כשיצאתי מההקרנה של "דדפול & וולברין", הסרט הראשון שעלה לי לראש לא היה "סוף המשחק" או "אין דרך הביתה"; הסרט שעלה לי לראש היה דווקא "ממדי הטירוף": עוד סרט שסומן כדבר הגדול הבא של מארוול, עוד חרושת שמועות בלתי נגמרת על ים של הופעות אורח – ובסוף מתברר שהסרט לא שינה במילימטר את הסטטוס קוו ביקום הגדול שמסביב.
אבל בעוד במקרה של הדוקטור המוזר היה קשה להכיל את האכזבה, הרי שבמקרה של האדום והצהוב התוצאה הפוכה לחלוטין: חוסר המשקל של מאורעות הסרט ביקום הקולנועי גורם לו להיות מוצלח הרבה יותר כסיפור עצמאי.
ושלא יבלבלו אתכם: זה סיפור עצמאי. לגמרי. יש הופעות אורח מגניבות, יש המון רפרנסים מהנים, יש ויזואליה דומה ויש שחקנים שחוזרים – אבל זה סרט שהעלילה שלו פחות או יותר מחזיקה את עצמה, ניתנת להבנה גם למי שלא ראה מארוול מימיו (אפילו שהוא יפספס מיליון בדיחות… מתוך המיליארד שבסרט), ושבאופן די מדהים מצליחה להחזיק המוני כדורים באוויר. זה סרט קורע מצחוק אבל עם דרמה יעילה ואפקטיבית, אלים להחריד אבל כולל סצנות עדינות ורגישות, מטונף ומלא קללות כמו "סאות' פארק: הסרט" אבל עם לב גדול ופועם, וכן, הוא גם מצליח להיות חלק ממארוול בלי להיות חלק ממארוול.
זאת, אגב, בניגוד ליקום האקס-מן של אולפני פוקס (ובעיקר הסרט "לוגאן", שהסרט הנוכחי מתחיל כהמשך ישיר שלו), שמי שלא מכיר את וולברין – וספציפית זה של ג'קמן – יהיה קצת אבוד. דדפול מסתובב ביערות ווטאבר ומחפש את גופתו של הזאבון הקנדי מסיבה כלשהי, ומדבר תוך כדי אל הצופים ומבהיר מייד מה הולך להיות היחס לכל הטענות שעלו ויעלו נגד חזרתו של יו ג'קמן לתפקיד: הוא יגיד בעצמו כל אחת מהן, ואז יערוף לה את הראש, יפצל את השלד שלה לעשרות חלקים ויהרוג איתם חמישים איש עם שפריצים לא נגמרים של דם, בהילוך איטי ומוזיקה מקפיצה.
אחר כך הסרט חוזר קצת אחורה כדי להסביר למה לעזאזל דדפול הגיע לשם, ובעיקר, איך: הרמ"ז – גוף שומרי הזמן הכל-יכולים מהסדרה "לוקי" – טוען שהיקום של דדפול בסכנה כי העוגן שלו, הלא הוא לוגאן, מת. דדפול יוצא איפוא לחפש תחליף או שהעולם שלו יילך לאבדון, אבל הדברים מתגלגלים לא בדיוק כמתוכנן, ואחרי מונטאז' חיפושים של לוגאן חלופי שכולל רפרנסים מגוונים לכל גיליון קומיקס שיצא במילניום האחרון, בסוף הצמד מוצא את עצמו ב"רִיק", אותה מזבלה ענקית שאליה נזרקים כל היצורים שהפריעו ליקום הקולנועי לתפקד: מהלוגו של אולפני "פוקס המאה העשרים" ועד קסנדרה נובה (אמה קורין), אחותו של צ'ארלס אקסבייר, פסיכופטית, הגירסה המתוחכמת יותר של אימורטן ג'ו ממקס הזועם וגם הנבלית הקצת-מאולצת של הסרט.
וזה הזמן להבהיר: העלילה של הסרט עומדת על כרעי תרנגולת. הבסיס הסיפורי של הרמ"ז הוא חארטה מוחלטת שלא רק נעדרת היגיון פנימי אלא גם סותרת דברים מפורשים שנאמרו בסדרה "לוקי", גם הקוהרנטיות של העלילה לא משהו וכוללת קיצורי דרך רבים מספור – אבל היי, אנחנו צריכים תירוץ לתת לדדפול לדבר על מארוול ועל קווין פייגי אז הגיע הפאקינג זמן.
