ביקורת: דרכים מצטלבות

אה, הטיול בדרכים. מ"יורוטריפ" דרך "שר הטבעות" ועד ל"במהלך הזמן". כמה אנשים תקועים ביחד בדרך ליעד כלשהו. הם לא בהכרח אוהבים זה את זה, או אפילו מסכימים למה בדיוק צריך להגיע ליעד, אבל אין להם ברירה אלא לחלוק את המסע. בדרך יהיו צחוקים, דרמה ואולי גם עכבישים ענקיים (את אלו תמצאו כנראה רק בארץ התיכונה. או בספרינגפילד). לא כל כך ז'אנר כמו סיפור-על שאפשר לספר במיליון דרכים שונות, תלוי במבצעים, בז'אנר ובתרבות. הנה לכם "דרכים מצטלבות", סרט חדש של הבמאי השוודי (ממוצא גיאורגי) לאבן אקין ("ואז רקדנו"). 

הסרט עוסק במסע משותף של שתי נשמות מנוגדות מגיאורגיה לטורקיה – היא (מזיה ערבולי) מורה בגמלאות שיוצאת לחפש את האחיינית שלה, אישה טראנסית שכנראה ברחה מהבית לעבוד בתחום הזנות, הוא (לוקאס קנקבה) בחור צעיר שחושב שאין לו הווה בגיאורגיה ויודע בבירור שאין לו שם עתיד. התירוץ העיקרי שלהם להיות יחד זה שהיא צריכה את כישורי השפה שלו (הוא יודע ארבע מילים בטורקית ואולי חמש באנגלית) והוא צריך את הכסף שלה (מספיק לקנות כרטיס אוטובוס ואת הארוחה הכי זולה במסעדה). 

בדרך אנחנו נחשפים לסצנות מהחיים של עובדי המין וחסרי המעמד באיסנטבול –  שנראית לשני הגיאורגים כמקום מתקדם ועשיר ביחס לכפרים מהם באו – שמחזיקה בעולם תחתון משלה, והכוונה היא לא לעולם של פשע ורשע אלא לעולם שאחרים דורכים עליו. את העולם הזה אנחנו רואים בעיקר מנקודת המבט של עברים (דניז דומנלי) שמתנדבת בארגון צדקה למען האוכלוסיה הלהט"בית, מה שאומר לפתור מיליון ואחת בעיות ולשמור על חיוך על הפנים – גם כי את לא רוצה להכעיס עולם שגם ככה לא מחבב אותך במיוחד, וגם כי כשאת למטה אין ברירה אלא להיות אופטימית.

הסרט מתרחש בין גיאורגיה לטורקיה, שתי מדינות שאני לא יודע עליהן הרבה, ועל תרבות הקולנוע שלהן עוד פחות. "דרכים מצטלבות" לא עוצר להסביר דברים (בתור קו-פרודקציה של המדינות המדוברות פלוס שוודיה ועוד כמה מדינות באירופה, אנחנו כנראה לא קהל היעד העיקרי שלו) אבל הסיפור מציג את כל מה שהצופים צריכים לדעת כדי להבין את הדמויות והעולם שממנו הן באות, ומה שלא ברור בהתחלה יובהר בהמשך; ולמרות שמדובר בעולם שחדש לי (בכמה דרכים), אף פעם לא הרגשתי אבוד.  

הדבר האחד שהוא כן מסביר, בשקופית בתחילת הדרך, זה שבשתי השפות שרוב הדמויות מדברות אין מגדור, וזה מעניין. כי הסרט הזה עוסק בשני אנשים, אחת מהן מודה שהיא גדלה בתרבות עם דעות קדומות, שמדברים על החיפוש שלהם אחר אישה טרנסית ולאחר זמן מה מציג שיחות שלהם עם עוד כמה נשים טרנסיות. ומאחר שאני צופה בו עם כתוביות בעברית שתי הדמויות (וגם כל דמויות המשנה) תמיד משתמשות במיגדור הנכון. זה מסוג הדברים שגורמים לי לתהות האם אני מפספס משהו: האם באיזשהו שלב המורה הוותיקה מחליפה אינטונציה בדיבור שלה ונהיית יותר פתוחה כלפי נשים טרנסיות? האם יש משהו בשפות האלו שהופך אותן ליותר טובות לדיבור על נושאים של מגדר משום שהן לא מכילות הנחות בינאריות בעולם לא בינארי? ומה זה הדבר הזה שכולם אוכלים באוטובוס כשהדמויות חוצות את הגבול? (זה לא קשור לשפה ומגדר, אבל זה נראה לי מעניין).

