זה היה יכול בקלות להיות גימיק ותו לא; הצגה של אירוע היסטורי – במקרה הזה, המאבק הפוליטי בקרב חברי ההנהגה הסובייטית לגבי זהות היורש של הרודן הידוע לשמצה יוזף סטאלין לאחר שזה נפטר ב-1953 – בצורה קומית נשמע כמו משהו שהוא אינו רחוק מז'אנר ה"ביוגרפיה המתחכמת" המתהווה לו בשנים האחרונות (עם סרטים כמו "הזאב מוול סטריט", "מחווה טיפשית וחסרת טעם", ו"אני, טוניה"). אלא שבניגוד להם, "סטאלין מת!" לא מנסה להצחיק דרך שבירות הקיר הרביעי וגם לא דרך בחירות סגנוניות מחוכמות. במקום להדביק את ההומור על האירועים ההיסטוריים, הסרט נותן להומור של הסרט לנבוע מהאירועים ההיסטוריים עצמם – ולמרבה השמחה (והצער של האנשים שחוו את האירועים עצמם), יש לו עם מה לעבוד.
זאת משום שהחברה הסטאלניסטית אותה הסרט מציג באמת הייתה בנויה עם המון פוטנציאל לאבסורד קומי: כשהמדינה היא כ"כ ריכוזית וכ"כ מעורבת בחיים של האזרחים שלה, מדהים לראות איזה דברים ביזאריים אנשי השלטון מסוגלים לבצע פשוט כי יש להם את היכולת לכך – וזה בהחלט מגיע למקומות מטורפים; כשכל חדר עלול להיות מרושת באמצעי האזנה ומילה אחת לא במקום לאדם הלא נכון יכולה לשלוח אותך למקומות שאף בן אנוש לא רוצה להגיע אליהם, אתה הולך להתפלפל מאוד עם המשפטים שלך, לשנות ניסוחים באמצע, לעצור את עצמך באמצע משפט שנשמע לא טוב, לשחק עם הרעיונות של "אמת", "עובדות" ו"היסטוריה" ולהיות לחוץ מאוד אם משהו בעייתי נפלט לך בטעות – ומה לעשות, זה מצחיק; כשאתה חי תחת שלטון כ"כ אכזרי ודורסני, או גרוע מכך, כשאתה חלק ממנו, וכל האלימות או הפרות זכויות האדם שעבורנו ייראו נוראיות לך ייראו כמו שגרה ("מצטער, אני כבר לא בדיוק זוכר את מי הרגנו כבר ואת מי לא", אומרת דמות אחת בשלב מסוים) – זה, נו, מצחיק; וכאשר פולחן האישיות של שליט המדינה מגיע לרמה כ"כ חסרת פרופורציות שזה מוביל למצב שבו גברים זקנים ומכובדים מתייחסים לסטאלין כמו פאנגרילז בנות 12 של זמר פופ – זה כבר קורע מצחוק.
הגישה הזאת של שאיבת הומור מחומר הגלם שלו מעידה על שילוב יקר מפז של ידע היסטורי והבנת החומר עם כישרון לבנייה של סיטואציות קומיות מוצלחות בו ניחן במאי הסרט ארמנדו יאנוצ'י ("בסוד העניינים", "ויפ") . על הבסיס הזה יאנוצ'י מספק לקהל דיאלוגים שנונים (ראויה לציון סצנה שבה חברי ההנהגה הסובייטית דנים במשמעותו של טלה מסוים בציור מסוים ברגע מאוד מסוים), פאנצ'ים מושחזים, שורות מחץ אכזריות, תככים פוליטיים ביזאריים, ואפילו סלפסטיק הולם בצורה מפתיעה – כל זה בכמות גדולה ובקצב מהיר למדי. תוסיפו לזה אווירה מאוד ארסית ועוקצנית ששורה מעל הסרט, ומה הפלא שחבר מונטי פייתון לשעבר מייקל פאלין מרגיש בסרט הזה כמו בבית.
