות לעצמו. חוץ מזה, אם הכוונה היתה ליצור מראה אותנטי של סרט ישן ופגום, אז אני מבין את השריטות, ואני מבין את הקאטים הפתאומיים, אבל שחור לבן? מה פתאום? סרטים לא הופכים פתאום לשחור לבן ואז חוזרים לצבע בטעות. רק סרטים של טרנטינו.
נכון,
אני חייב להודות שאת סצינת ה"שחור לבן/צבע" ראיתי בתור סצינה בה טרנטינו מנסה להשתחצן בפנינו…
להתעלות, ולהזכיר כי הוא "מיוחד…מעל הצופים".
ואנ'לא יודע מה איתכם, אבל אותי, זה עיצבן.
אגב תלונות עיקריות
אני חושב שאין במאי שמשתווה לטרנטינו בכמות התלונות הסותרות שהוא סופג מהקהל והמבקרים: הוא הגזים עם הנאמנות לגריינדהאוס, אבל הסרט שלו יותר מדי "סרט של טרנטינו". ההתלהבות שלו מאלימות היא ילדותית ונבובה, אבל אין מספיק סצינות מוות. לא שזה מאוד מפתיע- הקולנוע של טרנטינו מלא בסתירות ופרדוקסים, אבל איכשהו ביצירת אמנות זה יוצא יותר חינני ומאתגר.
תשמע, ''הקהל'' ו''המבקרים'' הם לא יישות אחת.
ואפילו לא שתיים. לאנשים שונים יש תלונות שונות, הם לא מתאמים את דעתם בינהם, ולדעתי – חלק מהתלונות האלה מופרכות. למשל, אני לא יודע איך אפשר לטעון ש'חסין מוות' הגזים עם הנאמנות שלו לסרטי האקספלויטיישן, כי לדעתי הוא לא נאמן להם בכלל; וההתלהבות של טרנטינו מאלימות היא אולי ילדותית ונבובה, אבל זה לא בא לידי ביטוי בסרט הזה.
שאני אטען שהקהל הוא יישות אחת?
אני בעצמי קהל. זה לא הפריע לי לאהוב את 'חסין מוות'.
אני רק קצת מופתע לראות אנשים שונים ששונאים את אותו הסרט מסיבות סותרות לחלוטין, וחשבתי שיהיה מעניין לציין את זה.
לא רק זה,
הצבע הופך לשחור-לבן באמצע שוט, ואחר כך מתחלף בחזרה באמצע שוט מאוחר יותר. לו היו שוטים נפרדים לצבע ולשחור-לבן, אפשר היה לפחות לומר שכביכול מ"מצוקות תקציב" (כל הסרט אמור ליצור רושם כזה, כולל מיעוט האקשן) צילמו חלק בשחור לבן. אבל כפי שזה עשוי, ממתי מצלמה מאבדת צבע באמצע שוט?
מתי טרנטינו יעשה הומז ליהודה ברקן
בימות המשיח, דנונה תשפריץ ניטים במקום חלב!
כשטרנטינו יעשה הומז' לברקן
צי'קו מאבא גנוב יגיד "Bitch" כל חמש דק'.
תיקו מקסיקני
אני מחפשת תמונות של :"תיקו מקסיקני"- סצינות שבהן כמה דמויות מכוונות אקדחים לדמויות האחרות בו זמנית, ושיהיו מאחד הסרטים של קוונטין טרנטינו. תודה!
תיקו מקסיקני
סצינת המוסך בכלבי אשמורת? יש סצינה שם שהיא לא סצינת המוסך???
יש
סרט השנה של עין הדג ל-2007?
ושאלה, האם "חסין מוות" ו"כוכב הטרור" יופיעו בסקר השנתי כסרט אחד או כשניים?
נו מה,
זה עכשיו באופנה להכריז על כל סרט חדש שיוצא שהוא יהיה סרט השנה? נחכה שהשנה תיגמר, נעשה את הסקר, ואז נדע (ולפי התגובות כאן, אני לא רואה סיבה לחשוד הוא יתקרב לתואר).
דבר אחד בטוח – 'חסין מוות' ו'פלאנט טרור' ישתתפו בסקר כפי שהם הוצגו בבתי הקולנוע, כלומר כשני סרטים נפרדים.
לא קראתי את כל התגובות למעלה, אבל
שמתם לב לזה שבין חמשת סרטי טרנטינו, "חסין מוות" הוא הראשון (והיחיד) השומר על ציר זמן לינארי, בלי ללכת אחורה וקדימה בזמן?
לא קראתי את כל התגובות למעלה, אבל
לא זוכר ש בג'קי בראון יש הליכה קדימה ואחורה בזמן. גם ב4 חדרים לא נראה לי (אם מחשיבים אותו כסרט טרנטינו-אי).
אבל אולי אני טועה – לא ראית את שני הסרטים הרבה זמן.
בג'קי בראון
יש חלק בו אותו פרק (בסיפור הסרט) מתואר כמה פעמים בזו אחר זו, כל פעם מנקודת ראות אחרת. זה בפירוש לחזור בזמן. ואולי יש עוד חזרות בזמן ב"ג'קי בראון, גם אני כבר לא זוכר.
"ארבעה חדרים" אינו טרנטינו מבחינתי, כי טרנטינו ביים רק חלק ממנו, וכמוהו "עיר החטאים".
עיזרו לנו להבין
האם טרנטינו ויתר לחלוטין על התוכן לטובת הצורה?
האם הסרט הזה הוא יותר from dusk to dawn מאשר ספרות זולה?
או שאולי נשאר משהו ממה שעושה את טרנטינו המוקדם חביב עליי – נקודת מבט ייחודית על האנושות?
מרוב שמה שאני מחפשת אצלו ייחודי, אני לא יכולה להגדיר את זה. העובדה שאנשים מתים בצורה מציאותית. (ספיילרים?).
משהו שמתחיל קלישאה והולך בדיוק הפוך – הסצינה המדהימה בין פביאן ובוץ' לפני ואחרי שהוא מגלה שהקנגרו לא שם, העובדה שמיה ווינסנט לא עושים את זה, סצינת המוות של וינסנט, היחסים בין אורנג' לווייט בכלבי אשמורת.
ו*לא* האוזן, ולא הגימפ, ולא רוב קיל ביל, ולא הריפרורים לסרטי עבר שאני לא מכירה, ולא התחכום העלילתי של ג'קי בראון, וכן כל הסצינות עם מלני.
מישהו יכול להגיד לי אם אני אמצא את מבוקשי בסרט החדש?
הטוסיק של ג'ונגל ג'וליה לא גדול, הוא נפלא כמו שהוא.
יותר מכל דבר אחר, זהו סרט בנות.
כן כן, עם כל סלידתי מההבחנה הבוטה בין סרטי "בנים" לסרטי "בנות", אמש גיליתי סרט בנות אמיתי מהו. כנראה תרמה לכך העובדה שהייתי עם חברתי הטובה, שבדרך לשם במכונית עשינו קול שני(ושלישי) לאליס קופר (לא בפעם הראשונה).
בכלופן אני לא חושבת שהיינו יכולות ליהנות מהסרט הזה כל-כך אם לא היינו בעצמנו באמצע חוויית "ערב בנות".
אה, ונהננו מאוד, ביץ'.
ארבעה חדרים.
משום מה כולם שכחו כמה מחפיר היה Four Rooms מ 1995 של טרנטינו, רודריגז, אליסון אנדרס ואלכסנדר רוקוול. בזבוז משווע של כישרון עם קאסט מפואר בראשו של טים רות', כולם התבזו והתוצאה הייתה כ"כ עלובה שאף אחד כנראה לא חפץ להיזכר בה ואולי טוב שכך.
אני לא חושב ככה
הסרטון של טרנטינו היה ממש נחמד. האחרים היו בעיקר מוזרים.