עכשיו, אם התירוץ הגרוע היה עיקר העניין הייתי מבואס, אבל הוא לא. כי ברגע שהנחנו בסיס, רעוע ככל שיהיה, הסרט מתחיל לפרוח (או מטאפורה אחרת – כנראה מינית – לבחירתכם). נתחיל בהומור: ריינולדס ושות' נעצו שיניים עמוק עמוק בבשר של היקום הקולנועי מחד ושל סדרת אקס מן מאידך, והוציאו משם זהב קומי בכמויות שהיו גורמות לשומרים של פורט נוקס ליילל בקנאה. דדפול נשאר דדפול, והוא לא סותם את הפה מתחילת הסרט עד סופו. זה לא שאין בדיחות אורגניות (יש הרבה, בדרך כלל שנינויות מארוול קלאסיות רק עם טוויסט של ניבולי פה מרפרטואר מגוון במיוחד), אבל כמובן שעיקר ההומור נשאר בסביבת אותו קיר שבור. מה זה שבור, מנותץ לרסיסים בחזקת ארבעת אלפים. זה הרבה הרבה מעבר למודעות עצמית: דדפול מדבר מפיהם של הצופים, ואז עונה להם; בונה את הציפייה, ואז מתלהב מההגשמה (או מתאכזב מהניפוץ).
כל זה גם מגוון, ואפילו מפתיע: קריצה למצלמה היא דבר אחד, אבל הרמה מושלמת להנחתה שכל כולה מבוססת על ציפיות מעריצים היא שלב אחד למעלה. בחיי, צחקתי כל כך הרבה שאני מתקשה להחליט מה היה הרגע הכי מצחיק בסרט, כי היו המון מהם.
בנקודה הזו שווה להזכיר את שון לוי הבמאי, שעשה עבודה סולידית בכל הנוגע להעברת ההומור מהתסריט אל המסך. אין כאן הצטיינות ויזואלית מיוחדת, אלא פשוט ביצוע יעיל של במאי שנותן לכוכבים שלו – ולדינמיקה הפשוט פנטסטית ביניהם – להוביל, כדי לעשות מה שהם עושים הכי טוב.
גם בגזרת האקשן לא נרשמו הפתעות מיוחדות מצידו של לוי. סצנת הפתיחה כיפית בטירוף, ושאר הסרט מסתפק בלשמור על הרף. אין יצירתיות מפתיעה או טריקים מגניבים של צילום. במרבית המקרים, ההנאה גם תלויה במידה רבה בשיעור ההתלהבות של הצופים מהדמויות שמשתתפות באקשן באותו רגע; כי וולברין ודדפול נלחמים זה בזה, ויותר מפעם אחת הדם זורם כמעט כמו הקומנטרי הבלתי פוסק – אבל אין שום תחושה של סיכון או ריגוש אמיתי.
לא, ההשפעה העיקרית של לוי היתה בדבר השני שבו הסרט מצטיין, שהוא, באופן מפתיע, הדרמה. באופן פחות מפתיע, זה גם החלק שאותו נושא יו ג'קמן על כתפיו.
ג'קמן הוא שחקן נהדר, ידענו את זה. ולמרות נפנופי הידיים של דדפול בסרט, הסיום של הדמות שלו ב"לוגאן" היה באמת טוב ומשמעותי. אבל איכשהו לוי (ואני מתעקש על זה שהקרדיט של לוי כתסריטאי הוא בעיקר בגזרה הזו, שלא בדיוק שזורה בקווי העלילה של הדמויות האחרות) הצליח לצקת תוכן נוסף לדמות החרושה הזו, ולצקת בסיס רגשי לא רע בכלל לכל מהומת האלוהים שמסביב. כמה שהדיונים על "מה זה להיות גיבור על" טחונים ולעוסים לעייפה, וכמה שהקשת העלילתית הזו עצמה שומשה על הדמות הזו ממש כבר כמה פעמים, ג'קמן מצליח לעשות את זה שוב. אם ריינולדס הוא הקשקשן הבלתי נלאה, הרי שג'קמן הוא לא רק העזר כנגדו, אלא המראה שחודרת פנימה מבעד לכל הפירוטכניקה וגורמת לסצנת שיא קלישאתית לתפקד ולסחוט אמוציות כאילו זאת הפעם הראשונה שראינו מהלך כזה על המסך.
ההוכחה הניצחת לאיכות הזו היא הסצנה שבה וולברין ודדפול תקועים במכונית ויורים אחד בשני עלבונות חדים וכואבים, סצנה שבה כל מילה פוצעת הרבה יותר מכל הטפרים והחרבות שבעולם. אני אולי לא יודע מה הרגע הכי מצחיק, אבל כן מה הרגע הכי טוב: זה שבו, לראשונה אי פעם, דדפול נותר חסר מילים.