אפרופו פאלין, בניגוד לסרטים אחרים שלוקחים קאסט דובר אנגלית ומכריחים את כולם לדבר במבטא רוסי מזויף, "סטאלין מת!" נמנע מכל זה ופשוט נותן לכולם לדבר באנגלית במבטא הרגיל שלהם (בריטים במבטא בריטי, אמריקאים במבטא אמריקאי), כאשר לשם העקביות אפילו שלטי ה"יציאה" כתובים באנגלית ולא ברוסית. הבחירה הזאת נראית כמו הודאה של היוצרים שמודים שכן, הם עדיין רק חבורה של בריטים ואמריקאים שעושים סרט על תרבות אחרת לגמרי, ושאם תהיה פשלה איפשהו, צריך לזכור שזה רק תיאור האירועים כפי שהם נתפסים בעיניי יוצרים שעומדים "מבחוץ" – אבל זה עובד. במקום שזה יגרום לסרט להיראות מגוחך, הדבר משרה על הסרט אווירה של אי-יומרנות מבורכת וכבוד לחומר המקור. וכן, בניגוד למה שמשרד התרבות של פוטין טען בנימוק להחרמת הסרט הזה בארצם, אין כאן שום לעג לאומה הרוסית ושום זלזול בהיסטוריה שלה. הלעג הוא לצורת השלטון המאוד המסוימת והשלכותיה, והדיוק שלו בכל הקשור לאירועים ההיסטוריים ולניואנסים הרבים של התרבות הרוסית (שקצת קשה להסביר אותם במילים למי שאינו רוסי בעצמו) מעיד על הבנה עמוקה ומכבדת של החומר.
חוזקה נוספת של הסיפור היא הדמויות שלו שמשוחקות נפלא וכתובות עם המון אופי וצבע. למעשה, הדבר היחיד שאפור בדמויות הוא המוסר שלהן. הסרט לא מכחיש שכל משתתפיו נמצאים על הסקאלה של "איש רע" ואין ניסיון לשפוך אור חיובי יתר על המידה על אף אחת מהן. ניקיטה חרושצ'וב, בעל התפקיד הזניח ביותר בממשלתו של סטאלין, הוא הדבר הכי קרוב לגיבור שיש בסרט, ואפילו לגביו מובהר שזה לא שהוא האיש הכי טוב בגלריית הדמויות הזאת – אלא שהוא פשוט הכי פחות מרושע. את חרושצ'וב מגלם סטיב בושמי בתפקיד שראוי להיות מוגדר ביום מן הימים כאחד מהטובים ביותר שלו – הוא נבלע לחלוטין בתפקיד, ולא רק בקטע הפיזי עם האיפור המרשים אלא גם באיך שהוא משרטט את הדמות: חרושצ'וב של בושמי הוא קולני, גס וחסר טאקט (באופן די נאמן למציאות, כפי שתיארו אותו מקורביו); בחור שלא עושה רושם של בעל כישורים… כלשהם. והקטע הוא, שלכל זה הוא מודע לחלוטין ובדיוק את הדברים האלה הוא מנצל לטובתו כדי להנחית מכות מפתיעות מהמקומות הכי לא צפויים. זה לא הופך אותו לאיזה מקצוען קר ומדופלם – דווקא הביטחון בדרכו שלו גורם לו להתמודד די גרוע עם מצבי לחץ, והוא נירוטי ברמה שלא הייתה מביישת את וודי אלן. כל המאפיינים המנוגדים האלה יוצרים דמות בלתי נשכחת שאחראית לכמה מהרגעים הכי מצחיקים בסרט.
עוד ראויים לציון הם מייקל פאלין בתפקיד שר החוץ מולוטוב, הקומוניסט האידאליסט והתם עד כדי גיחוך, ג'פרי טמבור שנותן הופעה מצוינת בתור גאורגי מלנקוב, סגנו של סטאלין ויורשו המיועד: אדם פתטי למדי, לא מבריק במיוחד, שלחלוטין מודע למגרעות של עצמו ולעובדה שהופל עליו ג'וב קצת גדול מדי עבור יכולותיו, וג'ייסון אייזקס בתפקיד קטן אך בולט למדי של גנרל ז'וקוב המפורסם. אבל את ההצגה גונב, אם תשאלו אותי, סיימון ראסל-ביל בתפקיד לברנטי בריה, ראש המשטרה החשאית של סטאלין.