מסכים
החלק של טרנטינו היה טרנטינואי מאוד, ובצורה חיובית. הוא אפיין שם דמויות נהדרות בפרק זמן קצר מאוד, בנה כמה דיאלוגים חביבים ביותר, הכניס את הרפרנס הקולנועי מחויב המציאות ואפילו סיפק פאנץ' ליין יפה.
יתר הקטעים היו באמת תמוהים, ומוזר במיוחד (לפחות לי בצפיה אז) היה החלק שבוים על ידי רודריגז.
מה היה בחלק של רודריגז?
שלטעמי הוא הקטע הכי טוב מבין הארבעה.
ארבעה חדרים.
אם ב"מחפיר", הכוונה היא למקורי, שנון ולא מספיק מוערך, אני מסכים.
תגיד, אתה זוכר את הפרק עם המכשפות?
או שגם אתה הדחקת?
הפרק של טרנטינו מצוין. של רודריגז לא רע בכלל. השניים האחרים גרועים מאוד, וסיפור המסגרת פתטי. חוץ מזה, מעולם טים רות' לא ביזה את עצמו ככה.
אני מפנה אותך לתגובתי הקודמת
ארבעה חדרים.
לא, הכוונה במחפיר היא שהעניין היחיד שאפשר למצוא בסרט הוא לנסות ולהחליט איזה מבין ארבעת הסיפורים גרוע יותר, למי שמטריח את עצמו.
מש''א
בכלל יש לי תאוריה שטרנטינו חטף טראומה מאז ג'קי בראון, מה שדי צפוי בגלל ששני הסרטים הראשונים שלו קיבלו ביקורות כל כך מצויינת, ובגלל זה הוא פוחד לעשות סרט שלם ומעורב רק בכל מיני פרוייקטים זניחים. אני מחשיב גם את קיל ביל כפרוייקט. אני חושב שזה תירוץ בשבילו להגיד, אוקיי הסרט גרוע אבל במילא עשיתי אותו רק בשביל הכיף הפרטי שלי ולא כדי שאתם תאהבו אותו. אני מקווה שיהיה לו את האומץ לעשות סרט "רגיל".
מה זה ''סרט רגיל''?
סרט שהוא לא גימיק
או שסרט הוא טוב, או שלא
אין כזה דבר סרטים גימיקיים. גם לא אצל טרנטינו.
לדעתי יש.. וטרנטינו פוחד לעשות אחד כזה
האם גריינדהאוס יצא בדי וי די?
אם כן, אולי עדיף לוותר ולחכות לגירסאת הדי וי די המאוחדת (אם תהיה כזאת)..
בדקתי באתר של פורום פילם:
הסרט יצאו בנפרד גם ל- DVD.
וואלה?
שנים לא הייתי באתר של פורום פילם (בשלב מסוים אפילו בתור משהו להעביר עליו דאחקות העניין מיצה את עצמו לגמרי) ועכשיו אני נכנס לשם ומגלה שהם מתכוונים להוציא את "פפריקה" ביולי! על DVD, אני מניח, אבל זה עדיין מוזר. אאל"ט מדובר בהפצה ביתית לפני כל מדינה מערבית אחרת.
מצד שני, זה אומר שהוא לא יוקרן בקולנוע בארץ.
לא מפתיע, אבל בכל זאת קצת מבאס.
זה מביא לי רעיון לקון נוס,
קון שכל כולו אך ורק סרטים שלא הוקרנו בארץ בצורה מסחרית. אפשר לשלב את "פפריקה" וסרטים אחרים מהסוג הנ"ל. אפשר אפילו לקרוא לזה "וויל פארל.קון"
איך זה שונה מהקונים הקודמים?
טוב, אם אתה מתעקש להתייחס לנושא ברצינות
בקונים אחרים מוקרנים סרטים שלא הוקרנו מסחרית (אבל לא רק) וכולם כולל כולם עוברים מיתוג לפי ז'אנר (למרות שאני לא בטוח מה היה הז'אנר החגיגי של בוחצליגון). ב"וויל פארל.קון" מדובר על סרטים שהם טהרת השנאה של המבקרים, מכאן גם השם.
טוב, אם אתה מתעקש להתייחס לנושא ברצינות (כה''ב)
בקונים הראשונים באמת הוקרנו סרטים לא מסחריים לצד סרטים שהוקרנו בארץ. בשני האחרונים עברנו למתכונת שונה, הכוללת אך ורק סרטים שלא הוקרנו בארץ בצורה מסחרית.
מעולם לא הגבלנו כל קון לז'אנר מסוים. בד"כ קודם באים הסרטים, ואז תופרים להם תימה. בקון האחרון במקרה יצא ששני הסרטים היו סרטי אקשן, אבל באותה מידה היינו יכולים להקרין סרט שעוסק באקשן באיזשהי צורה (או שמדברים עליו, או כל קישור רופף אחר) – אבל אינו סרט אקשן.
ועכשיו באתר של פורום פילם:
יש פרסומת ל-"מארז גריינדהאוס" שמכיל גם את הטריילרים המזוייפים. אולי גם את גרסת הדאבל-פיצ'ר, זה לא ממש ברור מהטקסט.
http://www.forum-film.co.il/Movie.aspx?id=923
ובאיזה תאריך זה בדיוק יוצא?
זה משהו שאני ממש ארצה לקנות.
גם המחיר בסדר לדעתי.
חן גבעתיים באמת אחד הטובים בארץ
אבל מצחיק להתפנק על איכות הקרנה אידיאלית דווקא בסרט פגום בכוונה.
ראינו את אותן תגובות?
רוב התגובות שלעיל חיוביות מאוד. על מה ההזדעקות בדיוק?
בכל מיני .
'from dusk till dawn', למשל, או החצי של רודריגז.
נכון.
אז?
שום דבר. מלשון ההודעה שלך הובן
שאתה מתכוון ל"חסין מוות" ולא לסרטים אחרים. זה הכל.
האם באק ב''קיל ביל'' זה האח בבית החולים?
ואיך אנשים כמונו אמורים לזכור פרט כמו שמו של האח?
ועוד משהו: שמעתם פעם מישהו קורא ל"קיל ביל" בשם "להרוג את ביל"? שם עברי גרוע, מצלצל כבד ולכן לא נקלט.
כן, זה האח בביה"ח. ובתשובה לשאלה השניה, אני מתנצל, אני באמת לא יודע איך אנשים כמוכם אמורים לזכור דברים כאלה. תמסור את התנצלותי גם לרוזן לאו פון קפריבי ולנסיך כלודוויג צו הוהנלוהה-שילינגספירסט.
תודה, אבל
מי שתי הדמויות שהזכרת?
האם אתה מסתלבט עלי?
:)
הם הקאנצלרים שבאו אחרי הר קאנצלר הנסיך אוטו פון ביסמארק.
טרנטינו יוצא מנקודת הנחה שאנחנו רואים את היצירות שלו כמה וכמה פעמים , עד כדי כך שנדע לזהות כל מחווה אפילו הקטנה ביותר לסרטים קודמים שלו.
אתה מתבלבל עם באק.
(כן, האח בבית החולים).
אה, נכון!
זה שמתחרז עם Fuck, איך שכחתי?
לקוח גם מ"ספרות זולה". אומה תורמן אומרת את זה לג'ון טרבולטה בקטע על הפוט מסאז' אם אני לא טועה.
אהה נכון.. גם זה.
ההודעה הקודמת - ספוילר.
לא חשבתי לציין זאת, כי לדעתי זה לא יגיד כלום למי שלא ראה את הסרט.
סתם שאלה
ראיתי היום את הטריילר לסרט בקולנוע.
ראו בו גם זומבים (ששייכים לחצי השני, לא?) וגם את רוז-רגל-רובה (שהיא בחצי הראשון?), אז השאלה שלי היא – האם שני החצאים של הסרט ממש לא קשורים אחד לשני, או שיש דברים מבחינה עלילתית, כמו דמויות, שעוברים ביניהם?
