בימים האחרונים יש לי שני קולות בראש. האחד אומר משהו כמו "על בסיס כל הנתונים שיש לנו, אין ממש סיבה לחשוש. לא מהתנהלות הממשלה, לא מהידבקות במגפה, לא מאלף ואחד דברים שקרו לך השבוע ונראה שבסך הכל הסתיימו על הצד הטוב ביותר שלהם". השני אומר "אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה".
נראה שבימים האחרונים נקלענו למעין מבחן ארצי עצום של "ועכשיו אתם בפאניקה? ועכשיו? ועכשיו?", ונראה לי שגם אנשים שלרוב אדישים להתנהלות שבחוץ מתחילים לתפוס איזה עמדה כלשהי בנושא התבהלה שהם כן או לא נמצאים בה. גם אני, לרוב אדם די אדיש, הצלחתי לצאת קצת משלוותי (למרות שזה קשור גם לאירועים חיצוניים (אחרים) ולא רק למגפה והתנהלות הממשלה בעקבות המגפה). מכיוון שעד כה לא ממש הייתי צריך להתמודד עם פחדים ואי וודאות, אני פחות אדם של מנטרות כמו "Just Keep Swimming", אבל זה לא אומר שאין לי למי לפנות כשאני צריך לזכור איך להתמודד עם משברים. בעיתות האלה אני פונה לסטושי קון ז"ל, יוצר הסדרה "סוכן פרנויה" ופטריק מקהייל, יוצר "מעבר לחומת הגן".
מדובר בשתי סדרות מאוד שונות עם עלילות מאוד שונות, אבל לשתיהן יש אותו המסר: זה לא שהכל בראש שלך, אבל הראש שלך יכול לקבוע איך תתמודד עם האיום.
נתחיל עם קון. "סוכן פרנויה" היא מהסדרות האלה שלא עולות מספיק בדיוני "הסדרה הכי טובה אי פעם", ואני אניח שזה רק בגלל שיש בלבול בשאלה אם זאת מיני סדרה או סדרה ולא חלילה בגלל התנשאות על אנימציה בכלל ואנימציה יפנית בפרט. היא מהאנימציות היפניות האלה שעולם האנימה משתמש בהן כאשרור לכך שכן, אנימה יכולה להיות אמנות, ואז עובר לעסוק שוב בסדרות אקשן/רומנטיקה לבני ובנות נוער שחחח ציצים. מדובר בעוד סדרה שמוכיחה שכשאנימה רוצה היא יכולה להיות יצירה עמוקה שאף אחד לא מתחרה בה, אבל בניגוד ליצירות אחרות מסוגת האנימה, יצירות עמוקות של 13 פרקים לא מספקות קהל מעריצים מאובסס שמחכה לפרק 100 של הסדרה.
הסדרה מספרת על מגפה. טוב, מילולית היא מדברת על סדרת תקיפות של נער צעיר עם כובע אדום, סקייטים ומחבט בייסבול זהוב, אבל תכלס היא מדברת על מגפה. הסדרה עוקבת אחרי צמד השוטרים שמנסים למצוא את התוקף, אחרי הקורבן הראשון שלו, ואחרי שלל דמויות אחרות אותן תוקף "החובט הקטן" (Lil’ Slugger. לא ראפר מסוגת הטראפ) ונראה שהחיים שלהן דווקא השתפרו כתוצאה מהתקיפה.
זאת סדרה קצרה – 13 פרקים, ומי שבא ומצפה שכל העלילה תעסוק ב"אז מי זה "החובט הקטן"?" לא מבין לאן הוא נכנס. שלושה פרקים מהסדרה כלל לא עוסקים בדמויות הראשיות אלא מהווים סרטים קצרים שהקשר שלהם לסדרה הוא ההשפעה של התקיפות של "החובט הקטן" על החיים של אנשים שלא הכרנו עד כה: עקרות בית שממציאות סיפורים הזויים על תקיפות כדי לשעשע את עצמן, שלישיית אנשים שמאסו בחיים ולא מצליחים להתאבד, ואולפן אנימציה שמנסה לסיים עבודה על פרק, בזמן שיותר ויותר אנשים בצוות מותקפים על ידי אותו חובט (מקום לציין שהבמאי של הסדרה מותקף ראשון והכל עובד כרגיל – מעין מחוות ענווה של סטושי קון לצוות שלו שיודע שהתפקיד שלו פחות משמעותי משאפשר לחשוב).