"דדפול & וולברין" הוא, בסופו של דבר, רק תירוץ. הוא תירוץ להמון (אבל ממש המון. המון המון) בדיחות, הוא תירוץ למסיבת ריצוי מעריצים ש"אין דרך הביתה" מרגיש כמו לוויה לידה, הוא תירוץ לעקיצות מטא על מארוול והוא תירוץ להצגת דמויות האקס-מן תחת המטרייה של קווין פייגי. והוא, כמו שהבהרתי כבר בפתיחה, לא משנה מילימטר לסרטים הבאים. אבל דווקא בגלל זה הוא עובד כל כך טוב: הוא מתמסר לחלוטין לחוויה שלו ומתפרע על הכביש כמו שרק דדפול יכול לעשות, הוא מתנחל בלב בדיוק קצת אחרי ששרירי הפה מפסיקים לכאוב, ואולי הכי חשוב, הוא מסוגל להשכיח את כל החרא שמסביב ולו רק לשעתיים. כדאי לראות אותו.
נ.ב. יש סצנת קרדיטים בסוף, אחת המצחיקות שיצאו לאולפן אי פעם. גם לפני כן, במהלך הקרדיטים, יש… משהו שקשה לי להגדיר. סוג של פרידה מסרטי אקסמן הישנים.
נ.ב. 2: באיימקס תלת ממד נהניתי מאוד, כי הסרט – בהתאם לרוח הדמות הראשית – לא היסס לזרוק שוב ושוב דברים על הצופים ולנצל את האפקט בצורה בוטה. לי זה היה ממש כיף.
כיף לא טוב
אבין כל מי שיצביע על הסרט ואדבר על הרקב המוחי שהוא מסמל – לא רק זיכיוניאדה שאוכלת את עצמה וציפייה שתמחא כפיים בגלל שהוא מהזה נמצא פה, ואפילו לא רק "זה מצחיק כי אמרתי תחת" אלא גם הכרזות בולטות באמצע הסרט שמנסות לשכנע את הצופה שמה שקורה עכשיו הוא מגניב, וכאשר הצופה הוא בעצם איזה סוג של אובר-צופה מסוים: החנון המתלהב הגיקי שכל חייו חלם רק על לראות את יו ג'קמן בחליפה צהובה. כאילו פסגת השאיפות הקולנועיות הן לראות שתי דמויות נלחמות בלי שום משקע או השלכה.
ואולי זה בהחלט הרקב המוחי שלי שמדבר כשאומר: כן, אבל זה כיף. לא ספציפית החלקים שציינתי – הם מאוד מגלגלי עיניים. ו"דדפול 3", אחי יהיה עדי, מכיל מספיק רגעים מגלגלים עיניים. לא רק העלילה ה"מה? למה?" לאורך כולה, אלא גם בדיחות ספציפיות שפשוט פחות מצחיקות משהסרט חושב שהן (חלק מהבדיחה עם דוגפול עובדות – בעיקר נושא הבעלות שלו. החלק על כמה זה מצחיק שיש כלב מכוער, פחות).
ועדיין, שתי פסקאות של תלונות אחרי – זה באמת כיף. הרבה מאוד לב חסר מטרה לחלוטין – כמו שיצחק אומר, יו ג'קמן לא מקבל ממש סיפור לעבוד איתו ועדיין הוא מצליח למצוא את כל הביטים הרגשיים והעלילתיים של הא-סיפור הזה ובסופו של דבר, זה מה שמציל את הסרט. גרסה עצמאית של "דדפול 3" שבה הוא מסתובב ועושה את כל העלילה בסרט הזה היא, כנראה, בלתי נסבלת. או קרוב מאוד לבלתי נסבלת.
אבל המעבר ממטא לקומדית חברים עובד, והופך את הסרט ליותר כיף. הבדיחות מטא של דדפול הופכות לאפיון ספציפי שמנוגד לדמותו של וולברין ועומדות לא רק על סמך השאלה כמה הן מצחיקות (קצת פחות ממה שיצחק מתאר, לטעמי) אלא גם כיצד וולברין עובד איתן. והוא עובד איתן טוב מאוד.
אז, כן, זה ככל הנראה סרט שאין מה להתגאות בו. האהבה הגדולה שמתפרצת ממנו לקומיקס היא מדבקת, ועדיין נופלת לא פעם לציניות של "זוכרים את?", ויחסית לסרט מודע לעצמו מדהים כמה הוא חסר בושה בפרסומת שלו למכוניות – ואפילו וזאת פרסומת "הפוך על הפוך".
אבל בשלב הזה נראה שהסרט לא מחפש שיתגאו בו, אלא שמח מעצם המעמד שבו הוא עומד ליד יו ג'קמן. וזה, תכלס, בהחלט מוצדק.
בנוגע לחזרה של ג'קמן
אשמח לשמוע מה האופן בו הסרט מסביר את זה ומה תוספת העומק שהוא נותן לדמות, כי מה שהדבר הזה עושה לסוף של 'לוגאן' האהוב עלי ממש הפריע לי. (לא אכפת לי שיספיילרו לי את הסרט הזה אז ספיילרו חופשי)
לא התווכחתי כי זה משהו שאמרתי בעצמי בתגובה שענית עליה
(ל"ת)
הצורה בה קראתי
את התגובה שאליה הגבתי היא שאתה מציג את זווית הראייה שלי וזווית הראייה של יצחק, ואז מסכם שאתה נוטה לכיוון של יצחק בגלל שלוגאן לא נפגע כסרט. אבל קראתי שוב ואני מבין שסתם יצרתי קישור לא מחייב בין שתי הפסקאות.
