ביקורת: מוות על הנילוס

אני מודה, אין לי מושג מה דעתי על קנת' בראנה. כשאני שומע על הבמאי הזה, תמיד מדברים על "העיבודים השייקספיריים שלו"; ובכן, מעולם לא ראיתי את העיבודים שלו לשייקספיר. או של כל אדם אחר. או קראתי את שייקספיר בכלל. אם לי יש סיבה לא לאהוב את בראנה, זה הבימוי המעפן שלו ל"תור" הראשון.

ומה לגבי בראנה השחקן? אוקיי, הוא היה ונשאר גילדרוי לוקהרט מושלם, אבל בשאר הפעמים בהן הוא שיחק נבלים הוא לא ממש הותיר עלי רושם.

אז רגע, בתור במאי ושחקן גם יחד כשהוא בתפקיד הגיבור? כלומר, "רצח באוריינט אקספרס"? הממ, גם לא ממש היה אכפת לי מהרקול פוארו של בראנה. מעולם לא קראתי אגאתה כריסטי לפני כן (מאז השלמתי כמה), לא ראיתי את הסרט שיצא בשנות השבעים (לא השלמתי), ואפילו את הטוויסט המאוד מוכר של הסיפור הזה לא הכרתי. העיבוד של בראנה לספר היה חביב, וכמו כן סרט ששכחתי ממנו ממש מהר. ובאמת, גם ממש לא היה אכפת לי מהשפם. אז המשכון? עם גל גדות? למה לא?

אז ראשית, בואו ננסה לבדוק אם יש "למה כן". בתחילת הסרט החדש לוקח רגע או שניים עד שמבינים שאנחנו לא ב"בלפסט", כי אנחנו מתחילים עם סיפור בשחור לבן, והוא מתרחש בשלב כלשהו במלחמת העולם הראשונה. הקטע הזה הוא בעצם סיפור קצר וחביב שמספר לנו על מקורו של השפם של הרקול פוארו גרסת בראנה. המודעות העצמית של הסצינה הזו פשוט נהדרת, ולמרות השחור והלבן ודברים קצת עצובים שקורים במהלכה, יש פה קלילות מבורכת, מעין קריצה של בראנה על ההתחלה לקהל שלו: "אני יודע, אני יודע, באתי ליהנות ולא ליצור את סרט הבילוש המופתי הבא". הקדמה טובה.

אנחנו חותכים לשנת 1937 בלונדון, המסך שוב צבעוני, ופוארו יושב במועדון חביב, מאזין לזמרת בלוז מפורסמת (סופי אוקונדו) וצופה באשת החברה הגבוהה לינט רידג'ווי (גל גדות) מפלרטטת עם ארוסה החתיך (ארמי האמר) של נערה חביבה בשם ז'קלין (אמה מקי). כמה שבועות לאחר מכן פוארו נמצא במצרים מסיבות שתובהרנה במורד הדרך, ומפה לשם מתגלגל לחתונתה של אותה לינט, בחברת קבוצת אנשים מפה ומשם המכירים את היורשת העשירה – ביניהם אותה זמרת והעוזרת שלה, רופא, מנהל עסקים, משרתת אישית, ציירת, הבן הפזיז שלה, אשת חברה קומוניסטית ויש עוד. אני אמנם קצת מצמצם את הדמויות פה למילה אחת, אבל האמת היא שהצגת הדמויות היא סבבה: יש אפיון קצת יותר ממינימלי לכל אחת מהן, ובדיוק מספיק זמן מסך כדי שיהיה אפשר לזכור מי זה מי ולמה הוא פה. בנוסף, אמנם השחקנים המכובדים והמוכחים שכאן (גם אנט בנינג ולטישיה רייט כאן) לא מאד מתאמצים, אבל הם בבירור נהנים על הסט.

ואז קבוצת האורחים המכובדת עולה על ספינה ששטה בנהר הנילוס, ובסוף יש גם מוות. על הנילוס.

כאילו, לא ממש בסוף. לא הסתכלתי בשעון, אבל לפחות שעה עברה לפני שמישהו מת, עד כדי כך שגם לכתוב "למי עשו זאת" זה ספוילר. זה לא ניחוש קשה במיוחד, אבל אולי זה טיפהל'ה מוגזם להזמין אותי לסרט בלשי ולגרום לי להעביר חצי מתוכו בשאלת "מי יעשה את זה ולמי" במקום "מי עשה את זה ולמה".