כמו שאמרתי, בעצם הסדרה היא על מגפה. בחוץ קורה משהו מוזר שקורה ליותר ויותר אנשים, לאף אחד אין מושג מה קורה ולאן זה יכול להגיע וההתנהגות של כולם מושפעת מכך. אני חושב שההגדרה המדויקת ביותר תהיה משהו כמו "מותחן פסיכולוגי-סוציולוגי".
מבין כל הפרקים המטורפים והיפהפיים של הסדרה הזאת, אחד האהובים עליי הוא פרק 11. פרק שבו "החובט הקטן" בא לתקוף אישה. היא בתורה מבקשת לדבר איתו. במונולוג ארוך ומשכנע מאוד היא מדברת בעד המין האנושי, אחרי רצף של פרקים שבהם סטושי קון נתן קייס די טוב גם נגדו. בלי לספיילר יותר מדי, גם אחרי המונולוג קשה להגיד שקון משתכנע שניצחון הרוח האנושית הוא קל – הוא מודע לרצון של אנשים לברוח לאסקפיזם ולפנטזיות שמציעה התבהלה, ומציג את המאבק בין הפרנויה לשפיות כמאבק לכל דבר ועניין. אולי זו הסיבה שהטיעונים של קון כל כך משכנעים. הוא לא אומר שזה קל לשמור על שפיות, אבל הוא אומר שזה אפשרי, ובעיקר – שזה הכרחי.
הוא מלמד שבעימות עם הגרוע מכל, עדיף להאמין בטוב ביותר. ושדרך מבט שכזה, הנורא מכל כבר לא נראה כל כך גרוע. שלרוב החששות, גם אלה המחרידים ביותר, פחות נוראיים משהם נדמים. הסדרה מראה את זה בשלב כלשהו באופן מילולי לחלוטין – מפלצת שגדלה ככל שמפחדים יותר וקטנה כאשר צוחקים עליה. כי התבהלה, בלי קשר לעולם, היא בדיוק כך. מפלצת שאם מאכילים היא גדלה. גם אם יש איום בחוץ, פרנויה לא תעזור – היא פשוט תגרום לכם להתמודד עם שני איומים – זה האמיתי, וזה שבראש שלכם.
"מעבר לחומת הגן" עוסקת באותו הנושא, אבל הופכת את הצופים למשתתפים פעילים בנושא. המיני סדרה (10 פרקים של 11 דקות) מספרת על צמד אחים שאבודים ב"לא נודע" – יער גדול עם כמה בתים פה ושם ושלל אנשים ויצורים מוזרים (בעיקר חיות בבגדים. מלא חיות בבגדים).
כמו "סוכן פרנויה", גם "מעבר לחומת הגן" נוקטת בגישה שבה חצי מהפרקים הם אפיזודיאליים והחלק האחרון הופך לעלילתי מאוד. החצי הראשון עובד במבנה שחוזר על עצמו – צמד האחים (וציפור קטנה ומדברת שמצטרפת אליהם) מגיעים לאנשהו. האח הגדול חושש מרוב הדברים ומנסה לחשוב על הדברים בהיגיון, ואילו האח הקטן עובד באיזה היגיון משלו עם מעט פחד. יחד הם עוזרים לכל מיני אנשים שנקלעים בדרכם.
בניגוד ל"סוכן פרנויה", ל"מעבר לחומת הגן" יש בצורה מובהקת גיבור – וורט (Wirt). הוא מתחיל את הסדרה בנקודה אחת (פקעת חששות) ומסיים אותה בנקודה אחרת לחלוטין. גם הוא לומד את הלקח העיקרי שפירטתי למעלה, אם כי במובן יותר מקורקע למציאות: החששות שלו מפני, ובכן, כולם, מתגלים פעם אחר פעם כלא מוצדקים. בסופו של כל פרק נראה שוורט לומד קצת יותר לעמוד על שלו, מקבל עוד קצת בטחון עצמי וקצת פחות חושש.
