ביקורת: הקרודים

הוא אולי פרימיטיבי, אבל "הקרודים" כל כך כיפי שאפשר בקלות לשכוח משטויות כמו עלילה
שם רשמי
הקרודים
שם לועזי
The Croods
סרט מס' 1 בסדרת וואלה איבני, לא יודע

אנשי מערות, דינוזאורים, ויצורים חתוליים גדולים רודפים זה אחרי זה וחוטפים זה מזה ביצים, ‏אוצרות ומכות. כיף! זה אולי לא מאוד מתוחכם וקשה למצוא בזה אנלוגיה למדיניות החוץ של ‏ארצות הברית של אחרי 9/11 (אם כי אם מאוד מתאמצים, בטח אפשר. החתול הוא בין לאדן), אבל אין שום דבר רע בסלפסטיק מצויר, ‏עם הרבה ריצות, נפילות ודינוזאורים, כשהוא מבוצע טוב.

‏"הקרודים" כולל טונות של זה. הוא מתחיל בסצינה של ציד ארוחת בוקר שכוללת משפחה שלמה ‏של אנשי מערות – אבא, אמא, אח, אחות, סבתא ותינוקת שמתנהגת כמו חיה רעה – וגם כמה סוגים ‏שונים של יצורים פרהיסטוריים, או אולי דמיוניים. יש יותר אנרגיה בסצינת המרדף הזאת מאשר ‏בכמה סרטים של מייקל ביי. ומאותו רגע הסרט לא עוצר לנוח. תמיד יש משהו לרדוף אחריו, לברוח ‏ממנו, ליפול לתוכו, לעוף מעליו, לחטוף בפרצוף או לרוץ במעגלים מסביבו. וזה כיף. זה כל כך כיף ‏שלוקח הרבה זמן לשים לב שבעצם אין ממש סיפור מתחת לכל הבלגן הזה.‏

הקרודים, כאמור, הם משפחה של אנשי מערות, כפי שניתן להבין מכך שהם אנשים, והם חיים ‏בתוך מערה. האב, גראג (קולו של ניקולס קייג' בגירסה האנגלית) שומר על בטחונה של משפחתו ‏באמצעות הרבה פרנויה. דבקים רק במוכר, ואסור לעולם לנסות שום דבר חדש. הבת, איפ (אמה ‏סטון, ליהוק-קול מעולה), כמובן, רוצה יותר מהשיגרה הכה משעממת של המערה והבריחות ‏מסמרות השיער מיצורים טורפניים לפני כל ארוחה. לילה אחד היא בורחת מהמערה ופוגשת דבר ‏חדש ולא מוכר: גאי. מכאן הסרט היה יכול להציג פורטרט מרתק של צעירה המורדת במוסכמות ‏החברה, רק שבדיוק אז האדמה פוצה את פיה והקרודים צריכים לברוח אל תוך ארץ לא נודעת ‏מלאה בדברים שמנסים לאכול אותם ולהיפך.‏

אם זה נשמע לכם מוכר, זה משום שראיתם עידן קרח או שניים. סדרת "עידן הקרח" היא אולי סדרת הסרטים הבינוניים המצליחה ביותר בעולם, ואם מתייחסים ל"קרודים" בציניות, זה נראה כמו ניסיון מודע מצד דרימוורקס לשחזר את ההצלחה. תקופה פרהיסטורית, עלילה גנרית עד לא קיימת, עלילה שנובעת אך ורק מתנועות גיאולוגיות בלתי מוסברות ומסרים פשטניים על חשיבות המשפחה – צ'ק. ההבדל העיקרי הוא שבניכוי סקראט, "הקרודים" טוב בהרבה מכל "עידן הקרח". גם אם המסר המשפחתי נדוש ולעוס, כאן הוא נתן הרגשה כאילו בכל זאת יש משהו אמיתי בדמויות האלה וביחסים בינהן, ולא כאילו הסרט נכתב ודובב מתוך שינה.