הדמות הזאת הייתה יכולה להיות הבור המוסרי הגדול של הסרט: הצגה קומית מדי שלו עלולה הייתה יכולה להיות לא מכבדת עבור כל האנשים שנפגעו מהפעולות שלו ולפגוע בטעם הטוב שהסרט משאיר. אך החששות שלי התפוגגו מהר מאוד כשהסתבר שיאנוצ'י וכותביו הבינו טוב מאוד שאם צריך לבחור מי האיש הכי רע מבין חבורת האנשים המאוד רעים שמאכלסים את הסרט – זה בריה, ומכאן והלאה הם מתייחסים אליו כנבל לכל דבר. הסרט לא נמנע מהצגת המפלצתיות יוצאת הדופן של בריה אפילו ביחס לשאר המנהיגים הסובייטים, והמפלצתיות הזאת היא ככל הנראה הכלי העיקרי של הסרט בניסיון להסביר מה היה כ"כ בעייתי בצורת השלטון הזאת. כל זה לא בא בסתירה עם היותו של בריה הדמות המצחיקה ביותר בסרט, שלה כמה מהשורות וההגשות היותר משעשעות שבמהלכו. ראסל-ביל, שנחשב לסוג של אל בעולם התאטרון הבריטי אבל עד היום בקושי עשה תפקידים ביצירות מצולמות, לחלוטין מתענג על שני האלמנטים של הדמות – הנבל השטני והקומיקאי – ויוצר בכך דמות שכיף לצפות בה כמו שכיף (ורצוי) לתעב אותה.
בכל הנוגע לדיוק היסטורי, יש לציין שהסרט הוא ברובו מדויק היסטורית מבחינת השתלשלות האירועים, ככל שאני הצלחתי להבחין. למען האמת, רוב האי דיוקים שיש בסרט הם כשהוא מפחית או משמיט אירועים שפשוט היו כ"כ ביזאריים שהיוצרים הרגישו שלא יאמינו להם. אני אומר "רוב" כי כן יש שינוי אחד מהותי שלא ברור לי למה עשו אותו. נכון שצריך לדעת לשנות דברים כשמעבדים סיפור, אבל השינוי הבודד הזה מקרין על הבעיה היחידה של הסרט ברמה הקולנועית: הסרט דוחס סדרת אירועים, שבמקור הייתה פזורה על פני שלושה חודשים, על פני יום אחד. כתוצאה מכך, זה גורם למערכה השלישית לסבול מזירוז יתר, שבתורו גורם לכל החלק האחרון של הסרט להרגיש קצת מאולץ מבחינה תסריטאית: דמויות עושות החלטות מסוימות שבמציאות לוקח להן הרבה יותר זמן לחשוב עליהן, ובטח לארגן אותן.
בעצם, יכול להיות שאני כן מסוגל לחשוב על סיבה לגיטימית לשינוי הזה, וזה שהיא גורמת לסוף שלו יותר להתאים לתמה המרכזית של הסרט, בצורה שלא הייתה יכולה לעבוד אם הסרט היה נצמד לסדר האירועים המציאותי, והתמה הזאת היא "חייתיות". אולי האירוניה הכי גדולה שנובעת מהסרט היא העובדה שדווקא במדינה כ"כ טוטליטרית וריכוזית יכול להתרחש כזה כאוס, כשכל הסיפור כאן הוא כרוניקה של בלאגן וחוסר סדר שיוצאים משליטה בקרב אנשי ההנהגה, בזמן שכלפי חוץ הכל נראה לכאורה שקט. לכן יכול להיות שהרבה יותר מזוועות המשטר, הדבר שהכי זעזע אותי בסרט היה הצפייה בגברים זקנים ומכוערים, שלכאורה אמורים להיות אלה שמכווינים את הדרך עבור האזרחים – פשוט מתקוטטים אחד עם השני באופן הכי ילדותי ואינפנטילי שיש על ענייני אגו מטופשים, ממש כמו חיות פרא. יאנוצ'י הראה מנהיגים עכשוויים עושים את זה ביצירות כמו "ויפ" או "בסוד העניינים", אבל איכשהו כאן, כשמורגש שעל כף המאזניים נמצאים החיים של מיליוני אזרחים – הזוועה הרבה יותר אמיתית. אבל כמה שזה מזעזע – זה מצחיק בדיוק באותה המידה. ובבחינה הזאת, "סטאלין מת!" מאוד מאוד מזעזע. ומאוד מאוד מצחיק.