הזומבים והרגל-רובה שייכים שניהם לאותו חצי
שהוא לא 'חסין מוות', אלא 'פלאנט טרור' (שעוד לא הגיע לארץ). אין קשר עלילתי בין שני הסרטים.
הזומבים והרגל-רובה שייכים שניהם לאותו חצי
אז למה רוז מקגאוון מופיעה בתור שחקנית בסרט שעליו הביקורת? או שרשומים שם שחקנים משני החצאים?
היא מופיעה בשניהם, לא בתפקיד אותה דמות.
היא מופיעה בשניהם, לא בתפקיד אותה דמות.
אה, טוב לדעת, מגניב לה :)
כך או כך, הייתי במקרה בקולנוע עם ההורים שלי אתמול והם ממש לא הבינו את עניין המודעות העצמית שבטריילר וחשבו שמדובר בסתם סרט זבל גרוע, כנ"ל לגבי אח שלי שנמצא יותר בקהל היעד של הסרט. וזאת הסיבה שהוא נכשל.
כל הרעיון
הוא שהסרטים לא קשורים עלילתית, ונראים כמו בחירה מקרית של בית קולנוע ל"שני סרטים בכרטיס אחד".
אפשר לקבל שוב את הלינק
לפוסטרים של גרינדהאוס?
הייתי הולך לראות רק את החצי שעה האחרונה
אם על הכבוד לגירסה המורחבת, בחצי השעה הראשונה של הסרט לא קורה פשוט כלום…
למה כל הסרטים היום חייבים להיות שעתיים שלמות?
אנחנו לא נהנים מלהירדם בקולנוע, באמת שלא…
הייתי הולך לראות רק את החצי שעה האחרונה
מצטער על השגיאות כתיב… קצת מאוחר עכשיו. בכל מקרה, מ-א-ו-ד נהניתי מהחצי השני של הסרט, אבל החצי הראשון כמעט גרם לי לצאת באמצע…
בקיצור, הייתי ממליץ לבוא עם סבלנות, או לקנות מקרן ואת הגירסה הרגילה …
אני חוזר ומבקש
את הלינק לעמוד הפוסטרים של גריינד האוס. תודה.
בבקשה
http://www.impawards.com/2007/grind_house.html
תודה מכל הלב
אני חושב שהקטע של 'גריינדהאוס' הוא יותר -
"אנחנו מייצרים סרטים מגניבים בפורמט גרוע, ולא איכפת לנו שזה לא מעניין בערך 90 אחוז מהצופים, כי אנחנו רודריגז וטרנטינו ולנו מותר. וואי איזה אחוקים אנחנו".
האמת,
אם היית יכול, לא היית עושה?
שאלה טובה.
סביר להניח שכן, אבל הייתי גם חושב על המעריצים שלי, שאולי יתאכזבו אם אני אחליט לביים סרט רק בגלל גחמה ילדותית שלי.
יש עוד אפשרות...
שהם מעריצים *בגלל* הגחמות הילדותיות…
מתי יוצא החלק של רודריגז בכל הסמטוחה?
בשבוע הבא (21.6).
מיותר לחלוטין
בשביל 10 דקות מעניינות בסרט הפלצני הזה זו פשוט חוצפה להקרין אותו לחוד ועוד עם 20 דקות עוד יותר מיותרות
לא 'ספרות זולה' ולא 'חסין מוות' מסופרים מהסוף להתחלה.
לא 'ספרות זולה' ולא 'חסין מוות' מסופרים מהסוף להתחלה.
"ספרות זולה" הוא לא ליניארי לחלוטין, אז קשה באמת להגדיר אותו כמסופר מהסוף להתחלה. אבל שם – כמו ב"חסין מוות" הסיפור לא מסופר בסדר כרונולוגי רגיל. ואם תחשוב טוב על הפרטים ב"חסין", תגיע כמוני למסקנה שמסע הרצח של סטאנטמן מייק בחלקו הראשון של הסרט אינו אלא נקמה עיוורת על מה שעוללו לו הבחורות בחלקו השני. אני כמעט בטוח שאיני טועה.
לא 'ספרות זולה' ולא 'חסין מוות' מסופרים מהסוף להתחלה.
מלקק את רגליה של אברנתי ??? מתי ?
הרי כל האנטראקציה ביניהם היא במרדף – על הכביש. אלא אם כן את ראית משהו שאני לא ראיתי…
לא *אני*, כמובן.
לא 'ספרות זולה' ולא 'חסין מוות' מסופרים מהסוף להתחלה.
נכון, שכחתי.
אבל זה רק מלמד על שיטתו, כמו שאמרת, ולא מוכיח משהו על הסדר הכרונולוגי של שני החלקים.
לא , 'חסין מוות' לא מסופר מהסוף להתחלה:
-כמו שרד צייין , לפני החלק השני מופיעה הכתובית '14 חודשים מאוחר יותר'.
-אחרי החלק הראשון , בבית החולים-השריף מעלה את האפשרות שהבנות נרצחו ושזו לא הייתה סתם תאונה , אבל הוא לא הולך עם הסברה שלו עד הסוף.
משמע שאם הסרט לא היה מסופר באופן כרונולוגי והחלק השני הוא בעצם החלק המוקדם יותר בסיפור אזי השריף יכול היה לחזק את הטענה שלו באירוע של החלק השני.
לא 'ספרות זולה' ולא 'חסין מוות' מסופרים מהסוף להתחלה.
אני לא בטוח לגבי ציון הזמן בכתוביות. אני זוכר היטב את המיקום "לבנון" וכו' (מעניין למה) אבל אצטרך לראות את הסרט שוב כדי להיווכח בזה.
בכל מקרה גם אם אתם צודקים וסדר ההתרחשויות הוא ליניארי, זה רק מוסיף לבעייתיות של הסרט לטעמי, היות והתנהגותו של מייק שונה מאוד מחלק לחלק.
שאלה מהירה
כדאי לראות את הגרסה המורחבת של הקולנוע?
תשתחרר גם הגרסה המצומצמת המקורית לDVD?
אם כן, כדאי לחכות?
שריטות
אהבתי את הסרט!
בידור מעולה לכל אורכו, אפילו בקטעים האיטיים שלו.
אבל יותר מכל אהבתי את השחזור המדהים של איכות טכנית ירודה: שריטות, קפיצות, כתמים שחורים,אפילו "בום" כזה שמשמיע הפסקול כשסצנה נחתכת באכזריות.
כששמתי לב לתופעות אלה במהלך הסרט (לא קראתי על כך מראש) בתחילה כעסתי על רשת גיל שהביאו עותק כזה גרוע …
כשקלטתי סוף סוף את הגימיק, זה החזיר אותי בבת אחת לחוויה המקורית של הסרטים הללו באופן בלתי אמצעי, מהסוג של ריח ישן שפתאום זורק אותך למקום מוכר – (ובמקרה שלי לבתי הקולנוע נגה, צליל וגלרון ביפו).
כמו שהעלמה בניס אמרה פעם:
אתה מוכן לפרט?
נמרוד, זה היה כתוב ממש, ממש יפה.
..ומצד שני, זה התעלם לחלוטין מהאלמנט הבידורי הקיים בקולנוע,
ובכך ביטל את מרבית הסרטים היוצאים מדי שנה, כולל חלק ניכר מחביבי האתר.
מצד ראשון, כתוב נהדר.
לא התעלמתי מהאלמנט הבידורי של הקולנוע.
טענתי באופן ספציפי שהכאב הפיזי שהצפייה ב"קיל ביל" וב-"חסין מוות" הסבה לי, הקשה עליי מאד להתבדר. בהמשך לטענה הזו, לא ביטלתי את מרבית הסרטים היוצאים מדי שנה. קודם כל, התייחסתי רק לטרנטינו. שנית, אני כן מוכן להצהיר שרוב הסרטים שראיתי השנה היו בזבוז של זמן, אבל לא משום שהם סיפקו בידור, אלא משום שהם סיפקו בידור נמוך, טיפשי, מעליב וחסר-דמיון.