כלומר
אנחנו כן מתווכחים על לוגאן אבל לא מתווכחים על ההקשר הרחב. לא משנה זה כבר סתם הולך ומסתבך על ניטפוק מילולי ספציפי.
לי אישית
בהחלט מה שהפריע היה שוולברין של ג'קמן חוזר, ואחרי שהבנתי שהסרט מבהיר באופן חד משמעי שהוולברין 'ההוא' כן סיים את התפקיד ועכשיו מגיע אחר – זה מנקה מבחינתי כמעט את כל הבעיות.
יש כמובן הבדל בין חזרה נוסח אנדגיים בה מגיע ממש אותו האחד עצמו, עם אותה ההיסטוריה בדיוק ואותם המאפיינים כשכל השוני הוא רק הכותרת של קו זמן אחר, לבין כל מקרה בו חוזרת הדמות עם אותו השחקן אבל עם מאפיינים אחרים שמבהירים שהוא באמת 'מישהו אחר'.
אם כל מה שמארוול יעשו יהיה רק את האופציה השניה, לי לפחות זה הרבה פחות יפריע.
אותי מעניין מתי יעשו ״תנו ליו גקמן אוסקר״
לא על הסרט כנראה
אבל בכללי, איך הוא לא זכה באוסקר? ומתי יהיה קמפיןן לכבדו?
מה גם שזה יהפוך את יו גקמן לgoat מכובד
התכוונתי לegot ...
(ל"ת)
לא, לא, גם זה בסדר.
(ל"ת)
תאכלס כן
(ל"ת)
יהיה בסרטים טובים, יקבל אוסקר
יהיה בשטויות כמו "הבן", לא יקבל.
אני לא איזה מעריץ שלו , כן?
אני חושב שהוא שחקן טוב ואפילו מאוד טוב אבל לא השחקן שני הכי אוהב.
אחרי שאמרתי את זה , בכל זאת מפתיע אותי שהוא לא קיבל אוסקר עד כה .
במה הוא היה שחשבתי שהיה לו סיכוי ? עלובי החיים, יוקרה, האמן הגדול מכולם אבל אולי דווקא הסיכוי הגדול ביותר שלו היה במעיין כי ארונפסקי מומחה בלתת אוסקר לשחקנים .
אגב הבן , ראיתי את ההצגה בקאמרי ואת הסרט וההצגה הייתה טובה יותר לעומת זאת האב (חלק מהטריולוגיה של אותו מחזאי )היה מעולה .
אבל נראה לי שקצת גלשתי , הכוונה שלך אולי יותר הייתה שמעכשיו אם הוא רוצה לזכות הוא צריך לשחק בסרט נורמלי יותר?
עלובי החיים היה הכי קרוב שלו
אבל לאף אחד שם לא היה סיכוי נגד לינקולן.
מאז אין אף סרט שהיה מספיק טוב – והוא מספיק טוב בתוכו – בשביל שיהיה לו אוסקר. "לוגאן", אולי, ביקום שבו אין הטייה נגד גיבורי על וגם אז לדעתי זה מועמדות, לא זכייה.
מסכים
(ל"ת)
הוא נתן הופעת אוסקר בלוגאן, אבל סנוביזם.
(ל"ת)
שתי תגובות מתחת, וכו'
(ל"ת)
לי הסרט הכי הזכיר את "מת לצעוק"
או אלף הגלגולים שה"ז'אנר" הזה עבר (זוכרים Epic Movie? לפגוש את הספרטנים? לא, נכון? יש סיבה). זה כבר לא בדיחות על גיבורי על, או אפילו על היקום הזה, זה בדיחות על כל הטרנדים העכשווים בקולנוע המסחרי והרכילויות מאחורי הקלעים, ככה שגם דברים כמו "מקס הזועם", הגירושים של כוכבי עבר (זה שלאלקטרה לא אכפת מהמוות של דרדוויל היה אולי הדבר שהכי הצחיק אותי) או "האמן הגדול בעולם" נכנסים. ככה אפילו שהיה קהל גיקי שנקרע מצחוק בהמון נקודות, במעט המקומות שצחקתי הייתי לבד. להכיר את כל ה-MCU, או אקסמן, או אפילו כל סרטי הקומיקס בהיסטוריה לא בהכרח מספיק – זאת קומדיה על תרבות הפופ והקולנוע העכשווית, שבמקרה הרבה ממנה זה סרטי קומיקס.