אבל התהליך הזה לא צריך לעבור רק על וורט, אלא גם על הצופה. כי אפילו אחרי 3 פרקים שכולם מסתיימים בצורה הטובה ביותר, קשה להשתחרר במהלך הצפייה מתחושת ה"משהו נוראי הולך לקרות לילדים האלה". וכמו שהפחד של וורט מתגלה פעם אחר פעם כמוגזם, כך גם החשש של הצופים – וזה מכוון לחלוטין. אם העוצמה של "סוכן פרנויה" היא בחוזק הטיעונים, העוצמה של "חומת הגן" היא ביכולת להעביר את הטיעונים האלה כמסע משותף לך ולגיבור הסדרה. "סוכן פרנויה" נותנת לך לצפות מבחוץ, אבל "חומת הגן" מעבירה ומלמדת אותך את השיעורים האלה. היא לא רק אומרת לך "אל תדאג, הכל יהיה בסדר". היא מראה לך פעם אחר פעם, איך למרות החשש הגדול מהאיומים שבאמת יש בחוץ – הפחד הוא האויב הגדול ביותר.
הפחד הוא חיה לא מרוסנת שאם מאכילים אותה היא תגדל ותאכל אותנו חיים. גם אם צריך לצאת לפעולה בעקבות דברים שקורים בחוץ, היא צריכה לנבוע משיקולים מציאותיים, לא מפחדים לא סבירים.
אסיים בסיוג: אני יודע שטקסט שכזה לא עוזר בכלל לאנשים שמתמודדים עכשיו עם חרדה, שהרבה יותר מדי מתבלבלים בינה ובין פחד. כמו הקול ההוא בראש שלי, להגיד לחרדה בצורה שקולה "אבל אתה לא מבין שלא אההההה?" לא הולך לעזור. למי שמרגיש שאין מוצא, אני ממליץ להתקשר לסיוע נפשי, לחבר טוב, לצאת החוצה, לראות סרט טוב, לדבר עם מישהו, לראות אולי איך בכל זאת אתם יכולים לעזור לאחרים, להצטרף לקבוצות פייסבוק שבהן מדברים על דברים. כי סוף העולם לא מגיע, אבל גם אם הוא כן: נוכל להתמודד איתו בדרכים טובות ונוכל להתמודד איתו בדרכים גרועות. אני מאמין שנצליח להתמודד איתו בדרך הטובה ביותר.
ההערה על עולם האנימה
ממש המחיקה אותי, ויש בה הרבה. מצד שני, אני מניח שזו הסיבה שהתעשייה הזאת עוד קיימת כי ציצים מוכרים
קודם כל, אני חייב לציין, שהביקורת של "מאמי" והכתבה הזו מעידות שיש משהו ברגשות חזקים, גם שליליים, שמוציאים כשרון כתיבה יוצא מהכלל. ואולי גם זו דרך התמודדות. אז תודה. היה ממש כיף לקרוא את שתי הכתבות.
בנוגע אליי, אני חושב שבאופן מוזר דווקא הסדרות שהכי הפחידו אותי, עזרו לי להתמודד יותר טוב עם חרדות שיש להן בסיס אמיתי.
איך זה עובד? אתן לדוגמה את "המתים המהלכים". לא שזומבים הם חלק מתרחיש מציאותי, אבל מציאות שבה חלק גדול מהאוכלוסייה מוכחד בגלל וירוס, והכול מידרדר לתוהו ובוהו, זה דווקא לא מופרך במיוחד, וקרה לא פעם ולא פעמיים בהיסטוריה האנושית.
כל מה שקורה מסביב, מלחמת כל בכל, התפיסה הבסיסית שאדם לאדם זאב וכולנו פשוט נרצח את השני עד שלא יישארו בני אדם, זה מה שמפחיד אותי. ההבנה שיש אנשים שזה מה שהם חושבים על המציאות, זה מה שמפחיד אותי. והסיכוי שהם צודקים? זה מעורר בי חרדה עמוקה.
אבל אז אני מסתכל על מה שקורה עכשיו. ההתגייסות ההמונית של אנשים בכל רחבי העולם, הניסיון למצוא תרופה ביחד, גם אם המערכת עצמה לא מתפקדת טוב במיוחד (כמו שהעיד הדיון כאן על מה שקורה בארה"ב, אז גם תודה על זה למי שהשתתף בדיון), מעידה על משהו טוב שאולי יצא מנבואת אחרית הימים הזו שנקלענו אליה. היא מעידה שלא הכול שחור. שכשאנשים רוצים, הם יכולים לעשות טוב ביחד ולא רק להתנפל אחד על השני ולברוח מבידוד כי למי אכפת מהאחר.