כל אלו, כמובן, הן שאלות הרבה יותר גדולות מהסרט הזה, וגם אם ההבנה שלכם בתחום שואפת לאפס "דרכים מצטלבות" הוא עדיין סרט טוב. כן, הוא 'דרמה קטנה' כמעט לפי הספר, ואתם יכולים לראות את הפרידה הזועמת בין הדמויות הראשיות ואת ההשלמה ביניהן מגיעות גם מהמרחק בין איסטנבול לאנקרה. אז מה? יש סיבה שאנשים עושים דברים על פי הספר לפעמים, אולי כי זה ספר ממש טוב. 

הסרט טוב כי הדמויות טובות, כי אכפת לנו מה קורה להן ומעניין אותנו לראות את המסע שהן עוברות. יש בהן מן הצפוי אבל אף אחת היא לא דו-ממדית. גם אם המורה המבוגרת צריכה ללמוד לקח לגבי איך היא וכל המשפחה התייחסה לאחיינית שלה, זה לא משהו שמועבר בגסות והיא לא קריקטורה גסה, יש דברים בקיום שלה מעבר למסע. זה משהו שאני אוהב בסרטים, באופן כללי, התחושה שיש לדמויות קיום מחוץ לעלילה, שהן לא נוצרו רק כדי לעבור את הסיפור הספציפי הזה  אלא התקיימו לפניו ויכולות להמשיך להתקיים אחריו והסיפורים שיהיו להן יהיו מעניינים באותה מידה. זוג התיירים הגאורגים שלנו מעניינים ומבוצעים טוב, זו כנראה ההופעה הקולנועית הראשונה של קנקבה והוא מקבל דמות שיכולה די בקלות להפוך למעצבנת, עם הביטחון העצמי המוגזם והאובססיה לאוכל, אבל הוא מצליח להראות לנו למה הוא מתנהג בצורה הזו בלי שהתסריט ישים לו אקספוזיציה מיותרת בפה.

אבל עם כל הכבוד לשניים האלו הדמות הכי מעניינת פה היא עברים. בהחלט מרגישים שאפשר היה להעביר את כל הסרט במחיצתה ולא היו יותר מידי תלונות. זה לא שהדמויות הגיאורגיות 'מיותרות', כל הרעיון הוא לראות אותן מנווטות את דרכן בארץ זרה ולא מוכרת, אלא פשוט שעברים היא כזו דמות טובה. מעניין לראות אותה מנווטת אותם בעולם שהיא מכירה כמו אחורי כף ידה, עולם שרווי בסכנות ועוינות מתחת לפני השטח, ומצליחה למצוא פתרונות לעשרות בעיות קטנות. בין אם זה ברמה האישית, מפגש עם צוות בית חולים בניסיון להשיג את התעודה הנכונה, או ברמת העבודה שלה, מפגש קצר עם שני קציני משטרה שלא מכיל שום איום גלוי או סמוי ועדיין מעורר חשש. ואיפשהו בדרך יש גם זמן לרומנטיקה. יאללה, תנו לה תוכנית טלוויזיה משלה. שירותי הסטרימינג מבזבזים את הכסף על שטויות גדולות יותר.

כל זה על רקע צילומים שמפיחים בדיוק את מידת החיים הנכונה באיסטנבול. זה לא סרט שבהכרח היה עובר את ועד התיירות של העיר, אבל כנראה מראה איך בהתמודדות עם נסיבות לא הכי פשוטות אנשים יכולים למצוא ולהפריח יופי בכל מקום.

הדבר היחיד שמפריע לי ב"דרכים מצטלבות" הוא הסוף. זה אינו סרט ארוך, בשעה וארבעים הוא די קרוב לאורך מושלם מבחינתי. אבל למרות זאת הוא כן מגיע בשלב מסוים למה שמרגיש כמו נקודת סיום מושלמת – ואז מתעקש להמשיך עוד קצת. אפשר לטעון שההמשך הזה לא גרוע במיוחד, אבל לפעמים הכי טוב לדעת מתי אמרת הכל ואז לסיים. כמו לדוגמה – עכשיו.