ביקורת: עלייתו של האביר האפל

סיום טוב לסדרה רצינו, וסיום טוב קיבלנו. אבל אי אפשר לומר "עלייתו של האביר האפל" בלי להגיד "האביר האפל"
שם רשמי
עלייתו של האביר האפל
שם לועזי
The Dark Knight Rises
סרט מס' 3 בסדרת באטמן - האביר האפל

אם הייתי בוחן את "עלייתו של האביר האפל" כסרט עצמאי, בנפרד מכל התייחסות לקודמו ‏בסדרה, "האביר האפל", הייתי כנראה מגיע למסקנה שהוא סרט גיבורי-על יוצא דופן ומשובח. כמו ‏כן, הייתי חי כנראה בייקום מקביל שבו בטח גדלה גלידה על העצים או משהו. אין, זה בלתי ‏אפשרי: אי אפשר להגיד "עלייתו של האביר האפל" בלי לומר "האביר האפל", ואי אפשר להתייחס ‏לסרט בלי להתייחס לקודמו. וכצפוי, הסרט החדש לא מגיע לפסגות של הסרט הקודם. למזלו של ‏הבמאי כריסטופר נולאן, "האביר ‏האפל" ידוע בציבור כסרט גיבורי העל הטוב ביותר שנעשה אי ‏פעם, ‏אז זו לא בושה ‏גדולה לא להגיע ‏לאותה רמה.‏

כבר שמונה שנים שאף אחד לא ראה את ברוס וויין. באחוזה שלו נערכים בלילות נשפי צדקה ‏גדולים עם כל המי ומי של גותאם סיטי, אבל משום מה, הוא עצמו לא מראה שם את פרצופו. האם ‏זה משום שבעוד השמנה והסלתה מבלים בנעימים, מר וויין משוטט מעל גגות גותאם סיטי במסיכה ‏וגלימה, אורב לאלה האורבים לתמימים ומחלק צדק באגרופיו? זהו, שלא. הוא פשוט מסתגר בחדר ‏ומצטברח.‏

ברוס לא התאושש מהתוצאות הטראומטיות של הסרט הקודם שלו. רב-שוטר גורדון יכול לטעון ‏שהוא הגיבור שגותאם צריכה, אבל ב. וויין החליט לא להיות גיבור בכלל, תלה את הגלימה, החנה ‏את הבאטמוביל, ומסתובב באחוזה שלו כמו סבא עם פרצוף חמוץ ומקל הליכה. למזלה של גותאם, ‏היא כבר לא צריכה אותו. באטמן והארווי דנט ניקו את העיר באופן כל כך יסודי שכבר שנים שהכל ‏שם בסדר, ילדים משחקים ברחובות בחצות הלילה ונשים מטיילות דרך סמטאות אפלות בבטחון. ‏עד שמגיע ביין.‏

כמו בכל סרט באטמן, וכמעט כל סרט גיבור-על אחר, מה שמניע את העלילה וקובע את הטון של ‏הסרט הוא הנבל. כאן, כוכב הסרט הוא ביין, בגילומו של טום הארדי. ביין מפחיד, גם משום שהוא ‏נראה קצת כמו הכלאה בין מפתח-גוף לבין ג'וק, אבל בעיקר משום שהוא לא מתנהג כמו נבל ‏קומיקס. הוא לא עושה מו-הא-הא-הא, הוא לא יספר לך את תכניתו הזדונית לפני שיהרוג אותך, ‏הוא לא מוקף בחובבנים, ולמרות השרירים, תכונתו העיקרית היא שהוא חכם. הוא מאורגן ומרושע ‏עד היסוד. דווקא משום כך זה די מאכזב שכאשר שניים מהאינטלקטים הגדולים של דורנו, ביין ‏ובאטמן, מתעמתים זה עם זה, הם בוחרים ‏ליישב את המחלוקות בינהם דווקא בקרב אגרופים.‏

במשך זמן מה ניסיתי להבין את מי ביין מזכיר לי, ואז הבנתי: שון קונרי. כמוהו הוא מדבר במבטא ‏ואינטונציה שמתאימים יותר להזמנה לתה של בין ערביים מאשר לאיום בהחרבת העולם, וכמוהו ‏קשה להבין מה לעזאזל הוא אומר כי הוא נשמע כאילו תקועה לו ממחטה בפה. ביין הוא הנגטיב של ‏באטמן: אם המסכה של באטמן מכסה את כל פניו חוץ מהפה והסנטר, לביין יש מסכה שמסתירה ‏רק את הפה והסנטר שלו. מתברר שלמרות הכל, סנטר זה דבר חשוב, ועם כל הכבוד לטום ‏הארדי, יש גבול מסוים לעושר ההבעה עם מסכה שמכסה לך חצי פרצוף. או, אם להתייחס סוף ‏סוף לפיל הענק שמסתובב כאן בחדר כבר חצי שעה: לא, ככל שביין הוא נבל מוצלח, הוא לא מגיע ‏לקרסוליו של הג'וקר.‏

הדמות הידועה האחרת ממיתולוגית באטמן שמצטרפת כאן לקאסט היא אן האתוויי בתפקיד ‏סלינה קייל, או כפי שהיא לא מכונה כאן אפילו פעם אחת, קאטוומן. אצלה הסיפור הרבה יותר ‏פשוט. היא מגניבה ומצוינת. וזהו. ומכיוון שכריסטופר נולאן באמת אהב את הצוות של "התחלה", ‏גם ג'וזף גורדון לויט (חמוד לאללה) ‏ומריון קוטיאר (מעצבנת למדי) מצטרפים. שלא להזכיר את ‏הייצוג הישראלי המכובד של אלון אבוטבול ואורי גבריאל, וגם כמעט כל שחקן שהופיע בתפקיד ‏משמעותי בשני הסרטים הקודמים בסדרה, עם אותו יוצא מהכלל ברור אחד.‏

