לא כל כך הבנתי מה היה ההיגיון של נטפליקס לקחת ארבעה סרטים קצרים של ווס אנדרסון – "הסיפור המופלא של הנרי שוגר", "הברבור", "לוכד העכברים" ו"רעל" – ולהפריד אותם. האם המטרה הייתה לבלבל את מעריצי אנדרסון? למה לא לשים את כולם כסרט? או לעזאזל, כסדרה עם פרק יומי? האם נטפליקס נמצאים בשלב ה"לא יודע, מה כבר יכול לקרות" של טכניקות ההפצה שלהם?
זהו, עד כאן התלונות שלי על הפרויקט הזה. מפה והלאה – תרועות, תשבחות ועוד.
הפרויקט החדש, שלצורכי נוחות אקרא לו פשוט "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" מכאן והלאה ואתייחס אליו כאילו היה סרט אנתולוגיה, מאגד רביעיית סרטים שאנדרסון ביים על פי סיפורים של רואלד דאל. הקשר בין הסרטים לא נפסק שם: אותם שחקנים (פלוס מינוס) מאכלסים את כל הסרטים הקצרים, וזאת אף על פי שמדובר בסיפורים שונים ודמויות שונות, ובעיקר – כל הסרטים מדברים בשפה ויזואלית זהה.
"כן, נו, ווס אנדרסונ-ית. מהטיק טוק. פריימים סימטריים, פנים חסרות הבעה, תקריבים, כאלה", אתם ודאי אומרים. אז כן, אבל זה קצת יותר מזה. "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" הוא במובן מסוים ה"דוגוויל" של ווס אנדרסון. סרט שבאופן מאוד מודע רוצה שלא תחשבו עליו כסרט שאפשר להיבלע לתוכו, אלא כמשהו בין הצגת תיאטרון לקולנוע עם הגיון שבור.
זה בא לידי ביטוי בעיקר בתפאורה – התפאורה זזה מסביב לדמויות לא פעם, וכשהן עוברות ממקום אחד לאחר אין קאט – אלא עוזרי הפקה לכאורה שמתחילים לשנות את הפריים שאנחנו רואים כך שיתאים למה שהוא אמור להיות. זה נכון גם לאיפור של חלק הדמויות, וזה נכון גם מדי פעם בחסרונו – כשההפקה הבינה שלא תהיה לה דרך להשיג חמוס, נניח, אז דמות שאמורה להחזיק חמוס פשוט מחזיקה אוויר ביד וכולם מתנהגים כאילו יש שם חמוס.
זה אומר, בעצם, שכולם מתנהגים מוזר וכנראה שאם זה היה הסרט החדש של ספילברג אנשים היו שואלים באופן יותר מופגן "מה בעצם קורה פה", אבל כשבאים עם סט הציפיות הידוע מאנדרסון, מגלים ששבירת מוסכמות הקולנוע יותר נוחה.
עוד מוסכמה שאנדרסון מאתגר היא אותו "תראה, אל תספר". ובכן, הרשו לאנדרסון ולשחקניו לפקפק בזה. אין בעצם כמעט שנייה אחת בפרויקט הזה בלי דיבורים. הוא כל כולו שחקנים שמדברים, בעיקר ישירות למצלמה, ומספרים את הסיפור. בסרט הארוך ביותר, "הנרי שוגר", זה אף מפותל מזה כי הוא מתחיל מסיפור שמקריא רואלד דאל (בגילומו של רייף פיינס), עובר להנרי שוגר (בנדיקט קמברבאץ') שמקריא את המונולוג הפנימי שלו, משם ליומן ששוגר מוצא ומספר את סיפורו של רופא בהודו – אותו מקריא דב פאטל, ומשם עובר לסיפור של קוסם שידע לראות בלי עיניו (שאותו מגלם בן קינגסלי) ומבוסס במידה מסוימת על אדם שהיה באמת. אם רק לקרוא את רמת ה"סיפור בתוך סיפור" עשה לכם כאב ראש, יש לכם פטור מהפרויקט החדש של אנדרסון.