ה"מת לצעוק"ים האלו לא טובים במיוחד (או בכלל. רובם מאוד מחורבנים), אבל לפחות הם היו "מחוץ למערכת" ויכלו באמת לצחוק על הטרנדים האלה (בבדיחות גרועות מאוד). פה הסרט הוא מבפנים, ואז במקום בדיחות זה יותר מחוות, ובחיאת המחוות האלו ריקות. "אז אנחנו לא נצחק על פרנצ'ייזים אחרים, אנחנו נכבד אותם, תוך כדי שאנחנו הורגים אותם בשביל הפרנצ'ייז שלנו" – אני מאמין שחלק מהיוצרים לפחות ניסו באמת לכבד, אבל זה יוצא חלול ושיעמם אותי לגמרי, בטח כשהעלילה כל כך חלשה.
האקשן בעיניי עלוב מאוד והכי חלש בסדרת "דדפול" בוודאות, אבל אפילו בכללי למארבל. זוכרים שהוא מצא דרכים יצירתיות וקומיות להרוג קבוצות של אנשים? זה אפילו בסרטון האנימציה שהוא ניסה להשיג איתו מימון. זה כל הפרמיס של דדפול. פה הם פשוט תוקעים סכינים וטפרים אחד בשני, פה ושם עם פאוזות לאיזו בדיחה (שהיא לרוב שהסכינים נתקעו למישהו בביצים). זה הכי בלט בסצנת הפתיחה (או, לפחות, זאת הדוגמא הכי קלה בלי ספוילרים): דדפול תוקע חרבות בכמה אנשים, ואז עוצר לריקוד כאילו אין חיילים באזור כי צריך בדיחה, ואז שוב תוקע חרבות, ואז שוב רוקד וכו' וכו'. תנו לי כדור שינה וזהו.
"מת לצעוק" ושאר הזוועתונים נעשו בשקל וחצי, וזה תמיד היה מורגש. פה יש כסף, אבל חוץ מצ'קים שמנים לשחקנים (שמשחקים כאילו סוכן עומד מאחורי המצלמה עם צ'ק ענק כדי שיזכרו למה הם פה, כי משחק טוב אין כאן), אני באמת לא מבין לאן הוא הלך. אני לגמרי חושב שרוב הפריימים מ"דדפול" (רבע מהתקציב הנוכחי והמון אפקטים בינוניים) או "דדפול 2" (חצי מהתקציב הנוכחי) הרבה יותר יפים ומושקעים.
עכשיו אמנם די חרבנתי על הסרט, אבל זה כן סך הכל כיף ויחסית ל-MCU זה הסרט שהכי פחות סבלתי בו מאז "אנדגיים". פשוט זה היה כל כך ריק שאפילו לא היה לי על מה להתעצבן, רק קצת על ההשוואות ל"דדפול"ים קודמים. וזה באסה, כי אמנם ידעתי שה-MCU כבר ממש לא בשבילי, אבל ממש השבוע ראיתי שוב את שני ה"דדפול"ים של פוקס ואני עדיין אוהב אותם מאוד. התאכזבתי קשות אבל הצלחתי להעביר שעתיים בלי לכעוס יותר מדי, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על רוב ה-MCU בשנים האחרונות.
עוד לא ראיתי את הסרט אבל אין לי ספק לגבי האקשן.
שון לוי פשוט לא במאי טוב, שלא נדבר על האקשן. לא מבין בשיט בכוריאוגרפיה או יצירת סט-פיסס. אז נכון שיש פה יחידה שניה, אבל כנראה שצריך מישהו עם חזון מעליהם.
בקיצור, לוי הוא רחוק שנות אור מלייץ׳ ומילר ופרויקט אדם היה איתות מאד מאד רע בשבילי.
כמו הקצנה של "אין דרך הביתה", לטוב ולרע
הטוב – כשלסרט יש אנרגיה, בהחלט יש לו אנרגיה, מהסוג שהייתי שמח לראות ביותר סרטים של מארוול. שון לוי הוא לא איזה במאי אקשן מדהים, אבל יש לו אקשן כיפי שעושה את העבודה (למרות שהקרב השני בין הגיבורים היה מיותר למדי). יו ג'קמן משאיר אבק לכולם פה מבחינת הופעות, וגם אם בקושי יש לו עם מה לעבוד, לעזאזל, הוא מנסה. וכמובן יש את הקמיאוז, שכמו בסרט של ספיידי מספקים קצת נוסטלגיה מתוקה וכמה רגעי "וואו, לא חשבתי שאי פעם אראה דבר כזה על המסך". זה גם בהחלט סרט מצחיק מאוד, כשהשורות הכי טובות שייכות לאחת מהדמויות האורחות. אה, וגם הפסקול נהדר.
הרע – הקטעים האנרגטיים האלה מוחזקים על ידי סלוטייפ ומסטיקים שמכונים "עלילה", תירוץ כדי לחבר קטע אקשן אחד לקטע קמיאו אחר. כמה מקרים של למפשיידינג (לצחוק על זה שיש לכם הרבה אקספוזיציה לא משנה את העובדה שיש לכם הרבה אקספוזיציה) ודברים שהם מושא ללעג בהתחלה שיותר מאוחר מצפים מאיתנו לקחת ברצינות.