ביקורת מצויינת
הסרט בכלל לא היה על הרדאר שלי, ועכשיו אשקול לצפות בו. יישר כוח על ביקורת כתובה היטב.
ביקורת מעולה
מאוד אהבתי את הסרט, מהסיבות שתוארו למעלה. הסרט מתאר בצורה מצויינת את הבלבול והאבסורד ששוררים במשטר טוטליטרי שבו אין חוקים, אלא רק רצון של אדם אחד, כשהאדם הזה מסתלק. חבורת הגברים האכזריים והלא יוצלחים ששולטת במדינה באותו זמן (ונבחרו להיות סגניו של סטלין בדיוק בגלל שתי התכונות האלו, וגם הסרט מתייחס לכך) מצליחה לריב על כל פרט קטן ואינפנטילי בזמן שחייהם של האזרחים עוברים טלטלה, מה שעושה את האספקט הקומי בסרט מוצלח.
חולק לגמרי
הסרט אמנם מצחיק מאוד בקטעים מסוימים אבל המציאות שהוא מתאר מזעזעת במיוחד . העובדה שלא עבר הרבה זמן מאז והעובדה שזה סרט אמריקאי בריטי/בריטי צורמת מאוד. הדרך ההומוריסטית שבה הסרט מראה חיסולים ועינויים (ובצורה לא ישירה אונס ופדופיליה) , מעידה גם על זלזול גדול ברוסים וגם על חוסר רגישות לאנשים לא מעטים (רבים מהם עוד חיים) שהם או בני משפחתם עברו את הגיהנום הזה.
זה די מדהים שהאירועים שמתוארים בסרט אכן קרו באמת (ממש לפרטי פרטים) ועם זאת ההרגשה שיצאנו היא שהסרט לא סגור על עצמו. הוא לא מצחיק או מופרע מספיק כדי להיות קומדיה טובה באמת והוא כל כך חסר רגישות שקשה מאוד להתייחס אליו כניסיון רציני להתעסק במה שהיה שם.
אנחנו (והרוסים הנוספים שהיו אתנו באולם) חשבו שזה סרט מוזר בעיקר . דעתי האישית הוא עושה משהו מקביל לקומדיה על השואה (כולל התייחסות הומוריסטית למחנות ההשמדה) אבל ממקום מאוד מזלזל , לא חושב שהיינו נותנים לדבר כזה לעבור בארץ או בכלל והרוסים בצדק גדול החרימו את הסרט הזה.
מה בסרט בעוניך מזלזל בקורבנות המשטר הסובייטי?
ההצגה של האנשים הממש רעים האלה כפתטיים? לפי ההיגיון הזה, אפשר בדיוק להגיד ש"הדיקטטור הגדול" הוא סרט שמזלזל בשואה וצוחק עליה.
זה לא אותו דבר מהמון סיבות. אבל מבחינתי הסיבה המרכזית היא שאי אפשר לנתק את הסרט מההקשר הפוליטי שבו הן ארצות הברית והן בריטניה במלחמה קרה עם רוסיה וככזה הסרט הרגיש בלא מעט מקומות כסרט פרופגנדה אנטי רוסי שמפגין חוסר חמלה הן כלפי המרצחים אבל גם כלפי הקורבנות באותה מידה.
המקבילה של זה מבחינתי היא (אולי) סרט איראני עכשווי שצוחק על השואה ומראה סצנות רצח של יהודים בצורה הומוריסטית (כמו הסצנה הדי מזעזעת לקראת סוף הסרט הזה בסיביר)
יש לי תחושה שמדובר כאן בהבדל תרבותי שקשה מאוד לגישור.
מילא שהרוסים לא אוהבים לצחוק על עצמם, אבל יש כאן גם משהו אחר: הומור בריטי הרבה יותר מרוחק רגשית, והבריטים פשוט מסוגלים לצחוק על דברים אפלים ביותר מבלי להרגיש שהם מזלזלים באף אחד ןמבלי להתכוון להפגין זלזול. לא ראיתי את הסרט, אבל מה שאני מכיר מההומור הבריטי גורם לי לחשוב שסביר להניח שהמטרה היתה להפנות זרקור אל המפלצתיות של המערכת הסובייטית, וממש לא להקטין את הסבל שנגרם לקורבנות הסטאליניזם.