הסגנון הייחודי הזה, שהוא מצד אחד עיבוד מאוד יצירתי ומצד שני עיבוד שלא מוותר, כך נראה, על מילה אחת מהטקסט, מלווה אותנו בכל ארבעת הסרטים ויוצר את אחד מסרטי האנתולוגיה הכי מגובשים אי פעם (ולכן כל כך מוזר שנטפליקס מנעו ממנו להיות כזה). כי בעוד שהסיפורים עצמם שונים מאוד זה מזה באווירה שלהם מבחינת העלילה והמסרים, הרי שעדיין יש איזה אווירה דאל-אנדרסון-ית שיוצאת מכולם. משהו שמעריך את האדם באופן אסתטי, מעריץ את האנושיות שבו אך מכיר באופן טוב מדי את התהומות שלו. כל סיפור הוא קצת אחר: "הנרי שוגר" הוא אחד מהסיפורים היותר יפים ומשמחים שאנדרסון יצר, ואילו "הברבור" שבא שנייה אחריו הוא טלטלה רגשית על האכזריות של בני אדם בכלל ונערים בפרט. "לוכד העכברים" הוא אחד הדברים הכי קרובים שאנדרסון עשה לז'אנר האימה, ואילו "רעל" הוא בסופו של דבר סאטירה.
מצד אחד, מתבקש לדרג אותם, אבל מצד שני אין צורך. כולם עשויים מאותו בד, וכמו שלא הייתם מדרגים את כל הסצנות ב"הכל בכל מקום בבת אחת" (אלא אם אתה באזפיד או משהו), הניסיון להפריד ביניהם מטשטש את העובדה שיש יותר שמאחד ביניהם.
כי עלילה זה טוב ויפה, אבל – ואני מקווה שתסלחו לי על פנייה לפרשנות – הסרטים האלה עוסקים באופן מובהק בסיפור סיפורים. אולי לא עוסקים כמו "מאוהבים ב-". יותר משחשוב מה קרה בסיפורים, חשוב מי מספר אותם. האם הוא צופה מהצד? הקורבן? הפושע? המתעד? באיזה טריקים הוא משתמש כשהוא מספר את הסיפור הזה? מה הוא אומר לנו? מה הוא מסתיר? אנדרסון מבליט את המלאכותיות בקולנוע כדי להראות לנו את מלאכת סיפור הסיפורים באור חדש שבו נוכל לבחון אותה. השאלה מה קרה בסיפור פחות חשובה פה מהשאלה מה המספר רוצה להגיד לנו בסיפור הזה. זה לא הטקסט – זה הקריין.
ונגיד, דירוג של כל הקריינים אני אעשה בשמחה: דב פאטל (תנו לאדם אודיובוק), רופרט פרנד (אם כי במקרה שלו, חלק גדול מהקרדיט הולך גם לטקסט), רייף פיינס, ריצ'ארד איואדה, בנדיקט קמברבאץ' ובן קינגסלי. זה שקינגסלי בסוף לא אומר שהוא לא נהדר, כן? הדירוג לא מגיע ל"גרוע". זה נע בין "הצליח לסחוף אותי לחלוטין" ל"עשה עבודה נהדרת".
אולי בסופו של דבר הבעיה שלי עם ההפצה של נטפליקס היא שאחרי ארבעה ימים בהם התרגלתי לקבל תוכן חדש של אנדרסון כל יום, אני לא יודע מה אני אמור לעשות הלאה. אני יודע שיש משהו מפונק בלקבל חמישה סרטים (באורכים שונים) מאותו במאי באותה שנה ולהגיד "אפשר עוד", אבל, לעזאזל – יכולתי להמשיך לחיות בעולם של דאל ואנדרסון עוד ימים רבים עד שזה היה נמאס עליי.
אז "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" כשמו כן הוא – מופלא. אפשרי שהמלאכותיות ותחכום היתר ירחיקו את מי שאנדרסון ממילא לא כוס התה שלהם, אבל יותר מתמיד, הפעם משחקי הפורמט גם מתכתבים יפה עם הטקסט, ולא קיימים רק כי זאת הדרך היחידה שבה אנדרסון יודע לתקשר עם העולם. לא שזה משנה, כאמור – פשוט תנו לי עוד.
ממש ככה
יש עוד סיפורים קצרים של דאהל. אנא, ביים והגש לנו אותם
Lamb to the slaughter
הסיפור הקצר הכי טוב שלו לדעתי (אם כי קשה לי לדמיין אותו בסגנון ווס אנדרסון).
זה לא בדיוק אתגור של "הראה, אל תספר", אלא מעבר ל100% "ספר, אל תראה".
(ל"ת)
כן ולא
אין ספק שהסרט מספר, ומספר הרבה. ועדיין, הרבה דברים לא נאמרים בו. מערך היחסים שמטעין את המתח של "רעל". התעלומה (הפתירה) ב"לוכד העכברושים". הרגש של המספר ב"ברבור". כשמדברים על "הראה, אל תספר" הכוונה האמיתית מאחורי המשפט הרי היא לא איזה פשט של "אל תתן לגיבורים שלך לדבר" (אם כי זאת הפרשנות הפופולרית), אלא "אל תגרום להם להגיד את הסאבטקסט של הסצנה בקול רם". ואת זה הסרט, למרות שהרבה אנשים מדברים בו המון, לא עושה.