אללי
מותר לשאול למה אתה ממשיך לצפות בקולנוע אם רוב הסרטים הם בזבוז של זמן? בשביל לתפוס את אלו שהם לא בזבוז זמן (ואם אכן מהסיבה הזו – אולי כדאי להחליף את שיטת בחירת הסרטים)? מסיבות סוציולוגיות?
אתה מוזמן לענות לי בדו"חקו אם אתה חושב שזה אוף-טופיק, במייל אם אתה חושב שזה אישי ולא לענות לי בכלל אם אין לך כח.
אני ממשיך לראות סרטים כי אני רוצה לראות סרטים טובים.
וכדי לראות סרטים טובים, מה לעשות, צריך לראות סרטים בכלל.
אז כפי ששאלתי
לא כדאי לשקול שינוי בדרך בה אתה בוחר באילו סרטים לצפות? לדוגמה – ממה שכתבת היה נראה כאילו מראש הסיכויים ש-"חסין מוות" היה סרט טוב מבחינתך היו נמוכים.
בסופו של דבר, אין סיבה טובה אחת לראות קולנוע.
הסיבה העיקרית היא הנאה, אבל יש בה גם סקרנות אנתרופולוגית, מחויבות מקצועית (במקרה שלי), ובינינו, מינון נכון של סרטים גרועים גורם לך להרגיש כמו האיש הכי חכם בעולם.
שנית, היום אני כמעט לא רואה סרטים בקולנוע, כך שאני יכול להרשות לעצמי (להתחיל) לצפות בסרטים שלא הייתי טורח לצאת למענם מהבית.
לא כך הבנתי זאת.
אני לא בא לסתור אותך, כי יתכן שהקריאה שלי לא מדויקת, אבל הפיסקה הבאה..
"מכיוון שטרנטינו הוא פטישיסט ילדותי, ברי שעיקר תשומת הלב שלו תתמקד באפידרמיס הקולנועי – הוא כל-כך עסוק בשריטות על הפילם ובניגון של הדיאלוגים שהוא שוכח שראוי כי לסרטים יכילו יותר מפני שטח אסתטיים. "חסין מוות" לא אומר כלום על שומדבר. יותר משהו חסין מוות, הוא חסין קריאה, משום שהוא לא מתייחס לשום עולם חיצוני. טרנטינו הוא אוטיסט קולנועי שעסוק באוננות אסתטית. אני בטוח שבמקום מסוים הוא מבקש להיות אותנטי, אבל הוא פשוט לא מצליח ליצור יצירה ריאליסטית, דהיינו יצירה שמתיימרת לשאוב את תקפותה ממציאות חיצונית."
..נראית לי כזו שאפשר להכיל על בערך 90% מסרטי האקשן שיוצאים מדי שנה, למשל; והיא לא מעידה על חוסר שביעות רצון מהתוצר (דהינו, לא נהנית) אלא על חוסר שביעות רצון מהתהליך (דהינו, אתה חושב שזה בזוי לעשות סרטים כאלו).
אתה שוכח את האלמנט האסקפיסטי שמתדלק את הדחף של רבים מאיתנו לראות את רבים מהסרטים שהם רואים. מה 'האלמנט החמישי' אומר על העולם? באיזו צורה 'אינדיאנה ג'ונס' מגרד את האפידרמיס הקולנועי? האם ל'לוק, סטוק ושני קנים מעשנים' יש תובנה כלשהי לתרום לנו לגבי המין האנושי? 'לפגוש את הרובינסונים' באמת אומר משהו חשוב על יחסי הורים-ילדים? 'מרס תורכי' משרטט במדויק את דיוקן החברה הישראלית?
בוודאי שקולנוע בעל ערך מוסף הוא דבר חשוב. בוודאי שקולנוע נטול ערך מוסף, אך עשוי במיומנות, הוא דבר חיוני.
''האלמנט החמישי'' מנסה להגיד משהו על העולם בשתיים-שלוש סצנות
מצד שני, הוא עושה את זה בצורה כל-כך בוטה ומגושמת, עד שהאמירה הנ"ל רובצת על יתר הקלילות האלגנטית של הסרט כמו משקולת של מיליון טונות.
קלילות אלגנטית
תודה! בדיוק הביטוי שהייתי זקוק לו.
אחת הבעיות של סרטים במשקל נוצה היא שלעתים מזומנות מדי, הבמאים והתסריטאים שלהם גם הם במשקל נוצה. מבחינתי, טרנטינו יכול לעבור לעשות בידור דבילי עד סוף ימיו – במאים מוכשרים יש מספיק, אבל לא במאים מוכשרים שעושים סרטים קלילים ואלגנטיים.
אגב, אני מניח שהתגובה העוינת לה טרנטינו זוכה אצל חלק מהאנשיםנובעת מתסכול על אי-מענה לציפיות. אחרי הכל, טרנטינו התחיל בסרט רציני וכבד מאוד, ואז עבר לסרט שאמנם לא היה רציני במיוחד, אבל מקורי ביותר (צורנית וגם תוכנית) – ולראות אותו עובר לעשות סתם סרטי פעולה משעשעים עשוי להראות כמו הפרה של הבטחה ובזבוז של כשרון.
יש כאן שתי טענות.
ראשית, אתה מנסה להגן על סרטים שאין להם ערך מוסף. אבל אני לא דיברתי על ערך מוסף, אלא על ייצוג. אני מניח שרוב הסרטים שנעשו בתשס"ז, אסקפיסטיים ככל שיהיו, ניסו לייצג יחסים אנושיים באופן שיהיה מוכר לצופים שלהם. האופן שבו היחסים מיוצגים משובש על ידי מגבלות המדיום והנורמות הז'אנריות, אבל זה בדיוק מה שהופך סרטים למעניינים. המתח בין הרצון להיות מימטיים – ברמה כזו או אחרת – ובין האילוצים של המדיום והז'אנר, הוא אמירה לא מכוונת, כמו שפת-גוף, על המצב האנושי. מה שהופך את "חסין מוות" לבלתי קריא מבחינתי, הוא בוודאי לא ההגדרה שלו כבידור לא רציני – אלה בדר"כ הסרטים שהכי מתחננים לקריאה – אלא חוסר היכולת שלו לתקשר עם העולם החיצוני. זה כמו לעשות פסיכואנליזה לבן-אדם בקומה (כמו הכלה!!!).
שנית, אתה מנסה להגן על סרטים אסקפיסטיים. אני לא טענתי ש"חסין מוות" הוא אסקפיסטי, אלא אוטיסטי. סרט אסקפיסטי, נניח הנסיכה הקסומה, חייב להניח קודם-כל מה היא המציאות שממנה הוא מבקש לברוח, כדי שהוא יוכל לברוח ממנה. "חסין מוות" לא בורח, משום שמראש הוא לא מתייחס לעולם אנושי. הדמויות שמאכלסות אותו לא מתיימרות לייצג בני אדם, אלא דמויות אחרות.
יכול להיות שטרנטינו, כמו הנקה, מבקש להזכיר לנו שאנחנו צופים בכל רגע ורגע של הצפייה. אבל קשה לי לתת לו קרדיט. לדעתי, אנשים פשוט לא מעניינים אותו, לפחות לא ברמה האמנותית. סליחה, יש אדם אחד שמעניין את טרנטינו: טרנטינו. כשאין לך מה להגיד על אנשים אחרים, אתה עסוק בלדבר על עצמך: הפסקול הוא עדות לטעמך הטוב, הדיאלוגים לשנינות שלך, הופעת האורח שלך למשחק המשובח שלך, העיצוב האומנותי לחזון הויזואלי שלך וכך הלאה והלאה. אם טרנינטו לא היה כזה אגו-מניאק, "חסין מוות" היה יכול להיות ניסוי אמנותי מעניין. אבל בגלל שטרנטינו הוא מי שהוא, "חסין מוות" הוא לא יותר מפיסת קלינקס דביקה בפח האשפה של קוונטין.