ובצד השני של תחילת התגובה, כשלסרט אין אנרגיה, ממש אין לו אנרגיה. כמו בסרטי דדפול הקודמים, הביטים הרגשיים לא עובדים כאן בכלל, שום דבר לא משנה. דדפול הוא דדפול ו-וולברין מקבל סיפור רקע טראגי גנרי. בקטעים האלה אפשר ללכת לשירותים, לקנות פופקורן או להתעדכן עם חבר בחו"ל (מחוץ לאולם, כמובן). יש גם כמה בדיחות חוזרות שכבר ממצות את עצמן בפעם הראשונה.
זה בהחלט הסרט הכי טוב של מארוול מבחינת שימו במולטיוורס. רק חבל שלא השקיעו במה שמחבר את הקטעים האלה.
נ.ב. סצינת פוסט-קרדיטים בסדר. הקרדיטים עצמם הרבה יותר מוצלחים.
טוב, אם כבר אין קאנג, אז עד הסוף.
(ל"ת)
השאלה האם אתה מחשיב שהסרט הוא של דיסני
או של ריאן ריינולדס, שלו בהחלט יש כמה וכמה חסמים למה שתיארת.
מסכימה לגבי הפסקול
הוא פשוט כיפי ונהדר
ותוהה לגבי מה לדעתך השורה הכי טובה בסדר.
האם זו השורה של ווסלי סנייפס לגבי זה שלא יהיה עוד בלייד?
או המונולוג של כריס אוונס שאחרי הקרדיטים?
או משהו אחר שאני לא מצליחה להזכר בו כרגע?
תופעה מעניינת – בשלושה סרטי מספר 3 ביקום של מארוול, אנט מן , ספיידרמן ועכשיו דדפול זה סרט שלישי שדי זונח רק לדקות הפתיחה את חלק מהקאסט המשני של הסרטים הקודמים והולך לאיזו הרפתקה חיצונית ביקום או מימד אחר , פה זה פחות בוטה מאשר בספיידרמן שממש זנח את כל דמויות התיכון משני הסרטים הראשונים
זה הביקורת החיובית הראשונה שקראתי על הסרט
כל ביקורת אחרת שקראתי הסתכמה ב-ב"משעשע, גנרי, מיותר" (וקראתי הרבה, ולא של מבקרים פלצנים)
מוזר שהמבקר פה כל כך נהנה מהסרט (זכותו, אבל עדיין מוזר)
כבר מהטריילרים לא התלהבתי במיוחד ונראה שצדקתי
בכל מקרה, להעביר שעתיים בספה נשמע יותר נכון לסרט הזה
נ.ב
"בנקודה הזו שווה להזכיר את שון לוי הבמאי, שעשה עבודה סולידית בכל הנוגע להעברת…"
נשמע כמו תרגום לא טוב, סוליד=עבודה יפה
נראה שהכוונה הייתה לזה והתרגומון פירש אחרת
לא יודע מה זה התרגומון
אבל הזדמנות להעיר הערה ששמעתי פעם באיזה שיעור.
המילה סולידי היא מעניינת מאוד כי למרות שהיא לקוחה מאנגלית, אין לה משמעות כמו באנגלית. באנגלית משהו סולידי זה כמו שאמרת, משהו טוב. בעברית זה הרבה יותר עדין, הייתי מגדיר את זה כסבבה לגמרי.
(לא מספיק יודע אנגלית בשביל להחליט אם זה אכן נכון)
ל-Solid יש לא מעט פירושים באנגלית
לפי Dictionary.com, כמילת תואר יש לה לא פחות מ-26 כאלה:
https://www.dictionary.com/browse/solid.
בעקרון, solid הוא משהו יציב ולא משתנה, כזה שאפשר לסמוך עליו. עם הזמן המילה קיבלה גם משמעויות נוספות, ביניהן גם "ממש טוב". אבל זו סה"כ משמעות נוספת, לא *ה*משמעות של המילה.
בעברית, להגיד על משהו שהוא סולידי זה להגיד שהוא באיזה מקום באמצע. בטוח. השקעה סולידית היא השקעה יציב בסיכון נמוך יחסית (זה מקור השם של הסולידית https://www.hasolidit.com/), ועבודה סולידית היא עבודה סבבה, אבל לא פורצת גבולות.
אז מה שקרה זה לא שבעברית אין ל-Solid אותה משמעות כמו באנגלית (בניגוד, נגיד, ל"מניאק", שנלקחה מאנגלית אבל קיבלה פה משמעות שאין בשפת המקור), אלא שהמשמעות שלה מצומצמת יותר, ודומה יותר למשמעות המקורית של המילה.
מניאק זה מיוונית.