עשית לי חשק לראות את הסרט. תודה:)
שלא לדבר על כך שאני מאוד אוהב הסטוריה.
כל כך נהניתי מהביקורת הזו
כתובה נהדר, מתארת את הסרט על חוזקותיו בדרך אינטיליגנטית ומעמיקה. ממש ממש אשמח לקרוא ביקורות נוספות שלך כאן.
לגביי הסרט עצמו – אני מאוד נהניתי ממנו, למרות שלא הייתה לי כמעט שום היכרות עם הנפשות הפועלות וההיסטוריה שהסרט מתאר. אני שמחה לשמוע שהוא נצמד בצורה מדויקת למדי לעובדות ההיסטוריות (עם כוכבית מובנת משהו לגביי קיצור משך הזמנים בין האירועים). האמת שחלק מההתרחשויות בסרט היו כל כך הזויות שהייתי נוטה להניח שיש שם לא מעט הגזמות והמצאות לצורך התסריט. שמחה לדעת שלא כך הוא.
חייבת לומר – כל כך נהניתי לראות את מייקל פאלין בסרט חדש. הזכיר לי שוב כמה אהבתי את מונטי פייתון ושאולי הגיע הזמן לעוד מרתון.
תודה רבה :)
רק אתמול נתקלתי בסרטון בדיקת עובדתיות של הסרט. יש כאן כמה דוגמאות שמעידות על שחלק מהאירועים האמיתיים היו אפילו יותר מוזרים מהמוצג בסרט (בעיקר האחד שנוגע בסצינת הפתיחה).
https://m.youtube.com/watch?v=UI2qn5Y8DDQ
אג , טעות שהסרט (ואפילו אני, בביקורת) כן עשה זאת ההצגה של מולוטוב כשר החוץ. כלומר, כן, מולוטוב היה מזוהה באופן אייקוני עם התפקיד הזה ולנצח ייזכר בתור שר החוץ של סטלין, אבל בשנת התרחשות הסרט, 1953, הוא ספציפית היה כבר נטול תפקיד.
יש אולי לינק תקין?
(ל"ת)
https://www.youtube.com/watch?v=TG-tG-Wo0Do
באמת יופי של ביקורת
לא התלהבתי כמוך, למרות שבאמת מדובר באחלה של סרט בסה"כ, אבל פשוט כתבת נהדר.
אפרופו הגסות, הקולניות וחידלון האישים לכאורה של חרושצ'וב
בנאום (אמיתי ומתלהם) שחרושצ'וב נשא באו"ם נגד הגזענות הנפשעת של אומות המערב נגד האדם השחור הוא שרבב את הפנינה הבאה (תרגום מהזיכרון המטושטש שלי): "אני תומך גדול באדם השחור, ואני מתנצל אם המילה "שחור" עלולה להיתפש כפוגענית בקרב כושים".
אהבתי
אהבתי הן את הסרט והן את הביקורת.
הסרט מצלם בפוקוס ובזום את הצד האפל של התקופה ודוחף לעם הרוסי את התמונה לפרצוף.
הוא סרט קשה למי שמעורב רגשית – רוסיה של אותה תקופה יוצאת רע מאוד – וזאת למרות שדרך ההומור היא הדרך הכי אנושית שבה אפשר להציג את רוסיה של אותה תקופה.
שילוב של "ממזרים חסרי כבוד" עם "פולישוק".
אולי זה תחילתו של ז'אנר המאפשר התמודדות עם עבר אפל ע"י הומור.
עכשיו כשיש כבר סרט שמציג אנשי מנגנון מרושע כאנושיים יתכן גם סרט שיציג נאצים כאנושיים.
לדוגמא סרט שגיבוריו נאצים נלעגים שמשחקים אותה נאמנים לאידיאולוגיה כשבעצם הם עסוקים בלדאוג לקידומם האישי ובלהתחמקות מלחימה בחזיתות האמיתיות.