הבדל אחד בין "עידן הקרח" לבין "הקרודים" הוא ש"הקרודים" לא מתרחש בעידן הקרח, או בכל עידן אחר שהתקיים אי פעם בעולם שלנו. בקטע אנימציה קלאסית קצר בתחילת הסרט ‏מוצג לכמה שניות "העולם", והוא בהחלט נראה כמו כדור הארץ. רק שזה לא יכול להיות כדור ‏הארץ: העולם של הסרט מלא בחיות שיותר משהן דומות ליצורים פרהיסטוריים שחיו על פני ‏העולם שלנו אי פעם נראות כמו יצירות של מעצבים שהצליחו להבריח אלכוהול לסטודיו. על כדור הארץ אף פעם לא ‏היו ברווזי ענק עם ארבע כנפיים, או עכברים עם חדק, או חתולים בגודל של בית ורבע, או תניני ‏צ'יוואווה, או ג'ירפות עם חדק (באופן כללי, העיקרון העיצובי שהנחה את יוצרי הסרט היה: אם ‏אתה בספק, תדביק על זה חדק). הסרט דומה יותר למסע בפנדורה של "אווטאר" מאשר לתקופה ‏פרהיסטורית כלשהי על פני כדור הארץ – ולמה לא? זה הרבה יותר משעשע ככה.‏

כמו החיות, גם העיצוב של בני האדם בסרט מוזר. רוב סרטי האנימציה – בוודאי אלה שמגיעים ‏מהאולפנים האמריקאיים הגדולים – התקבעו על עיצוב סטנדרטי פחות או יותר לבני אדם, אבל ‏הקרודים נראים אחרת: יש להם רגליים דקות אבל פלג גוף עליון רחב וראשים פחוסים. במבט ‏ראשון, זה צורם בעין – אבל ברגע שרואים אותם בתנועה, העסק פשוט עובד. אותו הדבר היה נכון גם לגבי "הדרקון הראשון שלי", גם הוא בבימוי כריס סנדרס (אם כי הבמאי השותף התחלף בינתיים) – וגם זה היה, כידוע, אחד הדברים היותר טובים שהונפקו אי פעם תחת הילד עם החכה והירח. סנדרס הוא כנראה הנכס החשוב ביותר של דרימוורקס היום.

העיצוב הלא שגרתי של בני האדם בולט במיוחד ‏לגבי איפ, שבמקרה או בטעות הפכה למודל לחיקוי הטוב ביותר לדימוי גוף נשי בסרטי אנימציה ‏מודרניים. הגיבורות הנשיות בסרטי אנימציה הן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, דקיקות במידה שתגרום אפילו לברבי ‏לקפוץ לרגע לשרותים להקיא, אבל איפ – עם הפנים הרחבות והזרועות השריריות שלה –שונה. בסטנדרטים של דמויות מצוירות, היא דבה. זה לא מפריע לה להתנועע ולקפץ בגמישות ‏חתולית שלא היתה מביישת חייזרית כחולה דקיקה.‏

הכל מאוד משעשע וחביב, בקיצור, כל עוד לא מנסים למצוא סיפור, שיטה או הגיון בכל מה שקורה ‏בסרט. ה"נבל" היחיד בסרט הוא האדמה עצמה: היא מחליטה לפעמים, בלי שום סיבה מיוחדת, ‏לפעור את פיה ולבלוע דברים, והקרודים וחבריהם בורחים לכיוון שנראה אקראי לחלוטין, בלי ‏שנקבל שום הסבר למה הם חושבים שאם הם יגיעו לנקודה שרירותית ‏X ‎‏ הכל יהיה בסדר. הסרט ‏לא מצליח אפילו להחליט מהי הדמות הראשית בו: בשליש הראשון של הסרט נראה כאילו הוא ‏עומד להיות סיפורה של איפ, אבל בשליש השני היא נבלעת במשפחה שלה כדמות אחת מבין ‏רבות, בלי שתוקדש לה תשומת לב מיוחדת, ובשליש האחרון זה בכלל גראג שמקבל את מרכז ‏הבמה. חוסר ההחלטיות הזה הוא אחד הסימנים של סרט שהתסריט שלו עבר לאורך ההפקה ‏כמה שכתובים, ניעורים ועוד שכתובים, עד שניתן רק בעבודה ארכיאולוגית לנסות לשחזר מה ‏היה אמור להיות הסיפור המקורי. ברוב המקרים כל אלה הם סימנים של כשלון.‏

אבל באורח פלאי, "הקרודים" ניצל. למרות התסריט המקושקש וחוסר הסיפור, הוא תמיד יזרוק ‏עליכם עוד איזה דינוזאור עם חדק רגע לפני שתספיקו להבחין בכך שבעצם העלילה לא הלכה ‏לשום מקום. הוא אולי פרימיטיבי, אבל הוא ממש כיף.‏


פורסם במקור בוואלה