אני יכול להעיד על כך גם ברמה האישית. במקום העבודה שלי, עם החברים שלי, עם המשפחה שלי, אני מרגיש שיש התגייסות אמתית למען הזולת. כל אחד תורם מה שהוא יכול.
כשהתרחיש הגרוע ביותר מתעמת עם המציאות, המציאות כמעט תמיד תהיה טובה יותר, אופטימית יותר. האנשים עצמם יהיו טובים יותר. וזה מעודד.
איזה כיף
מיותר לציין שאם היו עושים סדרה רק על גרג זאת הייתה התרופה הטובה ביותר לחרדה?
שמע יונתן, שימחת אותי. מה שמדהים ב״מעבר לחומת הגן״ הוא שכל אדם חדש שהצגתי בפניו את הסדרה עיקם את האף לנוכח הכובע האדום והקומקום ואני תמיד אמרתי ״אחרי הפרק הראשון נחליט אם להמשיך״ ותמיד, תמיד הייתה ישיבה רצופה עד סוף הפרק העשירי. אני חושבת שבכולנו יש וורט ויש גרג והפרק האחרון של הסדרה מחדד את השוני בין סוגי הגישות אבל גם למה השילוב בינהן כל כך חשוב….קיצר, הסדרה הזאת ליוותה גם אותי בתקופות שונות בחיים והיא מומלצת באהבה גדולה
תודה לך יהונתן.
בימים האחרונים אני שרוי בפחדים נוראיים וחרדות בלתי פוסקות. מספיק לי לשמוע – אפילו לא להאזין, רק לשמוע – כתב חדשות כלשהו או קריין שמדברים בטון המלחיץ הזה ששמור לאנשי טלוויזיה, והדופק שלי עולה ל-100. והעובדה שזה קורה בכל העולם ואיתרע מזלנו לקבל את ביבי בתור מי שינהל את המשבר הזה היא לא מעודדת, בלשון המעטה. מאוד קשה לי להתמודד נפשית, ואני חושש לבקש עזרה מקצועית כי כל הקווים כבר עמוסים בוודאי באנשים חרדים ולרופאים יש סדר עדיפויות שונה, אם בכלל יש להם זמן לנשום בין חולה אחד למשנהו – הצרות שלי הן כסף קטן לעומתם.
אז תודה לך שאתה מכניס אותי קצת לפרופורציה. עוד סיבה לאהוב את האתר המופלא הזה.
טיפ של אלופים מאדם חרד אחד לאחר
תעבור לצרוך את החדשות שלך ממדיה כתובה בלבד (כמובן שבאינטרנט גם צריך לוודא שהאתר אמין מספיק). אני כבר שנים לא רואה או שומעת חדשות בטלוויזיה/רדיו בדיוק מהסיבה הזו.
וחוץ מזה, עזרה לא חייבת להיות איש מקצוע. תתקשר לחברים או למשפחה ופשוט תדבר איתם לרגע, כבר אחרי ה"מה נשמע?" הראשון תופתע לגלות שיותר קל לך לנשום.
תודה על העצה. זה מה שאני עושה - הבעיה היא שיש
לי חברים משני סוגים – כאלה שלוקחים את זה בקלות וכאלה שלחוצים כמוני, אז ההשפעה שלהם מבלבלת. מצד אחד אני לא רוצה לאבד תקווה ולהמשיך לתפקד כרגיל, ומצד שני אני פסימי ונחרד בקלות מטבעי.
אותו דבר לגבי החדשות. יש מקורות שטוענים שזה ייגמר בקרוב, ויש מקורות שמנסים להכין את הציבור לתרחישי בלהות (מומחים בתחום, לא סתם אנשים חסרי ידע). אני גר עם אנשים שמעדיפים טלוויזיה, אז קשה לי למסך את מה שאני שומע.
אם אתה רוצה לשמוע את דעתי-
זאת מגיפה אבל לא סוף העולם. מצד אחד, ייתכן ש(גם בגלל האמצעים שהופעלו בארץ) לא תכיר אפילו אדם אחד שאובחן חיובי לקורונה, ושבאמת התמותה בארץ לא תהיה גרועה מכל שפעת עונתית; אבל, מצד שני, יעברו חודשים עד שיהיה אפשר לומר שהמגיפה מאחורינו. אני למשל יותר מודאג מאיך יהיה מצב המשק כשהכל יסתיים (ואני עובד במקום חיוני, ככה שאני לא דואג למשכורת שלי) מאשר מתמונות של קברי אחים בארץ.