(ל"ת)
אני... לא יודע עד כמה זה נכון.
כאילו, כן, מאניה היא מילה יוונית, אבל המונח עצמו ביוונית הוא מניאקוס (μανιακός), אז אם "מניאק" היתה נלקחת משם הייתי מצפה שהסיומת המלאה שלה תישאר.
מה גם ש"מניאק" נכנסה לסלנג העברי במאה ה-19 או ה-20, הרבה זמן אחרי שהעברית הפסיקה לשאול מילים ישירות מיוונית, ועברה לשפות פופולריות אחרות, כמו אנגלית או צרפתית.
וכמובן, מערבית. אם אתה מדבר על המילה מניאק.
(ל"ת)
כמו פרק של איש משפחה באורך שעתיים
בעיקר מעייף, יותר מידי דברים קורים ובו זמנית לא מספיק
עדיין נהנתי סה"כ אבל כנראה שלא אצפה בו שוב
כיפי ומטומטם בו״ז
נהניתי, חד משמעית נהניתי. יש כמות בדיחות ואקשן כיפי ורפרנסים בכמות שתצדיק את היוטיוב שבוודאי ייצא להסביר את כולם, ויהיה ארוך יותר מהסרט עצמו. אבל – ההצדקה העלילתית מטופשת ברמות, אין תחושה של stakes אמיתיים באף קרב, והשטיק של ריאן ריינולדס הרבה פעמים עובר את הגבול הדק בין משעשע למעיק.
ובכל זאת – נהניתי. וזה למרות שלא ראיתי כמעט אף אחד מהסרטים ביקום הקולנועי של פוקס, שהסרט הזה תכלס מתפקד כמעין מכתב פרידה אוהב מהם. לדעתי גם היכרות יחסית שטחית מספיקה בשביל להבין את רוב הרפרנסים ולצחוק לא מעט. לצד כל הביקורות הדי שליליות שהסרט הזה חוטף, אני יכולה לומר חד משמעית שהקהל בהקרנה שלי עף עליו, ושזה היה כיף גדול לחוות אולם גדול מפוצץ באנשים שצוחקים בלי הפסקה ונהנים ממה שקורה על המסך.
בסופו של דבר, בעיני הסרט הזה נכנס לעמודה החיובית של מארוול. לא במיקום מאוד גבוה, אבל אני חושבת שרוב הקהל יהנה ממנו מאוד. זה לא הופך אותו לסרט טוב, אבל זה לא מעט.
סרטי הקרוסאובר הם דבר חדש
מה שהייתי רוצה לדעת על הסרט הוא איך הוא מתמודד מול אין דרך הביתה. סרטי הקרוסאוברים האלה הם דבר חדש ביקום שפעם ידע להחזיק את עצמו בזכות עצמו, והם רק הורסים אותו. האם הסרט הזה טוב יותר או גרוע יותר ביחס לאין דרך הביתה, כי את אין דרך הביתה אין אפשרות שלא לתעב. מכר כל היגיון פנימי בשביל מעריצים לא בוגרים, שמסנוורים מהופעות אורח מטופשות לרצונם. אבל האם לפחות הסרט מצליח ליצור משהו מעבר למסגרת הזאת יותר טוב ממה שאין דרך הביתה עשה?
נהניתי
אבל אני חושב שזה בעיקר כי כבר המון זמן לא הייתי בקולנוע עם חברים ופופקורן במחיר מוגזם וויייבים טובים וכל השאבנג.
הסרט עצמו מצחיק מאוד לפרקים, אבל ארוך הרבה יותר מידי, יש יותר אקשן אבל כמו שאמרו הוא פחות טוב מסרטים קודמים אז מה הטעם, והעלילה די מעאפנה. אני אף פעם לא הייתי חובב מארבל גדול, ואני חושב שהסרט הזה יקבל מקום של כבוד בין כל שאר סרטי מארוול הטובים – כנראה לא אראה אותו שוב מיוזמתי, אבל אם יהיה בטלוויזיה לא אזפזפ
עוד לא יצא לי לראות את הסרט
אבל מסע הפרסום של הסרט עצמו מצדיק בעיני כל מה שכן או לא עשו שם.
ושיהיה בהצלחה להוציא את זה מהראש…
אני עדיין תקוע על הקונטרולרים שהם הוציאו לאקס בוקס
(ל"ת)
נהנתי מאוד סרט טוב ! 9/10
ממליץ בחום ללכת, המון חוש הומור, הופעות קמאו , המון המון פאן
ריינולדס עשה את זה !!
ואני לא צוחק באמת סרט זורם ומהנה,
סרט כיפי ומהנה. אבל זה לא דדפול.
איכשהו זה הרגיש כמו יותר סרט וולפרין שדדפול הצטרף אליו.
אבל היה כיף. גם אם זה כיף לא מאוזן.
סביר בקושי, משמעותית פחות טוב משני הסרטים הקודמים.