בנתי.
ניתוח מעניין
ואני לא מסכים כמעט לחלוטין.
שמע, רוב הסרטים ההוליוודיים של ימינו משחקים במשחק של ייצוג לכאורה. הם באים באטיטיוד של "בוא תשקע בתוכנו ואנחנו נייצג לך מציאות". אבל כשאתה בוחן אותם הלכה למעשה, אתה רואה שהם שקועים כמעט תמיד בתוך קונוונציה קולנועית שהקשר בינה ובין המיוצג ניתק מזמן. החוויה הזאת בקולנוע, לפחות בשבילי, היא כמעט תמיד מדכדכת.
טרנטינו, וזה נכון גם לגבי "חסין מוות", עושה כמעט תמיד את התרגיל ההפוך. הוא מתחיל מלהגיד לך שזה רק סרט, שאין קשר בין מה שאתה הולך לראות ובין המציאות, ושאין טעם לחפש בתוך היצירה שלו את הקשר הפיקטיבי ממילא לעולם החיצוני. ואז הוא שותל בתוך הפנטזיה הקולנועית שלו חתיכות של מציאות, שמייצרות מתח הפוך והרבה יותר מעניין מהמתח הסטנדרטי בין ייצוג נאמן וקונוונציה. אתה יכול לטעון שב"חסין מוות" הוא ויתר לחלוטין על הדינמיקה בין הקולנוע והמציאות, ואני מודה שבסרט הזה הוא בהחלט נתן לסיניפיל שבו להשתולל יותר מהרגיל, אבל להתעלם מהשבירות המכוונות שהוא מבצע גם כאן לחלוטין זו הגזמה פרועה בעיני.
הדגם, בבקשה.
קצת קשה לי כי ראיתי את הסרט די מזמן
אבל דוגמונת קטנה שאני אנסה לשחזר בקושי – הגיבורה של החלק הראשון יוצאת להתכתב עם הדייט שהבריז לה מחוץ לפאב. כל הסצינה מלאה בפאתוס שמאלצי של סצינת אהבה חצרונית קלאסית, אבל העובדה שגיבור הסצינה הוא מסך של פלאפון, והקליימקס הרגשי שלה הוא ה"מסג' סנט", שובר את הקונוונציה גם לכיוון הקומי וגם לכיוון הריאליסטי דרמטי – מצד אחד, ההתנגשות בין האקט היומיומי הזה של שליחת אס אמ אס ובין המרחב הפנטסטי שבו הסרט מתקיים מייצר אפקט קומי, שמרוקן מהפאתוס את האוויר והופך אותו לבדיחה. מצד שני, זה מה שהופך את הסצינה לנוגעת ללב: בתוך העולם הזה שהוא במוצהר ובמודגש קולנועי ומנותק, מתרחשת לפתע מחווה יומיומית ריאליסטית שכל המניפולציה הקולנועית שבעולם לא יכולה לה. אני בטוח שיש עוד דוגמאות רבות כאלה, אבל כדאי שאראה שוב את הסרט.
מצחיק. גם לי יש בעיה קשה עם במאים
שמתעסקים בעיקר עם עצמם, רק שאצלי הבעיה היא עם במאים מהקצה השני לגמרי של הסקאלה. נדמה לי שהזכרתי פעם בהקשר הזה את וודי אלן, ואני לא חושב שלאלן מגיעות הנחות בגלל שנקודת ההתייחסות שלו היא פליני ולא ג'ון וו. אגב פליני – גם הוא, כמו הרבה מאוד במאים אירופאים שהמבקרים אוהבים להזיל עליהם ריר, עוסק בסרטים שלו בעיקר בעצמו.
אני לא בא להגן פה על טרנטינו, שלטעמי נכשל בכל מה שהוא עשה מאז "ג'קי בראון", כולל (למרות שאת "חסין מוות" עוד לא ראיתי), אבל מה שאתה קורא לו "אוטיזם" זה הבון-טון הביקורתי-שניצקלייני כבר הרבה מאוד זמן ואם אתה מחפש להאשים בו מישהו – תצטרך ללכת הרבה יותר אחורה. נדמה לי שאתה בוחר להדביק אותו על טרנטינו כי הוא בוחר לבטא את האוטיזם הזה עם אקדחים וכוסיות, ולא עם מחוות לקלאסיקות הספרות והאמנות.
זאת לא אותה התעסקות עצמית.
אצל אלן, למשל, ההתעסקות העצמית היא אנליזה שמתיימרת, ולפעמים מצליחה, להיות חדה וכנה. הדמויות שלו פגומות, קטנוניות ונוירוטיות, ובעיניי מאד אנושיות.
לדמויות של טרנטינו (אולי מלבד ב"ג'קי בראון" שלא ראיתי), אין נוירוזות, אין להן פגמים, אין תת-מודע. הדמויות שלו תמיד בטוחות במה שהן עושות, תמיד עושות את זה באופן שלם ומוחלט, ולעולם לא מפקפקות בעצמן. הן לא מנהלות דיאלוגים, אלא מקריינות מניפסטים. בקיצור, הן כתובות כמו דמויות מבי-מוביז ולא כמו בני אדם. טרנטינו לא מתעסק בעצמו מבחינה פסיכולוגית. מהבחינה הזו הסרטים שלו מפגינים התבוננות עצמית של ילד בן ארבע. טרנטינו פשוט מעולם לא עזב את חנות הווידאו שלו וטירת הסרטים הקטנה שבנה לעצמו שם. הוא כמו הילדים האלה שעורכים לעצמם מסיבות תה עם הבובות שלהם, בלי להבין שלבובות האלה אין נפש משלהן. רק ש-, כמובן, במסיבת התה של טרנטינו הבובות לבושות באוברול צהוב, ושיר פאנק יפני מתנגן ברקע.
לטעמך. לטעמי ה-''אנליזות'' אצל אלן הן בדיוק אותו סיפור כמו
מה שאתה קורא לו "בובות" אצל טרנטינו – ניסיון להוכיח לעולם כמה שהוא מה-זה מבריק, וכשבודקים לעומק מה הולך בפנים, מגלים שמדובר בפחות או יותר כלום.
אתה באמת מרגיש
שלוינסנט וגה, בוץ' ומיסטר אורנג' אין ספקות, פחדים ותת מודע? שלמיה ואלס ולפביאן אין נוירוזות….
מוזר, נראה לי שראינו סרטים אחרים לגמרי.
מה יותר קולע למציאות של הצופה
מהתייחסות לחוויה שהצופה חווה בדיוק בזמן שהוא רואה את הסרט? מה נקודת החפיפה הגדולה ביותר בין סרט למציאות אם לא העשייה של הסרט עצמו, והתרבות שמתוכה הוא נובע?
יש לי גם מה לומר בנוגע לעניין הדמויות, התת-מודע ומה שזה אמור לומר על עולמו הפנימי של טרנטינו, אבל אני מניח שעדיף שזה יאמר כשמספר שעות השינה שלי בשלושים ושש השעות שיקדמו לאמירה לא יהיה שעתיים.
שלא לדבר
על האוטיזם המחפיר של מוזיקה אינסטרומנטלית, ציור מופשט, מתמטיקה ועוגיות שוקולד.
אני לא כל כך בטוח לגבי ההקבלה לחפצים...
הרי שכל דמות שלישית בסרט היא הומאז' בפני עצמה לדמות מסרט כזה או אחר, או לסרט בכלל.