אבל כשהרצח מגיע, זה כן סרט בלשי קלאסי: כולם חשודים, לכולם יש איזה סוד שגורם להם להראות חשודים עוד יותר, הבלש החכם והדגול מצרף רמז אחרי רמז ומכריז על הרוצח במהלך אסיפה כללית.

התוצאה חביבה. כאמור, רשימת הדמויות פה סבירה למדי ולמרות שקיטרתי על הזמן שעובר עד שקורה משהו ממשי, הוא עובר יחסית סבבה כי נחמד עם האנשים האלה – וכשהרצח מגיע והסרט סוף סוף מעלה הילוך, הוא כן מצליח לסחוף ולרתק וגם להצחיק פה ושם.

אם יש אכזבה מסוימת, היא נרשמת אצל הקאסט הראשי: כאמור, אין לי דעה מיוחדת לגבי בראנה השחקן, וגם כאן הוא לא מצליח להתעלות מעל לדרגת "בסדר". השם הגדול השני שעל הפוסטר הוא גל גדות, וצר לי לומר – היא לא מתאימה לתפקיד שלה בכלל ולא נראית אפילו קצת כמו יורשת אריסטוקרטית עשירה. אני מבין שגדות היא שם גדול והכל, אבל חבל שלא נתנו את התפקיד למישהי כמו ונסה קירבי. הצלע השלישית המפורסמת היא האסון היח"צני הקרוי ארמי האמר; אם מצליחים להדחיק את הסיפורים אודותיו, הוא משחק לא רע, אבל בסצינה אחת האובר אקטינג שלו חורך את המסך (ואת הרמקולים) וגורם לגיחוך מכל הסיבות הלא נכונות.

אם רוצים עוד חסרונות, אז הנה גם משהו שהציק בסרט הקודם – בראנה לא מאוד טוב בגיאוגרפיה. אנחנו מבלים הרבה זמן על הספינה, אבל היה יכול להיות יותר ברור מי נמצא איפה, שאלה חשובה למדי בעלילה בלשית כמו זו. הסעיף הספציפי הזה גם נוגע בשאלה הכללית שנוגעת ליצירות בלשות: האם ניתנו לקוראים או לצופים מספיק פרטים כדי שיוכלו לפענח את השאלה בעצמם, ואני לא בטוח איפה הסרט עומד לגביה (כי הפתרון אולי קל לניחוש, אבל הלוגיקה של הבלש שהובילה אליו לא נמסרת לצופים לפני שלב הפענוח). התשובה לשאלה הזו ודאי לא מוצלחת בהשוואה לזו שקיבלנו ממש עכשיו מה"אפטר פארטי", למשל.

ואפרופו הפענוח, קשה לי גם להאמין שהפתרון עצמו, שאולי הפתיע את קוראי הרומן המקורי לפני שמונים וחמש שנה, יתפוס את הצופה המודרני והמנוסה לא מוכן. גם השלב הקלאסי של "חשד במועמדים האחרים ואז בעצם לא" לא מבוסס כמו שצריך ומרגיש כאילו זה רק לצאת ידי חובה.

אבל אם יש חסרונות כאלה ואחרים, בראנה מפצה עליהם בלב גדול: ישנו בסרט קטע שבו הבמאי מנסה למצוא אנושיות אצל הבלש, ובעצם לסגור מעגל עם הסצינה הפותחת. הקטע הזה מעניין ברמת הרעיון, חלש ברמת הביצוע, אבל בעיקר מראה שבראנה באמת אוהב את מה שהוא עושה כאן ולכן לא מוכן שהבלש שלו יהיה המגלומן הלא-מאד-נסבל שהוא בספרים.

ובסוף זאת הסיבה שאני כן ממליץ על הסרט. בראנה – והקאסט כולו, לפני ומאחורי המצלמה – נהנה כאן מכל רגע, האווירה משוחררת ונחמדה וכיף לצפות במשהו שגם לאנשים שעשו אותו היה כיף. אז אולי לסרט החדש של בראנה אודות הבלש הבלגי היהיר אין סיבה טובה של "למה כן", אבל גם אין ממש כזו ל"למה לא". דרך סבירה ביותר להעביר שעתיים בסבבה.