זו הבעיה האמיתית שאני מפחדת ממנה
המצב הכלכלי כשכל הסיפור הזה יגמר לא יהיה פשוט…
לא עוזר לי לדבר על זה. אם כבר, זה רק הופך את זה לאמיתי יותר.
חבר בעבודה ניסה לשכנע אותי שהמצב משתפר לאיטו, אבל יצא לו ההפך ממה שהתכוון: הוא אמר שאם תוך חצי שנה נגיע לאחוז אחד של נדבקים, אפשר יהיה להקל את הסגר, אבל עדיין עם הגבלות; ושהמגיפה תעבור כנראה תוך שנתיים בערך. אני מבועת ומדוכא עד מוות לחשוב שככה ייראו השנים הבאות (והוא מקור אמין למידע, בדרך כלל). זה באמת יהיה ככה? אמרתי שהכלכלה לא תעמוד בסגר ממושך כזה, והוא ענה שחיי אדם חשובים יותר. אבל… יותר מאיכות חיים בסיסית? לרובנו לא יהיה כסף לתשלום חשבונות ומזון, אם זה יימשך כל כך הרבה. והמדינה לא תוכל לדחות תשלומים לנצח אם לא יהיה לה את מקור המסים שלה – האזרחים העובדים.
בקיצור, אני על מדרגה עוד יותר נמוכה מזו שהייתי בה בתחילת השבוע. נואש כליל.
סליחה על ההתפרקות.
אני חושבת שזו תחזית פסימית
כלומר, בקצב שעובדים על מציאת וניסוי תרופות, ועל ניסויים ראשוניים לחיסון, אני מאמינה שיהיו תרופות יעילות בשוק תוך כמה חודשים (כבר עכשיו יש אחת נסיונית ששיפרה משמעותית כמה מקרים קשים), וחיסון תוך איזה שנה.
קשה יותר לצפות מראש מה יקרה לכלכלה ואיזה השלכות לטווח ארוך יהיו לזה על כולנו, אבל תכלס? לי עוזר כרגע להתמקד יותר בעתיד הקרוב – לשמור על עצמי כמה שאפשר, להתריע בפני משפחה וחברים כדי שיישמרו גם כן, ולתכנן את היומיום שלי בגבולות הבית בדרך שאפשר להתמיד בה כמה חודשים טובים. אני אסתפק בזה נכון לעכשיו.
תקשיב, אין סיכוי שזה ימשך כזה הרבה זמן
מה שקורה בסיינטיפיק טוויטר הוא מטורף (טוויטר הפך לכלי עבודה למדענים)
יש אינספור הודעות גיוס מדענים לשיתופי פעולה, יש מלא מלא מלא מלא מלא מעבדות מחקר ומעבדות של חברות תרופות שעובדות על חיסונים. כך או אחרת, בין אם המגפה תחלוף מעצמה או שתמשך עד אשר ימצא חיסון- יהיה חיסון *לפני* התחזית העגומה של החבר הזה שלך. ולדעתי, לאור המשבר העולמי, גם יקצרו תהליכים בבדיקות ואישורים (דבר שקורה כשאין ברירה, למשל לטיפולי סרטן יש מסלולים מהירים לאישור תרופות)
בדרום קוריאה ובסין הצליחו לעצור את ההתפשטות (בדר' קוריאה תוך פחות מחודשיים)
אז כן, נהיה בהסגר, וכן, הגבולות בין מדינות ישארו סגורים להערכתי הרבה מאוד זמן- אפילו האיחוד האירופאי סוגר גבולות בין ארצות. אבל המחלה עצמה לא תשאר איתנו כזה הרבה זמן. אנחנו נהיה בסדר
סליחה, אבל איך זה "בסדר"?
כן, האנושות לא תושמד. לא, החברה הנוכחית לא תמשיך להתקיים. מדובר כאן על סגר של כל העולם (כרגע זה מעל 100 מדינות; זה יגדל) למשך, בואי נהייה אופטימיים ממש, ארבעה חודשים. זה אומר, מה, 50% אבטלה? הפסקה של ייצור של מרבית הסחורות ומעצר כמעט מוחלט של הסחר הבינלאומי?מחנות מעצר/סגר המוניים? Cabin fever בקנה מידה שלא נראה בכל ההיסטוריה האנושית? קריסה מוחלטת של המערכות הפוליטיות הנוכחיות?