אז נכון שקיים הדגש על הצד האסטתי, אך לטענתך הבעיה העיקרית של הסרט היא הסרט עצמו ולפי דעתי בתור סרט: 'חסין מוות' הוא בידור לשמו, הבעיה העיקרית שלו היא שאי-אפשר לקטול אותו, ולבקר אותו כסרט ולא כהומאז' נוסטלגי כי ברור שלזה טרנטינו התכוון ושהוא מאוד שנון ויש בסרט המון מודעות ובלה בלה בלה..
בתור מעריץ (לשעבר?) של טרנטינו, אני מאוד מקווה בשבילו שהפרויקט הבא שלו יהיה סרט עם דמיון ועלילה ולא עוד מחווה לתעשיית הגארביג' של הקולנוע האמריקאי…
אהבתי
אדם,
נראה שככל שהזמן עובר אני מתחיל להסכים איתך יותר ויותר.
זה אני שמתחיל להדמות לך או הפוך?
ותודה.
התגובה הראשונה שגרמה לי לחשוב ללכת לסרט...
מכיוון שלא ראיתי, אין לי דרך לדעת – או שאתה היחיד בארץ שהבין את טרנטינו, או שטרנטינו לא יבין על מה אתה מדבר אבל אתה צריך ללכת לכתוב תסריטים….
כך או כך,
באופן מפתיע, הסוף של "חסין מוות" רק הפך אותו לסרט יותר גרוע, מה שבעיניי לא היה אפשרי פיזיקלית, אבל טרנטינו הוא כמו הנילס בוהר של עולם הקולנוע – לא, תמחקו את זה – האיש הוא כמו ילד האהבה של נילס בוהר וסלובודן מילושביץ', של הקולנוע.
נילס בוהר?
חסין חיים
כותרת אלטרנטיבית 1: נמוך ורע
כותרת אלטרנטיבית 2: חי בסרט
כותרת אלטרנטיבית 3: סאדו(חלק 1) מאזו(חלק 2)
כותרת אלטרנטיבית 4: חיקוי לחיקוי
תוכן: גורנישט
חסין חיים
אז בסך הכל אהבת את זה?
חסין חיים
בכלל לא
נדמה לי שטרנטינו מודע היטב למערומי החצי הראשון של הסרט.
יתרה מזאת, נדמה לי שהוא הפשיט אותו בכוונה.
אבל כתבתי על זה תגובה ארוכה מאוד למעלה, אז אני לא אחזור על עצמי.
מסכים איתך בהכל. כמעט.
התגובה שלך בעצם אומרת את ההפך מהכותרת.
לדעתי רחוק מלהיות סרט מצוין וגם המרדף לא שוס כזה גדול.
ספר טלפונים
ההבחנה שלך לגבי סוג הבקיאות הקולנועית של טרנטינו מדויקת מאוד, אבל היא תופסת לדעתי לגבי כל במאי שהוא גדול בתורה. מרטין סקורסזה למשל סובל מאותה הבעיה. יש לו ידע עצום בסרטים שאינם שלו, והוא דואג להפגין אותו בכל ראיון, רצועת פרשנות ויצירה קולנועית. אבל הכל ברמה השטחית, ברמה של שינון פרטי טריוויה. האם אתה יכול להצביע אפילו על במאי אחד – שלא לדבר על שניים או שלושה – שהיית מייחס להם ידע ברמת "מאמרים מלומדים"?
אני מניח שכאשר במאי לא רק נותן התייחסות ליצירה אחרת
(ושים לב שאני משתמש במילה "יצירה" ולא "סרט", כלומר ההתייחסות הזו אינה מוגבלת ליצירות קולנועיות), אלא גם מנסה להגיד עליה משהו בדרך, זה לכל הפחות מוציא אותו מקטגוריית "ספר הטלפונים". אחד המרצים שלי טען שפרנסואה טריפו הוא כזה, וגם כתב ספר שלם על הנושא, אבל האמת היא שאת טריפו אני פשוט לא מכיר מספיק טוב בשביל להביע דעה האם הוא צודק או לא. מהפייבוריטים שלי, מיאזאקי הוא כזה, וגם בראד בירד (ולמעשה כתבתי מאמר שעוסק בנושא הזה בדיוק בנוגע לשניהם, והוא בתהליך שיפוט כרגע). חוץ מזה? הייתי אומר שלווס קרייבן, ברגעים הטובים שלו, יש גם את האיכות הזו – ולמען האמת, בהרבה מאוד רגעים של "חסין מוות" נזכרתי ב-"צעקה" שלו – סרט שגם סבל מעודף התחכמויות ללא ספק, אבל הצליח לנסח באופן הרבה יותר אלגנטי התייחסות עכשווית לז'אנר ה-"פסיכי שהורג כוסיות" מהצורה שבה טרנטינו עשה את זה בסרט שלו.
אל תשכח שטרנטינו הוא פריק..
של סרטי זבל, פופ, מערבוני ספגטי וסרטי אומנויות לחימה ישנים ודיי זניחים..
בעוד טריפו ושאר הגדולים שהזכרת (או שלא, ולפני שתנטפקו הכוונה היא לא לבירד)גדלו והתפתחו עם הקולנוע עם השנים. לטעמי דווקא כל האיזכורים האלה של טרנטינו מעולים ומוסיפים לדמויות שלו מין מימד אמיתי שכזה. סיפורים אישיים וזוית אחרת למוסיקת פופ ולסרטי זבל וטעם אישי כמובן. ואם כבר טריפו אז טרנטינו הוא טריפו של סרטי הזבל – ללא ספק,למרות שסרטיו מתוייגים תחת 'אומנות מודרנית' וזה לפי דעתי טרנטינו.
חוץ מזה קראתי פעם לא זוכר איפה, על טריפו.על הקבלה מאוד יפה לדעתי בין אווירת הסרטים שלו לעטיפת האלבום של הדלתות ל'ימים מוזרים'.
אני לא בטוח למה אתה מתכוון
לגבי טריפו, אותו אני מכיר יחסית לעומק, אני יכול להגיד שההתכתבויות שלו עם יצירות קודמות הן מקסימום מאוד אופייניות לקולנוע שלו באופן כללי. הווה אומר, מלאות בהתלהבות ילדותית אך שטחיות ובנאליות.
לגבי בירד ומיאזאקי, אני פשוט לא יודע עם מה הם מתכתבים לדעתך. "ענק הברזל" מתייחס לסרטי האסונות של שנות החמישים, "משפחת סופר על" לז'אנר גיבורי העל. התייחסות כללית מאוד לז'אנרים רחבים מאוד היא לא מסוג הבקיאות שהתכוונתי אליה, ובוודאי שאי אפשר להשוות בינה לבין מה שניתן לראות אצל טרנטינו או סקורסזה.
גם לגבי וס קרייבן אני לא כל כך בטוח. קודם כל, סרטי "צעקה" (ואני מתאר לעצמי שאתה מדבר בעיקר על הראשון המוצלח ולא על שני האחרים הבינוניים) הם בדיוק שלושה סרטים מתוך פילמוגרפיה של כמעט שלושים. שנית כל, מה ש"צעקה" עושה לא משמעותית שונה מ"חסין מוות". הוא בסך הכל מצביע על קווים משותפים בין סרטי אימה שונים, בלי להגיד עליהם שום דבר מורכב במיוחד. זה אמנם לא ספר טלפונים אבל בוודאי שלא מאמר מלומד. קוראים לזה טבלת אקסל.
המרצה שדיברתי עליו לא יסכים איתך לגבי טריפו
(ואני מתאר לעצמי שגם הרבה מאוד אחרים לא), אבל את היצירות שלו אני לא מכיר מספיק לעומק, כאמור.
גם בירד וגם מיאזאקי מנהלים בסרטים שלהם התכתבות עניפה מאוד עם סרטי האנימציה של האחים פליישר (ספציפית, המאמר שלי מתייחס ל-"Mechanical Monsters"), ועושים את זה מתוך הערצה לטקסט המקורי מצד אחד, אבל מתוך ראייה מאוד ביקורתית שלו מצד שני.
