ביקורת: קאט!

"קאט!" מצליח לעבור את מבחן הרימייק בחתיכה אחת.

כבר כתבתי את הביקורת הזאת בעצם, לא?

"מתים בחתיכה אחת", אותו סרט יפני מ-2018, הוא הבסיס ל"קאט!" הסרט הצרפתי מההווה, והדבר הכי טוב שאפשר להגיד על "קאט!" זה שהוא שורד את המעבר באופן מושלם. כלומר, אני בטוח שיש מי שיעדיפו גרסה אחת על אחרת, אבל בבסיס הדבר, אני יכול לקחת את רוב הביקורת שלי מלפני שלוש וחצי שנים ובשינויים מינוריים בלבד לפרסם אותה כביקורת של "קאט!". 

אני לא אעשה את זה, משתי סיבות: האחת היא שיש לי יושרה, והשנייה היא שנראה שהפרסום של "קאט!" החליט שכל הטררם שעשיתי שם על ספויילרים הוא בעצם מיותר. כמי שראה את שני הסרטים "לא נקי", אני נוטה להסכים. אז למי שכן חוששים מספויילרים ונמנעים מלדעת כל דבר על הסרט, זה הזמן לחפש את ההקרנה היחידה שמתרחשת בליל ירח מלא בקולנוע לב ולראות אותו, כי זה סרט מומלץ. ולמי שלא – בואו לשמוע על הסרט על צוות הצילום שמסתבך בצרות גדולות.

כי "קאט!" הוא בעצם סרט בתוך סרט שכזה. הוא מתחיל כסרט בשוט רציף, שנע בין "כל כך גרוע שזה טוב", "כל כך גרוע שזה גרוע", "כל כך גרוע שזה יפני, אבל זה צרפתי", "רגע מה?", "האם אני רואה סרט סטודנטים?", "אני לא מבין מה אני רואה" ועוד כמה דברים עד שהשוט הרציף מסתיים, ואז מתחיל החלק שנע בין "מצחיק", "קורע מצחוק" ו"נוגע ללב". 

כי בעוד שבסרט-שבתוך-הסרט צוות הצילום מסתבך עם זומבים בגלל במאי משוגע, הרי שבסרט עצמו, צוות הצילום מסתבך עם אותו שוט רציף מקולל שנכפה עליהם לצלם, וכמו כן עם עוד כמה אילוצים שמנחיתים עליהם המפיקים או הטבע האנושי, עם קצת חוקי מרפי לקינוח. 

והדבר הכי מדהים ב"קאט!" (שהיה מדהים גם בסרט המקורי) – יותר מהמקוריות (שבסרט הזה כבר קצת פחות רלוונטית, כי בכל זאת מדובר ברימייק) ויותר מהדרך שבה כל דבר בסרט-שבתוך-הסרט מוסבר תוך כדי בדיחה מוצלחת שמסבכת את כל העניינים אפילו עוד יותר – זה שבתוך העלילה על צוות צילום שרק רוצה לסיים את הכל בשלום יש לב פועם ונפלא. 

כי הבמאי של הסרט-בתוך-סרט (כלומר, השחקן של הבמאי בתוך הסרט – רומן דוריס) כלוא לא רק בין דרישות ההפקה ובין החזון שלו, אלא גם בין הדחף שלו ליצור סרטים ובין הצורך העמוק יותר שלו להתחבר למשפחה שלו. וכן, זה בערך ברמת סרטי ילדים שבהם האבא צריך ללמוד לזרוק את הפלאפון לאגם, אבל "קאט!" חכם ומדויק מספיק בשביל לגרום לזה לעבוד. 

וחוץ מזה? טוב, כבר כתבתי הכל בביקורת דאז. עיקר התשבחות לרימייק מגיעות לבמאי מישל הזנוויצוס, שהצליח לשמר את רוח הטירוף והשטות של המקור, ואפילו להוסיף ניחוח צרפתי. עוד תשבחה מגיעה להזנוויצוס על כך שעשור אחרי "הארטיסט" הוא חוזר לעשות שטויות – ז'אנר שבו הוא מצטיין. נוסיף שגם למי שמפחדים מסרטי אימה אין שום מניעה לבוא לסרט הזה, שבינו ובין פחד אין כלום ושום דבר, והרי לכם המלצה חמה. רק חבל שהסרט הזה מוקרן בשיטה האקראית הזאת של לב שבה לכו תדעו מתי תהיה ההקרנה הבאה.