הבעיה כמובן נעוצה בעובדה שזה לא סרט של דדפול – זה סרט ״איוונט״ עם דדפול בתור הדמות הראשית. כמה מחשבות אקראיות:
א. בהערכה גסה, כתשעים אחוז מהקוויפס קשורים לסקס. אני לא זוכר אם ככה זה היה גם בסרטים הקודמים אבל זה מרגיש מוגזם לפחות מהסיבה שאני תמיד הבנתי לאן ״הבדיחות״ הולכות.
ב. אמה קורין בהופעה מצוינת בתור אישה סנדרה נובה, לא שהתסריט עושה משהו אם הדמות או נותן לה מה לעבוד איתו. אבל היא מקריפה ועושה הרבה עם (באמת) מעט מאד חומר.
ג. ג׳קמן טוב בתור וולברין, וזה לא סותר את העובדה שהתסריט לא מצא לו זכות קיום.
ד. בחירה מצוינת של שירים.
ה. האקשן, כצפוי משון לוי, חצי כוח. אבל יש כמה קטעים שהם קצת מעבר לדקירות, ובקטעים האלה הסרט מצליח להיות ממש טוב.
ו. מרבית דמויות האורח זוכות לסצינות אקשן עלובות ביותר, שאיכשהו מבוימים וערוכות גרוע בהשוואה לסצינות של שתי הדמויות הראשיות. יש פה חשד כבד לשיבוש לצרכי שנמוך מגניבות.
ז. זאת כמובן הבעיה של כל הסרט הזה: אין פה באמת עלילה, רק תירוץ להביא מלא דמויות שמוצגות בצורה חלולה ולא מעניינת.
בקיצור, אלה שעתיים סבירות להעביר איתן את הזמן. אבל סרט של ממש אין פה. מדובר במוצר חלול ולא איכותי, שמתחפש למיוחד בזכות מודעות עצמית. זה לא עבד לעונה החדשה והנוראית של מראה שחורה, וזה לא עובד גם לריאן ריינולדס רוב הזמן.
אישה סנדרה = קסנדרה ואחד התיקונים ההזויים ביותר של הטלפון שלי.
(ל"ת)
אמה קורין מזדהה כthey/them
(ל"ת)
הם מזדהים כהם או שהן מזדהות כהן?
(ל"ת)
Both, אתה לא יודע מה פירוש המילה they?
בכל אופן, לצחוק על לשון פנייה זה לא מכבד.
כן. פירוש המילה הוא הם או הן, תלוי בקונטקסט.
השאלה היא, למה בכלל להתייחס ללשון הפנייה של אמה קורין, כשהתגובה המקורית בכלל לא התייחסה לכך – ההתייחסות היא לקסנדרה, לא לשחקנ/ית.
בקונטקסט הזה - לא הם ולא הן
singular they זה היא/הוא.
אפשר לדון אם בתרגום לעברית עדיף לגוון (יחיד, יחידה) או להיצמד לצורה אחת (או יחיד או יחידה), אבל חד-משמעית לא רבות ולא רבים.
בהתייחסות לאדם לא מסוים או לא ידוע, היא משמשת בדומה להכפלה he or she.
מקובל גם לשלב את שתי הצורות, אפילו באותו משפט (… he or she … them …)
האם לדעתכם הסרט ינגן גם בספטמבר
??
מה זמן הממוצע לשובר קופות להיות מנוגן בקולנוע?
מכתב אהבה לעולם הקומיקס
סוף סוף השלמתי פערים ונתחיל מהסוף – נהניתי ממש.
זה לא שלא הסכמתי עם הרבה דברים שכתובים פה על המגרעות של הסרט, אבל לא הרגשתי אותם בזמן שצפיתי בסרט ואפילו כשאני מסכימה עם זה, זה לא משנה את התחושה שלי לסרט.
החל משבריר השנייה הראשון היה ברור ולכל אורך הסרט ראינו מכתב אהבה לז'אנר. זה לא רק התלבושת של וולברין. זה כל רבע החלטה שקשורה לכל חלק בסרט – בבגדים, בנוף, בתסריט, באביזרים. כל מה שנכנס לפריים נבחר בקפידה כדי לתת כבוד לעולם הקומיקס (הכתוב או הקולנועי). ולמרות שיש כאן מלאאאאאאאאאאאאאאא פן סרביס (ריצוי מעריצים?) גם החלקים שלא עברו חלק מבחינה תסריטאית כן עשו מבחינתי את העבודה כי זה היה ברור שאלו דברים שהם רוצים לתת להם מקום בסרט כי הם אוהבים אותו בעצמם (ולא כי זה מה שהם חושבים שהמעריצים ירצו).
אז כן, העלילה נכתבה כדי לשרת את החלקים השונים של הסרט, אבל לא יודעת אם אני הולכת לסרטי קומיקס בשביל העלילה…