פשוט נהדר
חובב גדול מאוד של ווס אנדרסון, אבל אחרי שהתאכזבתי קלות מהכרוניקה הצרפתית והתחלתי בטיפשותי להסכים ולו במעט עם תיאוריית ה"פארודיה של עצמו" ששומעים מדי פעם, השנה אני שמח לבקש סליחה ופשוט להכריז עליו כאחד הגדולים אי פעם לטעמי.
אסטרואיד סיטי היה מצוין. באמת, כל כך אהבתי אותו. הנרי שוגר (X4)? אפילו יותר.
כל זה טוב ויפה אבל-
אבל ראשית, עומס הדיבורים עשה לי כאב ראש. ובמיוחד בגלל שכולם מדברים כל הזמן בטון מונוטוני ובקצב מהיר מאד.
הפריע לי גם עומס הגברים, לא יכלו לתת תפקיד קטן לאיזו גברת?
זה קצת גרם לזה להיראות כמו הצגת בית ספר לבנים בלבד.
הדבר האחרון שהפריע לי הוא התוכן. דאל היה די מרושע בספריו והדמויות שלו לפעמים מעוררות חלחלה – ובגרסה האנדרסונית הכל ובכן, אנדרסוני. הכל מסודר ומתוקתק וסימטרי. התוכן המרושע הוא בסאבטקסט. אך עדיין.
נהנתי מהסיפור של הנרי סוכר – סיפור עם לב. אבל אחרי 40 דקות זה באמת הספיק לי והרגשתי שעוד 10 דקות היו יותר מדי.
ושאר הסיפורים, במיוחד הברבור ולוכד העכברים, היו מדכאים ומרירים מדי…
בול מה שחשבתי
זה היה בדיוק, אבל בדיוק מספיק. שניה יותר וזה היה יותר מדי.
ועדיין, הפריע לי שלמרות כל התוכן והדיבורים זה עדיין הרגיש כאילו הצורה יותר חשובה מהתוכן.
זה היה משעשע ועמוס לעילא.
שאלה לעורכים
האם הסיפור המופלא של הנרי שוגר יוכל להתמודד במוקדמות סקר סרט השנה?
כלומר, אני יודע שמדובר בסרטון קצר, אבל מצד שני אפשר לצרף אותו לשלושת הסרטונים האחרים ולהתייחס אליהם בתור סרט אנתולוגיה, כפי שעשיתם כאן.
הרי סדרה זה לא, כך שלא נראה לי שאפשר להציע את זה במוקדמות סקר הסדרות שנערך עכשיו, כך שנראה לי שהגיוני להתייחס לזה כאל סרט ולאפשר לו להתמודד בסקר סרט השנה.
כי יהיה חבל שהסרט יפול בין הכיסאות ולא יוכל להשתתף בסיכומי השנה, לא של הסרטים ולא של הסדרות.
נשקול את העניין אם כי האינסטינקט שלי הוא
שאכן לא יהיה בסיכומי השנה של הקהל, וזה בסדר כי הוא לא זה ולא זה.
האינסטינקט הבא זה לשים אותו כסדרה.
עכשיו אחרי שנטפליקס זכו באוסקר על הסרט
הם מוכנים להודות שזה בעצם סרט אנתלוגי ולשחרר את הכל כמקשה אחת ולא 4 סרטים נפרדים.
טיפשי, מלוכלך, מובן.
... מה שמעלה את השאלה האם לאפשר לו להתמודד
לסרט השנה, שכן טכנית זה סרט שיצא ב-2024.
כן, בבקשה
ההחלטה להכניס את האנתולוגיה לסקר הסדרות מסמסה את הפרוייקט הנהדר הזה.
היה ברור שזה לא יכול להצליח יותר מדי בתחרות מול סדרות ולו בגלל העובדה שזאת פשוט לא סדרה.
למעשה היה פה אפילו מישהו שכתב בפירוש שזו הסיבה היחידה שהוא לא הצביע לזה בסקר, ואני בטוח שיש עוד רבים כאלה.
להכניס אותו בשנה הבאה בסקר סרט השנה יעשה עם הפרוייקט הנפלא הזה צדק, כך שאני לגמרי לגמרי בעד.