אני מתקשה לדמיין מה יקרה כאן בחודשים הקרובים, אבל מתקשה עוד יותר להאמין שאנחנו נהיה בסדר.
אני מסכימה איתך שיכולתי להיות זהירה יותר בבחירת המילים
לאורך חיי תהיתי הרבה פעמים אם הייתי מסוגלת לעמוד במה שעברו הסבים שלי במלחמת העולם השניה, בעיקר סבתי שמבין הרביעיה שיתפה הכי הרבה. הקורונה עדיין לא שם, אגב, אבל היא כן אסון כלל עולמי שהולך להגדיר אותנו מחדש, שמשנה את סדרי העולם של כולנו ויחקק בספרי ההסטוריה כאירוע כלל עולמי מכונן אפילו אם מחר בבוקר נקום והכל יעלם (כל העולם סגור!)
אני גם מאמינה (וחייבת לקוות) שבסוף יהיה בסדר, לא לכולם, יש הרבה מאוד מתים מהדבר הזה ויש מידה של יהירות בהנחה/תקווה שלי שאני לא אהיה אחת מהן. אבל בלי ההנחה הזו אין לי בכלל טעם לשומדבר. לא משנה מה יקרה, אין ספק שלפחות באיטליה ובאיראן הדבר הזה יהפוך לאירוע מכונן מבחינה לאומית, כבר עכשיו איטליה עברה את מספר המתים של התרסקות התאומים, מה שקורה שם לסגל הרפואי, שנאלצים לקבוע מי יחיה ומי ימות- האנשים האלו, שאמונים על בריאות הציבור במדינה, יסתובבו עם פוסט טראומה שיהיה קשה מאוד לתקן.
ועדיין, בסוף זה יגמר, גם אם יתגשם התרחיש המחריד מכל, וגם אם זה רק עניין של הסגר והמתנה, זה יגמר.
אני לא רואה טעם בפניקה, גם בשלב הזה. אני לא מאמינה שהקורונה עצמה (להבדיל מההשלכות) תמשך לאורך שנים, בקטע הזה אני לא נמנית על הפסימיים. ובסוף העולם ממשיך להסתובב והחיים ממשיכים להתגלגל. לא עבור כולם, עבור הרוב.
דווקא הסחר העולמי לא יפסיק
הוא כן יצטרך לעבור שינוי משמעותי, אבל סגירת הגבולות היא כלפי אנשים. סחורות ממשיכות לעבור בין מדינה למדינה, באוניות ואפילו במטוסים. אני עובד בחברה שמייבאת מוצרי צריכה – יש לנו חששות מאד כבדים כלפי המפעל שאנחנו עובדים מולו באיטליה, אבל כל עוד הוא עובד – הוא גם שולח סחורות; מפעלים במקומות אחרים אפילו אין שאלה כרגע לגבי המשלוחים (היה משלוח אחד שהתעכב בשבוע, מסין, בתחילת המגיפה).
איך הסגר כן משפיע? אנחנו לא יכולים לנסוע לפגוש את האנשים במפעלים ולבדוק פיתוחים חדשים. הרבנים לא יכולים להגיע ולאשר חומרי גלם חדשים. בוטלו ביקורים של אנשים מחו"ל בארץ. זה משפיע על הסחר, אבל לגמרי לא עוצר אותו.
טיפ אחרון
אני לא מאוד בחרדות מהקורונה, אע"פ שאני חרדתית באופן כללי. בהמשך למה שכתב לך שלמקו GRAS, סביר להניח שזה פשוט ימשך הרבה זמן. עבורי זה פחות חרדה ויותר באסה, כי זה אומר שאני לא פוגשת משפחה וחברים בכלל בשנה הקרובה, ופה אני די לבד :( עוד לפני הבלגן תהיתי אם אולי שווה לי לתפוס איזה סופשון קצר בארץ, כי קצת נפלו עלי הגעגועים.