קרייבן התייחס בהרבה מאוד סרטים שלו לסרטים קודמים מהז'אנר (ראה למשל סצינת הפתיחה של "סיוט ברחוב אלם" – הראשון כמובן), אבל גם הוא מתייחס לסרטים האלה בדואליות – אין לי ספק שהוא מעריץ את אלה שבאו לפניו, אבל באותה מידה הוא מנסה לשבור את התבניות שהם בנו (הרושם האישי שלי, אם כי נדמה לי שהוא גם אמר משהו על זה בראיון, הוא שמדבור ברצון שלו להוציא את הגיבורות מהעמדה של חוסר-הישע שלהן, ויש לזה הדים חזקים מאוד ב-"צעקה").
להוציא את הגיבורות מעמדה של חוסר ישע?
זה לא בדיוק מה שקורה ב"חסין מוות"?
כן, רק שקרייבן עשה את זה הרבה לפני כן.
ולדעתי בצורה הרבה יותר מוצלחת.
אני לא חושב שזה משנה מי עשה מה ראשון או יותר טוב
אחרת כולנו היינו מדברים עכשיו על מערבונים משנות החמישים. אנחנו לא מדברים עליהם כי הם לא רלבנטיים יותר, כמו ש"סיוט ברחוב אלם" הראשון אינו רלבנטי. החידושים שלו נספגו בז'אנר האימה כל כך מזמן ובאופן כל כך יסודי שהם הפכו לשקופים לחלוטין עבור צופה משנות האלפיים. אף אחד לא רואה את "סיוט" היום ואומר לעצמו "וואו, איזה ייצוג חדשני ומפתיע של דמות האישה". אנחנו (או חלק מאיתנו) כן אומרים דברים דומים על "חסין מוות".
מערבונים משנות ה-50 לא רלבנטיים יותר?
תגיד את זה לג'יימס מנגולד שעשה סרט מקושט בקריצות למערבונים האלה.
http://www.fisheye.co.il/3:10_to_yuma
...שהצופה הממוצע הולך לפספס לחלוטין שהן קריצות.
(וזו, הרי, הנקודה)
כמובן שהתכוונתי ל''יומה'' מפורשות
הסרט לא היה הצלחה מסחרית יוצאת דופן ולכן הוכיח שהקהל לא מעוניין במערבונים בסגנון שנות החמישים. אל תצפה למערבונים רבים מהסוג הזה בעתיד הקרוב.
ולמה לדעתך הסרט מקושט בקריצות למערבונים משנות החמישים? הוא בסך הכל רימייק של מערבון ספציפי אחד, וגם רימייק רופף מאוד. הוא לא מקושט, ובוודאי שלא בקריצות למערבונים בלשון רבים.
לא בדיוק רימייק
שתי הגרסאות של 3:10 ליומה מבוססות על סיפור קצר, כך שהסרט של מנגולד יכול להחשב גם כעיבוד לסיפור ולא רק כרימייק (לא יודע איך בחרו להציג את הסרט). כפי שכתוב בביקורת, הסרט מכיל קלישאות, כנראה מודעות לעצמן, של מערבונים ישנים. לחלקן, כמו העובדה שהנבל לבוש בשחור ורוכב על סוס שחור, הקהל בהחלט יכול לשים לב. לגבי הצלחה מסחרית, קשה לשפוט. לא מדובר בשובר קופות, אבל הוא הצליח יותר ממה שציפו.
קראתי את הסיפור הקצר
ואין חשש לבלבול בין עיבוד לרימייק. עלילתו של הסיפור מכסה רק את השליש האחרון של עלילות הגרסאות הקולנועיות. הסצנות שהוספו להתחלה של גרסת 1957 דומות עד זהות לסצנות שהוספו לגרסת 2007. הגרסה החדשה היא בפירוש רימייק, לא עיבוד.
זה שהנבל לבוש בשחור היא אמנם קלישאה, אבל לא של מערבונים ועתיקה הרבה יותר משנות החמישים. גם דארת' ויידר לבוש בשחור. אני לא חושב שזאת קריצה של ממש. אם כן, גם הרכיבה על סוסים והשימוש באקדחים הן קריצות.
סוסים ואקדחים הם לא קריצות
זה כמו לטעון שחלליות בסרט המתרחש בחלל הן קריצה. תלבושת שחורה היא קלישאה ידועה במערבונים ישנים וקשה לי להאמין שעם כל ההתאמה של הסרט לקהל של המאה ה-21, ג'יימס מנגולד הלביש את ראסל קרואו בשחור בלי מודעות לקלישאה.
גם התלבושת השחורה של דארת' ויידר מול החולצה הלבנה של לוק סקייווקר, משחקת על אותה קלישאה. אני לא יודע אם הדבר היה מקובל בסרטים לפני כן (בתאטרון בטח עלו על זה קודם), אבל אני מנחש שג'ורג' לוקאס בהחלט שאב השראה ממערבונים כשתכנן את הדמויות של מלחמת הכוכבים.
טרנטינו וקרייבן מפורסמים במחוות שהם מכניסים ליצירות אהובות. לא פעם, מדובר במחוות שרק פריקים של ז'אנר מסוים ישימו לב אליהן. מצד שני, הרבה קומדיות שוברות קופות מהעשור האחרון, בין אם של פיקסאר או של ג'אד אפאטו, מכילות מחוות ליצירות קודמות. Old School הוגדר בידי יוצריו כגרסה קומית למועדון קרב, אבל רק מי שראה את הסרט של פינצ'ר (שלא היה להיט בקולנוע), בכלל יבחין במחוות. זה נכון שהקריצות ליצירות קודמות יפספסו הרבה אנשים, אבל מי שמזהה, מקבל ערך מוסף לצפיה.
אז זהו, שלדעתי השאלה ''מי עשה ראשון'' רלבנטית במידה מסוימת
והשאלה "מי עשה יותר טוב" רלבנטית באופן אבסולוטי. או במקרה של "חסין מוות" – מי עשה את זה טוב, נקודה. במקרה שלנו, התשובה היא "לא טרנטינו".
למה, בעצם?
קודם כל, "מי עשה יותר טוב" היא שאלה לחלוטין סובייקטיבית. לכל צופה בעולם יכולה להיות תשובה אחרת לשאלה הזו. האם כל התשובות יהיו נכונות באותה מידה? אם כן, היא כבר לא בדיוק רלבנטית באופן אבסולוטי. אם לא, לאילו תשובות נותנים משקל גדול יותר?
שנית כל, מה זה משנה מי עשה יותר טוב אם את הסרט ה"טוב" אף אחד לא רואה כרגע (ואולי גם לא בעבר) ובסרט ה"לא טוב" צופים אנשים רבים?
ולגבי השאלה "מי עשה ראשון", התשובה עליה תהיה "לא קרייבן". ז'אנר האימה היה מאוד פורה ומגוון לאורך שנות השבעים ותחילת השמונים. "סיוט ברחוב אלם" מ-1984 ציין את סופה של תקופת חדשנות, לא את תחילתו של משהו חדש או טוב יותר.
אז תחליף את ''מי עשה ראשון'' ב-''מי עשה קודם''
ולגבי הסעיף האמצעי שלך – אם סרט שעשה משהו טוב יותר הוא סרט שאף אחד לא ראה, האם זה לדעתך מבטל את היותו טוב יותר?
ולגבי הסעיף הראשון – מעולם לא ניסיתי לטעון שלא מדובר בדעתי הסובייקטיבית – שהיא אינה יותר סובייקטיבית מזו שלך או כל אחד מהגולשים האחרים פה, לרבות כותב הביקורת. והדעה הזאת היא ש-"חסין מוות" הוא סרט שמנסה לעשות משהו שכבר עשו קודם, שכבר עשו יותר טוב, שגם כשבוחנים אותו בפני עצמו הוא לא עושה את זה טוב (ברובו), ושכל הרפרנסים המתחכמים שלו מכסים על פחות או יותר שום דבר, ולא משרתים את האמירה שהוא כאילו מנסה להעביר בכלל, בניגוד לבמאים אחרים (כפי שהסברתי והדגמתי) שכן מסוגלים לעשות את זה.