הסרט הוא יצירה אומנותית וראוי היה שבסופו תוצג סקירה קצרה עם קטעים דוקומנטרים על הארועים המדויקים כפי שקרו באמת תוך התיחסות רצינית לקורבנות משטר האימים:
ז'וקוב לא היה הרמטכ"ל בפועל אלא בדימוס,
מולוטוב לא היה שר חוץ.
הארועים בפועל לקחו מספר חודשים ולא הכל קרה בו זמנית כשכולם בלחץ כל הזמן.
המוות לא היה פתאומי – סטאלין מת רק מספר הימים לאחר השבץ.
ואחרון חביב מייקל פאלין קצת מיותר – שר חוץ של מעצמה לא יכול להיות כזה אידיוט תמים.
היו לי כאלה תקוות לסרט הזה
וצר לי אבל מצאתי אותו פשוט… משעמם. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הגיחוכים שהוא הוציא ממני, וצחוקים אמיתיים לא היו בכלל. הלוואי שהייתי רואה בו את כל מה שכותב הביקורת ראה…
ביקורת מעולה!
תשמע… ראיתי כת הסרט וממש חשבתי לעצמי- איך כותבים ביקורת על סרט כל כך הזוי?! שמצד אחד מתייחס להשתלשלות העלילה ברצינות רבה ומצד שני מצליח להצחיק לא דרך בדיחות מכוונות ומתאמצות, אלא כמו שאמרת- בטבעיות מתוך האבסורד של הסיטואציות!
אחלה ביקורת… תודה!
אחלה סרט - תודה על ההמלצה
נדיר שיש סרט שהוא גם הסטורי וגם מצחיק.
קצת הזכיר לי את Black Adder, עם הבדיחות השחורו, הציניות והסרקסטיות של גיבוריו.
תודה על ביקורת מצוינת
הטריילר גרם לי לצפות לקומדיה. לרגע לא חשבתי (על-סמך הטריילר) שמדובר בסיפור אמיתי, אלא בקומדיית מצבים משוגעת עם רקע היסטורי אבסורדי. בפועל, זה הרבה יותר סרט היסטורי ביקורתי מאשר קומדיה; הוא מלחיץ רגשית במקרים רבים. סרט מצוין.
הולך היום עם סבא שלי לראות את הסרט. סגירת מעגל משובחת
אחרי שחי קרוב לחצי מחייו בדיקטטורה הרצחנית הקומוניסטית של סטאלין וחבריו (וממשיכיו), בעולם שבו היה מפחיד להגיד מילה לא במקום כי היו מלשינים עליך לשלטונות וזורקים אותך לגולאג, הוא ילך לראות קומדיה על זה במדינה חופשית.
בעיניי זה פשוט נהדר. מקוה שיהנה ושהסרט לא יהיה מהיר מדי בהתרחשויות
אחרי תגובה כזאת
ברור לך שאתה מחוייב לכתוב פה את דעתו של סבא על הסרט, כן? הרמת.
אז קודם כל יש הקרנות מיוחדות עם כתוביות ברוסית בלב וכל הכבוד להם על כך
ראיתי אותו בזווית העין מגחך לעתים (הוא לא אחד שיקח סרט כזה ברצינות ויעלב על חוסר הרגישות כלפי הקורבנות), הוא חזה חלק מהדברים לפני שנאמרו אלא רק כשנרמזו, מה שמצביע על דיוק היסטורי…
ובכללי הוא אמר שממש סבבה. רק שהוא לא בטוח גם אם הקטע של פתיחת המחסומים והירי ב1,500 אנשים היה אמיתי, הם רק זוכרים שנשמרוס למוות עשרות או מאות אנשים בהלוויה של סטאלין כי אנשים היו בשוק והלם ורצו להתקרב ולגעת בתהילה של ארון הקבורה, וזה גם משהו שלא היה בסדר
וזה גם משהו שלא היה בסרט*
(ל"ת)
סרטון מערוץ History Buffs הנהדר
שמנתח את הסרט באריכות ולעומק בכל הקשור לאספקט הדיוק ההיסטורי שלו. 46 דקות, אבל שווה את זה.
https://m.youtube.com/watch?v=TG-tG-Wo0Do