אחרי כמה ימים של דכאון פניתי לקומץ החברים שכבר יש לי כאן והבעתי את צערי וקיבלתי לי מנת ניחומים יפה (והבטחה שנמשיך להפגש כל זמן שאף אחד מאיתנו לא בסיכון, אפילו שקורונה)
ההמלצה שלי עבורך היא לישם את מה ש*אתה מבין* שאתה צריך. פנה לקו סיוע כלשהו. גם אם הוא עמוס, תורך יגיע והם שם כדי לעזור למי שבחרדות. אם עד כדי כך קשה לך עם ההמתנה על הקו (נסה לפני שאתה משוכנע שיש המתנה), יש גם סיוע בצ'אטים, במקום טלפון. יש יתרון גדול לתמיכה חיצונית, כי היא באה בלי ביקורת שנובעת מהכרות.
עמותת סה"ר תמיכה אינטרנטית
ער"ן זמינים בטלפון 1201 ובצ'אט אינטרנטי
(חלק מקוי התמיכה לא עובדים בטלפונים כשרים, לא יודעת איך שלהם)
איפה בארה"ב את נמצאת אגב?
(ל"ת)
פילדלפיה, מוזר כמה מהר התרוקנו פה הרחובות
(ל"ת)
אם את בודדה
ורוצה לעשות וידאו צ'טים עם אנשים על לו"ז דומה, אפשר לתאם משהו.
תודה לכם 3>
עד אתמול עבדנו בראבאק כדי לקחת איתנו דברים הביתה. עכשיו יש לי שבועיים של מרתון להגשת גראנט, אז נראה לי שיש לי עם מה למלא את החלל. אבל סיכוי גדול שאנצל את ההזמנה שלך :)
אין בעיה
אנחנו בניו יורק, ממש קרוב!
חשבתי שאת בבוסטון, פילי קרוב יותר :)
הכי עוף
אבל יש לקונגרגיישן (היהודי-חילוני-הומניסטי) שלנו המון תכניות בזום (השבוע היו כל יום, ייתכן שיתעדכן בסופ"ש לשבוע הבא). התכנית לקבלת שבת מחר עוסקת באמנית ניו יורקרית מתחילת המאה הקודמת, ששמה פלורין סטטהיימר.
הלו"ז המלא מתעדכן כאן: https://citycongregation.org/events-calendar/
איתרע מזלנו לקבל את ביבי כמי שינהל את המשבר?
ביבי מנהל את המשבר הזה בצורה מדהימה עד עכשיו, ואני ממש לא סובל אותו ולא בחרתי בו 3 מערכות בחירות רצופות.
אבל באמת שהפעם מגיע לו כל הכבוד.
תראה את המצב באיטליה ספרד ואיך טראמפ ניהל את המשבר הזה עד עכשיו ותבין איזה מזל שאתה נמצא בישראל (משפט שנדיר מאוד להגיד בתקופות רגילות)
מ
היי, אישרתי את התגובה
אבל כל תגובה מפה והלאה תמחק. אני ממש לא הולך להפוך גם את האתר פה לדיוני כן/לא ביבי. תודה מראש.
יש לערן קו תמיכה ספציפי להתמודדות עם חרדת קורונה
מה שאומר שהם גם ערוכים ומוכנים ומחכים לשיחות בטלפון 1202, שלוחה 6
שיט, טעות הקלדה רצינית 1201 שלוחה 6
1202 הוא קו תמיכה בנפגעות תקיפה מינית
כתבה עם הרבה שכל ועוד יותר לב. כל הכבוד, יהונתן.
(ל"ת)
ניסיתי את מעבר לחומת הגן מספר פעמים
ולא צלחתי.
המתח נבנה ולא הולך לשום מקום וכלום לא קורה. בכוונה או לא, זאת לא חוויה מעניינת. והכל חמוד מדי וסנכריני והדמויות פשוט לא מעניינות.
אני ראיתי את כל הפרקים כי הבטיחו לי שהסדרה מתגמלת, ולא התחברתי, די השתעממתי.
חמידות יתר לא הרגשתי, אבל לאכזבתי גם הצלחתי להבין על מה ההתלהבות.
*לא* הצלחתי!
תודה על ההמלצה!
אני חייב לציין שרק קראתי ברפרוף את ההתחלה מפחד מספולירים, אראה את הסדרות ואז אשוב לקרוא את הכתבה.
ושוב תודה רבה, אין כמו למקד את הראש בפנטזיה שמישהו אחר יצר כדי להשתחרר!
מעניין לקרוא את השיח פה 4.5 שנים אחרי
כמה מדויקות הנבואות וכמה הפחדים