לגבי הסעיף האמצעי
טוב יותר, עבור מי? סרטים אינם קיימים בוואקום. אם אין להם צופים, אין להם גם ערך. הם לא משפיעים על התרבות והם לא משפיעים על יוצרי קולנוע עתידיים. אם אף אחד לא ראה סרט שהוא טוב יותר, הוא עדיין טוב יותר, ובלתי רלבנטי עוד יותר.
עבור הקהל? המבקרים? הקולנוע?
כמובן שסרטים אינם קיימים בוואקום, וההתייחסות לסרטים שמעט-מאוד אנשים ראו כלא-רלבנטיים עבור הדיון הקולנועי דוחפת את אותו הדיון לוואקום.
אבל זה לא ממש רלבנטי לדוגמה שהעליתי בנוגע לקרייבן, שהוא לא בדיוק יוצר-שולייםשהסרטים שלו נועדו לעלית מצומצמת של אנשים – שתי הדוגמאות לסרטים שלו שנתתי הפכו להצלחות די גדולות, בהפרש של למעלה מעשור זה מזה. אז אפשר לבוא לקרייבן בטענות שבפעם השנייה הוא חידש מעט מאוד, אבל לפחות עשה את זה בחן מסוים. טרנטינו, ב-"חסין מוות" לעומת זאת, לא רק שלא חידש כלום ברמה הרעיונית, הוא גם עשה את זה באופן משמים וטרחני.
אבל זו בדיוק הנקודה.
הוא עשה את זה באופן משמים וטרחני בכדי להדגים שהסרטים שהוא כרגע עסוק במחווה כלפיהם – ובמובנים מסוימים, הסרטים שלו עצמו – הם משמימים וטרחניים. החצי השני אינו משמים וטרחני, ולא בכדי.
אני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל בעוד שבסרט הזה אפשר להאשים את טרנטינו שהוא לא בדרן טוב, בהחלט אי-אפשר להאשים אותו בחוסר מודעות עצמית או שקיעה מכוונת ונרקיסיסטית במחוות ריקות מתוכן.
מה שעצוב זה שכאשר טרנטינו מפסיק לנסות ולבדר את הקהל ועובר לנסות ולעשות לו מניפולציות ברמה עמוקה יותר, הוא נכשל כשלון חרוץ ברמה הכלכלית והביקורתית. זה אומר שאו שהקהל לא מוכן לקבל שינוי דרסטי שכזה, או שהוא פשוט לא מוכשר במיוחד בסגנונות אחרים.
(אפשרות שלישית, כמובן, היא שאני רואה מהרהורי ליבי – אבל אני חושב שיש די הרבה עדויות לתזה שלי בסרט).
השאלה אבסולוטית, התשובה- לא.
עכשיו זו סתם זריקת מונחים אקראיים
שאלה לחלוטין אבסולוטית עם תשובה לחלוטין סובייקטיבית – נשמע לי כמו סתירה לחלוטין אבסולוטית. אתה יכול לקבל אחד מהשניים אבל לא את שניהם בו זמנית.
למה, בדיוק?
לינגוויני שפך יותר מדי מלח למרק. האם המרק עדיין טוב (שאלה אבסולוטית)?
לינגוויני: כן, אני אוהב מרק מלוח.
רמי: לא, המרק כל כך מלוח שאני לא יכול לגעת בו.
סקינר: אני לא אוהב מרק ולכן אני לא יודע.
גוסטו: לאכול אותו בפני עצמו אי אפשר, אבל בהחלט אפשר להשתמש בו כרוטב לירקות.
(4 תשובות סובייקטיביות)
הוכחת יפה מאוד שיש מספר תשובות לשאלה האבסולוטית
אבל השאלה היא אבסולוטית רק כי קראת לה "אבסולוטית". בפועל אין בה שום דבר אבסולוטי. אתה יכול באותה קלות לקרוא לה "גבינה".
אני מעדיף לקרוא לה סטיב.
אתה ממש אוהב לנפנף בגיל שלך, הא?
אני אוהב יותר לראות סרטים,
ובעיקר כאלה שקוראים להם ספרות זולה. מה לעשות שהמכשול היחיד בדרך אליו הוא הגיל שלי?
למרות שזה כיף לנפנף בגיל שלי. אתה לא מאמין כמה תגובות של "אתה בוגר לגילך" קיבלתי לאחרונה.
שעתיים סרט ו-270 תגובות.
לא יודע. באמת שאני לא יודע מה לחשוב על הסרט הזה. באחת התגובות הגדירו אותו כממתק, ונראה לי שזה נכון. משהו מהנה למי שאוהב את סוג הממתק הזה, אבל לא משהו משביע, לא משהו מזין. סתם כזה. הוא היה מגניב. רווי במאגניבות, כרגיל אצל טרנטינו. אבל מה מעבר?
אני לא מומחה לטרנטינו. את "כלבי אשמורת" ראיתי לפני המוווון זמן ואני לא זוכר כלום, כנ"ל "קיל ביל". אני זוכר את "ספרות זולה", "ג'קי בראון", "ממזרים חסרי כבוד" ו-? נראה לי שזה מה שראיתי. ועכשיו "חסין מוות". הופ, מבדיקה בוויקי מסתבר שבזאת השלמתי מבלי לדעת את כל הפילמוגרפיה של האדון. מגניב.
בכולם יש רמה כזו או אחרת של מאגניבות. המינון משתנה מסרט לסרט (וזה גם מאוד סובייקטיבי, כמובן) אבל תמיד יש. הבעיה היא שלפעמים המינון הזה מספיק כדי להחזיק את הסרט ולפעמים לא, ואז הסרט קורס בשל חוסר בדברים אחרים.
"ממזרים" נוטף מאגניבות ויש בו גם סיפור ופואנטה (נקמה וכו'). גם "ספרות זולה" נוטף, יש בו סיפור ויש בו את הגימיק הלא-לינארי. אני מודה שעד היום אני מנסה להבין מה היתה האמירה בגימיק או שזה היה רק גימיק לשם גימיק – ולא מצליח. בכל מקרה, הוא הצליח להחזיק את עצמו. ב"ג'קי בראון" היתה מאגניבות והיה סיפור, אבל משהו שם היה חסר, המאגניבות לא היתה ברמה מספיקה. וכנ"ל גם "חסין מוות". היתה מאגניבות שזורה לכל האורך, אבל לא היה סיפור ולא פואנטה, לא ברור למה שני חלקים, סרט בלי גיבור במובן הפשוט של המושג. בקיצור, לא מספיק.
אני לא טוב בניתוחים קולנועיים עמוקים, ומבחינתי המאגניבות הזו היא אלמנט חשוב אך בלתי כמית וכאמור, גם סובייקטיבי מאוד. אז ברור שאפשר לנתח כל חצי משפט שכתבתי מבחינות אחרות ולהסביר את זה אחרת. בסופו של דבר, "חסין מוות" הוא מגניב לחובבי הז'אנר הטרנטינואי, חובבי הדיאלוגים והסגנון וכו'. ומהבחינות האלה הוא באמת היה כיף. אבל מה עוד? יש בו סיפור? יש לו פואנטה ממשית? יש לו סיום סביר?
ספק. לכן הוא רק ממתק. ממתק טעים, אבל ממתק.
מה זה בדיוק סרטי בריכה של שנות ה-40-50?
בחיים לא שמעתי על דבר כזה… או שגם זה בעצם רפרנס תרבותי מתוחכם שהצופים (הקוראים) לא אמורים להכיר?
מיוזיקלס משונים,
שברובם הורכבו מסצנות של נשים ששוחות בבריכה וקופצות אליה ושוחות בה בדרכים אסתטיות כלשהן.