אורכו של סרט עומד בדרך כלל ביחס ישר לגודל האגו של הבמאי, ולא ביחס למה שיש לו ‏להגיד. ‏כריסטופר נולאן קנה לעצמו את הזכות לעשות סרטים ארוכים, והוא מנצל אותה. נולאן ‏לא ‏מבזבז זמן: "עלייתו של" אורך 164 דקות תמימות, אבל אם מרגישים את האורך זה לא בגלל ‏שיעמום, אלא להיפך. נולאן לא מאמין בפאוזות: ארועים חשובים מגיעים בזה אחר זה בלי לתת ‏לקהל אפילו כמה שניות של חסד כדי לעכל, להריע, לצחוק או לבכות. העלילה תופסת כבר מסצינת ‏הפתיחה המדהימה. ובכל זאת, בחצי השני של הסרט העלילה נתקעת בחור גדול (מילולית), ‏ומתעכבת שם למשך זמן ארוך ודי מייגע. אם אתם חייבים ללכת לשירותים באמצע הסרט, מועד ‏טוב לבחור בו יהיה אחרי הפעם הראשונה ‏שבה ‏תשמעו את המנטרה "דשא, באסה, דשא, באסה".‏ ‏אחרי שכבר חשבנו שראינו את האביר האפל עולה, מתברר שאנחנו צריכים שוב לחכות לעלייתו. נו ‏יאללה, עלה! כבר! עלה! דשא! באסה!‏

בערך באותו הזמן נולאן זונח את הריאליזם (היחסי) של הסדרה וגולש להגיון קומיקסי. פתאום ‏צריך לתת לסיפור הנחות כדי להאמין לו, ופתאום צצים אמצעים עלילתיים זולים כמו פצצה עם לוח ‏מספרים שסופר לאחור.‏

‏"האביר האפל", בנוסף לכל מה שהיה, היה גם אקטואלי. הוא סחב איתו מטען פוליטי לא פשוט. ‏‏"עלייתו של האביר האפל" מנסה לעשות את אותו הדבר, אבל הפעם הדגש הוא על "מנסה". אם ב-‏‏2008 הנושא הפוליטי החם היה המלחמה בטרור, הפעם מדובר במחאה החברתית ותנועת ה-‏Occupy‏, שמעסיקים את האמריקאים כמו אותנו. ביין מלוהק לתפקיד דפני ליף, והמסכה הזאת ‏לגמרי לא יושבת עליה טוב. הנושא הזה לא הכרחי לעלילה, המסרים שעולים מהסרט – אם מבינים ‏אותם כפשוטם – הם בין מעצבנים לביזאריים, ובכלל, נראה שסרט לא באמת דן בנושא, אלא זורק ‏אותו על המסך ומוסיף "דונו" – כדי שתהיה גם כאן מנת אקטואליה ייצוגית.‏

אם כל זה נשמע מאוד שלילי, זה רק בגלל ההשוואה הבלתי נמנעת ההיא. השורה התחתונה היא השורה התחתונה, והיא אחלה שורה. הדקות האחרונות ‏סוגרות ‏קצוות ומעגלים באופן נהדר. יש טוויסט אחד שזיהיתי ממרחק קילומטר, וטוויסט ‏אחר ‏שתפס ‏אותי ‏לגמרי ‏בהפתעה (הנולאן הזה הוא בן זונה מתוחכם).‏ זה סיום כמו שצריך ‏לטרילוגיה, וסיום כמו שצריך הוא כל מה שביקשנו.‏

גיבור העל האמיתי של הקולנוע בעשור האחרון הוא כריסטופר נולאן. פעם אחר פעם הוא ‏עושה ‏את הבלתי אפשרי – קולנוע פופולרי, מאוד פופולרי, אינטליגנטי. אבל יש לי רושם שבאטמן ‏כבר לא ‏נורא מעניין את נולאן (מה שיכול אולי להסביר למה לבאטמן יש כל כך מעט זמן מסך בסרט). ‏את מה שהיה לו לומר על באטמן הוא כבר אמר ב"באטמן מתחיל" ו"האביר האפל". את "עלייתו של ‏האביר האפל" הוא עשה מתוך מחויבות, כדי לסיים את מה שהתחיל. והוא לא חיפף. אבל אין שום ‏ספק שהסרט פחות ממוקד, פחות מחודד, פחות מבריק מ"האביר האפל", וגם מ"התחלה" ו"יוקרה" ‏ו"ממנטו", אם כבר נכנסים להשוואות. ‏זה סיום הולם, מוצלח ואפי לטרילוגית האביר האפל, וספק ‏אם תראו סרט אחר השנה שיגרום לכם ‏יותר להרגשה כאילו אתם לא צופים בסרט אלא באירוע ‏היסטורי. אבל מי שמצפה ליצירת המופת ‏הבאה של כריסטופר נולאן יצטרך להמתין עוד קצת.


כדי לשמור את הדיון כאן על הסרט עצמו ולא על האופן שבו הוא מוצג, התרשמויות מהאיימקס ביס פלאנט ראשל"צ יגיעו בפוסט נפרד.‏